פרשני:בבלי:בבא מציעא ע ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא ע ב

חברותא[עריכה]

מתניתין:
אין מקבלין סחורה להתעסק, וכל האחריות תהיה על מקבל העסקה, וממילא תהיה הסחורה נשמרת בערכה לבעלים, כצאן ברזל, שלעולם אינו פוחת, ותמיד נשמר לבעלים באותו שווי שהיה בזמן שקיבל את העסקה.
ומאחר שקיבל את המעות מישראל, מה שנותן לישראל זה חלק  4  ברווחי העסק, הרי זה אסור מפני שהוא ריבית  5 .

 4.  כתב הבית יוסף וכן פסק הרמ"א (קע"ז ס"א) בשם חכמי לוניל שאם כל הריוח לנותן העסקה יש להתיר לקבל צאן ברזל אף על פי שכל אחריות על המקבל, כיון שאין כלל הלוואה שהרי אין למקבל שום רווח, אלא נחשב שעושה הכל בשליחות הנותן.   5.  בתוס' למדו מרש"י בסוגיה שמדובר בריבית דרבנן, ולכן הקשה רש"י שהרי החידוש הושמע כבר במשנה לעיל (ס"ח ע"א) כמו שכתבנו בהערה 1. ובריטב"א כתב טעם לזה כיון שכל הרווח שיקבל הנותן הוא רק מיניה וביה דהיינו רק אם יהיה רווח, ורק במקום שמשלם את הרווח מכיסו הוא ריבית קצוצה. וברמב"ן ורשב"א נראה שלמדו טעם אחר למה להחשיבו ריבית דרבנן, כיון שבמקום שהרווח הוא מיניה וביה אנו רואים את החפץ כפיקדון שקיבל עליו את כל האחריות והרווח הוא שכרו. אבל התוס' עצמם למדו מלשון מפני שהוא ריבית שהוא ריבית קצוצה, ששמו את שווי הצאן וקצבו רווח ברור שיתן לו מבחוץ בין אם יהיה רווח ובין אם לא יהיה רווח. והביאו ראיה מהירושלמי שכתוב שהצאן עשויות במאה דינרין ואתה מעלה לי סלע משלך באחרונה, מוכח שהשכר הוא בין אם יהיה רווח ובין לא. וכתבו התוס' שזהו החידוש במשנתינו יותר ממשנת עסקה ששם מדובר בריבית דרבנן ופה כיון שנתן דבר קצוב יש בזה ריבית דאורייתא. ולפי הרמב"ן שכתבנו בהערה 1 יש חידוש שבעסקה הוא מלוה כיון שיכול להוציא החצי כרצונו, משא"כ כאן שהצאן חוזרות בעיניהם היה מקום להתיר כשומר שכר המתנה להיות כשואל. ובריטב"א עצמו למד שמקום שקיבל על עצמו המתעסק אחריות, בין אם הרווח מיניה וביה ובין אם הוא מכיסו, ריבית דאורייתא היא.
אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם אף על פי שקיבל על עצמו מקבל העסקה אחריות על כל סכום העסק.
אין בזה איסור  6 , כיון שנותן העסקה הוא גוי אין איסור לתת לו חלק מן הרווחים.

 6.  בתפארת ישראל כתב שיש כאן חידוש שאפילו שמקבל על עצמו כל אחריות ונותן לעכו"ם רווחים אין בזה איסור לא תחנם.
וכן לוין יהודים מהם - מהעכו"ם שלא נאמר איסור ללוות מגוי בריבית ואף מלוין הישראל אותן בריבית שלא נאמר איסור מן התורה להלוות לגוי בריבית,
וכן בגר תושב  7  יש לו אותו הדין כמו לגוי, וכשם שמותר ללוות ולהלוות לגוי בריבית, כך מותר ללוות ולהלוות לגר תושב בריבית  8 .

