פרשני:בבלי:בבא מציעא יח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא יח א

חברותא[עריכה]

אלא אי אמרת דלא כתב לה,  מאי גובה את הכל? הרי רק מנה ומאתים הוא דאית לה, שהרי לא כתב לה תוספת כתובה!
ואלא מדתני רב חייא בר אמי: אשתו ארוסה שמתה, לא נעשה אונן (לא חלה עליו אנינות  98 ) עליה.

 98.  מי שמת לו אחד משבעת הקרובים שחייב להתאבל עליהם, אסור ביום המיתה באכילת קדשים.
ואם כהן הוא, לא מטמא לה. כי למדים שנטמא לאשתו מהפסוק: "כי אם לשארו", ש"שארו" זו אשתו. והיינו דווקא באשתו נשואה, שהיא שאר בשרו, אבל ארוסה, שעדיין לא הגיעו לידי קירוב בשר, אינה שארו.
וכן היא, ארוסה, שמת ארוסה, לא אוננת ולא מטמאה לו  99 .

 99.  מה ששנינו כאן שאינה מטמאה לו, אין מדובר דווקא בכהנת, שהרי לא הוזהרו כהנות על הטומאה, דכתיב "בני אהרן" ולא בנות אהרן! אלא הכוונה שבין ישראלית ובין כהנת, אינה חייבת להתעסק בו וליטמא לו. שהמצוה ליטמא היא דווקא בשבעה מתי מצוה. רש"י.
מתה היא - אינו יורשה. כי ירושת האשה נלמדת מהפסוק: "שארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה", וארוסה אינה שארו.
מת הוא - גובה כתובתה,
מוכח מכאן, שיש לארוסה כתובה!
גם ראיה זו אפשר לדחות באותו אופן, דלמא מדובר דכתב לה כתובה, והתחייב לה מעצמו.
וכי תימא: אם מדובר במקרה דכתב לה - מאי למימרא? מה החידוש בכך שגובה כתובתה?
אפשר לומר שאכן אין חידוש בכך שהיא גובה כתובתה. ו"מתה אינו יורשה" איצטריכא ליה לתנא להשמיענו. ולכן שנה התנא שאם מת הוא - גובה כתובתה, להשמיענו שלמרות שנתקרבה דעתם כל כך, עד שכתב לה כתובה מעצמו, בכל זאת אינו יורשה  100 .

 100.  כך פירש רש"י במסכת כתובות (פ"ט ע"ב, ד"ה מתה אינו יורשה).
אלא, אביי שאמר לעיל: "לאו מילתא היא דאמרי", משום שהיה קשה לו מגופה דמתניתין - קא הדר ביה.
דאי סלקא דעתך שאין הטעם משום שאין טוענין אחר מעשה בית דין, אלא שבמקום שאין כותבין כתובה עסקינן, דגט היינו כתובתה, אטו גט מנה מאתים כתיב ביה, שנאמר שהוא מוכיח על החוב?
וכי תימא: כיון דתקינו רבנן למגבא לה - כמאן דכתיב ביה דמי,
לטעון ולימא: פרעתי!
וכי תימא: דאמרינן ליה, אי פרעתה - איבעי לך למיקרעיה, אמר לן: לא שבקתן (היא לא אפשרה לי לקרעו), כי אמרה: בעינא לאנסובי ביה (אני צריכה את הגט כדי להנשא על פיו).
וכי תימא שאמרינן ליה: איבעי לך למיקרעיה, ומכתב אגביה (ויכתבו בית דין על הגט): "גיטא דנן דקרענוהו, לא משום דגיטא פסולה הוא, אלא כי היכי דלא תגבי ביה זמנא אחריתי" (גט זה קרענוהו, לא משום שהיה גט פסול, אלא כדי שלא תגבה בו פעם נוספת),
אי אפשר לומר כך, כי אטו כל דמגבי - בבי דינא מגבי (וכי כל פורע חוב, פורע בפני בית דין)? יכול הוא לטעון, פרעתיה במקום שלא היו בית דין שיכתבו לי כן!
משנה:
אם מצא אדם גיטי נשים, ושחרורי עבדים (או שטרות שחרור עבדים), או שמצא דייתיקי (צוואת שכיב מרע), או שטרי מתנה, ושוברין (או שמצא שוברין, שטרות ראיה שפרע הלוה את חובו) -
הרי זה לא יחזיר.
משום שאני אומר: שמא כתובין היו, ולבסוף נמלך עליהן כותבן שלא לתנן. ולכן אי אפשר לחייבו על פי השטר  101 .

