פרשני:בבלי:בבא מציעא כח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא כח ב

חברותא[עריכה]

ומקשינן: אם כן, ברגל שני נמי לא יכריז את שם הרגל, שהרי  אתיא לאחלופי בראשון!
ואמרינן: בזה אין כל כך חשש, שגם אם אכן יחליף ויסבור שזהו רגל ראשון, סוף סוף הא קא אתי רגל שלישי, ויוכל ליטול אז את אבידתו.
תנו רבנן: בראשונה (בתחילה, כך היתה עיקר התקנה), כל מי שמצא אבידה - היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון שבעת ימים, כדי שילך שלשה, ויחזור שלשה, ויכריז יום אחד, וכפי ששנינו במשנתנו.
משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, ופסקה העליה לרגל לירושלים, התקינו חכמים שיהו מכריזים על האבידות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות  280   281 .

 280.  דעת ר"י מלוניל, שחייב להכריז ג' פעמים, כשבאים העם לשמועת את דרשת ג' הרגלים. אבל בפרישה כתב, שאין צריך להמתין ג' רגלים. מיהו בירושלמי בפרקין איתא: "משחרב בית המקדש, התקינו שיהו מכריזין ג' ימים".   281.  כתב הסמ"ע (חו"מ רס"ז סק"ד), שמכאן מקור למה שנהגו שמכריזין בבית הכנסת על גניבות ושאר עניינים, בשעה שהציבור בבית הכנסת. ומכריזין בין מנחה למעריב, או אחר גמר התפילה, כדי שלא להפסיק את הציבור בתפילתם. עיי"ש.
ומשרבו האנסים (כפי שיבואר להלן), התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו של המוצא - ודיו בכך.
מאי משרבו האנסין?
דאמרי: אבידתא למלכא (כל האבידות שנמצאות, שייכות למלכות).
רבי אמי אשכח אודייא דדינרי (מצא כלי מלא זהובים).
חזייה ההוא בר רומאה דקא מירתת (ראה אותו רומאי אחד, שהוא חושש לקחת את המציאה מפחד המלכות).
אמר ליה: זיל שקול לנפשך! דלאו פרסאי אנן, דאמרי אבידתא למלכא.
תנו רבנן: אבן אחת גדולה, שקראו לה "אבן טוען"  282  היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה - נפנה לשם. וגם כל מי שמוצא אבידה - נפנה לשם.

 282.  לפי גירסא זו לכאו' נקראת האבן כך על שם שהיו טוענין עליה את האבידות שנמצאו. ובמסכת תענית (י"ט א) הגירסא: "אבן טועין", ובירושלמי (תענית פ"ג ה"ט) הגירסא "אבן הטועים". ולגירסא זו נקראת האבן כך מלשון טעות, כי אליה היו פונים הטועים, בעלי האבידות.
זה, המוצא, עומד ומכריז על מציאתו, וזה, המאבד, עומד ונותן סימנין - ונוטלה.
וזו היא ששנינו במסכת תענית, במעשה של חוני המעגל, כשבאו ואמרו לו שיורדים גשמים יותר מדי, אמר להם: צאו וראו אם נמחת (נתכסתה במים) אבן הטוען. שהאבן הזו גדולה, ומונחת במקום גבוה בירושלים. ואם אכן נתכסתה במים, יש אכן גשמים יותר מדי, ואתפלל עליהם שילכו.
מתניתין:
אם אמר התובע את שם האבידה, ולא אמר סימניה - לא יתן לו המוצא את האבידה, כי אין זו הוכחה שהיא שייכת לו.
ואם התובע חשוד לרמאי, אף על פי שאמר את סימניה - לא יתן לו  283  . שנאמר: "עד דרש אחיך אתו", ואנו דורשים מפסוק זה: עד שתדרוש ותחקור אתה את אחיך, אם רמאי הוא, או אם אינו רמאי  284 .

