פרשני:בבלי:בבא מציעא פ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא פ ב

חברותא[עריכה]

והביא  שש עשרה שעורים, היינו, סאה יותר משיעור לתך, חייב.
משמע, הא אם הוסיף שלושת קבין, פטור.
אם כן, מבואר כדעת רבא, שדוקא בתוספת סאה חייב. שאז משקלם שווה ללתך חיטים שסיכמו ביניהם, וקשה לאביי.
תרגמא אביי, מבאר אביי, שמדובר בכגון שהיו שש עשרה הסאין במחיקתא, לא גדושות, ואילו שיעור לתך הוא חמש עשרה סאין גדושות. וההפרש בין מחוקות לגדושות הוא חצי סאה - שלושה קבין.
ולפי זה לא הוסיף אלא ג' קבין - המחצית השניה מהסאה שהוסיף.  110 

 110.  הגאונים פירשו, מחיקתא - שהתליעו. מקשה רש"י, מה לי התליעו מה לי לא התליעו, והרי הנפח הוא לתך והוסיף ג' קבין, ואם כן יתחייב לדעת אביי אף שפחת משקלם מחמת שהתליעו? תרצו התוספות, שאם התנה עמו להוליך לתך ברזל והוליך נוצות, ודאי שאף אם יוסיף פטור, כיון שהבדל במשקלם גדול כל כך שאף אם ירבה בנפח עדיין קל יהיה המשא, ורק בחיטים ושעורים שאין הפרש גדול במשקלם נפחא כתקלא (עיין מהר"ם).
תנו רבנן: השוכר סבל לישא משא על כתפו, כמה יוסיף על משקלו ויהא חייב?
קב לכתף (פועל הנושא על כתפו).
והשוכר ספינות משא, חייב אם הוסיף אדריב, לתך לעריבה, ספינה קטנה. כור לספינה בינונית. ושלושת כורים לבורני, ספינה גדולה.  111 

 111.  מפרש רש"י, שתמיד התוספת היא אחד משלושים, חמור שדרכו לשאת לתך שהוא ט"ו סאין, ולכן שיעור התוספת ג' קבין שהן חצי סאה, וכן אדם דרכו לשאת שלושים קבין ומשום כך שיעור התוספת קב.
אמר מר, מה ששנינו אם הוסיף קב לכתף חייב, למה חייב? והרי אם איתא דלא מצי ביה, אם אינו יכול לשאתו, הרי בר דעת הוא, לשדיה, ישליכנו לארץ! ואם לא השליכו, אחריותו היא, ולמה חייב השוכר בנזקיו?
אמר אביי, כאן מדובר בשחבטו המשא לארץ לאלתר, בטרם הספיק לפורקו מעל כתפו. אבל אם אכן היה יכול לפורקו ולא פרק, פטור השוכר.
רבא אמר: אפילו תימא שמדובר בשלא חבטו לאלתר, והיה יכול להספיק לפורקו מעליו, לא צריכא - נעמיד משנתנו, שאין כוונתה לחייב את השוכר בנזקי הפועל, אלא לשלם לו אגרא יתירא, על כך שנשא משא כבד ממה שסיכמו בתחילה.  112 

 112.  כתב הריטב"א, אם הוסיף על משאו קב, משלם לו אגרא יתירה. אבל אם הוסיף פחות מקב פטור מלשלם. וכן בחמור וגמל, אם הוסיף פחות משיעור התוספת פטור גם מאגרא יתירה. אבל הרמב"ם כתב (שכירות פ"ד ה"ו) אם מוסיף לחמור פחות מג' קבין, אם מתה פטור, וחייב לשלם שכר התוספת. ולכאורה קשה מדברי רבא, דמבואר שדוקא אם הוסיף קב מתחייב באגרא יתירה? ותירצו האחרונים, שלדעת הרמב"ם אם מוסיף קב משלם לו כשכר משא שני קבין, כיון שנשיאת קב זה קשה עליו יותר ממשא שאר קבין. אבל אם הוסיף חצי קב משלם עליו לפי היחס הרגיל, ולפי זה מבאר התורת חיים, מה שכתב הרא"ש שלרב אשי פטור מלשלם לו אגרא יתירה, אין כוונתו שפטור לגמרי, אלא שמשלם לו לפי היחס הרגיל. אכן הפרישה לומד בדעת הרא"ש, שלרב אשי פטור לגמרי (סימן שח), וטעמו שהיה לו להתנות שרוצה יותר בשכרו.
רב אשי אמר: אף אם היה יכול הסבל להספיק לפרוק את המשא מעליו, חייב השוכר בנזקיו, ואין לשוכר לטעון, היה לך לפרוק מעליך, שהרי לא ידע הפועל שמשא זה כבד מכפי רגילותו, אלא הוא היה סבור חולשא זמנית הוא דנקיט ליה, ושיוכל להתגבר על כך במשך הדרך.  113 

