פרשני:בבלי:בבא מציעא כ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא כ א

חברותא[עריכה]

שמע מינה ממה שלא חששו להפסד הלקוחות שלא כדין בהחזרת השובר לבעל על ידי הודאתה: איתא לדשמואל (דינו של שמואל, אמת הוא), דאמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר ומחלו המלוה את החוב ללוה, הרי זה מחול, ואף שכבר מכר את החוב לאחר, ואפילו יורש של המלוה מוחל - ומשום כך אין כאן הפסד הלקוחות אפילו אם באמת קנו את הכתובה קודם למסירת השובר לבעל, כי מסירת השובר לבעלה בתשרי, הרי זה כמי שמחלה לבעל את כתובתה,  1  ובדין הוא מפסידם.

 1.  נתבאר על פי פשטות משמעות לשון רש"י כאן בד"ה איתא לדשמואל, שכתב: "הלכך אם מכרה זו כתובתה באייר:. וחזרה ומחלתה לבעל בתשרי, מחול, ושפיר טריף בעל"; ומבואר מדברי רש"י, שמסירת השובר לבעל בתשרי (שהוא זמן המסירה האמיתי לפי חשש הגמרא) היא המחילה. (ויש לעיין: והרי יש לחוש, שמא בתחילה לא מסרה לו כלל את השובר, ועכשיו משקרת היא שמסרה לו את השובר; והיה לו לרש"י לפרש, שהודאתה עכשיו כדי שימסרו את השובר לבעל, היא המחילה, ולא המסירה בתשרי לבעל (וראה הערה כעין זו בהערה 3) ; וב"שיעורי רבי שמואל" עמוד ס אכן הבין ברש"י שההודאה עכשיו היא המחילה ; וראה במהרש"ל שכתב: דעת רש"י שכבר מחלה בשובר", ומשמע כפי שנתבאר, אך הגר"ש הבין במהרש"ל כדבריו). ב. והנה לשון רש"י בהמשך הסוגיא בד"ה לשתי כתובות, הוא: "שמא שני שטרי כתובה היו לה, ויש לחוש שמא מסרה אחד ללוקח, ובאה לחזור בה ולמחול אצל בעלה, ומוסרת לו שובר המוקדם לשטרו של לוקח, אלא ודאי איתא לדשמואל, ומתוך שבידה למחול שטר כתובתה לבעלה עכשיו, לא חיישינן לשמא כתבה ליתן בניסן (ולא מסרה עד תשרי) "; ומלשונו של רש"י שהזכיר לשון מחילה על מסירת השטר בתשרי, משמע כפירוש רש"י כאן; אך סוף לשונו: "מתוך שבידה למחול שטר כתובתה לבעלה עכשיו, לא חיישינן לשמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי", משמע שהודאתה עכשיו היא המחילה, ולשון "מתוך" משמע קצת שאין ההודאה עצמה מחילה, אלא נאמנת היא בהודאתה שמסרה לו את השובר ביום שנחתם, במיגו שהיתה מוחלת לו עכשיו את הכתובה; וכן כתב ב"שיעורי רבי שמואל" שם, שאכן מלשון רש"י כאן משמע שהוא מטעם מיגו, וכאשר כן היא דעת התוספות ועוד ראשונים. ג. הקשו הראשונים המפרשים בגמרא שהיא נאמנת מטעם מיגו, שהרי אין זה מיגו, כי אילו היתה מוחלת היתה חייבת לשלם את הכתובה מדין מזיק על ידי "גרמי", שהרי מפסדת ללוקח את חובו; וכתב ה"נמוקי יוסף": "איכא למימר, דלאו מדין מיגו אתינן עלה, אלא דכיון דקא מודה דפריעא היא, ושובר מעליא היא זו היא מחילתה וכמאן דאמרה מחול לך דמי"; ופשטות דבריו הוא, שההודאה מועילה מדין מחילה, אך ראה ב"שיעורי רבי שמואל" שם, שהכריח לפרש את דבריו באופן אחר, ראה שם.
אביי אמר: אפילו תימא ליתיה לדשמואל, אף אם תאמר שאין דינו של שמואל אמת, ואין היא יכולה למחול, מכל מקום ניחא הברייתא, כי הכא במאי עסקינן: בששטר כתובה שלה יוצא מתחת ידה, ומזה מוכח שלא מכרה לאחר את כתובתה, שאילו היתה מוכרת היתה מוסרת להם את הכתובה.
ורבא אמר:  2  אי משום שטר כתובה שהוא בידה, אין די בזה, כי חיישינן לשתי כתובות, שמא שתי כתובות היו לה, ויש לחוש שמא מסרה את האחד ללוקח כשמכרה לוxxx

