פרשני:בבלי:בבא מציעא קב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא קב ב

חברותא[עריכה]

ובא מעשה זה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור, שהרי אמר שתי לשונות סותרות, ויש להסתפק אם לתפוס ולקבל את הלשון הראשון או את האחרון, על כן יעשו חלוקה וישלם לו על חצי מחודש העיבור.
גמרא:
ברישא, המשנה אומרת שלפעמים חודש העיבור שייך לשוכר, ולפעמים הוא שייך למשכיר. בסיפא, המשנה מביאה מעשה שפסקו רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי שיחלוקו את חודש העיבור.
ומקשינן: וכי מביאים מעשה לסתור  273  את הדין האמור בתחילה! ומתרצינן: חסורי מחסרא, והכי קתני, (חסר קטע במשנה, וכך צריך להיות כתוב): ואם אמר לו בשנים עשר זהובים לשנה, מדינר זהב לחדש - יחלוקו. ומעשה נמי (וכן היה מעשה) בציפורי, באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה, מדינר זהב לחדש, ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו יחלוקו את חדש העיבור.

 273.  יש מפרשים, שאין המעשה סותר את הדינים האמורים במשנה ממש, אלא שאין במעשה ראיה לדיני המשנה, ובדרך כלל מביאים מעשה כדי לחזק את הדין, והלשון "לסתור" אינו בדוקא. (ר"ן, וכתב שמשמע כן מרש"י) ויש מפרשים, שכיון המשנה מונה את כל הדינים האפשריים, (עיין הערה 271) ולא אמרה שלפעמים הדין הוא שיחלוקו, משמע ממנה שלעולם הדין עם המשכיר או עם השוכ, והמעשה סותר את זה. (ריטב"א)
לדעת רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי, אם נאמרו שתי לשונות הסותרות זו את זו, הרי זה ספק, אם לתפוס את הלשון האחרון ולומר שחזר בו מהראשון, או שיש לתפוס את הלשון הראשון, כיון שלא חזר בו במפורש  274 . מפני הספק הדין הוא שחולקים.

 274.  הספק הוא דוקא במקרה ששתי הלשונות נאמרו אחת אחרי השניה, אבל אם לא נאמרו בסמיכות, אז הלשון האחרון הוא העיקר. (ריטב"א ונ"י)
ומביאה הגמרא מחלוקת אמוראים, אם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, או שאין הלכה כמותו מטעמים שונים.
אמר רב: אי הואי התם, (אילו הייתי בציפורי) והיו שואלים אותי, הוה יהיבנא ליה כוליה למשכיר, (הייתי נותן למשכיר את כל חודש העיבור), מפני שאני פוסק כבן ננס האומר: תפוס לשון אחרון בפרק בית כור  275 , (בכבא בתרא קה א) ומכיון שאמר בסוף דבריו שהשכירות היא לחדשים, זכה המשכיר בחדש העיבור.

 275.  בן ננס אמר: מוכר שאמר בתחילה: "מדה בחבל אני מוכר לך" דהיינו שהמידה הנמכרת תהיה מדוייקת, ואחר כך אמ: "הן חס הן ית" דהיינו שאין הקפדה על הדיוק, הולכים אחר הלשון האחרון. בגמרא שם אמר רב: "חולקים עליו חבריו על בן ננס". והחולקים הם רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי. (ב"ב ק"ה ע"א)
ומקשינן: מאי קא משמע לן (מה מחדש) רב? אם הוא מחדש שההלכה היא: תפוס לשון אחרון, הא אמר רב חדא זימנא! (הרי כבר אמר רב דבר זה!)
דאמר רב הונא אמרי בי רב (אמרו תלמידי רב משמו): המוכר חפץ לחבירו, ואמר: הריני מוכרו באסתירא (סלע מדינה) מאה מעי (מאה פרוטות) ונתרצה הלוקח וקנה את החפץ, חייב לשלם מאה מעי, אף על פי שבתחילה אמר אסתירא שהיא מטבע השוה תשעים ושש פרוטות  276 , אנו תופסים את הלשון האחרון. וכן אם מכר לו במאה מעי אסתירא חייב לו אסתירא מטעם זה.