 283.  כתב הרמב"ם: "בא בעל האבידה ותן סימנין שאינן מובהקין, אין מחזירין לו עד שיאמר סימנים מובהקין. והרמאי, אע"פ שאמר סימנים מובהקין אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהיא שלו". וכתב הראב"ד בהשגות: "אמר אברהם, סימן מובהק לגמרי". וביאר המגיד משנה, שהרמב"ם והראב"ד לא נחלקו, אלא שהוסיף הראב"ד לבאר, שאין מחזירין לודאי רמאי אפילו בסימנים מובהקין ביותר, כגון שאמר שיש נקב בצד אות פלונית! ומחזירין לו רק אם יביא עדים שהיא שלו. אבל הב"ח והש"ך כתבו, שנחלקו הרמב"ם והראב"ד. שהרמב"ם סובר שלסתם בני אדם מחזירים רק בסימנים מובהקין, ורמאי צריך דווקא עדים. ואילו הראב"ד סובר, שלסתם בני אדם די בסימן חשוב כמו מידה או מנין, ורמאי צריך להביא סימן מובהק. ובמעשה רוקח כתב, שלא בא הראב"ד לחלוק, אלא לפרש את דברי הרמב"ם, שגם בסימן מובהק די לודאי רמאי, ואין צריך דווקא עדים. עיי"ש. וע"ע בדרישה מה שכתב בדברי הרמב"ם והראב"ד.   284.  כתב בפלפולא חריפתא, דאכן ילפינן ממקרא זה שצריך לדרוש על ידי סימנים אם רמאי הוא, וכדאמר רבא לעיל, שלמדים מכאן שסימנים דאורייתא, אלא שמזה שחששה תורה לרמאי, ואמרה שמחזירין אבידה רק על פי סימנים, מסתבר שאדם שאנו יודעים שהוא רמאי, אין מחזירין לו כלל.
גמרא:
אתמר, רב יהודה אמר: כשהמוצא מכריז על מציאתו, "מצאתי אבידתא" מכריז, ואינו כולל בהכרזתו את שם האבידה, אם זו טלית, או כלי וכדומה. ובעל האבידה יבוא ויאמר את האבידה ואת סימניה.
ורב נחמן אמר: "מצאתי גלימא" מכריז. שהמכריז מודיע את שם האבידה שמצא, ויבוא בעל האבידה ויתן בה סימן.
ועתה מבארת הגמרא את טעמי החולקים:
רב יהודה אמר: אבידתא מכריז. משום דאי אמרת שגלימא מכריז - חיישינן לרמאי, ששמע את אחד משכניו מתאונן שאבדה לו גלימא, ורמאי זה יודע את סימני הגלימה, שהרי הוא ראה אותה פעמים רבות אצל שכנו, וכשישמע את המוצא מכריז: מצאתי גלימא, יקום הוא ויתן את סימניה - ויטלנה!
לכן המוצא מכריז רק שמצא אבידה סתם, ואז לא יעלה על דעת הרמאי שאבידה זו היא טליתו של שכנו.
רב נחמן אמר: גלימא מכריז, משום שכך יוכל המאבד לזהות ביתר קלות שזוהי אבידתו. ולרמאי - לא חיישינן, דאם כן, אין לדבר סוף! שהרי גם אם יכריז המוצא סתם: "אבידתא מצאתי", יכול הרמאי לנסות את מזלו ולומר למוצא: אם גלימא מצאת - אלו ואלו סימניה (שהרי ידוע לו ששכנו איבד גלימא, ואף סימניה ידועים לו).
תנן: אמר את האבידה, ולא אמר את סימניה - הרי זה לא יתן לו.
אי אמרת בשלמא שאבידתא מכריז, הא קא משמע לן משנתנו, שאף על גב דאמר שאבדה לו גלימא, שיש בזה קצת ראיה שהאבידה שלו, שהרי המוצא לא אמר איזה סוג אבידה מצא, בכל זאת, כי לא אמר סימנין - לא מהדרינן ליה, לפי שאין זו ראיה מספקת  285 .

 285.  תמה הפנ"י, מה החידוש בזה, ודאי שגלימא לבד אינו סימן! כי אחרת, יהא חייב להכריז אף על דבר שאין בו סימן, שמא יאמר האובד סימן גלימא, והרי בפירוש שנינו בריש פרקין, שאין צריך להכריז על דבר שאין בו סימן! והניח בצ"ע. ויש שתירצו על פי שיטת הריטב"א (הובא בשטמ"ק), שמחלוקת רב יהודה ורב נחמן היא רק לאחר שרבו הרמאים, ואכן מעיקר הדין - גלימא מכריז, אם כן משנתנו תתפרש קודם שרבו הרמאים, דלכולי עלמא גלימא מכריז. ועיין בחי' הגרעק"א מה שתירץ בזה.
אלא אי אמרת שגלימא מכריז, אם כן, יוצא שאמר איהו, המוצא, שמצא גלימא, ואמר איהו, זה שטוען שהאבידה שלו, שאבדה לו גלימא, האם צריכא למימר שכי לא אמר סימנין - לא מהדרינן ליה? הרי אין בדבריו כל ראיה שהאבידה שלו!  286 

