פרשני:בבלי:בבא מציעא קא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא קא א

חברותא[עריכה]

אמר רבי שמעון בן פזי: ורביעית שאמרו במשנה, אין הכוונה שמסאה זתים יצא רביעית שמן, אלא שהרויח רביעית שמן  חוץ מן ההוצאה שהוציא על המסיקה והסחיטה.
שנינו במשנתנו: שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו, זה אומר: זיתי גדלו, וזה אומר: ארצי גדלה - יחלוקו.
אילן שנעקר ממקומו ונשתרש במקום אחר, רואים אותו כנטיעה חדשה ופירותיו אסורים באיסור ערלה, אף שכבר עברו עליו שנות ערלה במקומו הראשון.
ואם נעקר ביחד עם העפר שסביב השרשים, ויכול האילן לחיות עם העפר הזה, ונשתרש בקרקע אחרת, אז אין פירותיו אסורים. (ערלה פ"א מ"ג)
בלשון הגמרא נקרא הדבר "אילנות שנעקרו בגושיהן ".
אמר עולא אמר ריש לקיש: לא שנו אלא שנעקרו האילנות בגושיהן, ואפילו  203  שלא נאסרו בתוך שלש שנים מששטפן הנהר, מכל מקום, דין החלוקה אינו אלא לאחר שלש שנים, אבל בתוך שלש שנים, הכל של בעל הזיתים.

 203.  לפי גירסת עולא, אין כוונת ריש לקיש כשאמר "לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן" לומר, שהמשנה לא מדברת כשנעקרו ללא גושיהן, שכן במקרה זה הם אסורים בתוך שלש, ולאחר שלש יהיה בהם דין המשנה שחולקים כמו בנעקרו בגושיהם. כוונת ריש לקיש היא, שאפילו נעקרו האילנות בגושיהן, ויש מקום לחלוקה בתוך שלש שהרי הפירות מותרים, בכל זאת דין המשנה אמור רק לאחר שלש. ועיקר הלשון "לא שנו אלא" מתייחס ל"לאחר שלש". (רש"י ד"ה ולאחר שלש ועיין תוספות ד"ה שנעקרו ובהגהת הגר"א) ודעת הרמב"ם, שאם נעקרו ללא גושיהן הרי הם של בעל הקרקע, ואין לבעל הזתים כל זכות בהם. (פ"ד מהלכות שכנים ה"י) המגיד משנה מסביר את הרמב"ם, שאם נעקרו בלי גושיהן מתיאש מהם בעל הזתים, והרי זו אבידה המותרת כזוטו של ים. ומסביר המשנה למלך, מדוע אם נעקרו בגושיהם אין להם דין אבידה המותרת כזוטו של ים? מפני שיש להם דין של קרקע ואין יאוש מועיל בקרקעות.
דאמר ליה בעל הזתים לבעל השדה: אי את נטעת עצים בשדה שלך, מי הוה אכלת (האם היית אוכל) את פירותיהם בתוך שלש שנים! ומכיון שהזתים מותרים מפני הגושים שלי, אין לך חלק בהם.
ומקשינן: ולימא ליה בעל השדה: אי אנא נטעי עצים, אז לאחר שלש שנים, הוה אכילנא ליה כוליה, (הייתי אוכל את כל הפירות), השתא קאכלת פלגא בהדאי! (עכשיו תאכל חצי ביחד איתי!)
הטענה של בעל השדה היא כך: באמת השדה שלי ביחד עם העצים שלך גדלו את הפירות, והיה מן הראוי לחלוק לאחר שלש. אבל לי יש זכות לומר לך: קח את העצים שלך מהשדה שלי, ולא הסכמתי להשאיר אותם בשדה שלי על דעת שאפסיד, ואף אתה הבנת זאת, ולא השארת אותם בשביל שבתוך שלש יהיו כל הפירות שלך, ולאחר שלש נעשה חלוקה  204 .

 204.  כך פירשו תוספות. (ד"ה ולימא)
ומביאה הגמרא נוסחא אחרינא במימרא דריש לקיש:
אלא, כי אתא רבין אמר ריש לקיש: לא שנו במשנה דין חלוקה, אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש, שאז לא מפסיד בעל השדה מהחלוקה.
אבל לאחר שלש, הכל לבעל הקרקע, דאמר ליה: אי אנא נטעי, לאחר שלש, מי לא הוה אכילנא ליה כוליה  205 !