 276.  בסלע יש ארבע דינרים, ובדינר יש שש מעות כסף, במעה יש שני פודיונים, בפונדיון יש שני איסרים, ובאיסר יש שמונה פרוטות. נמצא שיש בדינר מאה תשעים ושתים פרוטות. אסתירא הוא סלע מדינה הוא שמינית מסלע צורי, נמצא שהאסתירא הוא כחצי דינר, ובחצי דינר יש תשעים ושש פרוטות לפי החשבון. מעות הנזכרות כאן הם פרוטות, ויש מעה כסף שהיא ששית מדינר, ויש מעה נחושת שהיא פרוטה. (רש"י)
ומתרצינן: מדברי רב אלו, אין הוכחה שאומרים תפוס לשון אחרון כשהלשונות סותרות זו את זו, שכן אי מהתם, הוה אמינא (הייתי חושב) שהלשון האחרון פרושי קא מפרש את הלשון הראשון, וכשאמר "אסתירא מאה מעי" כוונתו לסלע גדול השוה מאה פרוטות ולא לסלע הרגיל. וכן כשאמר "מאה מעי אסתירא" כוונתו למאה פרוטות רעות שאינם שוות אלא אסתירא.
קמשמע לן רב, שהדין עם המשכיר במרחץ דציפורי משום תפוס לשון אחרון  277 .

 277.  כך מפרש ש"י את הסוגיא. והר"י בעל התוספות מפרש, שבאמת מוכח מהא ד"אסתירא מאה מעי" שרב סובר: תפוס לשון אחרון, כי אילו היה כאן פירוש, היה לנו לנטות לפרש וללכת אחרי הלשון המפחית את הסכום בין אם הוא לשון ראשון או שהוא לשון אחרון. פירוש הגמרא הוא כך: אילו היה רב אומ את הדין ב"אסתירא מאה מעי" בלבד, היינו יודעים שרב פוסק תפוס לשון אחרון, אמנם עדיין אין הכרח שבמרחץ דציפורי הדין עם המשכיר, כי אפשר שיש לפרש את דברי המשכיר כך: אני משכיר לך את המרחץ בשנים עשר זהובים לשנה בין פשוטה בין מעוברת, אמנם לא תשלם לי את הכל בסוף השנה, אלא כל חודש תשלם לי זהוב, אבל בסך הכל תשלם לי שנים עשר זהובים בכל מקרה. רב משמיע שלא מפרשים כך, ולכן הדין עם המשכיר. ועיין בתוספות פירוש הרשב"ם. (תוספות ד"ה הוה אמינא)
ושמואל אמר: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שהדבר מוטל בספק אם תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון, ואמנם בספק ממון, הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
ובמשנה, שהדין הוא שיחלוקו, בבא לדין באמצע החדש השלש עשרה עסקינן, שאז נולדות מהספק שתי שאלות:
א. האם יש לשוכר זכות לגור בבית בחצי החודש הבא?
ב. האם השוכר חייב לשלם על חצי החדש שדר בבית?
התשובה על השאלה הראשונה היא, שהמשכיר יכול להוציא את השוכר מביתו מן הספק, כי הוא מוחזק בבית, שקרקע בחזקת בעליה עומדת  278  ולא בחזקת היושב בה.

 278.  רש"י מסביר את דברי שמואל האומר, שבבא בתחילת החודש כולו למשכיר, משום שקרקע בחזקת בעליה עומדת. (רש"י ד"ה כולו) משמע, שאם שכר מטלטלין לנה, יכול השוכר להחזיק במטלטלין בחודש העיבור, אף אם המשכיר בא בתחילת החודש, כי המטלטלין הם בחזקתו. אמנם עיין בהערה 284
לעומת זאת, התשובה על השאלה השניה היא, שאין השוכר חייב לשלם על החצי החודש שכבר גר בבית, כי הוא המוחזק במעות  279 .

