פרשני:בבלי:בבא מציעא קטז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא קטז א

חברותא[עריכה]

יתירא הוא, והוא משמש כמקור לאיסור שאר כלי אוכל נפש, וכיון דיתירא הוא ויש בו שימוש ללימוד נוסף, שדייה, נטילו אף אחובל ריחים ורכב,
אבל הכא לענין קרבן פסח, הפסוק "כי אם צלי אש" לאו יתירא הוא,
דמבעי ליה לכדתניא: בשעה שישנו האדם במצווה של קום אכול צלי, בלילה של פסח, רק אז הוא ישנו באיסור "בל תאכל ממנו נא". אבל בשעה שאינו בקום אכול צלי, כשהאיר היום, שוב אינו עובר בבל תאכל נא.
וכיוון שאינו מיותר ללמוד ממנו איסור אחר, אלא רק את השעה שבה עוברים באיסור לא תאכל ממנו נא, שוב אינו עובר על כי אם צלי אש, משום דהוי לאו שבכללות.
תניא כוותיה דרב יהודה, דאמר החובל ריחיים אינו לוקה משום כי נפש הוא חובל.
דתניא: חבל זוג, מספריים של ספרים, העשויות משני סכינים, שכל סכין יש לו שימוש בפני עצמו כסכין, ובהרכבתם יחד למספריים, נעשית המלאכה מבין שניהם, דהוי שני כלים שנעשית המלאכה מבין שניהם, כמו ריחיים ורכב.
וכן החובל שתי פרות הקשורות יחד עם הצמד, עול המחרישה של הפרות, חייב שתים. לפי שעל כל כלי בפני עצמו נאמר כי נפש הוא חובל.
אבל אם חבל את זה בפני עצמו, ואת זה בפני עצמו, אינו חייב אלא אחת  274 .

 274.  רש"י נקט שאין להוכיח מכך שלוקים על מספרים שתים ולא שלוש כרב יהודה, המחייב בריחיים ורכב שתים ודלא כרב הונא, כי דווקא בריחיים ורכב סבר רב הונא שיש לאו נוסף על הריחיים ורכב עמם משום כי נפש הוא חובל, אבל החובל מספרים, לכולי עלמא אינו לוקה אלא משום כי נפש הוא חובל, אבל התוספות פירשו שהראיה היא מכך שמחייבים את החובל מספרים של ספרים בשני לאווין, דבשלמא לרב יהודה שאין לוקים בריחיים ורכב משום כי נפש הוא חובל, שייך לומר שבמקום שלוקה משום כי נפש ילקה על כל חלק וחלק של המספרים, אבל לדעת רב הונא שבריחיים ורכב לוקה משום כי נפש הוא חובל, ואמרינן שם שעל שני הכלים לוקה פעם אחת משום ריחיים ורכב, אם כן גם במספריים יהיה על החובל ללקות פעם אחת על שני חלקי המספרים. נמצא שלדעת רש"י אליבא דרב הונא החובל מספרים לוקה שתים, ולדעת תוספות לוקה פעם אחת.
וכן תניא אידך: חבל זוג של ספרים וצמד של פרות, יכול לא יהא חייב אלא אחת, משום כי נפש הוא חובל, תלמוד לומר "לא יחבול ריחים ורכב", מה ריחים ורכב שהן מיוחדין, שני כלים ועושין מלאכה אחת, וחייב על זה, על הריחיים בפני עצמו, ועל זה, על הרכב בפני עצמו,
אף כל דברים שהן שני כלים מיוחדים, ועושין מלאכה אחת, חייב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו,
מדיליף לה מריחיים ורכב, שמע מינה דבחובל ריחיים ורכב עמם, אינו לוקה אלא שתים ולא שלוש, כרב יהודה  275 .

 275.  לדעת רש"י ראיית הגמרא היא משתי הברייתות יחד. כי מהברייתא הראשונה אין להוכיח כרב יהודה כמבואר בהערה הקודמת, ומברייתא זו גם כן אין ראיה לרב יהודה לפי שלא הוזכר בה מפורש שחייב שתים אלא שחייב על כל חלק בפני עמו וממילא יתכן שחייב שלוש כרב הונא, אלא הראיה היא ממה שנתבאר בברייתא הראשונה שחייב על מספריים שתים, ובברייתא השניה הוקש דין מספרי לריחיים ורכב שמע מינה שגם בריחיים ורכב חייב שתים כרב יהודה.
מעשה בההוא גברא, שהלווה מעות לחבירו, דחבל סכינא דאשכבתא, שנטל כמשכון סכין של קצבים  276  מהלווה חבריה.

