פרשני:בבלי:בבא מציעא קיח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא קיח ב

חברותא[עריכה]

ואם תאמר, אם כן מה אמרו לו חכמים בלשון "אתה אומר", שמשמעו כאילו הקשו לשיטת רבי יוסי, שאינם באים משל ציבור, והרי אף הוא סבר שהבטה בהפקר לא קני, ואם כן לא זכו בהן השומרים, ונמצא שבאים משל ציבור? תשובתך, הכי קאמרי ליה: מדבריך קשה לדברינו, כיון שלשיטתינו אם ישמרו בחינם אין באין משל צבור. כיון שלשיטתינו שתקנו חכמים שישלמו להם שכר, וזה שמר בחינם, נמצא שתרם את שכרו להקדש, ובשכר זה אין לציבור חלק, והיאך יקנו בו קרבנות ציבור  62 .

 62.  המשנה למלך (שקלים פרק ד הלכה ו) מבאר: שאר דברים שתקנו חכמים שיקח שכרו מתרומת הלשכה, אפשר למחול עליהם, ולא אמרינן שנשאר בקופה מעות של יחיד. כיון שלא תקנו שיקח אלא מדעתו. ואם אינו רוצה ממילא אין צריך לתת לו. אך כאן תקנו שיקחו אפילו בעל כרחן. מפני בעלי זרועות. וממילא אם אינו לוקח - איכא מעות של יחיד בקופת הלשכה.
וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, חוששין לבעלי זרועות איכא בינייהו:
מתניתין:
המוציא זבל לרשות הרבים, המוציא מוציא והמזבל מזבל. כלומר - אין לו רשות להניח את זבלו ברשות הרבים, אלא מיד כשמוציא לרשות הרבים צריך שיהיה מזומן שם להוליך את הזבל לשדה כדי לזבל  63 .

 63.  יש מהראשונים שכתבו, דוקא אם מוציא זבל על מנת לזבל בו שדהו, מותר לו להעבירו דרך רשות הרבים. אך אם מתכוין לנקות את דירתו אינו רשאי להוציא את זיבלו לרשות הרבים. תור"יד. אך המרדכי (סימן תטז) כתב, מותר להוציא מימיו לרשות הרבים, ואפילו אם הם סרוחים, ובלבד שיהא בדעתו לפנותם מיד.
אין שורין טיט ברשות הרבים, ואין לובנים לבנים. אין מניחים את הלבנים כדי שיתיבשו בשמש ברשות הרבים.
אבל גובלין טיט על מנת לבנות בו מיד, ברשות הרבים, אבל לא כדי לעשות בו לבנים, כיון שמשהה אותן ברשות הרבים עד שיתיבש  64  ו.

 64.  על פי גרסת הרי"ף. ועיין בחשק שלמה וברש"ש.
הבונה בית, וצריך להשתמש ברשות הרבים לצורך עציו ואבניו ברשות הרבים, המביא אבנים מביא, והבונה מקבלן מידו, ובונה מיד. אבל אסור לו להשהות את האבנים ברשות הרבים.
ואם הזיק, משלם מה שהזיק. כמבואר במסכת בבא קמא, שכל המקלקלים ברשות הרבים, אף על פי שעושים ברשות בית דין חייבים לשלם.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מתקן הוא את מלאכתו, הבונה ברשות הרבים רשאי לתקן ולזמן את צרכי מלאכתו לפני שלשים יום. ואינו חייב בנזקים.
גמרא:
נתבאר במשנה, שאסור לאדם להשהות את זבלו ברשות הרבים.
והוינן בה: לימא מתניתין דלא כרבי יהודה  65 .

 65.  הראשונים הסתפקו, איזה חלק במשנה רצינו להעמיד דלא כרבי יהודה? התוספות בתירוצם הראשון כתבו: במשנה מבואר, שאם הזיק אפילו באותו זמן שמותר לו להניח את זיבלו ברשות הרבים, משלם מה שהזיק. ואילו לדעת רבי יהודה אם הזיק באותה שעה פטור. ומבאר המהרש"א, מדאמר רבי יהודה "שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ", משמע, שפטר לגמ רי. ומוסיף הר"ן, שיהושע אוהב ישראל היה, ולא תיקן מילי דאית בה הפסידא. בתרוצם השני כתבו התוספות: מלשון המשנה משמע, שגם בזמן הוצאת הזבלים אסור להניח את הזבל ברשות הרבים. (מדכתיב "המזבל מזבל", משמע שמדובר בזמן הוצאת הזבל). ואילו לדעת רבי יהודה בזמן הוצאת זבלים מותר להניח למשך שלשים יום.
דתניא, רבי יהודה אומר, בשעת הוצאת זבלים, אדם מוציא זבלו לרשות הרבים, וצוברו כל שלשים יום  66  , כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה. שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, שלא יהיו מקפידים על כך.