 279.  רש"י מסביר את דעת שמואל, שבבא בתחילת החודש, אז הנידון הוא הקרקע, ובבא בסוף החודש, הנידון הוא המעות. והתוספות מסבירים, שהקרקע עומדת בתחילת החודש בחזקת המשכיר והמוציא מחבירו עליו הראיה. ובסוף החודש כבר תפס השוכר את הקרקע, ובמקום שהדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה, מועילה תפיסה לדעת שמואל. והקשו התוספות, שבפרק שנים אוחזים (ב"מ ו' ע"ב) המסקנא היא, שכהן שתקף ותפס ספק בכור מיד בעליו, מוציאים אותו מידיו, הרי שבמקום שהדין הוא, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, לא מועילה תפיסה! (תוספות בבא בתרא ק"ה ע"א ד"ה אבל) ותירץ הריטב"א, שיש לחלק בין תפיסה שלא ברשות המוחזק כמו ב"תקפו כהן", לתפיסה ברשות כמו בסוגיתנו, שהשוכר ישב בבית ברשות המשכיר בחודש העיבור.
לכן הדין הוא שיחלוקו, על חצי החודש שכבר גר בבית - לא ישלם, ועל החצי החודש שיבוא - חייב לשלם, לפי שהמשכיר יכול להוציאו מהבית מכאן ולהבא אם לא ישלם לו.
אבל בא לדין בתחילת חדש, כוליה למשכיר, לפי שהמשכיר יכול לסלקו מהבית אם לא ישלם לו.
ואם בא לדין בסוף חדש, כוליה לשוכר, ואין יכול לתבוע שכר על הזמן שכבר דר השוכר בבית.
ומקשה הגמרא סתירה בדברי דשמואל:
מי אמר שמואל: לא אמרינן תפוס לשון אחרון, אלא יש ספק בדבר.
והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו: המוכר לחבירו תבואה, ואמר לו: כור (שלשים סאים) בשלשים סלעים אני מוכר לך, יכול המוכר לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, שכיון שעדיין לא משך הקונה את הסאה האחרונה, עדיין לא קנה כלום, שכל הכור הוא מקח אחד  280 , ואין יכול לקנות מקצתו  281 .

 280.  הרמב"ם פירש בדרך אחרת את דברי רב ושמואל. (פ"ד ממכירה ה"ז) ועיין בהשגות הראב"ד שם ובמגיד משנה.   281.  כתבו ראונים, שאם כבר נתן הלוקח כסף, קנה הלוקחאת הסאים שמשך. (רשב"א ב"מ מ"ז ע"א ד"ה דאמר, וריטב"א כאן) ועיין בחו"מ סי' ר' בדרכי משה ס"ק ד' ובנתיבות המשפט ס"ק י"ב.
ואם אמר המוכר: כור בשלשים סלעים, סאה בסלע אני מוכר לך, ומשך הלוקח מקצת מהתבואה, ראשון ראשון קנה, ולא יכול המוכר לחזור בו מאותם סאים שכבר משכן הלוקח, מפני שבסוף דבריו אמר המוכר שכל סאה תהיה נמכרת בנפרד.
ומדברי שמואל הללו מוכח שסובר תפוס לשון אחרון, שאמר "סאה בסלע", ואין לתפוס לשון ראשון שאמר "כור בשלשים", והרי זה סותר לדברי שמואל שפוסק כרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו! ומתרצינן: שמואל סובר תפוס לשון אחרון רק מחמת ספק, ויש להסביר לפי זה את כל מה שאמר.
התם במשנה שלנו, טעמא מאי (מה הסיבה) שחולקים? משום דתפיס השוכר את המעות, והמשכיר תופס את הבית, ומספק איזה לשון יש לתפוס, מעמידים ממון על חזקתו.
הכא במוכר תבואה נמי קא תפיס הקונה את הסאים שמשך, ומספק שמא אומרים תפוס לשון אחרון, מעמידים אותם בחזקתו, שבמטלטלין התפוס בהם הוא המוחזק בהם שלא כבקרקעות. ולעולם אין תופסים לשון אחרון בתורת ודאי  282 .

 282.  לפי תירוץ הגמרא, יש הבדל בדין בין רב ושמואל. לפי רב, דין "ראשון ראשון קנה" הוא בתורת ודאי, שאומרים תפוס לשון אחרון, ואם הפך את הסדר ואמר: "סאה בסלע כור בשלושים", לא קנה ראשון ראשון. לפי שמואל, דין "ראשון ראשון קנה" הוא משום ספק, ואותו דין יהיה אם הפך את הסדר. (רשב"ם ב"ב ק"ה ע"ב ד"ה קמ"ל) וכתב הריטב"א, שלדעת שמואל, אם ירצה המוכר לחזור בו, אינו יכול כיון שהלוקח מוחזק, אבל אם ירצה הקונה לחזור בו לפני שמשך את הסאה האחרונה, הרשות בידו.
ורב נחמן אמר: אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי, אלא קרקע בחזקת בעליה קיימת, והמשכיר זוכה בחודש העיבור אפילו אם בא בסוף החודש לדין.
ותמהה הגמרא: מאי קא משמע לן רב נחמן? שאומרים תפוס לשון אחרון בתורת ודאי, היינו דרב! (אלו הם דברי רב!)
ומבארת הגמרא: רב נחמן סובר, שהדין עם המשכיר אף על גב דאפיך מיפך (אפילו שהפך), ואמר בתחילה דינר זהב לחודש, ולבסוף אמר שני עשר זהובים לשנה, שאז לפי רב הדין עם השוכר משום תפוס לשון אחרון, ולפי רב נחמן הדין עם המשכיר  283 .