 2.  מהמשך לשון הסוגיא מוכח, שאין זה "ורבא אמר לך", אלא אמר כן רבא בהדיא לדחות את דברי אביי, ואף אביי בעצמו השיב לו.
ואביי אמר: אין לסייע לשמואל מן הברייתא משני טעמים:
חדא: כי יש לומר - כפי שאמר אביי בתחילה - דהכא במאי עסקינן בששטר כתובה יוצא מתחת ידה, ולשתי כתובות לא חיישינן, ובהכרח שלא מכרה את כתובתה.
ועוד פירוש אחר בברייתא: לכך אין אנו חוששים לשמא כתבה בניסן ולא נתנה עד תשרי ויפסידו הלקוחות, משום שאפילו אם היה כן אין מכירתה מכירה, שהרי כיון שזמן השובר הלוא כתוב בניסן, ושובר בזמנו החתום בו טריף, כלומר: חלות השובר הוא מזמן חתימתו, אם לבסוף נמסר השטר לידו, ואם כן אף אילו היה כן שלא מסרה לו אלא עד תשרי, הרי שמסירה זו שמסרה לו בתשרי,  3  מועילה שיזכה הוא בשובר מזמן חתימתו, ומכירה שמכרה בינתיים אינו כלום.

 3.  א. נתבאר על פי רש"י, ראה לשונו. (ויש לעיין: והרי שמא לא מסרה לו אפילו בתשרי, וכל שלא הגיע השטר לידו אין הוא זוכה משעת חתימה, כמבואר ברש"י; והיה לו לרש"י לפרש שעכשיו בשעת הודאה הרי זה מסירה ; וראה הערה כעין זו על רש"י לעיל בהערה 1). לכאורה צריך ביאור: והרי לפי החשש שמכרה את הכתובה לאחר קודם תשרי, אם כן אין היא בעלת דבר למסור את השובר, שהרי הכתובה כבר אינה שלה; וראה בזה ב"פני יהושע", וכתב שם, שכל המפרשים האריכו בענין זה, עיין בספר המלחמות, ובש"ך סימן לט".
ומפרשינן: אביי בזה לטעמיה הוא, דאמר: "עדיו בחתומיו זכין לו".  4 

 4.  ביאור ענין "עדיו בחתומיו זכין לו" בשובר שהוא שטר לראיה בלבד, הוא בפשוטו דבר תמוה, והאריך בענין זה ב"שיעורי רבי שמואל" עמוד יא ואילך.
מתניתין:
משנה זו דנה במוצא שטרות שאין בהם חשש של פרעון וקנוניה, כגון שטרות בין דין, הואיל וגם אין לחשוש בהם שמא לאחר שנכתבו נמלכו עליהם בית דין שלא ניתנם, הרי זה יחזיר. כמו אם מצא שטרות בתוד דבר שיש בו סימן או מצאם באופן שיכול לשמש סימן, הרי זה יחזיר לבעל הסימן.
א. מצא איגרות שום - שטרות שבין דין כותבים למלוה, שהעריכו את הנכסים של הלווה בכך וכך ונתנו אותם למלוה בחובו.
ואיגרות מזון - שטרות שבין דין כותבים לאשה, שבעלה קיבל עליו לזון את בתה שמעלה הראשון  1 .

 1.  התוספות פירשו: אגרות שום ואגרות מזון - אגרות שבית דין שבמקום זה שולחים לבית דין שבמקום אחר שיעריכו קרקעותיו של הלווה, או שיפסקו מזונות לאשה ולבנות, ולפיכך נקראו "אגרות" ולא "שטרות".
שטרי חליצה - שכותבים בית דין ליבמה שחלצה בפניהם  2 .

 2.  ממשמעות לשון המשנה נראה ששטרי חליצה הם מעשה בית דין, שאינם נכתבים אלא בבית דין דווקא, וכן נראה גם מסברה, שכתיבת עדים יש לפוסלה מצד מפיהם ולא מפי כתבם, ומכאן תמה החזון איש (אהע"ז סימן קא אות יד וסימן קיא אות י) על מה שפסק בשו"ע (אהע"ז קסא נו) שאם בית דין לא כתבו לה שטר חליצה, כותבים כל שניים שראו את החליצה.
ומיאונין - יתומה קטנה שהשיאוה אמה או אחיה, כל זמן שהיא קטנה רשאית היא למאן בבעלה ולומר בפני שלושה  3  שאינה רוצה בו כבעל, והיא יוצאת ממנו בלא גט, ובית דין נותנים לה שטר שמיאנה בפניהם לראיה שיכולה להנשא לאחר.