 66.  כלומר, כל שלשים יום חוזר וצוברו כדי שיהא נישוף יפה. רש"י. ולפי פירוש זה לעולם יכול לחזור ולצבור כדי שיהא נישוף יפה. אמנם רש"י במסכת בבא קמא (ל א) כתב שמותר להניח את הזבל רק פעם אחת למשך שלשים יום.
ודלא כמשנתנו, שאסור להשהות את זיבלו ברשות הרבים.
ודחינן: אפילו תימא (אפילו אם תאמר שמשנתנו) כרבי יהודה, מודה רבי יהודה שאם הזיק חייב לשלם. והמשנה נתנה לו עיצה טובה שלא להשות את זבלו ברשות הרבים, כדי שלא יתחייב בנזקיו.
ומקשינן: והתנן, מודה רבי יהודה בנר חנוכה שהניחו ברשות הרבים והזיק שהוא פטור, מפני שהוא עושה ברשות.
ומדייקת הגמרא: מאי לאו, רשות דבית דין. ומבואר, שבכל מקום שעושה ברשות בי"ד פטור מנזקיו. ולא כדברינו לעיל!? ודחינן: לא! רשות דמצוה. אבל העושה ברשות בי"ד חייב בנזקיו.
ומקשינן: והרי תניא: כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים, אם הזיק חייב לשלם. ורבי יהודה פוטר. ומבואר להדיא, שדעת רבי יהודה שהעושה ברשות בי"ד פטור מנזקיו.
אלא מחוורתא (ברור) שמתניתין דלא כרבי יהודה.
אמר אביי: רבי יהודה, ורבן שמעון בן גמליאל, ורבי שמעון, כולהו סבירא להו, כל מקום שנתנו לו חכמים רשות להניח את חפציו, והזיק, פטור.
מפרטת הגמרא: רבי יהודה, הא דאמרן (הנזכר לעיל "כל אלו שאמרו וכו', ורבי יהודה פוטר").
רבן שמעון בן גמליאל - דתנן במשנתנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום. וקאי על דברי תנא קמא שאמר - "ואם הזיק משלם", ואמר רבן שמעון בן גמליאל שלא רק שאינו משלם, אלא אף מתקן את מלאכתו שם שלשים יום  67 .

 67.  עיין רש"י, וברש"ש. והר"ן כתב שהראיה היא ממה שהתיר רבן שמעון בן גמליאל להניח יותר משלשים יום, ואילו היה חייב לשלם, הרי תקנה זו עשויה לגרום לו לקלקלה, שיתכן שיהיה נזק במשך אותו זמן, ולכן ודאי שפטור.
רבי שמעון - דתנן במסכת בבא בתרא: לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גביו חלל גובה ד' אמות מהתנור לעליה.
היה מעמידו בעלייה, צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים. ובכירה - טפח.
ואם הזיק, משלם מה שהזיק.
רבי שמעון אומר: לא אמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם.
תנו רבנן: החצב (החוצב אבן מן ההר) שמסר את האבן לסתת (המרבעה ומחליקה), והזיקה האבן, או נשברה, הסתת חייב בנזקיה.
וכן הסתת שמסר לחמר (המוליכה למקום הבניה) , החמר חייב. החמר שמסר לכתף (סבל המגיש את האבן לבנאי) , הכתף חייב. הכתף שמסר לבנאי, הבנאי חייב. הבנאי שמסר לאדריכל (אבי האומנים, המכוון כל אבן למקומה) , אדריכל חייב. ואף על פי שכולם שותפים במלאכה זו, כמו שיתבאר, שהרי קיבלוה בקבלנות, מכל מקום אין חייב אלא מי שהיתה מסורה לו, כיון שכחו הוא, הנזק מוטל עליו בכל אופן שיארע. שהרי אדם מועד לעולם.
ואם הניח אבן על הדימוס (שורת הבנין) והזיקה, כולן חייבין לשלם. כיון שכולם שותפים במלאכה, וקיבלו עליהם ביחד את אחריותה.
ומקשינן: והרי תניא, שאם הניח את האבן והזיקה, אחרון חייב וכולן פטורים?
ומשנינן: לא קשיא, כאן (בברייתא, דאמרינן שהאחרון חייב) מדובר בשכירות. ואז כל בעל מלאכה עומד בפני עצמו. וברגע שסיים את מלאכתו פגה אחריותו.
אך כאן (במשנה) מדובר כשקיבלו עליהם בקבלנות. וכולם שותפים במלאכה, ולכן כולם אחראים על נזקיה.  68 