 205.  כתבו התוספות, שבעל השדה חייב לשלם לבעל הזיתים את מחיר הנטיעות. (תוספות ד"ה ואם)
ומקשינן: ולימא ליה בעל הזתים: אי את נטעת עצים, בתוך שלש, לא הוה אכלת פירות כלל משום איסור ערלה, השתא קא אכלת פלגא בהדאי! (עכשיו תאכל חצי ביחד איתי) והרי אין לך כל הפסד אם אני אוכל את כל הפירות בתוך שלש שנים!
ומתרצינן: משום דאמר ליה בעל השדה: אי אנא נטעי, הוה קטיני, (אם הייתי נוטע, היו העצים קטנים) בשלש השנים הראשונות, וזרענא תחותייהו סילקא וירקא (והייתי יכול לזרוע שם סלק וירק) מפני שלא היה שם צל המפריע לגידולם. וההשתתפות היתה על מנת שיהיה לי חלק אף בתוך שלש  206 .

 206.  לפי המסקנה, הדין נקבע לפי אומדן דעת והסכמת שני הצדדים. ומכל מקום, דין החלוקה השוה בתוך שלש שנים נובע מכך שזה וזה גורמים לגידול הפירות, כמו שכתוב במשנה "זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה". ובגלל המציאוןת הזו, יש להניח שהסכימו על חלוקה שוה. הקשה הרשב"א, איך יכול בעל השדה לומר ארצי גדלה, הלוא העצים נעקרו עם גושיהם והגוש מקיים אותם. תירץ הרשב"א: אמנם העצים יכולים לחיות על ידי הגושים, אבל אין הם יכולים לתת פירות בלי הקרקע של בעל השדה.
מביאה הגמרא ברייתא המוסיפה דין שלא כתוב במשנה.
תנא: אמר הלה: זיתיי ששטף הנהר אני נוטל, אין שומעים לו, אלא חייב בעל העצים להשאיר אותם בשדה חבירו  207 .

 207.  ואם אמר בעל השדה לבעל הזיתים: טול זיתיך, הרשות בידו (ריטב"א, וטור חו"מ סי' קס"ח, ועיין ב"י שם) ועיין בהערה 229.
מאי טעמא? אמר רבי יוחנן: משום ישוב ארץ ישראל, שיהיו בה עצי פרי  208 . ובחוץ לארץ  209  יכול לקחת את העצים.

 208.  אף שבעל הזיתים אומר" אטול את האילנות ואטע אותם בשדה שלי, אין שומעים לו, שמא ימלך ולא יטע אותם. (בית יוסף סי' קס"ח ס"ק ב' ועיין שם עוד טעם)   209.  הטור מחלק להלכה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בדין הזה. וכן פסק השו"ע בחו"מ סימן קס"ח סעיף א'. ודעת הרמ"ך, שאף בבבל אין שומעים לבעל הזיתים, כיון שישראל קונים שם שדות וכרמים. (הובא בשיטה מקובצת) וכתב האור שמח שכן משמע מלשון הרמב"ם (פרק ד' מהלכות שכנים ה"י)
אמר רבי ירמיה: כגון דא, צריכא רבה (דבר כזה נצרך לרב גדול כמו רבי יוחנן) שיאמר אותו, ולא היינו יכולים לאומרו מסברתנו.
הסוגיא הבאה עוסקת בפירוש משנה במסכת דמאי (ו ב), והובאה לכאן מפני שהיא מסתיימת במאמר רבי ירמיה "כגון דא צריכא רבה".
הסוגיא מדברת במקבל ובחוכר שדה מהגוי בארץ ישראל.
"חוכר" הוא המקבל שדה ועובד בה, ומתחייב לשלם לבעל השדה כל שנה מספר כורים קבוע מהתבואה, ושאר התבואה יקבל החוכר.
חוכר חייב לשלם לבעל השדה את מספר הכורים, גם אם השדה לא עשתה תבואה כלל.
"מקבל" הנזכר בסוגיא זו הוא האריס, שמקבל את השדה לעובדה, ויחלוק את התבואה עם בעל השדה למחצה או לשליש או לרביע.
כאשר בעל השדה שבארץ ישראל הוא גוי, יש לדון האם החוכר או המקבל חייב לעשר את התבואה שנותן לגוי. בזה עוסקת הסוגיא.
תנן התם: החוכר שדה מן הנכרי, מעשר ונותן לו (דמאי פ"ו מ"ב).
לדעת תנא קמא, החוכר חייב לעשר את כל התבואה לפני שיתן לנכרי את התבואה שחייב לו, והמקבל פטור מלעשר את חלק הנכרי.
טעם החילוק הוא, שבעל השדה והמקבל הם שותפים בתבואה, לפיכך חייב המקבל לעשר רק את חלקו. אבל החוכר הוא בעלים על כל התבואה, אלא שנתחייב לתת לבעל השדה מספר כורים, והרי הוא פורע חוב לבעל השדה, ואין לפרוע חוב בטבל.
רבי יהודה אומר: אף  210  המקבל שדה אבותיו מן הנכרי, מעשר ונותן לו כדין החוכר.

