פרשני:בבלי:בבא מציעא מב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא מב ב

חברותא[עריכה]

הרי כל המפקיד על דעת אשתו ובניו של נפקד הוא מפקיד, ואם מוסר שומר לשומר אחר שהוא מבני משפחתו, אין הוא חייב.  1  שמא תאמר, נימא לה לאימיה: זילי שלימי (נאמר לאמו, לכי ושלמי), שהרי לא שמרה את הפקדון כדינו.  2 

 1.  ביארו התוספות, שטעם זה מועיל, שאין המפקיד יכול לומר לנפקד: "אין אני מאמינם בשבועה", אבל אין זה מועיל לפטור את הראשון לגמרי; והיינו משום שהם סוברים: ששומר המוסר לשומר אחר לפי הסובר שהוא פטור, אין זה "פטור" לגבי הראשון כלל, כי הנידון אם שומר שמסר לשומר חייב או פטור, אינו אלא אם יש לחייבו לראשון מעבר למה שהיה חייב בתחילה, דהיינו אפילו אם נאנס אצל השני, אבל כשלא שמר השני, אין זה שום פטור לגבי השני; ולפי שיטה זו מוסיפים התוספות, שגם כשהוא מוסר לאשתו ובניו אין זה "פטור", ואינו מועיל אלא להוריד את סברת המחייב אפילו באונסין משום שאין השומר השני נאמן בשבועה שלא פשע; (והוא הדין שמועילה סברא זו גם למאן דאמר לעיל לו א ששומר המוסר לשומר אחר חייב אפילו באונסין משום ש"אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", דכשמסר לאשתו ובניו אין יכול לטעון טענה זו, ואין לחייבו מעבר למה שנתחייב בתחילה, ומכל מקום אף לא יועיל "לפוטרו" אם פשע השני).   2.  לפי שיטת רש"י והתוספות, שכשהשומר השני פושע לא פקע לכולי עלמא חיובו של הראשון, אם כן יכולה היתה הגמרא לומר: "נימא ליה לדידיה: מכל מקום זיל שלים", שהרי פשעה אמך בשמירתה, והרי אתה חייב; אבל לשיטות הפוטרות את הראשון אפילו כשפשע השני (למאן דאמר: שומר שמסר לשומר, פטור", והוא הדין לרבא, כשאין שייך לומר: "אנת מהימן לי בשבועה"), אם כן ניחא היטב לשון הגמרא: "נימא ליה לאימיה", כי אילו הראשון הרי אינו חייב לשלם אם פשעה האם. וראה היטב בתוספות כאן.
אמרה (יכולה היא לומר) לזכותה: הרי "לא אמר לי בני דלאו דידיה נינהו, דאקברינהו" (לא אמר לי בני שאינם שלו אלא פקדון הם בידו, כדי שאקברם).
שמא תאמר, נימא ליה לנפקד: אמאי לא אמרת לה שפקדון הם בידך!?
אמר (יאמר הלה) לזכותו: "סבור הייתי דכל שכן דכי אמינא לה דדידי נינהו, טפי מזדהרא בהו" (סבור הייתי שאם תחשוב ששלי הם, תיזהר בהם יותר).
אלא, אמר רבא: משתבע איהו, דהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה (נשבע הנפקד שמסר את הכסף לאמו). ומשתבעא אימיה, דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא, ואיגנוב (ונשבעת אמו, שהיא שמה את הכסף בארגז, ונגנב), ופטור הנפקד מלשלם.  3 

 3.  יש לתמוה לשיטת רש"י ושיטת התוספות בדין "שומר שמסר לשומר": מה יפטור את הראשון מחיובו, והרי לא היתה כאן שמירה כדין, אם כי לא היה זה בפשיעת אמו; ומה שהוא טוען, שהוא חשב שהיא תשמור, אין זה פוטרו, שהרי אפילו כשמסר לשומר שיודע על כך שהוא צריך לשמור, אין הראשון נפטר, ואם כן למה ייפטר הנפקד! ? (ויש להוסיף לביאור הקושיא, שהוא על פי מה שכתבו התוספות - הסוברים כשיטת רש"י - כאן, שאף מסירת שומר לאשתו ובניו, אינה מועילה אלא שלא יכול לומר: "אנת מהימן לי בשבועה", אבל אין היא "פוטרת" את השומר). וכתב ב"שיעורי רבי שמואל" אות רצו, שמוכח מכאן, שרק פשיעה המחייבת את השני בזה הוא שסוברים רש"י ותוספות, שאין הראשון נפטר; אבל אם חסרון השמירה אצל השומר השני לא היתה על ידי פשיעתו של השני, פטור השומר הראשון, והוסיף, שאם כן צריך לומר שגם רש"י ותוספות מודים שעצם המסירה לשני חשוב מצידו קיום דין שמירה, אלא שמכל מקום אם "פשע" השני, אף הראשון חייב, וסיים ב"וצ"ע"; וראה עוד שם ביאור סוגייתנו לשיטות החולקות על רש"י ותוספות.
מעשה בההוא אפוטרופא דיתמי, דזבן להו תורא ליתמי, ומסריה לבקרא, לא הוו ליה ככי ושיני למיכל, ומית (מעשה באפוטרופוס של יתומים, שקנה עבורם שור בכספם, ומסרו האפוטרופוס לרועה, והתברר שלא היו לו לשור שיניים גדולות וקטנות כדי לאכול בהם,  4  ומת השור).