 101.  וכל שכן שלא יתנם לכותבם. דלמא נמסרו השטרות למי שנכתבו עבורם, ומהם נפלו. מאירי.
גמרא:
משמע, שטעמא שלא יחזיר את השטרות, משום דחוששין שמא נמלך עליהן שלא לתנן. הא אם אמר כותבן תנו אותן לבעליהן, שאז ודאי שנתנן כותבן לבעליהן - נותנין אותן למי שתובען, ואפילו אם נמצאו השטרות לאחר זמן מרובה משאבדו. ואין חוששין שמא כתב את השטר אדם אחר, ששמו כשמו  102 , וממנו נפל.

 102.  ואם אכן כך הדבר, פסול הגט, לפי שהגט צריך להכתב מתחילה לשם האיש והאשה המתגרשים, והרי גט זה נכתב לשם אחרים.
ורמינהו: שליח של הבעל המביא גט לאשה, ואבד הימנו הגט, אם מצאו השליח לאלתר, דהיינו, שלא עבר עדיין זמן שיכולה היתה לעבור שיירא ולשהות שם - כשר. משום שאז אין לחשוש שמא נפל הגט שנמצא מאדם אחר, שהיה בשיירא שעברה שם.
אם לאו, אם לא נמצא לאלתר - פסול, משום שחוששין שגט זה אינו הגט שאבד, אלא של אדם אחר הוא, ששמו כשם האדם שבגט שאבד. ולא כפי שדייקנו ממשנתנו, שאף אם נמצא לזמן מרובה - כשר!
אמר רבה: לא קשיא. כאן, מה ששנינו שאם נמצא לזמן מרובה פסול, מדובר שנמצא במקום שהשיירות מצויות. שאז חוששין שמא נפל מאדם שהיה בשיירא שעברה כאן.
ואילו כאן, במשנתנו, מדובר במקום שאין השיירות מצויות. ולכן יחזיר אפילו אם נמצאו השטרות לזמן מרובה  103 .

 103.  הגמ' בגיטין (כ"ח ע"א) מסיקה, שאין מחזירין את הגט, אלא אם כן עמד אדם במקום שאבד הגט, וראה שלא עבר שם אדם עד שעת המציאה. ועיי' בראשונים שביארו לפי זה, למה תלוי הדבר בשיירות מצויות.
ומוסיפה הגמרא על דברי רבה:
ואפילו במקום שהשיירות מצויות, שאמר רבה שאז חוששין שמא נפל מאדם אחר, והוא דווקא במקרה שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת (שידוע לנו שיש באותה העיר שנכתב בה הגט שני בני אדם, ששמם שוה. כגון ששמם "יוסף בן שמעון"). שאז חוששין שנפל הגט מאדם אחר ששמו כשמו  104 , ואף שמות נשותיהן שוין.

 104.  הקשו התוס', אם כן, שהוחזקו, אף במקום שאין השיירות מצויות, היאך מחזירים את הגט לזה התובעו, הרי יתכן שהגט שייך לאדם השני ששמו כשמו! ותירצו, שכיון שאנו יודעים שזה התובעו אכן איבד גט, אין לחשוש שמא נפל דווקא מהאחר. עיי"ש. וכתבו התוס', שצריך להעמיד את הסוגיא כרבי אלעזר, שסובר שעדי מסירה כרתי. כי לשיטת רבי מאיר, שעדי חתימה כרתי, צריך שיהא מוכח מתוך הגט של מי הוא. וכיון שהוחזקו שני יוסף בן שמעון, אין זה מוכח מתוכו.
אבל אם לא הוחזקו, אין חוששין שמא יש שם עוד אדם בעל אותו שם, ואף אין חוששין שמא יש עיר אחרת ששמה כשם עיר זו, ושם יש אדם בעל אותו שם, משום שחשש רחוק הוא  105 .

 105.  כך כתב רש"י במס' גיטין (כ"ז ע"א, ד"ה ואפילו).
דאי לא תימא הכי, קשיא דברי רבה - אדברי רבה במקום אחר.
דההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא (שנמצא בבית דינו של רב הונא), דהוה כתוב ביה שנכתב בשוירי מתא, דעל רכיס נהרא (בעיר שוירי, היושבת על הנהר רכיס).

דרשני המקוצר[עריכה]