 210.  הגמרא קצרה את לשון המשנה במסכת דמאי, ולא הביאה את דעת תנא קמא, ולא את המילה "אף" הכתובה שם בדברי רבי יהודה. (ריטב"א)
סברוה (היו סבורים) האמוראים לפרש את דברי רבי יהודה כך:
מאי (מה הפירוש) "שדה אבותיו" שאמר רבי יהודה? -
ארץ ישראל.
ואמאי קרו לה "שדה אבותיו"?
כי ארץ ישראל היא שדה אברהם יצחק ויעקב אבותינו.
וקסבר רבי יהודה שני יסודות שעליהם בנויים דבריו:
א. אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, ולא כמו הדעה הסוברת, שנכרי שקונה קרקע בארץ ישראל, מפקיע את קדושת הארץ לענין המצוות התלויות בה, וישראל שקונה ממנו פירות לא חייב לעשר אותם.
ב. ומקבל שדה מנכרי, כחוכר דמי.
מה חוכר, דינו שבין עבד השדה תבואה, ובין לא עבד תבואה, ומשלם לנכרי תבואה אחרת, בעי עשורי ומיתן ליה, (יש לו לעשר ואחר כך לתת לו) ואין יכול לתת טבל, דכי פורע חובתו דמי.
אף מקבל שאינו משלם לבעל השדה, אם השדה לא עשתה תבואה, נמי כי פורע חובתו דמי, וכל ההבדל הוא רק בתנאי התשלום. ולכן מעשר אף את חלקו של הנכרי ונותן לו  211 .

 211.  לפי פירוש רש"י, הגמרא הסבירה את דברי רבי יהודה על פי שני דברים שאין קשר ביניהם. כדי להסביר את עצם החיוב של שדה הנכרי במעשר, צריך לומר "אין קנין לנכרי", ולמאן דאמר "יש קנין לנכרי" אין השדה חייבת במעשרות כלל, והמקבל לא חייב לעשר אף את חלקו. וכדי להסביר, מדוע חייב המקבל לעשר את חלקו של הנכרי, צריך לומר שה"מקבל כחוכר דמי". ר"י בעל התוספות מפרש באופן אחר את הסוגיא, ופירושו בנוי על שני יסודות: א. אף למאן דאמר "יש קנין לנכרי" חייבים לעשר פירות שגדלו בשדה הנכרי מדרבנן. ב. הדבר ברור בסברא, שיש לחלק בין חוכר שהוא פורע חוב, לאריס שחולק עם בעל השדה, ומעיקר הדין המקבל פטור מלעשר חלקו של הנכרי, וכשאמרה הגמרא שרבי יהודה סבר "מקבל כחוכר דמי", אין זו אלא חומרא שהחמירו חכמים ועשו אותו כחוכר שהוא פורע חוב. לדעת ר"י, אין צורך לומר "אין קנין לנכרי", כדי להסביר את עצם חיוב המקבל במעשרות בחלקו, שהרי אף למאן דאמר "יש קנין לנכרי" חייב השדה במעשרות מדרבנן. הגמרא הוצרכה לומר שרבי יהודה סובר "אין קנין לנכרי" כדי להסביר את החומרא שהוא מחמיר ועושה את המקבל כחוכר, ולמאן דאמר "יש קנין לנכרי", כיון שהחיוב במעשרות הוא מדרבנן, בודאי שאין להחמיר ולעשות את המקבל כחוכר. (תוספות ד"ה סברוה) גם בהמשך הסוגיא יש הבדל בין פירוש רש"י לפירוש ר"י, עיין הערה הבאה.
אמר ליה הקשה רב כהנא לרב פפי על פירוש זה מברייתא, ואמרי לה (ויש אומרים) שהקשה רב כהנא קושיא זו לרב זביד:
אלא הא דתניא: רבי יהודה אומר: המקבל שדה אבותיו ממציק (מגזלן) נכרי מעשר ונותן לו.
(ובברייתא, מוסיף רבי יהודה, שדבריו נאמרו דוקא כשהנכרי גזל את הקרקע).
מאי איריא "מציק"? אפילו אין מציק נמי! מדוע מדובר דוקא במציק, לפי מה שפרשנו את דברי רבי יהודה!
אלא, לעולם לא סבר רבי יהודה אחד משני היסודות להסביר את דבריו.
אלא, אפשר שרבי יהודה סובר: יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, ושדה הנכרי פטורה מתרומות ומעשרות.
לכן המקבל שדה מנכרי שאינו גזלן, פטור מלהפריש תרומות ומעשרות, וכן החוכר ממנו פטור.
ואפשר, שרבי יהודה סובר: אין קנין לנכרי בארץ ישראל, והחוכר מהנכרי חייב לעשר לפני שנותן לנכרי, ומקבל לאו כחוכר דמי, ואינו נחשב כפורע חוב לנכרי, אלא כשותף שחולק עם הנכרי.
לכן המקבל שדה מנכרי שאינו גזלן, פטור מלהפריש על חלקו של הנכרי.  212  ומאי שדה אבותיו? שדה אבותיו ממש שהמציק גזל אותה מאביו או מאבי אביו.