 3.  נחלקו התנאים ביבמות (קז ב) אם היא צריכה להעשות בפני שלשה שהם בית דין, או שדי שתיעשה בפני שנים שהם עדים. להלכה נפסק בשו"ע (אהע"ז קנה ח) כי מספיק שתמאן בפני שנים. ומכל מקום משנתינו מדברת בשמיאנה בפני בית דין, כי רק בית דין אין כותבים שטר אלא על דבר שכבר אירע ונתקיים, אבל אילו נכתב השטר בפני עדים, יש לחוש שמא כתבוהו וחתמוהו לפני המיאון ולבסוף לא מיאנה ולא מסרוהו לה. נפש חיה.
ושטרי בירורין - שכתוב בהם, שבעלי הדין, פלוני ופלוני, ביררו להם דיינים אלו לפסוק את דינם והתחייבו לקבל עליהם את פסק דינם, כמו ששנו בסנהדרין (כג א): "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושני הדיינים בוררים להם עוד אחד".
וכל מעשה בית דין - וכל שטר שנכתב על ידי בית דין, כגון "שטר חלטאתא", שכותבים למלוה שנמסרו לו נכסי הלווה לגביית חובו, כשאין הלווה בפנינו  4 . או "שטר אדרכתא", שכותבים למלוה בזמן שלא מצאו נכסים אצל הלווה, שרשאי הוא לחזר על נכסי הלווה, ואם ימצא יגבה חובו.

 4.  עיין סמ"ע (סימן סה ס"ק לו) בשם בעל התרומות שפירש לדעת רש"י המבאר "אגרות שום" - ששמו בית דין נכסי לוה למלוה בחובו. כי החילוק בין איגרות שום לשטר חלטאתא הוא, ששטר שומא הנעשה בפני הלוה והמלוה נקרא איגרת שום, וכשאין הלוה בפנינו וכותבים למלוה שטר על נכסיו נקרא שטר חלטאתא.
המוצא כל אלו: הרי זה יחזיר אותם לבעליהם, לפי שאין בשטרות אלו כל חשש בהחזרתם - שמא נמלך בעל השטר מלתת אותו, שהרי בית דין לא כתבו את השטר אלא בדבר שכבר מקוים, וגם אין לחשוש לפרעון, שהרי בשטרות אלו אין פרעון  5 .

 5.  שטרי חליצה, מיאונין ובירורין, אינם עומדים לגביה כל עיקר. וכן שטרי חלטאתא אינם עומדים לגביה, שהרי כבר גבה המלוה את חובו ואין השטר עומד אלא לראיה שהקרקע שלו. ואיגרת מזון, אף על פי שהיא עומדת לפרעון, שהרי הבעל חייב לזון מחמתה את בת אשתו, מכל מקום מבאר החידושי הרי"ם, כי אין לחוש שמא כבר פרעו, לפי שכל יום הוא צריך ליתן לה את מזונות אותו היום, ואין החוב עומד להיפרע אלא דבר יום ביומו, ועל כן אינו נאמן לטעון שפרע מראש לכמה שנים, כי אין אדם נאמן לומר שפרע חוב שעדיין לא נתחייב בו.
ב. מצא שטרות ואפילו שטרי חוב או גט וכדומה, בחפיסה - בשקית, או בדלוסקמא - בתיק, ויש סימנים בכלים הללו.
או שמצא תכריך של שטרות - שטרות הכרוכים זה בזה, או אגודה של שטרות - שטרות המונחים זה על זה וקשורים ביחד, ויש סימן בצורת הכריכה של השטרות או במניינם באגודה.
הרי זה יחזיר את השטרות למי שיאמר את סימני החפיסה או הדלוסקמא, או סימני הכריכה או האגודה של השטרות  6 .