 276.  רש"י פירש סכין שמקצבים בו בשר, ותמה התוספות רא"ש מהמבואר להלן שיש קפידא לבעל הבית שלא להשאיל את הסכין, ואילו בסכין של קצבים אין קפידא שלא יפגם, ולכך פירש שמדובר בסכין של שחיטה, והר"ן הביא יש אומרים שפירשו שהוא סכין של ר עניים.
אתא הנחבל לקמיה דאביי, ותבע את החובל על שלקח ממנו כלי אוכל נפש.
אמר ליה אביי לחובל: זיל אהדריה, לך והחזר ללווה את הסכין הזה, משום דהוי ליה כלי שעושים בו אוכל נפש,  277  ותא קום ובוא לתבוע אותו בדינא עלה, ובית דין, הם ישלחו שליח למשכנו.

 277.  התוספות (קטו א ד"ה וחייב) הקשו מדוע הצריך אביי להשיב את הסכין, הלא אין חיוב השבה על חבלת כלי אוכל נפש, ותירצו כיוון שאם היה יודע שאסור לא היה חובלו הרי זה כזכה בטעות בסכינו של חבירו לכך עליו להחזירו, אבל דעת הנימוקי יוסף שיש חיוב השבה גם בלוקח אוכל נפש וכן כתב הגר"א בשם ספר התרומות (לעיל קיג). ובדעת התוספות תמה רבי עקיבא איגר, מאין להם שחייב אביי להשיב את הסכין משום שהוא כלי אוכל נפש, שמא מחמת שחבלו בביתו חייבו להחזיר, ותירץ שמלשונו של אביי זיל אהדר ליה דהוי ליה כלי אוכל נפש משמע שמשום כך חייבו.
רבא אמר, לא צריך המלווה למיקם בדינא עלה להוכיח שאכן הלווהו, אלא אם ירצה החובל, יכול לטעון, לתבוע ללא צורך בראיה, עד כדי דמיהן, עד כדי שוויה של הסכין,
משום שבזמן שמשכן את בעל הסכין, לא היו עדים על לקיחת הסכין, ומתוך שיכל המלווה לשקר ולומר "לקוח הוא בידי", נאמן גם לתבוע את הלווה עד כדי שוויו של הסכין, והרי הוא כאילו קנה את המשכון.  278 

 278.  במרדכי הביא בשם רבינו תם שאף לדעת רבא עליו להחזיר את הסכין משום שסכין זה כלי אוכל נפש, אבל על מה שאמר אביי תא קום לדינא סבר רבא שאינו צריך ראיות על כך משום שיש לו מיגו, ואם ירצה יוכל לתפוס חפץ אחר שאינו כלי אוכל נפש.
ומקשינן: ואביי, וכי לית ליה ההיא סברא שהתופס חפץ מחבירו קנה אותו, במיגו שהיה אומר לקוח הוא בידי, ואינו צריך להביא ראיה על כך?
מאי שנא מהנהו עיזי דאכלי חושלא, מהמעשה בעזים של אדם אחד, שאכלו שעורים קלופים של אדם אחר בנהרדעא, ואתא מרא דחושלא, בעל השעורים ותפס להו לאותם עיזים כמשכון, עד שישלם לו בעליהם את נזק דמי השעורים,
וכשבא בעל העיזים לשלם את מה שאכלו, קא טעין בעל השעורים, שאכלו העיזים טובא, יותר משווים של העיזים, ותבע את בעל העיזים לשלם את כל הנזק, ללא שהביא ראיה על כך שאכלו כפי שאמר.
ואמר אבוה דשמואל, יכול בעל השעורים לטעון שאכלו העיזים, רק עד כדי דמיהן של העיזים, ויהיה נאמן ללא ראיה, כיוון שהוא מוחזק בעיזים, והיה יכול לומר לקוחים הם בידי.  279  אבל על יותר מכדי דמיהן של העיזים, אינו נאמן להוציא מבעל העיזים ללא ראיה.

 279.  הראשונים הקשו הרי קיימא לן מיגו דהעזה לא אמרינן, ובנידון דידן כשאומר העיזים הזיקו אין בכך העזה בפני הבעלים, אבל בטענת המיגו שהיא "לקוחים הם בידי" יש בכך משום העזה בפני הבעלים, וכיצד אמרינן שהוא יכול לטעון עד כדי דמיהן, ותירץ הש"ך בכללי מיגו (פו ו) שהכלל "מיגו דהעזה לא אמרינן" נאמר רק בזמן שהיה מלכתחילה סמיכות דעת של התובע על הנתבע כגון שהלווהו וכדומה, אבל באופן שהעיזים באו מאליהן יכול בעל החושלי להעיז פניו ואמרינן מיגו דהעזה לטובתו. הר"ן הביא בשם הגאונים שהא דאמרינן יכול לטעון עד כדי דמיהן היינו בשבועה חמורה שאין לך מוציא ממון ללא שבועה, והר"ן עצמו פירש בדעתם שחייב שבועה מפני שהמיגו הוא מיגו דהעזה.
ומוכח, שאף אבוה דשמואל סבר כרבא, שהמוחזק בחפץ שיכול לומר עליו לקוח הוא בידי, אינו צריך להביא ראיה עד כדי דמיו.  280  ומדוע אביי חולק על כך.