 212.  לפי פירוש רש"י, יש לגמרא שתי דרכים להסביר, מדוע אין המקבל חייב לעשר את חלק הנכרי מעיקר הדין. דרך אחת: רבי יהודה סובר "יש קנין", ולפי זה אף החוכר פטור מלעשר, מפני שלמאן דאמר "יש קנין" אין שדה הנכרי חייב במעשרות אפילו מדרבנן. לפי דרך זו, רבי יהודה יכול לסבור שהמקבל כחוכר. דרך שניה: רבי יהודה סובר "אין קנין" והחוכר חייב במעשרות מן הדין. אמנם המקבל פטור מפני שאינו כחוכר. בהערה הקודמת הבאנו את שיטת ר"י, שהגמרא אמרה בהוא אמינא, שרבי יהודה סובר שהמקבל כחוכר, כתוצאה מדעתו ש"אין קנין לנכרי. לדעת ר"י, עתה חוזרת בה הגמרא בהחלט, וסוברת שלפי רבי יהודה "יש קנין לנכרי" וכתוצאה מכך סובר רבי יהודה ש"מקבל לאו כחוכר דמי". לפי שיטת ר"י, אם אנו פוסקים "אין קנין לנכרי", יש לנו לחייב את המקבל שדה מהנכרי לעשר חלקו של נכרי מדיני המעשרות עצמם ולא משום קנס. הרמב"ם פסק, "אין רנין לנכרי". (פרק א' מתרומות ה"י) ופסק שהמקבל חייב לעשר חלק הנכרי משום קנס (פ"ו מהלכות מעשר הי"ב) מכאן למד הגר"א, שהרמב"ם פירש את הסוגיא כרש"י ולא כר"י. (הגהות הגר"א אות ב') ועיין בהערה הבאה שיטת רבינו תם בסוגיא.
אבל אם קבל מהמציק קרקע שאינה של אבותיו, אינו חייב לעשר על חלקו, לפי שאין חיוב לעשר מעיקר הדין מהסיבות שנתבארו  213 , ורק המקבל שדה אבותיו חייב לעשר ולתת לנכרי משום קנס.