 113.  מקשה הריטב"א, למה חייב בעל המשא אם הוזק הפועל, הרי הוא הזיק את עצמו? ומתרץ שהפועל סמך על בעל המשא שלא יוסיף על משאו, ונחשב הדבר כגיריה דיליה וחייב מדינא דגרמי. כתב הטור בשם רמ"ה, שאם הוזק הפועל חייב בעל הבית רק בנזק ולא בצער ריפוי שבת ובושת. מבאר קצות החושן, שהרי בריטב"א נתבאר דחיובו מדינא דגרמי, ודעת הרמ"ה דבגרמי אינו חייב אלא בנזק ולא בשאר דברים. (סימן שח ס"ב) והנתיבות מבאר באופן אחר, שגם אם חבטו לאלתר, נחשב הוא המשא כממון המזיק ולא כאדם המזיק, וממון המזיק אינו מחייב אלא בנזק.
לעיל נתבאר שיעור התוספת בספינות, הוא כור לספינה בינונית, שלושת כורין לבורני, ספינה גדולה.
אמר רב פפא: שמע מינה, סתם ספינות (בינוניות), בת תלתין כורין הן, שהרי שיעור תוספת לחייבו בנזקים הוא אחד משלושים, כמבואר בחמור (עיין הערה 109) ואם שיעור התוספת הוא כור, הרי שמשאה הרגיל הוא שלושים כור.
ומבארת הגמרא: למאי נפקא מינה? למקח וממכר, אם סיכם עמו שימכור לו ספינה בינונית, על המוכר ליתן לו ספינה בת שלושים כור.
מתניתין:
כל האומנין, שומרי שכר הן  114  על החפץ אותו קיבלו על עצמם לתקנו, וחייבים אם נגנב או אבד, כדין שומר שכר.  115 

 114.  ארבעה סוגי שומרים הן, שומר חינם חייב רק בפשיעה, כין שלא נהנה בשמירתו כלום. שומר שכר חייב בגניבה ואבידה, כיון שנוטל שכר עבור שמירתו, מקבל על עצמו חיובים נוספים, ואף אם לא מקבל ממש שכר מבעל הפקדון, אם נהנה הנאה כלשהיא מהשמירה גומר בדעתו להתחייב כשומר שכר. שואל חייב באונסין הואיל וכל הנאה שלו. ודין שוכר יתפרש להלן.   115.  דוקא פועל שנוטל את החפץ לביתו נחשב שומר. אבל שכיר יום שעובד בבית בעל החפץ, כיון שהכלי נמצא בבית בעליו אין השכיר מקבל עליו שמירתו (ב"ח). אבל המשנה למלך (שכירות פ"י ה"ג) חולק, ואומר שחילוק זה נאמר רק לפי הבנת הגמרא בתחילת הסוגיא, שהטעם שדינו כשומר שכר מכיון שתופס האומן את הכלי כמשכון תמורת שכרו. אבל למסקנת הסוגיא, לא מדובר דוקא בפועל העושה בביתו. והסמ"ע כתב לחלק בין קבלן לשכיר יום, דקבלן נעשה שומר שכר הואיל ונהנה בכך ששכרו לכל המלאכה. אבל שכיר יום אינו אלא שומר חינם. ודבריו צ"ע שהרי טעם זה נתפרש בגמרא ונדחה כפי שיתבאר להלן?
וכולן - האומנין, שאמרו לבעל החפץ, טול את החפץ שלך, שכבר סיימנו מלאכתנו, והבא לנו מעות בשכר מלאכתנו, נעשים מכאן ואילך שומר חינם (בגמרא יתבאר).
ודין נוסף מתבאר במשנה: אדם האומר לחבירו, שמור לי על שדי היום, ואשמור אני לך את שדך מחר, שומר שכר הוא, שהרי בשכר שמירתו היום ישמור לו חבירו את שדהו מחר, וחייב בגניבה ואבידה כדין שומר שכר.
אדם האומר לחברו, שמור לי חפצי, ואמר לו חבירו הנח לפני את חפציך, אף שלא אמר לו במפורש אשמור לך, שומר חינם הוא, שמפרשים אנו את דבריו "הנח לפני" (שנתכוון בכך להתחייב לשומרם, ואם פשע בשמירתם חייב כדין שומרים.  116 