 7.  גר תושב נחלקו בו במסכת עבודה זרה (ס"ד ע"ב) לר"מ זהו שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודת כוכבים, חכמים סברו שקיבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח ואחרים אומרים זהו גר שקיבל על עצמו כל מצוות שבתורה חוץ מאכילת נבילות.   8.  ברא"ש כתב שישראל שכפר בעיקר מותר להלוותו בריבית כיון שאין מצווין להחיותו, ושוב לא נאמר בו וחי אחיך עמך, ומכל מקום אסור ללוות ממנו בריבית שהרי ישראל הוא ועוברים המלוים לו בלפני עור ולא תשיך.
מלוה ישראל מעותיו של עכו"ם מדעת העכו"ם, שקיבל הישראל את המעות הללו בהלואה מן הנכרי, והרי הוא מעמיד את המעות אצל הנכרי המלוה, והרי הם כאילו הוחזרו למלווה, ולאחר מכן נותן את אותם המעות לישראל חבירו, הרי זה מותר, שאנו רואים כאילו הנכרי הוא שהלוה לישראל השלישי.
אבל לא הותר להלוות מדעת ישראל, שכיון שלא העמיד הלווה את המעות חזרה אצל הנכרי, יש כאן הלוואה גמורה מישראל לישראל, ואסור משום ריבית.
גמרא:
למימרא, רואים מן המשנה שאדם המקבל מחבירו סחורה להתעסק בצאן ברזל,
דברשותא דמקבל קיימא הרי העסקא באחריות גמורה אצל המקבל, ולכן נאסרה העסקה משום ריבית, שאנו רואים אותה כהלוואה עם רווח.
ורמינהו יש להקשות סתירה לכך מן הברייתא האומרת: ישראל המקבל צאן ברזל מן הנכרים להתעסק בהם, ולחלוק עם הנכרי ברווחים, והולידו הבהמות שקיבל להתעסק וולדות, אין לוולדות הנולדים מן הבהמה שקיבל דין בכורה, שהרי נאמר בבכור "בישראל" למעט בהמת גוי, ובהמה זו שקיבל בעסקה הרי היא של הגוי.
ואף אותן וולדות שהם רווחי הבהמה שקיבל, ומגיע לישראל המקבל חלק מהם בתור מחצית מן הרווחים, אם ילדו, וולדותיהם הרי הם פטורין מן הבכורה, ואע"פ שיש לישראל חלק בוולדות המולידות מכל מקום אנו רואים אותם כבהמת גוי שאין בה דין בכור.
מוכח שצאן ברזל הרי הוא ברשות הנותן דהיינו הגוי, שאם היה ברשות המקבל  9  אם כן אף הוולדות שנולדו מן הבהמה  10  עצמה שקיבל בעסקה, היו צריכין להתחייב בבכורה, כדין בהמת ישראל.

 9.  מרש"י נראה שממשנתינו היה מוכח שאחריות היא על המקבל, והקושיה מבכורות ששם נראה שאחריות על הנותן ולכן פטור מן הבכורה. אולם בתוס' (ד"ה אין) כתבו להדיא שבשאלה הבינו שגם בבכורות אחריות על המקבל, אלא שמשום שלא קיבל הנכרי עדיין מעות על בהמתו נחשב ברשות הנותן ופטור מן הבכורה. והוכיחו התוס' מרבא שהקשה על אביי שאם הנותן קיבל אחריות אין לקרוא לזה צאן ברזל, מוכח שסברנו קודם שמחמת הלשון צאן ברזל, ודאי אחריות על המקבל. והתוס' לשיטתם למדו שקושית הגמ' מבכורות למשנתינו, שכיון שבמשנה מבואר שעובר בריבית דאורייתא, א"כ הוא מלוה גמורה ביד המקבל, היה צריך להתחייב בבכורה שהרי הוא ברשות הישראל המקבל לגמרי. ורבא תירץ שאמנם הוא ברשות המקבל לגמרי, אבל כיון שיש יד נכרי באמצע, זהו פוטר את הבכור הנמצא ברשות ישראל. ובמהר"ם רצה ללמוד על דרך זה גם ברש"י שבתחילה הבינה הגמ' שהוא ברשות המקבל, אלא שלנותן יש זכות, ולכן פטור בבכור, והוכיחה הגמ' ממשנתינו שכיון שיש איסור ריבית ואפי' רק דרבנן, מוכח שהוא ברשות מקבל לגמרי. ועוד אפשר ליישב את הרש"י על דרך הריטב"א שאונסין על המקבל וזולא על הנותן, ולכן היה נחשב עדיין צאן ברזל מחמת הזולא שעל הנותן. (הריטב"א עיין הערה 11).   10.  וברשב"א כתב שעל הבהמה עצמה לא היה כלל צד שתתחייב בבכורה, שהיא ודאי שייכת לנותן. וכל קושית הגמ' רק מן הוולדות המולידות שהם מגיעות לישראל בחלקו מן הרווחים. אולם מרש"י וכן בריטב"א להדיא מבואר שקושית הגמרא גם על הבהמה עצמה שקיבל באחריות שתהיה חייבת בבכורה.
ומתרצינן: אמר אביי לא קשיא הא שנאמר בבכורות שפטורות מן הבכור מחמת שהם נחשבים של הגוי הנותן, באופן דמקבל עליה הגוי אונסא וזילא, ולכן יש להחשיבם כשל הגוי.
מה שאין כן הא שמבואר במשנתינו שנחשב ברשות המקבל, ולכן יש איסור ריבית, הוא באופן דלא קביל עליה נותן העסקה אונסא וזולא אלא היא באחריות המקבל לכן היא כלוה אצל המקבל, ויש איסור ריבית מחמת הרווח שיתן לבעלים.
ומקשינן: אמר ליה רבא, אי דקביל עליה במשנה בבכורות מריה אונסא וזולא, וכיון שקיבל עליו הגוי אחריות פטור מן הבכורה, צאן ברזל קרית ליה בתמיה, הלא אם יפסדו הבהמות יפסיד הגוי. אם כן אין לקרוא לזה צאן ברזל, שמשמעותו שהוא עומד לבעלים בשווי הראשון  11 .