 4.  נתבאר על פי התוספות בעבודה זרה כח א ד"ה ככי, שכתבו: "לכך נראה לפרש: "ככי" הם שנים גדולות (שנים טוחנות), ו"שיני" הם האחרות".
אמר רמי בר חמא: היכי נדיינו דיייני להאי דינא!?
אם נימא ליה לאפוטרופא: זיל שלים.
הרי אמר (יאמר): אנא, לבקרא מסרתיה (אני מסרתיהו לרועה), והיה לו להודיעני שאינו אוכל.  5 

 5.  ראה מה שכתב הרשב"א בביאור הטעם שאין האפוטרופוס חייב על עצם קניית שור מבלי לבודקו אם יש לו שנים; ובפירוש אחד כתב, שאין זה שכיח; ובפירוש שני כתב, שאף על טענה זו אומר האפוטרופוס "אנא לבקרא מסרתיה", שכאילו אמר לבקרא: "בדוק את ה שור".
שמא תאמר, נימא ליה לבקרא (לרועה): זיל שלים,
אמר: אנא בהדי תורי אוקימתיה, אוכלא שדאי ליה, לא הוה ידעינן דלא אכל (אני שמתיו בין שאר השוורים, ושמתי לפניו אוכל כמו לכל השוורים, ולא ידעתי שאינו אוכל).
ותמהה הגמרא, מהו הנידון של רמי בר חמא:
מכדי, הרי בקרא זה, שומר שכר דיתמי הוא (הרי שומר שכר של יתומים הוא הרועה), ואם כן איבעי ליה לעיוני (היה לו לבדוק אם השור אוכל) - כלומר: אכן פשיעה מצד הבקרא אין כאן, אבל הרי שומר שכר הוא הבקרא, ושומר שכר חייב בשמירה יתירה, ובכלל חיוביו הא גם החיוב לעיין אם השור שנמסר לו לשמירה אוכל את המאכל הניתן לו אם לאו, והיות והוא לא עיין, עליו לשלם!?
ומשנינן: אכן, אי איכא פסידא דיתמי, שכלפיהם הוא שומר שכר, הכי נמי!
לו היו היתומים נפסדים מאי שימת הלב שלו, אכן היה צריך הרועה לשלם להם -
ומיהו, הכא במאי עסקינן, דליכא פסידא דיתמי, כיון דאשכחוהו היתומים למריה דתורא, ושקול יתמי זוזי מיניה.
דהיינו, הנידון שהובא לפני רמי בר חמא, היה באופן שהיתומים אינם נפסדים ממיתת השור כלל, ומשום שמצאו את המוכר של השור, והוא החזיר להם את המעות ששילם עבורו האפוטרופוס מכספם, כי מקח טעות היה, ולכן אין הרועה חייב לשלם ליתומים.
אך תמהה הגמרא: אלא מאחר שהיתומים לא נפסדו, מאן קא טעין (מי הוא התובע תשלומים), ומה הוא הספק בדברי רמי בר חמא מי ישלם!?
ומפרשינן: מריה דתורא קטעין: "איבעי ליה לאודוען" (בעל השור הוא זה שתובע, על שלא הודיעוהו שאין לשור שמכר להם שיניים).  6 