 280.  בשיעורי ר' שמואל (בבא מציעא ב, א) הקשה, דאף אם אביי מודה לכך שבמקום שיש לו מיגו המוחזק נאמן עד כדי דמיו, יתכן לומר שבאופן שחבל סכין שהוא אוכל נפש אינו נהפך למוחזק למרות המיגו משום שעליו להחזיר את הסכין ללווה, ובפרט לדברי התוספות (קטו ב) שאילו ידע החובל שאסור לו לחבול אוכל נפש לא היה חובל, ונמצאת זכיתו בטעות ואינו יכול לקנות את המשכון, עיין שם.
ומתרצינן: התם, בעיזי דאכלי חושלא, לאו מידי דעבדא לאושולי ולאוגורי הוא, אין דרך בני אדם להשאיל או להשכיר עיזים, ולכן יש למחזיק בהם זכות לומר, אם העיזים בידי, בהכרח שלקוחים הם בידי,
ואף אם לא טען כך, יש לו מיגו שהיה יכול לומר לקוח הוא בידי. ולכך נחשב כמוחזק במשכון, ויכול להוציא מבעל העיזים עד כדי דמיו.
אבל הכא, חובל סכינא דאשכבתא, מידי דעביד לאושולי ולאוגורי הוא, דרך בני אדם להשאיל את סכיניהם, ולכן אי אפשר לומר "מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי", כיוון שיתכן שזה בידו רק בתורת שאלה.
וכן מצינו, דשלח רב הונא בר אבין: דברים העשויין  281  להשאיל ולהשכיר, ובא אחד והחזיק בהם, ואמר "לקוחין הן בידי", אינו נאמן, כי אי אפשר לטעון לקוח הוא בידי אלא בדבר שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר.

 281.  הרמב"ם (טוען ונטען ח ט) כתב דדווקא דברים העשוים להשאיל אינו נאמן לומר לקוחים הם בידי, אבל דברים שהם רק "ראויים" להשאיל ולא "עשויין" נאמן לומר עליהם לקוחין הם בידי, וכתב המגיד משנה שכן מוכח מלשון הגמרא דקתני דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, והראב"ד השיג דאין חילוק בין דברים ראויין לעשויין. ועיין משנת רבי אהרן הלכות שכנים בביאור מחלוקתם.
ומקשינן: וכי ורבא עצמו לית ליה האי סברא, לחלק בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר לאינם עשויים לכך?
והא היה מעשה, שבאו עדים והעידו שיש ביד היתומים חפצים הנמצאים ברשותם שלא כדין, ואמרו היתומים שאולים הם בידינו, וכשנגמור להשתמש נחזירם לבעליהם, ורבא אפיק, הוציא זוגא דסרבלא, מספריים לגזיזת צמר, וספרא דאגדתא מאותם יתמי,
משום שאם הביאו הבעלים עדים על כך שהמספריים והספרים היו שלהם, שוב אין היתומים יכולים לומר שאולים הם בידינו, לפי שבדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, אי אפשר לומר לקוחין הם בידי.  282 

 282.  משמע שספרים עשויין להשאיל, והקשו התוספות מהא דאיתא בב"ק (קיד ב): המכיר כליו וספריו ביד אחר, אינו נאמן לומר שלי הם ונגנבו ממני, כי יתכן שהיו שלו ומכרן לאחר, ומדוע אינו נאמן במיגו שהיה אומר השאלתים לו, והרי ספרים עשויין להשאיל. ותירצו: א. בשם ר"ת - מדובר באדם שאין דרכו להשאיל. ב. בשם מורי ה"ר דודי - מיגו להוציא לא אמרינן. וכתב הקצות החושן (פב יב) שרבינו תם מיאן בתירוצו של ה"ר דודי משום שהכלל מיגו להוציא לא אמרינן נאמר רק כשהתובע והנתבע באים בטענת ברי, אבל כשהתובע ברי והנתבע שמא ואינו יודע אם זה שקנה ממנו את הספרים גנבם מהתובע או לקחם נאמן התובע במיגו להוציא ממון, ועיין ש"ך (קלג יג).
אמר לך רבא: האי נמי סכין של קצבים, כיון דעלול הסכין למיפגמא, קפדי אינשי ולא מושלי, וממילא נעשית הסכין כדבר שאינו עשוי להשאילו, ונאמן המחזיק לומר, אם הסכין בידי, בוודאי לקוח הוא בידי.

דרשני המקוצר[עריכה]