 286.  הקשו האחרונים, מאי קושיא, הרי אפשר לומר שלכן סובר רב נחמן שגלימא מכריז, מפני שאמרו במשנה שידיעת שם החפץ לבד - אינה סימן, ואין מחזירין אלא על ידי סימן שבגופו, להכי סבירא ליה לר"נ שטוב שיכריז המוצא גלימא, כדי לקרב הענין לבעל החפץ, שעל ידי כן יחפש אם אבד לו חפץ כזה. אבל אם היו מחזירין על ידי שם החפץ לבד, היה גם ר"נ סובר שמכריז אבידה. ואם כן, הא קמ"ל מתניתין, שאין מחזירין על ידי ידיעת שם החפץ לבד, וממילא - גלימא מכריז! ועיין מה שכתב הגרעק"א בחידושיו ובתוספותיו על המשניות.
אמר רב ספרא: לעולם - גלימא מכריז. ובמשנתנו מדובר שאמר איהו, המוצא, שמצא גלימא, ואמר איהו, הטוען שאבדה לו, את הסימנין של האבידה.
ומאי היא מה ששנינו "לא אמר את סימניה", שלא אמר סימנין מובהקין דידה, שראוי להחזיר אבידה על פיהם, אלא כגון שאמר את צבע הבגד  287 .

 287.  כך כתבו הראשונים, שאין הכוונה שלא אמר סימנים מובהקין ממש, אלא שלא אמר סימנים שראוי להחזיר אבידה על ידם, כי אם סימני חיורי וסומקי. אמנם ר"י מלוניל כתב, דהאי דאמרינן "לא אמר סימנים מובהקין דידה", היינו שלא נחזיר אבידה - אלא בסימן מובהק. ואף שחכמים תקנו להחזיר אבידה אף בסימן שאינו מובהק, מכל מקום סבירא ליה להך תנא שאין זה אלא מדרבנן, אבל מדאו' צריך עדים או סימן מובהק. והראב"ד פירש, דהיינו שאמר סימני האבידה, ולא אמר סימן מובהק שבה. שאף שמחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק, היינו כשאין בה אלא סימן זה. אבל אם יש בה גם סימן מובהק, ואין אדם זה מכירו, הרי זו ראיה שאין חפץ זה שלו. והקשה עליו המאירי, הא לעיל (בעמוד א') "זה אומר מדת ארכו, וזה אומר מדת רחבו, ינתן למדת ארכו". משמע שאם בא אחד ונתן מדת רחבו, ולא היה אחר שאמר את מדת ארכו, ינתן לו, אף שמדת ארכו היא סימן מובהק יותר! ותירץ החזון יחזקאל, שרק בדבר שיש בו סימן במהותו, אין מחזירין אם לא אמר סימן מובהק. אבל סימן שידיעתו תלויה במעשה, כגון אורך הבגד, שתלוי במדידת הבגד, אין חוסר ידיעתו ראיה שאינו שלו, שהרי יתכן שלא טרח למדדו!
שנינו במשנתנו: והרמאי, אף על פי שאמר את סימניה - הרי זה לא יתן לו.
תנו רבנן: בראשונה, כל מי שאבדה לו אבידה, היה נותן סימנין - ונוטלה.
אולם, משרבו הרמאין, התקינו חכמים שיהו אומרים לו לזה שטוען שהאבידה שלו: צא והבא עדים דלאו רמאי את - וטול על פי סימנים.
כי הא, דאבוה דרב פפא אירכס ליה חמרא, ואשכחוה (אבד לו חמור, ומצאוהו).
אתא לקמיה דרבה בר רב הונא, כדי לתת סימנים, וליטול את אבידתו.
אמר ליה רבה בר רב הונא: זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את - וטול.
אזל אבוה דרב פפא, ואייתי סהדי.
אמר להו רבה בר רב הונא לעדים: ידעיתון ביה דרמאי הוא (האם אתם יודעים בו, באבוה דרב פפא, שהוא רמאי)?
העדים היו סבורים ששאלם רבה האם הם יודעים בו שאינו רמאי, שהרי לשם כך הביאם אבוה דרב פפא, שיעידו שאינו רמאי, וכך היה צריך לשאלן. לכן אמרו ליה לרבה בר רב הונא: אין! אכן אנו יודעים.
תמה אבוה דרב פפא, ואמר להו לעדים: אנא רמאה אנא?!
אמרו ליה: אנן - לאו רמאי את קאמרינן. אנחנו נתכוונו לומר שאינך רמאי, אלא שטעינו בהבנת שאלתו של רבה.
ועתה עלינו לדון בעדותם של אלו, האם בדבריהם האחרונים חזרו בהם מעדותן הראשונה, והרי הכלל בעדות הוא, ש"כיון שהגיד - שוב אין חוזר ומגיד", או שמא, אין זו חזרה מעדות, אלא רק פירוש דבריהם הראשונים, ואם כן, אין זה בכלל חוזר ומגיד.
אמר רבה בר רב הונא: אין זה נחשב שהם חוזרים בהם מעדותם הראשונה  288 , אלא מסתברא שגם מתחילה נתכוונו להעיד לטובתו, שהרי אבוה דרב פפא עצמו הביא את העדים, ולא מייתי איניש חובתא לנפשיה (אדם אינו מביא חובה לעצמו), אלא היה בטוח שהם יעידו לטובתו.