 6.  הפני יהושע הקשה, מדוע מחזירים למלוה על ידי הסימן שהוא נותן בכלי, נחשוש לפרעון ולקנוניה, שהשטר נפרע ומן הלוה נפל, ומסר הלוה את הסימן למלוה כדי לעשות קנוניה על הלקוחות, וכמו שאמרו לעיל (יג א) שאין מחזירים שטר למלוה אפילו בחייב מודה, משום שחוששים לפרעון ולקנוניה. הש"ך (סימן סה ס"ק כ וס"ק לא) כתב מכח קושיא זו שאינו גובה אלא מבני חורין ולא ממשועבדים, ובתומים (שם ס"ק טו) כתב, שכן כתב הריטב"א, אך דחה דעה זו שהיא דעת יחיד. ובפני יהושע תמה על הש"ך, איך סתמו הפוסקים שמחזירים בלא לפרש שאין גובים ממשועבדים, והרי קיימא לן אחריות טעות סופר ותמיד יכול הוא לגבות ממשועבדים. ותירץ הפני יהושע, שאין חוששין לקנוניה אלא במקום שהשטר הורע על ידי הנפילה, וכאן בשטר הנמצא בחפיסה שלא הורע על ידי הנפילה (כמו שיבואר בהמשך), לא חוששים לקנוניה. עוד הקשה הפני יהושע, וכן הקשה הקצות החושן (סה ט) מדוע מחזירים את השטר על פי סימנים, אף שהסימן מוכיח כי מהמלוה נפל, מכל מקום נאמר שהיות ונפל הורע, והשטר פרוע הוא או מוקדם, ומחמת פסולו לא נזהר בו לשומרו והופקר להשליכו. ותירצו, כי הואיל ויש בשטר סימן או הוכחה שעל פיהם יחזיר לו המוצא, אינו צריך להיות נזהר בו ביותר ואין כאן ריעותא של נפילה. ובתוספות הרא"ש תירץ, שכשהם בחפיסה ניכר שדרך נפילה נפלו והיה מכוון לשומרם. ועוד, ששם יש להסתפק אם מיד הלוה או מיד המלוה נפל, אבל כאן מחזיר למי שנותן סימן. ובשער המשפט (סה ז) תירץ, שאין הריעותא מעוררת חששות אלא כשיש ספק שמא מן הלוה נפל, אבל כשמתברר על ידי סימן או עדים שמן המלוה נפל, אין חוששים לכלום מחמת הנפילה, שהרי כשהמלוה עצמו מצאו גובה בו, אף שיש עדים שנפל ממנו, כי כיון שנמצא בידו מעמידים את השטר בחזקתו הראשונה (כמבואר ברשב"א בתשובה, הובא בשו"ע סה יב), וכן בכל מקום שמתברר על ידי סימן שמהמלוה נפל, אף שיש ריעותא דנפילה, מכל מקום מחוייב המוצא להחזירו למלוה, וכיון שבא השטר לידו בהיתר גובה בו, שהוא כמו שמצאו בעצמו, ומעמידים את השטר בחזקתו הראשונה.
וכמה שטרות צריך שיהיו יחד כדי שיחשב אגודה של שטרות?
שלשה קשורין זה בזה, כלומר משלושה ומעלה אף המנין הוא סימן, אבל בשניים אין המנין סימן, שהואיל והמוצא מכריז: שטרות מצאתי, הרי מיעוט רבים שניים.
ג. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד הלוה משלשה - מי שמצא שלושה שטרות של לווה אחד, שלוה משלושה מלווים שונים, שכל שטר הוא ממלווה אחר, יחזיר את השטרות ללוה, שוודאי ממנו נפלו, שאם לא כן, היאך נזדמנו שטרות ממלווים שונים למקום אחד  7 ?!

 7.  הסמ"ע (סה ל) פירש, כי רבי שמעון בן גמליאל מדבר שהג' שטרות כרוכין. אבל במגן גיבורים ובהגהות הרש"ש פירשו כי רבי שמעון בן גמליאל אינו מצריך שיהיו כרוכין, ודי בהוכחה זו, כי מי קיבצם למקום אחד. התומים (סה ז) הקשה, מה טעם מחזירים על פי הוכחה זו, ומדוע לא נחוש למכירה, שהשלושה מכרו את השטרות לאחד ומידו נפלו. ועיי"ש תירוצו. ובנתיבות המשפט (סה כ) תירץ, שאין חוששים למכירה כלל, כי אם לא כן איך מחזירים אבידה על פי סימנים, שמא מכרה ויודע סימניה, אלא שלעולם מעמידים בחזקת מרא קמא, היינו המלוה, ובשלשה מלווים ולוה אחד, הלוה הוא המרא קמא, ששטר לפרעון עומד ולא למכירה.
ואם מצא שלשה הלוין מן האחד - שלושה שטרות של שלושה לווים שונים שלוו ממלוה אחד יחזיר למלוה, כי הואיל ונמצא ביחד, ודאי ממנו נפלו. אמנם, אם שלושתם היו כתב ידו של סופר אחד, חוששים שמא מיד הסופר נפלו ולא לוו מעולם, ולפיכך לא יחזיר אלא למי שנותן בהם סימן.
ד. מצא שטר בין שטרותיו, ואינו יודע מה טיבו - כיצד בא לידו, אם הלווה הפקידו אצלו או המלווה, או שמא מקצתו פרוע ושניהם מסרוהו לו שיהא שליש ביניהם, יהא מונח עד שיבוא אליהו הנביא, ויברר את הספק, ולא יחזיר את השטר לא ללווה ולא למלוה עד שיתברר הדבר  8 .