 116.  הראב"ד (הובא בנמוקי יוסף) מקשה, איך נהיה שומר בכך שאומר לו הנח לפני, הרי תקנו משיכה בשומרין (צט). וכאן לא נתחייב השומר בקנין? ומתרץ, כיון שבא החפץ לכאן מחמתו, נחשב הדבר לקנין משיכה, שהרי הבעלים מושכים את החפץ בשליחות השומר (ומדובר שעומדים בסמטא מקום שמועיל קנין משיכה). עוד תירץ, שמדובר באופן שהבהמה עומדת בד' אמותיו של השומר, וקונה אותה להתחייב בשמירתה על ידי קנין ד' אמות. אבל הרא"ש הוכיח מכאן שלא תקנו משיכה בשומרים כדי להתחייב בשמירתה, שהרי שומר חינם חייב בפשיעה אף בלא משיכה, אלא שמזמן המשיכה אינו יכול לחזור בו מהתחייבותו לשומרה. (ועיין פלפולא חריפתא שמעיר דהרא"ש סתר את דבריו בב"ק עט). והמחנה אפרים (שומרים סימן ז') מבאר, היאך מתחייב השומר באונסי הבהמה ללא קנין? וכתב, דחיובו מדין ערב, כאדם האומר לחבירו תן מנה לפלוני ואתחייב אני לך. עוד ביאר שם, דאפשר שחייב מדינא דגרמי, שהרי לולא שקיבל עליו את שמירת החפץ היו הבעלים שומרים בעצמם. ועיין שם שפקפק בשני הטעמים ומדברי הריטב"א (דף עג). נראה דיש לחייבו, דמחמת הנאתו מכך שסמך עליו בעל החפץ גמר ומשעבד נפשיה.
הלוהו אדם לחבירו על המשכון, כלומר, נתן לו הלווה משכון שאם לא יפרע לו חובו, יטלנו עבור מעותיו, נחשב המלוה שומר שכר על המשכון, שהרי קיים בהלוואתו מצות "פתוח תפתח את ידך", וכיון שנהנה מכך, שומר שכר הוא.
רבי יהודה אומר: הלוהו מעות, שומר חינם הוא על המשכון. וטעמו, שאין שכר המצוה נחשב הנאה להתחייב משום כך כשומר שכר.
אבל אם הלוהו פירות, ונתן לו משכון, שומר שכר הוא עליו, כיון שאם לא היה מלוה את פירותיו, הם היו נרקבים אצלו, כיון שעתה אין לו צורך בהם, והיה מפסידם. ולכן, נהנה הוא בכך שהלוום לחבירו, והלה יאכלם, ויחזיר לו לאחר זמן פירות אחרים עבורם, בשעה שיהיה צריך להם, ולכן מתחייב הוא על המשכון כדין שומר שכר.
אבא שאול אומר, רשאי אדם להשכיר משכונו של עני הנמצא בידו, להיות פוסק והולך עליו, כלומר, רשאי המלווה להשכיר את המשכון, אם הלווה עני הוא ואין בידו לפרוע לו מעותיו, וליטול את דמי השכירות כפרעון חובו, מפני שהוא כמשיב אבידה. שהרי אם לא ישכירנו, רשאי הוא ליטלו לעצמו כשיגיע זמן הפרעון תמורת חובו, אם לא יפרע לו העני מעותיו.  117 

 117.  כתב הטור (סימן עב), דוקא להשכיר לאחרים. אבל הוא עצמו אינו רשאי ליטלו, מפני החשד, כדין גבאי צדקה שפורטין מעות לאחרים אבל לא לעצמם. והב"ח חולק וסובר דמשום משיב אבידה לא חשו לחשדא.
גמרא:
שנינו במשנה: כל האומנין שומרי שכר הן.
והטעם, סברה הגמרא, משום שנהנים הם בכך שישלם להם שכר פעולתם.
והוינן בה: לימא, מתניתין דלא כרבי מאיר.  118 