 288.  הקשה הריטב"א, אפילו אם נאמר שזה נחשב שחזרו בהם מעדותן, הרי זה תוך כדי דבור, וקיימא לן שעדים שאמרו תוך כדי דבור אנוסים היינו - נאמנים, שתוך כדי דבור יכולים לחזור בהם! ותירץ, שמה שיכולים לחזור בהם, היינו כשחזרו מעצמם. אבל כאן, מחמת אימתו של זה, שאמר להם "אנא רמאה אנא?!" חזרו בהם, ובאופן כזה יש לומר שאינם חוזרים ומגידים אף תוך כדי דבור. ועיין בשער המשפט (חו"מ סימן כ"ט אות ד') מה שהקשה על דבריו.
המשניות שלפנינו דנות בענין הטיפול באבידה.
המשנה שלפנינו דנה בענין הטיפול בבעלי חיים, והמשנה שלאחריה דנה בטיפול בספרים, בגדים וכלים.
כתוב בתורה (דברים כ"ב, ב'): "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו".
פעמים, שהחזקת האבידה בבית עד בא הבעלים כרוכה בהוצאות. כגון שמצא בעלי חיים, שצריך לשמרם, להאכילם ולהשקותם. וכן אבידות אחרות, יש צורך לטפל בהם מדי פעם.
ויש לדון בעניינים דלהלן:
א. מהו שיעור הזמן שעל המוצא לטפל באבידה.
ב. מהיכן יממן את ההוצאות הכרוכות בטיפול זה.
ג. האם מותר למוצא למכור את האבידה, ולשמור את דמיה עבור הבעלים.
ד. אם אכן מותר למכרה, מה יהא בדמים.
מתניתין:
אם מצא אדם כל דבר שעושה מלאכה, ואוכל, כגון שור וחמור, שיכולים לעבוד, ושכר עבודתם יכול לכסות את הוצאות מזונותיהם, יניח את האבידה אצלו, ויעשה - ויאכל.
ולא ימכור את הבהמה ויניח את הדמים אצלו, אף אם שהו הבעלים מלדרשה, לפי שנוח לו לאדם בבהמה שלו, שהכירה אותו כבר, ולימדה לעשות רצונו.
ואילו דבר שאין עושה מלאכה, ורק אוכל, כגון עגלים וסייחין - ימכר  289 , ויניח את הדמים אצלו עד דרוש בעליהם אותו. שאם יניחנו אצלו ויאכילנו, ואחר כך ידרוש מהבעלים את דמי האוכל שהאכיל את בהמתם, יפסידו הבעלים!  290 