 213.  הקשה הרמב"ן, מדוע המקבל שדה שאינה של אבותיו ממציק נכרי פטור מלעשר, והמקבל שדה אבותיו חייב לעשר משום קנס, הלוא הנכרי לא קנה את השדה, שהרי קרקע אינה נגזלת, ואין מועיל יאוש בקרקע, וכיון שהנכרי לא קנה אותה, אין מקום לפטור אותה ממעשר משום "יש קנין לעכו"ם". קושית הרמב"ן קשה בין לשיטת רש"י ובין לשיטת ר"י שהבאנו בהערות הקודמות. (ועיין מה שתירץ הרמב"ן את רש"י) קושית הרמב"ן תלויה במחלוקת ראשונים. תוספות בבבא בתרא הביאו בשם ר"י שמועיל יאוש בקרקע. (ב"ב מ"ד ע"א ד"ה דוקא) וכתבו אחרונים, שבקרקע מועיל יאוש אף ללא שינוי רשות, לפי דעה זו. (נתיבות המשפט שע"א ס"ק א') ודעת הרמב"ן בשם רבינו תם, להסביר את ההוא אמינא של הגמרא כמו רש"י. (עיין הערה 211) ובמסקנה, אין הגמרא מסבירה בשתי דרכים, מדוע המקבל לא חייב במעשרות מעיקר הדין, כמו לפי שיטת רש"י. אלא המקבל שדה מנכרי שאינו מציק, נפטר מלעשר מפני ש"יש קנין" והמקבל שדה ממציק נכרי אין נפטר משום כך מעיקר הדין, שהרי המציק לא קנה את השדה, אלא פטור משום שהמקבל לאו כחוכר. ועיין בספר המאור דרך אחרת בסוגיא.
ואם תאמר: למה קנסו רק את בן הנגזל ולא אדם אחר.
ולדידיה הוא דקנסוה רבנן, מפני שיש תועלת בקנס, דאיידי דחביבא עליה, טפי, ואזיל, ומקבל לה. (מפני שהשדה חביבה עליו, יהיה מוכן להוסיף מעשרות יותר מכל אריס, ויקבל אותה).
אבל איניש דעלמא, לא (אבל אדם אחר, לא) יקבל אותה באריסות אם נחייב אותו לעשר גם את חלק הנכרי. ואין ענין לחכמים, שימנעו מלקבל את השדה מהנכרי  214 .

 214.  לפי רש"י, לא קנסו את בן הנגזל משום שעשה חטא, אלא תקנו תקנה משום ישוב ארץ ישראל. משמעות הלשון "קנס" הוא, שלא חייב לעשר משום עיקר דין המעשרות או משום סייג לדיני המעשרות, אלא משום ענין אחר. ועיין הערה הבאה, שלפירוש רבינו חננאל קנסו אותו מפני שחטא.
ודנה הגמרא: ולדידיה, מאי טעמא קנסוה רבנן? מה חטא?
אמר רבי יוחנן: רצו חכמים שהאריס ישתדל לקנות את השדה מהנכרי, והטילו עליו לעשר כדי שתהא ברה  215  (ברורה) ומוחזקת בידו, ויקנה אותה מתוך שיקשה עליו לעשר חלק הנכרי, והנכרי ימכרנה בדמים מועטים, מפני שלא נתן עליה כלום אלא גזלה  216 .

 215.  זו גירסת רש"י, ורבינו חננאל גרס "בורה בידו" ומפרשים תוספות: חכמים תקנו שישראל לא יקבל מנכרי קרקע בארץ ישראל, ותשאר הקרקע בורה בידו, וימכרנה לישראל בזול. חכמים קנסו את בן הנגזל מפני שקבל מנכרי מציק את הקרקע, ולאדם אחר לא קנסו, כי אין חשש שלא ישמע לנו, אבל בן הנגזל שחביבה לו הקרקע, לא ישמע. (תוספות ד"ה כדי)   216.  בכך מסבירים תוספות, מדוע תקנו את התקנה דוקא במציק, וכן הדבר לפי פירוש רש"י. והרמב"ם הביא להלכה את דברי רבי יהודה במשנה, ולא הזכיר שמדובר במציק דוקא. (פ"ו ממעשר הי"ב) וכתב החזון איש, שלדעת הרמב"ם המשנה חולקת על הברייתא, וסוברת שקנסו את המקבל שדה אבותיו אף אם מקבל מנכרי שאינו מציק. (חזו"א שביעית סי' ג' ס"ק ז') לפי הרמב"ם, הגמרא הביאה ראיה מהברייתא שטעמו של רבי יהודה הוא משום קנס, ומסתבר שיש להסביר כך גם במשנה. אבל לפי הברייתא קנס רבי יהודה רק במציק, ולפי המשנה הקנס היה בכל נכרי.
אמר רבי ירמיה: כגון דא, צריכא רבה, ולא היינו יכולים להגיד כן מסברא.
עתה, הגמרא חוזרת ודנה במקרה הדומה למקרה המשנה "שטף נהר זיתיו".
איתמר, היורד לתוך שדה חבירו ונטעה אילנות, שלא ברשות  217  בעל השדה, ותובע תשלום על כך.