 118.  מה דמהדרינן להעמיד משנתנו כרבי מאיר, משום שסתם משנה רבי מאיר היא.
דתניא, השוכר בהמה למלאכה, וניזוקה, כיצד משלם השוכר? האם כשומר חינם, שחייב רק אם פשע בשמירתה, או כשומר שכר שחייב אם נגנבה או אבדה? רבי יהודה אומר, כשומר שכר, משום שנהנה הוא בזה שהבהמה אצלו, שיכול לעשות עימה מלאכתו.
רבי מאיר אומר, אין הנאה זו נחשבת כשכר על שמירתו, שהרי משלם דמי שכירותה לבעלים, ואינו חייב אלא כשומר חינם.
ודין אומן דומה הוא לדין שוכר, שהרי אף האומן לא מקבל תשלום עבור שמירתו אלא רק שכר מלאכתו, ואם כן, לדעת רבי מאיר, אף האומן דינו כשומר חינם, שלא כמתבאר במשנתנו!?
ומפרשינן: אפילו תימא משנתנו רבי מאיר היא, שונה דין האומן משוכר, כיון שבאומן, מלבד התשלום עבור מלאכתו, נהנה הוא הנאה נוספת, מכך שהבעלים העדיף לתקן את החפץ דוקא אצלו.
ובההיא הנאה דקא שביק הבעלים כולי עלמא, שעזב הבעלים את שאר האומנים, ואגיר ליה לדידיה, ושכר רק אותו מבין כולם, הוי עילויה שומר שכר.
ומקשה הגמרא: אי הכי, שוכר נמי, מדוע לא נאמר כי בההיא הנאה דקא שביק המשכיר כולי עלמא ומוגר ליה לדידיה, ומשכיר דוקא לו, נהנה הוא בכך שלא סמך המשכיר אלא עליו, ומכח הנאה זאת הוי עילויה שומר שכר!?
אלא, מבארת הגמרא, מה ששנינו "כל האומנין שומרי שכר הן" לדעת רבי מאיר באופן אחר:
אפילו תימא משנתנו כדברי רבי מאיר היא, שונה האומן מהשוכר, כיון שאומן העושה מלאכתו בקבלנות (היינו שאם יתקן את החפץ יקבל בשכרו כך וכך), הרי הוא משתכר מעט יותר משכיר יום (פועל, הנשכר למלאכה לשעות או ימים). ואם כן נהנה הוא בכך ששכרו בקבלנות, שעל כן מקבל מעט יותר.
ובההיא הנאה דקא יהיב ליה בשכרו טפי פורתא, מאשר אם היה שוכרו כפועל שכיר יום, הוי עילויה שומר שכר.
מה שאין כן השוכר בהמה, לא נהנה השוכר בכך כלום, ולכן, שומר חינם הוא.
ומקשה הגמרא: שוכר נמי, מי לא עסקינן דקא משוי ליה, במקרה שמוזיל לו המשכיר טפי פורתא מדמי שכירות הבהמה הקבועים בשוק. ולא שמענו שאכן במקרה כזה יודה רבי מאיר ששומר שכר הוא?
אלא מפרשת הגמרא באופן אחר:
אפילו תימא משנתנו רבי מאיר, שונה אומן משוכר, כי באומן יש הנאה נוספת מלבד התשלום עבור מלאכתו, שבידו לעכב אצלו את החפץ עד שישלם לו הבעלים שכרו.
בהיא הנאה דתפיס ליה את החפץ אאגריה, דלא בעי שלא צריך האומן למיעל ולמיפק, לעלות ולהכנס לבית הבעלים בבקשתו אזוזי, על דמי השכר של עבודתו, אלא הוא מחזיק את החפץ אצלו עד שיקבל את שכר עבודתו, הוי עליה שומר שכר.
אבל שוכר חפץ, כל הנאתו היא רק ההשתמשות בחפץ, ועבור הנאה זו הרי הוא משלם דמים, ולכן אינו אלא שומר חינם.  119 