 289.  במשך חכמה (פרשת כי תצא) דקדק ממשמעות הכתובים, שאם מצא ב' בהמות שידוע שהן של אדם אחד, אחת מהן עושה ואוכלת, ואחת שאינה עושה, אין אומרים שיניח שתיהן אצלו, אלא ימכור את אותה שאינה עושה.   290.  הקשה המהר"ם שיף, הרי כשם שדבר שאינו עושה ואוכל נמכר, כך גם שעושה ואוכל נמכר לאחר י"ב חודש, כדאיתא בגמרא, אלא שזה שאינו עושה נמכר כבר אחר ג' חודשים או חודש, ואם כן, תנא דמתניתין, שלא ירד לפרש זמן הטיפול, למה נקט בזה יעשה ויאכל, ובזה ימכר, הרי שניהם שוים לענין מכירה! ותירץ, שבעושה ואוכל, אין חיוב למכור אחר י"ב חודש, אלא שרשאי אז למכרו. אבל אם רוצה, יכול להמשיך לטפל בו. מה שאין כן בשאינו עושה, חייב למכרו לאחר זמן טיפולו, כדי שלא יאכיל עגל לעגלים וכו', כדאיתא בגמרא. לכן נקט בו התנא לשון "ימכר", שחייב למכרו!
ומנין למדים אנו דין זה?
שנאמר: "והשבותו לו", ודרשינן: ראה היאך תשיבנו לו. כלומר, שים לב שתהא ההשבה בצורה ראויה, שלא תוציא עבור מזונותיה של הבהמה כנגד חצי דמיה, שאם כן, לא תהא זו השבה שלמה!  291  מה יהא בדמים של האבידה, היאך ינהג בהם בינתיים, עד שיבואו הבעלים?

 291.  כך כתב רש"י. ומשמע מדבריו, שלמדים מהפסוק רק את הדין שדבר שאינו עושה - ימכר. אבל בעמק הנציב (בספרי פרשת תצא פסקא רכ"ד, וכן במלבי"ם שם) פירש שלמדים מפסוק זה גם שדבר שעושה ואוכל - יעשה ויאכל. שכך הם מפרשים את האמור בספרי: "וכן תעשה לחמורו, עושה היא ואוכלת". עיי"ש עוד.
רבי טרפון אומר: ישתמש בהן המוצא.
לפיכך, הואיל והמוצא משתמש בהן, אם אבדו המעות - חייב באחריותן.
רבי עקיבא אומר: לא ישתמש בהן, אלא יניחן אצלו.
לפיכך אם אבדו - אין חייב באחריותן. וטעמי המחלוקת יתבארו בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנתנו, שהמוצא דבר שעושה ואוכל - יעשה ויאכל.
ותמהינן: ומה יהיה אם גם לאחר שנים לא יבואו הבעלים, וכי לעולם זקוק המוצא לטפל במי שעושה ואוכל?
אמר רב נחמן אמר שמואל: עד שנים עשר חדש יטפל בו. ומכאן ואילך - יכול למכרו.
תניא נמי הכי: כל דבר שעושה ואוכל, כגון פרה וחמור, מטפל בהן עד שנים עשר חדש  292 .

 292.  כתב הרמב"ם: "פרה וחמור מטפל בהן י"ב חודש מיום המציאה, ומשכירן ולוקח שכר ומאכילן וכו"'. ובטור כתב: "פרה וחמור מטפל בהן י"ב חודש מיום ששוכרן וכו"'. וכתב הפרישה שלא נחלק הטור על הרמב"ם, אלא הגירסא האמיתית בטור היא: "מטפל בהן י"ב חודש מיום המציאה ומשכירן ולוקח וכו"', וכפי שכתב הרמב"ם. אכן בב"י משמע שמקיים הגירסא שלפנינו. וכתב הלח"מ, דהיינו טעמא שמונים י"ב חודש מיום שמשכירן, ולא מיום המציאה, כדי שלא יתעצל מלהשכירן.
מכאן ואילך אינו צריך לטפל בהם יותר, אלא שם (מעריך) את דמיהן, ומוכרן  293 , ומניחן (מניח את הדמים אצלו, עד שיבואו בעלי האבידה).