 217.  אין מדובר בסוגיא, במקרה שבעל השדה מיחה ביורד לפני שירד, במקרה זה, בעל השדה לא חייב ליורד כלום. (רשב"א בשם הרמב"ן ב"ב ד' ע"ב ד"ה ואיכא למידק) מדובר במקרה שבעל השדה לא היה בעיר ולא ידע, או שידע ושתק. ועיין בהערה 220.
אין ספק, שבעל השדה לא יכול להשאיר את האילנות אצלו, ולא לשלם לנוטע, שהרי הוא נהנה ממנו, וממונו הושבח על ידי הנטיעות.
אמנם יש לדון, מהו גובה התשלום?
אמר רב: שמין לו לנוטע את הוצאותיו  218  על הנטיעה, וכמה הושבחה השדה על ידי הנטיעה, וידו על התחתונה. אם השדה הושבחה מאה דינרים, והיורד הוציא חמשים דינרים, ישלם לו בעל השדה חמשים דינרים. ואם הוציא מאה וחמשים דינרים, ישלם לו רק מאה דינרים  219 .

 218.  כתב הריטב"א, שבהוצאות נכלל שכר טרחו.   219.  כך פירש רש"י. וכך מפורש בתוספתא דכתובות פ"ח מ"ח (רמב"ן במלחמות) בעל המאור מפרש "ידו על התחתונה", שישלם לו כמה שמוזילים הפועלים הפחותים. פירוש דומה פירש רב האי גאון, שאם נחלקו השמאים בשומא, משלם לו את המחיר הנמוך. (הובא בבעל המאור והברא"ש סימן כ"ב) בעל המאור לא חולק על רש"י בכך, שדהיורד מקבל רק הוצאות בשיעור שבח, אלא שלדעתו אף כשאמרו בסוגיא "ידו על העליונה" אין היורד מקבל אלא הוצאה בשיעור שבח. ועיין בהערה הבאה.
ושמואל אמר: אומדים כמה אדם רוצה ליתן לשתל בשדה זו לנוטעה, ויקבל הנוטע כשאר שתלי העיר לפי מנהג המדינה  220 , אם השתל מקבל שליש או רביע מהפירות, כך יקבל היורד.

 220.  כך מפרש רש"י. ובעל המאור הקשה על רש"י "מי עשאו לזה אריס או שתלא", ומדוע יקבל יותר מההנאה שנתן לבעלים. והריטב"א תירץ את רש"י, שמכיוןם שמדובר בשדה העשויה ליטע, ובעל השדה הוא ירד מדעתו. ודעת בעל המאור, שאף בשדה העשויה ליטע אין נותנים ליורד אלא הוצאה בשיעור שבח. ופירש בעל המאור, אומדים כמה אדם רוצה ליתן לפועלים טובים בשביל העבודה, ולא אומדים לפי עבודה זולה. (ועיין הערה קודמת) ולדעת הרי"ף, נוטל היורד את כל ההוצאות אף שיתרות על השבח. והנמוקי יוסף מסביר את דעתו כדרך שמסביר הריטב"א את רש"י שכיון שידע בעל השדה ולא מיחב, כאילו ירד מדעתו. לפי זה דין הגמרא לא נאמר אלא כשהבעלים נמצאים בעיר, והירידה ידועה להם. אמנם מצינו ראשונים הסוברים, שאף כשבעל השדה עזב א המקום שמין ליורד כאריס. (תשובת הריב"ש המובאת בב"י סי' שע"ה ס"ק ב')
אמר רב פפא: ולא פליגי (לא חלקו) רב ושמואל, אלא דברו במקרים שונים.
כאן (דברי שמואל נאמרו) בשדה העשויה ליטע  221 , שהיא יותר מתאימה לנטיעה מלזרעים. ומסתמא רוצה בעל השדה לנוטעה.