 6.  לכאורה אין דברי הגמרא מובנים, מה הועילה הגמרא בתירוצה (שהתביעה באה מהספסירא ולא מהיתומים), כי מאי נפקא מינה אם החיוב הוא ליתומים, או שהחיוב הוא לספסירא, סוף סוף הרי הבקרא הוא שומר שכר, ומכלל חיוביו של "שומר שכר" לעיין אם השור שברשותו אוכל, וכמו שהקשתה הגמרא! ? ויתבאר בהמשך הענין בהערות.
תמהה הגמרא: מאי מודעינן ליה!? והרי מידע ידע דמקח טעות הוי (מה יש להודיע לו, והרי יודע הוא בעצמו שמכר להם שור ללא שיניים).
ומשנינן: כאן מדובר בכגון שהיה המוכר ספסירא, דזבן מהכא ומזבין להכא (מוכר השור היה סוחר בהמות, שקונה מזה ומוכר לזה באותו היום), ולכן לא ידע שאין לשור הזה שיניים, כיון שלא שהה השור ברשותו כלל.
ולכן, אילו היו מודיעים לו שאין לשור הזה שיניים, היה הוא שוחטו מיד, או שהיה מחזירו למי שמכר לו.  7 

 7.  בתוספות ד"ה דמי בשר בזול, מבואר, שאף אילו היו מודיעים לו לספסירא, היה צריך לשוחטו, ועל פי זה ביארו את הטעם שעל כל פנים אין חייבים לו אלא "דמי בשר בזול", ומשום שלא היה יכול למכור את הבשר במחירו המלא, כי היה מתקלקל עד יום השוק; אבל שיטת רש"י היא, ש"דמי בשר בזול" הוא משום פשרה, ולשון רש"י הוא: "הטיל פשרה ביניהם ולא ישלם כל דמי השור כמות שהוא חי:. ; ומשמע שאילו היה הדין פשוט שיש כאן חיוב, כי אז היה החיוב: דמי שור חי מלאים, ומשום שאילו היו מודיעים לו, היה הוא חוזר לזה שמכר לו, והיה מקבל את כל דמי שורו.
ועל תביעה זו של הספסירא הוא שדן רמי בר חמא.
הלכך, מחמת שלא היה מוכרע אצל רמי בר חמא כיצד הדין, לכך הטיל רמי בר חמא פשרה ביניהם:
משתבע איהו דלא הוה ידע (נשבע הספסירא שלא ידע בחסרון השנים), ומשלם לו הבקרא, דמי בשר בזול (הרועה צריך לשלם לו את דמי השור לפי ערך של בשר בזול), ושיעור זה הוא ערך של שני שליש ממחיר בשר השור.  8 