 293.  כך כתב רש"י: "מוכרן ומניח הדמים אצלו". והיינו שמוכרן דווקא לאחרים, ולא ימכרם לעצמו - מחמת החשד, כדאמרינן לקמן (ל"ח א): "גבאי צדקה בזמן שאין להם עניים לחלק, פורטים לאחרים, ואין פורטים לעצמם". והוסיף הרא"ש שלפרש"י צריך למכרן בבית דין, כי אחרת לא היתה הגמרא צריכה לומר ששם דמיהן, אלא רק שמוכרן ומניח הדמים אצלו. אבל הרשב"א כתב, ששם דמיהן ומוכרן שלא בבית דין. ובשם התוס' כתב הרא"ש (וכן כתבו עוד הרבה ראשונים), ששם דמיהן לעצמו, ואין כאן חשש חשד, שהרי אם רצה, לא היה מכריז כלל! ועוד, שלא הטריחו באבידה יותר מדי. והוסיף הרא"ש, שלשיטה זו, אף ב"ד אין צריכין. וכן כתב הטור בשם ר"י. אבל בשם הרמ"ה כתב, שאמנם יכול לשומם לעצמו, אבל צריך ב"ד. והקשה הרא"ש על שיטת רש"י, הא לקמן (כ"ט ב) גבי מוצא תפילין אמרינן: "שם דמיהן ומניחן לאלתר", ופירוש "מניחן" היינו שמניחן בראשו, חזינן שיכול לשומן לעצמו! (ובחידושי הר"ן כתב, שרש"י עצמו פירש גבי מוצא תפילין: "שם דמיהן לעצמו אם ירצה, ומניחן בראשו". אמנם ברש"י שלפנינו ליתא). וכתב הרא"ש, דלפרש"י אפשר לפרש ש"מניחן" - היינו שמניח את הדמים, והיינו שאסור להשתמש בהם, שכיון שלא טרח בהם, כמעות אבידה הם. והנמו"י והר"ן בחידושיו תירצו, דהתם ליכא חשדא, דתפילין בי בר חבו שכיחי, וקייצי דמייהו. עוד הקשו על רש"י מהאי דאיתא במסכת כתובות (צ"ח א), גבי אלמנה ששמה לעצמה, שאין שומתה כלום, דאמרינן לה: מאן שם ליך? ופירשו הראשונים, שלא מחמת חסרון שומא הוא, אלא משום שאין אדם יכול לזכות במקח - אלא מיד המקנה לו. ואם כן, היאך יכול המוצא לשום לעצמו? ותירץ המהרי"ט שם, שגבי אבידה עשו תקנה לבעלים. שאל"כ, אין לך אדם שיזדקק להשיב אבידה, ונמצאת מכשילן לעתיד לבא. והמחנה אפרים (הל' שלוחין סימן כ') תירץ, שרק גבי אלמנה יש חסרון שאין מי שמקנה לה. אבל גבי אבידה, דעת הבעלים היא, שכל מי שימצאנה ויטרח בה, יוכל לקנותה לעצמו, והבעלים עצמם הם המקנים למוצא.
ואף דבר שאינו עושה ואוכל, ששנינו במשנתנו שימכר, אין הכוונה שימכר לאלתר, אלא רק לאחר זמן מסויים. ושיעור הזמן תלוי במדת הטורח שבטיפול בו:
עגלים וסייחין, שאינם עושים מלאכה מחמת צעירותם, מטפל בהן שלשה חדשים  294 .

 294.  מפשטות לשון רש"י נראה, שהיינו אינו עושה ואוכל האמור במשנה. וכן כתב בשטמ"ק בשם הרב יהונתן. ואף שהם גדלים, וממילא נעשים שוין יותר, מכל מקום הוצאתם מרובה משכרם, ולכן זה נחשב כאינו עושה ואוכל. וכן הוא פשטות לשון התוספתא: "כל דבר שאינו עושה ואוכל, כגון אווזין ותרנגולים, מיטפל בהן ג' ימים. בעגלים וסייחין - ל' יום". אבל רב האי גאון (בספר המקח וממכר, שער ו') כתב, שעגלים וסייחים נחשבים כעושים ואוכלים. אלא שכיון שטיפולם מרובה, לא הטריחו את המוצא לטפל בהם - אלא שלשה חודשים. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: "עושה ואוכל, לא שיעמוד כן לעולם וכו' אם היתה בהמה גסה וכו', ואם בהמה דקה, כלומר צאן וגדיים ועגלים וכו' ועיירים, יטרח וישתמש בהם ויאכילם שלשה חודשים".
מכאן ואילך, שם דמיהן - ומניחן  295 .