 283.  הקשה הריטב"א, מנין לנו שרב אמר שהדין עם המשכיר משום תפוס לשון אחרון, אולי רב סובר כרב נחמן! ותירץ, שלשון רב שאמר "אי הואי התם" מורה, שלא אמר רב את דבריו אלא במקרה שהיה בציפורי, ולא באפיך מיפך.
רב נחמן סובר כשמואל, שיש ספק אם לתפוס לשון ראשון או אחרון ובממון המוטל בספק, הדין הוא, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
אמנם בזה נחלקו שמואל ורב נחמן, שמואל סובר, שאם באו לדין בסוף החודש, הדין עם השוכר לפי שהוא מוחזק במעות, ורב נחמן סובר שאין חשיבות לזמן שבאו לבית הדין.
לדעת רב נחמן, כיון שהספק עצמו - האם השוכר זכאי לדור בבית חודש נוסף - מתעורר בתחילת החודש, אז כבר הוכרע הדין לטובת המשכיר מפני שקרקע בחזקת בעליה קיימת. נמצא שהשוכר דר בחודש הזה בבית המשכיר שלא הושכר לו, וחייב לשלם על כך  284 .

 284.  עיין בהערה 279 שהבאנו את דברי הריטב"א, שלדעת שמואל מועילה תפיסה כשהיא ברשות המוחזק. ולדעת רב נחמן, לא מועילה תפיסה אף שהתופס תפס ברשות. נפסקה ההלכה כרב נחמן בפרק המקבל. (ב"מ ק"י ע"א) הגמרא שם אומרת, שבמקום שהספק יכול להתברר, כגון שהשוכר אומר שהשכירות היתה לשלש שנים, והמשכיר אומר שהשכירות היתה לשנתיים, בזה לא אמר רב נחמן שלא מועילה תפיסה. יש ראשונים שאומרים, שבשוכר מטלטלין לשנה ונתעברה השנה, לא אמר רב נחמן שלא מועילה תפיסה. (רא"ש סימן ל' ור"ן) אמנם התוספות כתבו, שאין הדגשה על קרקע בדברי רב נחמן, ואף במטלטלין, החפץ השכור עומד ברשות בעליו, כיון שהוא עומד לחזור אליו. (תספות בבא בתרא ס"א ע"ב ד"ה ארעתא) ועיין קונטרס הספקות כלל ז' אות ז'.
לדעת רב נחמן, רבן שמעון בן גמליאל סובר שיחלוקו בין בבא בתחילת החודש או באמצע החודש או בסוף החודש, והוא סובר כסומכוס שממון המוטל בספק חולקים  285 , ולדעת רבנן דסומכוס לעולם חודש העיבור שייך למשכיר.

 285.  כך כתבו הרמב"ן והריטב"א.
עתה, מביאה הגמרא בעיה, כשיש דין ודברים בין המשכיר והשוכר על תשלום השכירות.
בעו מיניה מרבי ינאי: משכיר ושוכר שבאו לבית דין, שוכר אמר: נתתי את דמי השכירות. ומשכיר אומר: לא נטלתי ממך שכר.
על מי מהם להביא ראיה לטענתו? ודנה הגמרא: אימת (מתי) באו לדין?
אי באו בתוך זמנו לפני שנגמרו ימי השכירות, וזמן הפרעון עדיין לא הגיע, שכן אין שכירות משתלמת אלא לבסוף?
הרי תנינא במשנה, שהשוכר צריך להביא ראיה ששלם במקרה זה, ואין מקום לבעיה!
אי לאחר זמנו באו לבית דין?
הרי תנינא במשנה גם את זה, שאז המשכיר צריך להביא ראיה לטענתו!
ומביאה הגמרא את דברי המשנה במסכת בכורות, דתנן:  286  מת האב שנולד לו בן בכור בתוך שלשים יום ללידת בנו, הרי הבן בחזקת שלא נפדה, וחייב לפדות עצמו כשיגדל  287 , עד שיביא ראיה שנפדה על ידי אביו  288 , ונפטר מחיובו.