 221.  במקרה ששטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו, אין חילוק בין שדה העשויה ליטע לשדה שאינה עשויה ליטע, ובכל אופן לא מקבל בעל הזיתים חלק בשבח לאחר שלש שנים לפי מסקנת הגמרא לעיל. וכתב הראב"ד, ששם לא טרח בהשבחת השדה, על כן אין לו חלק בשבח, אבל יורד שטורח בהשבחה נותנים לו חלק בשבח. (הובא בשיטמ"ק לעיל)
כאן (דברי רב נאמרו) בשדה שאינה עשויה ליטע, ועל כן ידו של היורד על התחתונה.
הא דאמר רב פפא  222  דרב אמר "ידו על התחתונה" רק בשדה שאינה עשויה ליטע, לאו בפירוש מפי רב איתמר (נאמר), אלא מכללא (מכלל) מעשה שהיה איתמר.

 222.  כך מפרשים הראשונים. (הראב"ד בשיטמ"ק, הרא"ש, הריטב"א) ויש מהראשונים שפירש כפשוטו, שעיקר דברי רב ששמין לו וידו על התחתונה, מכללא איתמר, ואין ראיה ממעשה זה, שבשדה העשויה ליטע שמין לו באופן אחר. לפי פירוש זה, לבסוף כשאמר רב זיל שום ליה וידו על העליונה, אין הדברים אמורים בגובה התשלום כלל. אלא שבתחילה היה יכול בעל השדה לומר טול אילנותיך ולך, ולא יכל היורד לומר אטול אילנותי משום כחשא דארעא, ועתה התהפך הדין, שבעל השדה שהוכיח במעשיו שרוצה באילנות, לא יכול לומר טול אילנותיך, והיורד יכול לומר אטול אילנותי מפני שכבר הרשה לו. (ריטב"א בשם רבינו פנחס הלוי)
דההוא גברא דאתא לקמיה דרב לדין, שנתבע לשלם עבור נטיעות שנטע חבירו בשדהו שלא ברשותו, והיתה השדה שדה שאינה עשויה ליטע  223 .

 223.  בארנו שהמעשה היה השדה שאינה עשויה ליטע על פי הרמב"ן ורוב המפרשים. וכתב הבית יוסף שכן מדוקדק מלשון רש"י (ד"ה גלית) שכתב "עשיתה שדה עשויה ליטע", משמע שהשדה לא היתה עשויה ליטע, ועל ידי מעשה הגדירה, עשה אותה בעל השדה כעשויה ליטע. (ב"י סי' שע"ה ס"ק ב') והרא"ש חולק ומפרש שהיתה השדה עשויה ליטע. ועיין הערה הבאה.
אמר ליה רב: זיל שום ליה שלם לו. ולא ידע רב האם השדה עשויה ליטע או לא, לפיכך לא אמר לו כיצד ישום.
אמר ליה בעל השדה לרב: לא בעינא (איני רוצה). רב הבין שכוונתו לומר שאינו רוצה נטיעות בשדהו.
אמר ליה רב: אם כן, זיל שום ליה, וידו על התחתונה כדין שדה שאינה עשויה ליטע.
אמר ליה: לא בעינא.
רב הבין שכוונתו לומר: יקח הלה את הנטיעות שלו, לכן שתק לו, כי באמת יכול בעל השדה לומר ליורד: טול נטיעותיך ולך.
לסוף חזייה דגדרה, וקא מנטר לה. (בסוף ראה רב שבעל השדה גדר אותה ושומר עליה).
אמר ליה רב: גלית אדעתך דניחא לך, (גלית שדעתך נוחה מהנטיעות) ואינך רוצה שהיורד יקח אותם, זיל שום ליה, וידו על העליונה כדין שדה העשויה ליטע, שבמעשיך אתה מוכיח שאתה רוצה בנטיעות, שאם רצונתך בזרעים, היה לך להמתין עד שיקח נטיעותיו  224 .