 295.  הרי"ף כתב: "מכאן ואילך מוכרן בבית דין". וכתב הרא"ש על דבריו: "ולא ידענא טעמא מאי". וביאר הב"י דקשיא ליה, למה בעושה ואוכל אמרינן שמה ששם דמיהן ומניחן, היינו לעצמו ובלי ב"ד, ואילו בעגלים וסייחין צריך דווקא מכירה בבי"ד? וביאר הב"י, שהרי"ף מפרש האי דאמרינן גבי עושה ואוכל ששם דמיהן - כפירוש הרמב"ם, ששם המוצא דמיהם עליו, והרי הם שלו ושל הבעלים בשותפות, כדין השם בהמה מחבירו. ואם כן, זה שייך דווקא בעושה ואוכל, אבל באוכל ואינו עושה לא שייך לומר ששם דמיהן למחצה שכר, ובהכרח צריך לגרוס "ומוכרן בבית דין". והב"ח (בהגהות על הרא"ש) מביא בשם מהר"ל מפראג, שבדבר העושה ואוכל, שמוכרו בשויו, אין צריך בית דין. אבל בדבר שאינו עושה, שטיפולו מרובה, יכול למכרו אף בפחות משויו, לכן צריך בית דין, לפי שכח בית דין יפה למכור בפחות.
אווזין ותרנגולין זכרים, שאינם מטילים ביצים, וטרחתם מרובה יותר משל עגלים וסייחים, מטפל בהם רק שלשים יום.
מכאן ואילך, שם דמיהן - ומניחן.
אמר רב נחמן בר יצחק: תרנגולת, שמטילה ביצים - כבהמה גסה היא, שהרי היא עושה ואוכלת, ולכן מטפל בה עד שנים עשר חודש, ומכאן ואילך, שם דמיהן - ומניחן.
תניא נמי הכי (שדין תרנגולת - כבהמה גסה):
א. תרנגולת ובהמה גסה, מטפל בהן שנים עשר חודש.
מכאן ואילך, שם דמיהן - ומניחן.
ב. עגלים וסייחין, מטפל בהן שלשים יום.
מכאן ואילך, שם דמיהן - ומניחן.
ג. אווזין ותרנגולין, וכן כל דבר שטיפולו מרובה משכרו, מטפל בהן שלשה ימים.
מכאן ואילך, שם דמיהן - ומניחן.
ומקשינן: קשיא דין עגלים וסייחין ששנינו בברייתא הראשונה שמטפל בהם עד שלשה חדשים, אדין עגלים וסייחין ששנינו בברייתא השניה, שמטפל בהם עד שלשים יום!
וכן קשיא דין אווזין ותרנגולין, שאמרנו בברייתא הראשונה שמטפל בהם עד שלשים יום - אדין אווזין ותרנגולין שבברייתא השניה, ששנינו שמטפל בהם שלשה ימים!
ומתרצינן: עגלים וסייחין - אעגלים וסייחין לא קשיא.
משום שהא ששנינו שמטפל בהן שלשה חודשים, מדובר בדרעיא, בארץ מרעה, ובזמן צמיחת הדשאים, שאז יכולות הבהמות לרעות בחוץ, ואין דמי טיפולם מרובין.
ואילו הא ששנינו שמטפל בהם שלושים יום, היינו דפטומא. שאין המרעה מרובה, וצריך לפטמה על האבוס שבבית, שדמיו מרובים.
אווזין ותרנגולין - אאווזין ותרנגולין נמי לא קשיא.
הא ששנינו שמטפל בהם שלשה ימים, היינו ברברבי (בגדולים), שמזונם מרובה.
ואילו הא ששנינו שמטפל בהם שלשים יום, היינו בזוטרי (בקטנים)  296 .

 296.  כך פירש רש"י. ויש ראשונים שמפרשים להיפך, שבגדולים מטפל שלשים יום, משום שהם רגילים לנקר באשפה שבחוץ. ובקטנים מטפל שלשה ימים, משום שמאכילין אותן בבית, והוצאתם מרובה.
שנינו במשנתנו: ושאינו עושה ואוכל - ימכר.
תנו רבנן: כתוב בענין השבת אבידה: "והשבותו לו". ודרשינן: ראה היאך תשיבנו לו. שלא יאכיל עגל לעגלים, כלומר, שלא יגיע לידי כך שיחסר לו עגל מחמת שהאכיל בדמיו את העגלים האחרים, וכן שלא יאכיל סיח - לסייחין, אווזא - לאווזין, ותרנגול - לתרנגולין.
שנינו במשנתנו: מה יהא בדמים, רבי טרפון אומר ישתמש וכו'.

דרשני המקוצר[עריכה]