 11.  וברמב"ן למד שאביי לא התכוון שכל אחריות על הנותן, אלא רק אם נאנסו בלסטים מזויין, או אם הוזלו כל זמן שהם קיימים, אבל אם מתו או התייקרו הרי הם ברשות המקבל, ולכן יש לקרוא להם צאן ברזל, ורבא הקשה שאין לשון צאן ברזל בכל מקום, אלא כשכל האחריות על המקבל. ובריטב"א כתב שהתירוץ היה שבבכורות לא קיבל המקבל על עצמו גם אונס וגם זול, אלא קיבל על עצמו רק אונס לחוד. ממילא בין לפי הרמב"ן ובין לפי הריטב"א יש אחריות מסויימת על המקבל, גם לפי אביי ולכן נקרא שמו צאן ברזל.
ועוד יש להקשות אדתני סיפא של משנתינו אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם שמשתמע מזה שאין להתיר קבלת עסקה בצאן ברזל רק באופן שמקבל מן הגוי, הרי יש היתר אף בישראל.
והיו צריכים במשנה ליפלוג בדידיה לחלק בישראל עצמו, ולומר במה דברים אמורים שאסור לקבל עסקה בצאן ברזל מישראל באופן דלא קביל עליה הבעלים אונסא וזולא, ולכן הרי זה הלואה אצל המקבל כיון שכל אחריות עליו.
אבל אם קביל מרה - הבעלים אונסא וזולא שפיר דמי ואין לאסור משום ריבית, שאין כאן הלואה אצל המקבל כיון שהבעלים קיבל על עצמו את האחריות.
אלא אמר רבא תירוץ אחר על הקושיה: במשנתינו נראה שצאן ברזל אחריותו על המקבל, ובבכורות נראה שהאחריות על הגוי הנותן.
אידי ואידי, בין בבכורות ובין במשנתינו, מדובר דלא קביל עליה מריה אונסא וזולא, והרי זה באחריות גמורה אצל המקבל.
ומה שיש להקשות גבי בכורות היינו טעם דוולדות פטורין מן הבכורה אף שהם באחריות גמורה של הישראל, כיון דאי לא יהיב זוזי, אם לא יחזיר הישראל בסיום העסקה את הסכום שנישומה הבהמה בתחילה.
אתי נכרי תפיס לה לבהמה הראשונה שהיתה שלו  12 , ואי לא משכח לה לבהמה ואם לא מצא הנכרי את אותה בהמה שנתן בתחילה, תפס להו הנכרי לוולדות שהיו צריכים להגיע לישראל בחלקו מן הרווחים, והנכרי יתפוס אותם עבור הסכום שמגיע לו בחזרה.