 224.  פירשנו את המעשה על פי הרמב"ן. והרא"ש מפרש, שבתחילה אמר לו לשלם לו וידו על העליונה כדין שדה העשויה ליטע. השיב בעל השדה לרב: שאינו רוצה, אלא יקח בעל הנטיעות את נטיעותיו. מצד הדין, יכול בעל השדה לומר טול נטיעותיך ולך, אף בשדה העשויה ליטע, בטענה שהוא רוצה בזרעים. לכן רצה רב לעשות פשרה, ואמר לו, שהוא לא יאמר טול נטיעותיך, והיורד לא יקבל כדינו, אלא ישלם לו כמו בשדה שאינה עשויה ליטע. בעל השדה לא הסכים לפשרה, ושתק רב. לבסוף ראה רב שבעל השדה גדר אותה, והוכיח במעשיו שהוא רוצה במטיעות, ואמר לו רב, עתה אינך יכול לומר טול אילנותיך, ועליך לשלם לו וידו על העליונה כדין שדה העשויה ליטע. (רא"ש סימן כ"ב) שני הבדלים בדין יוצאים מהמחלוקת בהסבר המעשה. א. לפי הרא"ש מוכח, שאף בשדה העשויה ליטע, יכול בעל השדה לומר טול אילנותיך. ולפי הרמב"ן, הראיה היא רק על שדה שאינה עשויה ליטע, שיכול לומר לו טול נטיעותיך. ודעת הרמב"ן היא, שבשדה העשויה ליטע, אין יכול בעל השדה לומר טול נטיעותיך. ב. לדעת הרא"ש, בשדה שאינה עשויה ליטע, אף שהשלים בעל השדה את העבודה, אין לנו לפרש זאת אלא כהסכמה בדיעבד ולעולם לא ישלם לו כדין שדה העשויה ליטע. ולדעת הרמב"ן, אם גמר בעל השדה את העבודה שהתחיל בה היורד, חייב לשלם לו כשדה העשויה ליטע. וכתב הבית יוסף, שאף הרמב"ן מודה שאם אומר מלכתחילה, הואיל וכבר נטעת, אני רוצה בקיומם, ישלם לו וידו על התחתונה בשדה שאינה עשויה ליטע.
מוכח ממעשה זה, שיש הבדל בין שדה העשויה ליטע לבין שדה שאינה עשויה ליטע. שבתחילה חשב רב שבעל השדה לא רוצה נטיעות בשדהו, לכן פסק שידו על התחתונה. ולבסוף כשראה רב שהוא רוצה נטיעות ואינו רוצה לשלם עליהם, פסק ש"ידו על העליונה".
איתמר: היורד לתוך חורבתו של חבירו, ובנאה שלא ברשותו, ואמר לו היורד לבעל החורבה: עציי ואביי אני נוטל, כי אינך משלם לי כפי רצוני.
רב נחמן אמר: שומעים לו  225  ליורד.

 225.  נחלקו ראשונים, באיזה חורבה מדבר רב נחמן? דעת הרא"ה, שמדובר דוקא בחורבה שאינה עשויה ליבנות, שאז יכול לטעון בעל הבנין: לא בניתי אותו כדי שתהיה ידי על התחתונה. אבל בחורבה העשויה ליבנות, אין יכול לומר עצי ואבני אני נוטל, מפני שמתחילה ירד על דעת שיקבל כדינו, ומיד זכה בעל הקרקע בבנין. ודעת הרשב"א, שאף בחורבה העשויה ליבנות יכול בעל הבנין ליטול עציו ואבניו, אמנם אם אמר בעל הקרקע דמי הבנין אני נותן, אז קנה בעל הקרקע את הבנין בקנין חצר, ואין יכול בעל הבנין לומר עצי ואבני אני נוטל. (ר"ן)
רב ששת אמר: אין שומעים לו.
מיתיבי (הקשו) האמוראים על רב נחמן מברייתא:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: היורד לתוך חורבתו של חבירו, ובנאה שלא ברשותו, ואמר לו עצי ואבני אני נוטל, בית שמאי אומרים: שומעים לו. ובית הלל אומרים: אין שומעים לו.
ומקשינן: לימא רב נחמן דאמר כבית שמאי! והרי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה!
ומתרצינן: הוא דאמר כי האי תנא (רב נחמן סובר כהתנא) שאמר, שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר הזה.
ומביאה הגמרא ברייתא דתניא: שומעים לו כשאמר עצי ואבני אני נוטל, דברי רבי שמעון בן אלעזר.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: בית שמאי אומרים: שומעים לו. ובית הלל אומרים אין שומעים לו.
שואלת הגמרא: מאי הוי עלה? (מהי ההלכה בנידון הזה?)

דרשני המקוצר[עריכה]