 286.  זו גירסת רש"י, לפיה הגמרא הביאה ראיה ממשנה בבכורות. ויש גירסא שלפיה לא הביאה הגמרא משנה זו, אלא הביאה ברייתא, וכך גורסים: דתניא: כל שלשים יום בחזקת שלא נתן, עד שיביא ראיה שנתן. לאחר שלשים יום בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. (גירסת הרי"ף והרא"ש) ברייתא זו עוסקת בשכירות בתים, ומדברת במקרה שלא קבעו את זמן השכירות, ולכן השכירות היא לשלשים יום, שכן סתם השכרה - שלשים יום. הברייתא אומרת, שבאמצע השלשים יום יש חזקה שהשוכר לא שלם שכר, ואחריהם יש חזקה ששלם (הגהות הגר"א אות א') לפי גירסא זו, יש ראיה שאין אדם פורע בתוך זמנו, אפילו כשלוה בלי לקבוע זמן לפרעון, שאז הדין הוא שסתם הלואה שלשים יום. (הגר"א חו"מ סי' שי"ז ס"ק ב') ודעת התוספות, שדוקא בקובע זמן לפרעון, אומרים שאין אדם פורע בתוך זמנו. (תוספות ב"ב ה' ע"א ד"ה הקובע)   287.  יש לבן לפדות את עצמו כשיהיה בן י"ג שנה, ולא כשיגיע לגיל חינוך, כיון שאם יקיים את המצוה כשיגיע לגיל חינוך, לא יוכל לקיים אותה כשיגדל, ויהיה אז מצווה מדאורייתא. (פתחי תשובה יו"ד סי' ש"ה ס"ק כ"ה)   288.  הפודה את בנו בתוך שלושים יום, ואמר שהפדיון יחול לאחר שלושים, וביום השלושים המעות קיימות, בנוי פדוי. ונחלקו אמוראים, במקרה שנתעכלו המעות בתוך שלשים, אם בנו פדוי. (בכורות מ"ט ע"א)
ואם מת האב לאחר שלשים יום מלידת בנו, הרי הבן בחזקת שנפדה, ופטור מלפדות את עצמו כשיגדיל, עד שיאמרו לו:  289  ידוע לנו שלא פדאך אביך, כי אמר לנו לפני מותו שלא נפדה בנו, ואז חייב לפדות את עצמו. (בכורות מט א)xxx

 289.  ברישא, כתוב במשנה "עד שיביא ראיה שנפדה" לכאורה, היה צריך להיות כתוב בסיפא באותו סגנון "עד שיביא הכהן ראיה שלא נפדה". באמת, אין מקום לסגנון זה, כי הכהן אינו בעל דין שיכול לתבוע כסף, ויכולים לתת לכל כהן. (רש"י) ואמנם עדיין היה יכול להיות כתוב בסיפא, "עד שתהיה לו ראיה שלא נפדה" וכתב רש"י, שאין צריך ראיה של עדות גמורה לכל הלכותיה, אלא מספיק אמירה שיגידו לו השכנים. (רש"י במשנה בבכורות מ"ט ע"א)
ממשנה זו יש ללמוד על תשלום שכר דירה, שלפני שהגיע זמן הפרעון, יש להניח שלא פרע  290 , ואחר הזמן יש להניח שפרע, אלא אם כן הוכח לא כך.

 290.  בפרק השותפים נחלקו אמוראים בלוה האומר למלוה: פרעתיך בתוך הזמן. ריש לקיש אמר, שאינו נאמן משום שאין אדם פורע בתוך זמנו, וכן הלכה. אביי ורבא אומרים, שנאמן. (בבא בתרא ה' ע"א) והקשו התוספות: מדוע לא מביאים שם ראיה מהמשנה בבכורות, שאין אדם פורע בתוך זמנו ריש לקיש. מתרצים התוספות: במשנה בבכורות מדובר בחוב שאין החייב בו בטוח שיצטרך לפרוע בזמן, כי אפשר שימות בנו, ואין להוכיח משם על לוה שאין פורע את חובו בתוך זמנו, כי הוא יהיה חייב לפרוע בזמן בוודאות. אמנם יש להוכיח משם על שוכר שאין לו ודאות שיצטרך לפרוע בזמן, כי יתכן שיפול הבית ולא יצטרך לשלם. (תוספות ד"ה בחזקת)
ומפרשינן לבעיא: לא צריכא אלא כשבאו לדין ביומא דמשלם זמניה (ביום האחרון של השכירות), והשוכר טוען שפרע באותו יום.
מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה או לא? (האם אדם עשוי לפרוע ביום האחרון, או לא) ודרך אדם לפרוע רק למחרת היום האחרון?
אמר להו רבי יוחנן: תניתוה, שנינו במשנה פתרון בעיה זו.

דרשני המקוצר[עריכה]