 12.  בתוס' הקשו שכאן מבואר שכיון שהנכרי יכול לתפוס את הבהמה במקרה שהישראל לא ישלם לו, לכן נחשב יד נכרי באמצע, ובפסחים (דף ו) מבואר ללישנא קמא דרבא שבהמת ארנונא דהיינו בהמה שמחוייב הישראל ליתן אותה במס למלך, מכל מקום חייבת בבכורה, והטעם כיון שיכול הישראל לסלקו במעות במקום הבהמה לכן חייבת היא בבכורה, ולמה לא נחשב שם יד נכרי באמצע כיון שאם לא ישלם הישראל את המעות, יתפוס הנכרי את הבהמה. ותירצו שיש חילוק בין הסוגיות שבפסחים הבהמה היתה מעולם של הישראל, ממילא כיון שיכול לדחות את הנכרי במעות, ולא לתת לו את הבהמה עצמה, נשארת הבהמה ברשות ישראל כפי שהיתה וחייבת בבכורה. מה שאין כן כאן שהבהמה קודם היתה של הנכרי, ממילא מה שעדיין יש לנכרי צד וזכות שאם לא ישלם לו יתפוס את הבהמה, אומר לנו שהנכרי עדיין לא הסתלק לגמרי, ויש כאן יד נכרי באמצע.
והוי ליה מחמת אפשרות תפיסה זו, יד נכרי באמצע שיש לנכרי כח תפיסה בוולדות אלו, וכל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה  13 , לכן דווקא שם אף שהבהמה באחריות הישראל, כיון שיש לנכרי כח לתפוס פטור,

 13.  בתוס' הביאו לענין יד נכרי באמצע שפטור מבכורה, מקור שנאמר כל מקנך תזכר, שמשמע שתהא מכל וכל ברשות הישראל כדי להתחייב בבכורה.
אבל לענין איסור ריבית, כשהמקבל קיבל על עצמו אחריות, נחשב כאילו קיבל הסחורה או הכסף בהלוואה, ואסור לתת לנותן שום רווח משום איסור ריבית.
ומביאה הגמרא את דברי הכתוב במשלי (כח ח) "מרבה הונו בנשך ותרבית, לחונן דלים יקבצנו", ודנה בביאורו:
מאי "לחונן דלים יקבצנו"?
אמר רב: כגון שבור מלכא, שהיה מלך פרס, והיה מטיל מסים כבדים, והיה לוקח את העושר שעשו המלוים בריבית, והיה חונן בהם את הגויים העניים, שהם דלים מהמצוות.
אמר רב נחמן, אמר לי הונא: לא נצרכא פסוק זה אלא לומר שיש להתרחק מהריבית, דאפילו רבית דעובד כוכבים, לא יקח אדם מישראל, כי בסופו של דבר היא תרד לטמיון
איתיביה רבא לרב נחמן מדברי הכתוב המתיר במפורש להלוות לגוי בריבית, כי הא כתיב "לנכרי תשיך".
מאי "תשיך"? לאו, "תשוך", שהכתוב מצוה את הישראל שהוא ינשוך את הגוי, בריבית שיקח ממנו!
ומתרץ רב נחמן: לא בכך דיבר הכתוב, אלא בישראל הנאלץ ליטול הלואה בריבית מגוי, ואני קורא בו, תשיך נשך מכספך לנכרי עבור הלואה שתיטול ממנו.
ותמהה הגמרא: וכי יצוה הכתוב לתת נשך לנכרי, וכי לא סגי דלאו הכי, האם אין אדם מישראל יכול לוות מגוי שלא בריבית!?
ומתרצת הגמרא: כוונת הכתוב המצווה ללוות מגוי בריבית, היא לאפוקי אחיך, דלא. אמר זאת הכתוב בלשון ציווי, כדי ללמדנו איסור לא להלוות לישראל אחיו בריבית.
אך תמהה הגמרא: הרי האיסור להלוות בריבית לאחיך, בהדיא כתב ביה "ולאחיך לא
תשי ך"!?
ומתרצת הגמרא: כונת הכתוב היא, לעבור עליו בעשה ולא תעשה.
איתיביה לרב נחמן ממשנתנו:
דתניא: לוין מהן, מעכו"ם, ומלוין אותם ברבית. וכן בגר תושב, שאינו יהודי, אלא רק קיבל עליו לשמור את מצוות בני נח.

דרשני המקוצר[עריכה]