 68.  על פי רש"י. ומשמע, שאינם צריכים להניחה כאחד. ועיין באבן האזל (נזקי ממון יג יח) שחיובו מדין אדם המזיק. יעויין שם. אך הראב"ד בשיטה העמיד באבן גדולה שכולם היו צריכים לעזור להרימה, ומשום הכי חשיב שנפלה מכולם. ואם הם קבלנים, כולם אחראים. ואילו היו שכירים, אינם חייבים לעזור לו, ובחינם עזרו לו, ואין הם בני אחריות.
מתניתין:
שתי גינות זו על גב זו, ויש מדרון המפריד בין שתי הגינות, והירק גדל בינתים באותו מדרון.
רבי מאיר אומר: הירק של העליון.
רבי יהודה אומר: הירק של התחתון.
אמר רבי מאיר: הרי אם ירצה העליון ליקח את עפרו, אין כאן ירק. ולכן נוטל הוא את הירק.
אמר רבי יהודה: אם ירצה התחתון למלאות את גנתו, אין כאן ירק. ולכן יטול הוא את הירק.
אמר רבי מאיר: מאחר ששניהן יכולין למחות זה על זה, רואין מהיכן ירק זה חי, וממקום שהוא גדל, העליון - לו ינתן.
אמר רבי שמעון: כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול, הרי הוא שלו. וכרבי מאיר, הואיל ומעפרו הוא חי. והשאר של תחתון. כיון שהעליון מפקירו לתחתון  69 . מפני שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חברו וליטול  70 .

 69.  הרש"ש הקשה, הרי הפקר אינו חל אלא אם מפקירו לכל, וכאן לא הפקירו אלא עבור העליון? ויעויין בנתיבות המשפט (קסז א) שביאר בדעת רבי שמעון, דכיון שהירק יונק מאויר התחתון, צריך לזכות בו, אלא כל זמן שיונק גם מקרקע העליון - יניקת השרשים עדיפא. וכשהפקיר העליון את היניקה ממילא זכה בו התחתון משום אוירו.   70.  כך פירש רש"י. אך הרמב"ן סובר, דרבי שמעון סובר כרבי יהודה, שהירק שייך לתחתון כיון שיכול למלאת את גינתו, אך התחתון מפקיר את מה שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטלו, כיון שהעליון סבור שהוא שלו, והתחתון ירא להקניטו פן יטול הלה את עפרו. ודעת הרמב"ם (על פי הפרישה קסז א) שלתחתון יש טענה, כיון שיכול למלאת את גינתו בעפר, ולעליון יש טענה כיון שיכול ליטול את עפרו, לכן עשה רבי שמעון פשרה, שהעליון יטול עד מקום שידו מגעת, והתחתון יטול את השאר. ויש בזה כמה נפק"מ שיתבארו בגמרא.
גמרא:
אמר רבא: בעיקרו (שרשי הירק), כולי עלמא לא פליגי דעליון הוי.
כי פליגי - בנופו. ענפי הירק, הניזונים מאוירו של התחתון.
רבי מאיר סבר, שדי (השלך את) נופו בתר עיקרו. וכיון שעיקרו משל עליון, אף נופו של עליון.
ורבי יהודה סבר, לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו.
ותניא נמי גבי מקח וממכר כי האי גוונא, מצאנו מחלוקת כעין זו גם גבי מקח וממכר:  71  דתניא, הקונה אילן אחד בתוך חצר חברו, והרי הקרקע של חבירו והאילן שלו. ולכן, אם יש אילן קטן נוסף, היוצא מן הגזע, סמוך לקרקע שלשה טפחים, או מן השרשין, הרי אלו של בעל הקרקע. דברי רבי מאיר. דסבר רבי מאיר "שדי נופו בתר עיקרו".

 71.  התוספות מעירים - שאין דמיון כל כך בין שני המקרים, כיון שגם אם רבי יהודה היה אומר "היוצא מן הגזע של בעל הקרקע" לא יקשה כלום, כיון שהאילן עומד באוירו של בעל הקרקע, וגם יונק מקרקעו, ועוד, שלא היה בדעת המוכר למכור אלא את האילן כמות שהוא, ולא אילן חדש שיצא ממנו. וכן להיפך, גם אם היה רבי מאיר אומר "הרי אלו של בעל האילן", לא היה קשה כלום. שכמו שהענפים המתחדשים בכל שנה שייכים לבעל האילן, הכא נמי מה שיוצא מן הגזע יהיה שלו. ואין כאן אלא דמיון כללי בדינים, שגם כאן רבי מאיר מיפה את כחו של בעל הקרקע יותר מרבי יהודה. ולכן במסקנא, הגמרא לא עשתא צריכותא למשנה זו.
רבי יהודה אומר: מן הגזע, של בעל האילן. ומן השרשין, של בעל הקרקע. דלא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו.

דרשני המקוצר[עריכה]