 119.  כתבו התוספות, שבהלווהו על המשכון אי אפשר לבאר דשומר שכר הוא משום שתפיס ליה אאגריה, "דהתם, לא איתהני מלוה מידי, דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא היה לו משכון". כלומר, שבחשבון הכללי לא הרויח כלום, שהרי לא נהנה המלוה בהלוואתו כלום. אבל הריטב"א (פב). כתב, דכנגד הלוואתו אכן מתחייב כשומר שכר, ורק במה שיתר המשכון על דמי הלוואה דינו כשומר חינם. (וכן למד הסמ"ע בדעת השו"ע (סימן ע"ב ס"ו), ועיין בדברי הש"ך שם דמחלק בין משכן בשעת הלואתו, למשכון שקיבל לאחר שעת הלוואתו דזוהי ודאי הנאה בשבילו).
אי בעית אימא, מה ששנינו "שומר שכר משלם", יש לשנות את הגרסה, כדמחליף רבה בר אבוה, ותני:
השוכר בהמה כיצד משלם?
רבי מאיר אומר כשומר שכר, רבי יהודה אומר כשומר חינם.
ולפי גירסא זו מה ששנינו "כל האומנין שומרי שכר הן", כדברי רבי מאיר הוא.  120 

 120.  המחנה אפרים (שומרים סימן מ"א) מביא תשובת ראב"ן ועוד ראשונים, דכל האומנים שומרי שכר משום דתפיס ליה אאגריה, מתבאר בדבריהם, שאף למסקנת הגמרא לא נוקטים כהבנת הגמרא בתחילה דאומן כשוכר, אלא מהטעם הנ"ל.
שנינו במשנתנו: כל האומנין שומרי שכר הן, וכולן שאמרו לבעל החפץ, טול את החפץ שלך, והבא מעות - שכר מלאכתנו, אם לא לקח עדיין את החפץ, נעשה האומן מכאן ואילך שומר חינם בלבד.
תנן התם: אדם המבקש מחבירו, השאילני פרתך, והלה נאות להשאילו, ואמר לו השואל: שלח לי בהמתך ביד פלוני, ושלחה המשאיל בידיו, ומתה בדרך, קודם שהגיעה לביתו של השואל, חייב השואל בנזקי הבהמה. כי משעת מסירתה לשליח, לפי בקשת השואל, נתחייב השואל באונסיה.
וכן בשעה שמחזירה השואל לבית המשאיל, אם מסרה לשליח, שלא לפי בקשת המשאיל, חייב באונסיה עד שתגיע ליד הבעלים.
אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו שחייב השואל בנזקי הבהמה עד שתגיע ליד משאיל, אלא שהחזירה השואל בתוך ימי שאילתה, קודם שנסתיים הזמן שקצב לו המשאיל להשאלתה,  121  אבל אם החזירה לאחר שנסתיימו ימי שאילתה, פטור השואל ואפילו אם מתה בביתו. משום שמיד עם תום ימי השאילה בטל ממנו דין שואל, ואינו אלא כשאר שומרין, הפטורים אם מתה באונס.

 121.  כתב הר"ן (צט א): חלוק דין שוכר משואל, בשוכר כמו שמועילה משיכתו שאין המשכיר יכול לחזור בו, כמו כן מועילה שאין השוכר יכול לחזור בו עד תום ימי שכירותה. אבל בשואל אף שאין יכול המשאיל לחזור בו אחר שקנה השואל במשיכה, שואל יכול לחזור בו, דעיקר שאילה לצורכו של שואל. אבל הרא"ה כתב, שאף בשואל השוו מידותיהן ואינו יכול לחזור בו, אמנם אם רצה מחזירו לבעליו. אבל כל עוד שלא החזירו אם נאנס חייב השואל. ומסוגין מוכח כדברי הרא"ה דבתוך ימי שאילתה אינו יכול לחזור בו (מחנה אפרים שאלה ופקדון סימן ז', ועיי"ש שהוסיף בטעם הדבר, דכל עוד הבהמה אצלו יכול השואל לחזור בו מחזרתו ולשוב ולהשתמש בה, ואין הבעלים יכולים לקחתה ולכך נחשב כשואל עליה עד שיחזירה).
מתיב רב נחמן בר פפא, הרי שנינו "וכולן (האומנין) שאמרו טול את החפץ שלך והבא מעות בשכרינו, בטל מראובן דין שומר שכר החייב בגניבה ואבידה, ואינו אלא שומר חינם".
ומשמע, דוקא משום שאמר לו טול את שלך,

דרשני המקוצר[עריכה]