 8.  הנתיבות המשפט (עז א) והחידושי הרי"ם (חו"מ סה ב) הקשו, מדוע לא יתחייב הנפקד לשלם, כדין שניים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתיים, ושכח הנפקד מי בעל המנה ומי בעל המאתיים שמשלם לשניהם, לפי שפשע, שהיה לו לדעת מי הפקיד אצלו. ותירצו, ששכחה זו אינה פשיעה ממש אלא גרמא, ואם כן בשטרות פטור, שאינו עדיף מגורם לשרוף שטר שפטור. עוד תירצו, כי בנפקד משניים או לוה משניים, הרי הוא ודאי חייב לאחד, ואינו יוצא ידי השבה עד שיחזיר לשניהם, אבל כאן שאין התביעה אלא מצד המלוה, שהלוה אינו מפסיד אם יהא מונח, הרי זה ספק בחיוב, וכסתם ברי ושמא שאין ברי עדיף.
ה. אם יש עמהן סמפונות, אם מצא אדם סמפון  9  בין שטרותיו, היינו שובר שאחד משטרותיו נפרע, יעשה מה שבסמפונות, יקיים מה שכתוב בסמפון, שהשטר הוא בחזקת פרוע, ואף על פי שראוי היה שובר זה להיות ביד הלווה ולא ביד המלוה, מכל מקום אנו אומרים, כי אולי האמין הלווה למלוה ואמר שיקבל ממנו את השובר למחר ושכח.

 9.  "סמפון" - שובר המבטל שטר, וכל דבר המבטל דבר קרוי סמפון שלו. רש"י בגמרא.
גמרא:
מאי מה הם שטרי בירורין? מה הם באים לברר?
הכא תרגמו כך פירשו: שטרות אלו הם שטרי טענתא שטרות שבהם כותבים ומבררים את טענות שני הצדדים המתדיינים בבית דין.
רבי ירמיה אמר: שטרות אלו הם שטרות הנעשים עבור ההלכה המבוארת במסכת סנהדרין (כג א):
שהלכה היא כי בית דין של שלושה דיינים, ואפילו הדיוטות, יכולים לכוף את הנתבע, שיבוא לדון בפניהם עם התובע. אבל, אם הבית דין שהתובע הגיש לו את תביעתו, אינו קבוע בעיר, או שיש בעיר בתי דין אחדים, או משום שהדיינים אינם מומחים, רשאי הנתבע לומר שאינו רוצה להתדיין בפני דיינים אלה אלא בפני אחרים.
וכיצד בעלי הדין בוררים דיינים? זה התובע בורר לו דיין אחד, וזה הנתבע בורר לו דיין אחד  10 , ושני הדיינים בוררים להם את הדיין השלישי.

 10.  מכאן הביטוי הנפוץ "זבל"א" - ראשי תיבות: זה בורר לו אחד.
ולאחר שבררו להם את הדיינים, כותבים בשטר: זה בירר לו את פלוני לדיין, וזה בירר לו את פלוני לדיין, כדי שלא יוכלו לחזור בהם, וזהו שטר בירורין.
שנינו במשנה: וכל מעשה בית דין, כל שטר שנכתב על ידי בית דין - הרי זה יחזיר.
מעשה: ההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא, היה גט שנמצא בבית דינו של רב הונא, דהוה כתיב ביה, שהיה כתוב בו: בשוירי מתא דעל רכיס נהרא, בעיר שוירי המצויה אצל נהר רכיס.
ובגט היה כתוב "הנפק", שבית דין בדקו את השטר וחקרו ועמדו על אמיתת הדבר שכל הכתוב בשטר אמת.
ובא שליח הגט שנשלח על ידי אחד מבני אותה העיר, ושמו ושם אשתו תאמו לשמות הכתובים בגט, ואמר שהוא איבדו, וביקש כי יתנוהו לו כדי לקיים את שליחותו ולגרש בו את האשה.
אמר רב הונא: אין ראיה שהיא שייכת לפלוני ששמו מופיע בשטר - מעיר שוירי הידועה, ואפילו אם אין באותה עיר אלא רק אחד שיש לו שם כמו השם המופיע בשטר,

דרשני המקוצר[עריכה]