 8.  תוספת ביאור: א. ביאור ההפרש, בין אם הנידון הוא לשלם ליתומים או לספסירא: כתב רש"י: "ומיהו אי הוה מפסדי יתומים לא היה עושה פשרה בממון יתומים לשלם בזול, דיתמי לאו בני מחילה נינהו, אבל עכשיו שהוא מגבה לבעלים, וכאן אין פשיעה כל כך, דאמר בהדי תוראי אוקימתיה כו' הטיל פשרה ביניהם " ::. ביאור דבריו: הוקשה לרש"י, הרי בתחילה הקשתה הגמרא - לפי מה שסברה בדעת רבי אמי שספיקו היה ביחס לתשלומים ליתומים - שהיות ושומר שכר הוא הבקרא, אם כן פשיטא שעליו לשלם, ואם כן מה הועילה הגמרא בתירוצה, שהנידון אינו ביחס ליתומים אלא ביחס לספסירא, והרי סוף סוף שומר שכר הוא וישלם! ? ומבאר רש"י, שטענת הגמרא: "מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני" אינה טענה מוחלטת וברורה, אלא שנטיית הדין הוא כך, ורק לפי מה שסברה הגמרא בתחילה שהנידון הוא ממון של יתומים, הוקשה לגמרא שכך היה לו לפסוק, ומשום שאין לעשות פשרה בממון של יתומים; אבל לפי מה שתירצה הגמרא שהנידון הוא כדי לשלם לספסירא, בזה יש מקום שלא לחייב את הבקרא על אף טענה זו, כיון שאינה מכרעת, ופסק רמי בר חמא לעשות פשרה. אבל התוספות מבארים את הענין באופן אחר, והוא: לפי מה שחשבה הגמרא בתחילה שהחיוב הוא ליתומים, אכן טענת הגמרא טענה גמורה היא, שאם כי הבקרא אינו פושע, מכל מקום כיון ש"שומר שכר" הוא היה לו לעיין; ואולם לפי תירוץ הגמרא שהתביעה באה מחמת הספסירא, שוב אין זו טענה מכרעת, שהרי הבקרא הוא שומר שכר של היתומים ולא של הספסירא, ואין הדין מוכרע אם יש לספסירא זכות לתבוע מן הבקרא מה שנתחייב מדין "שומר שכר", וכפי שביארו בארוכה את הצדדים בזה; ואולם הא פשיטא שאם היתה זו פשיעה אצל הבקרא, שהוא היה חייב לשלם, ראה בדבריהם את הטעם בזה. וזה הוא שאמר רמי בר חמא: "נימא ליה לבקרא זיל שלים כי פושע אתה, אמר: אנא בהדי תורי אוקימתיה:, כלומר: איני פושע; ומאחר שאינו פושע, אלא שיש לחייבו רק מחמת שהוא שומר שכר, בזה מסתפק אני אם יש זכות לספסירא לתבוע הימנו. ב. האם פסק גמור פסק רבי אמי, או שפשרה הטיל ביניהם: שיטת רש"י היא, שעשה רבי אמי פשרה, ולכן חייבו לשלם "דמי בשר בזול" בלבד; אבל התוספות הביאו בשם רבינו תם, שלדעתו היתה זו הכרעה גמורה שהבקרא חייב לשלם לספסירא ; ומה שפסק רמי בר חמא לשלם רק דמי בשר בזול, הוא משום שהפסדו של הספסירא לא היה אלא כשיעור זה, שאף אילו היו מודיעים לו היה צריך לשוחטו, ולא היה יכול להשהות את הבשר עד יום השוק, והיה מוכרו עכשיו בזול. ג. מאיזה דין יש לספסירא תביעה על הבקרא שאינו שומר שלו: כתב רש"י: "תמיה אני מנין לרמי בר חמא דין זה, מה לו לספסירא עם הרועה לא שומר שלו הוא! ? ונראה לי, דמתניתין (לעיל לה ב), ד"השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה", דקאמר רבי יוסי יחזיר פרה לבעלים, ואוקימנא הלכה כרבי יוסי, אלמא, אף על פי שאין הבעלים בעלי דברים של שואל, והשוכר שהוא לו בעל דברים אינו חסר כלום שהרי פטור באונסין, אפילו הכי, הואיל ויש לו דין על השואל לגבות, יעמדו הבעלים הראשונים במקומו וגובין מן השואל, הכא נמי, הואיל ויש ליתומים לגבות מן הרועה שהוא שומר שכר שלהם, יעמדו בעלים במקום היתומים וגובים". וכן מבואר גם בתוספות, שיסוד התביעה היא מחמת המשנה דלעיל ואליבא דרבי יוסי; אלא שלשיטתם, לא היה ברור לרמי בר חמא אם אכן יכול היה הספסירא לתבוע מן הבקרא מכח דין זה, וכמבואר בדבריהם, וזה הוא עיקר ספיקו.
ומביאה עתה הגמרא מעשה שהיה עם ההוא גברא, דאפקיד כשותא גבי חבריה, שהפקיד אצל חבירו ירק כישות שעושים ממנו שכר.
הוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא. אף לנפקד היה כרי של הכישות.
אמר ליה לסרסיה: מהאי רמי! אזל רמא מאידך!
ביקש הנפקד מהמשרת שלו להביא כישות מהכרי שלו ולהטילה לתוך הגיגית כדי לעשות ממנה שיכר (אך לא פירש לו שיש בידו כרי נוסף של כישות שאינו שלו ושלא יקח משם. והפועל שלא ידע מזה, נטל ירק מהכישות שהופקדה, ונתנה בתוך גיגית השכר של בעל הבית). אמר רב עמרם: היכי נדיינו דייני להאי דינא!? אם נימא ליה לדידיה (לנפקד): זיל שלים! אמר (יאמר): אנא, אמרי ליה: מהאי רמי! (אני הרי אמרתי לו שיקח מכרי אחר שהוא שלי)!
שמא תאמר, נימא ליה לסרסיה (לפועל): זיל שלים!
אמר (יאמר): לא אמר לי מהאי רמי, ומהאי לא תירמי (לא אמר לי שאקח דוקא מזה ולא מזה).
הילכך, שניהם פטורים, והפסיד המפקיד.
ודנה הגמרא: ואי דשהא שיעור לאיתויי ליה ולא אייתי ליה, גלי אדעתיה דניחא ליה (אם היתה ערימת הכישות של בעל הבית קרובה ואילו ערימת הכישות של המפקיד היתה רחוקה, וראה הנפקד שהפועל משתהה משך זמן יותר מאשר היה ראוי לו לשהות אילו היה מביא מכריו שלו הקרוב, הרי הבין מכך שהפועל לוקח מכרי הפקדון וניחא לו בכך), ואם כן ישלם הנפקד!?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן: בדלא שהא הפועל!
ואכתי מקשינן: סוף סוף מאי פסידא איכא!? והא קא משתרשי ליה (הרי הנפקד הרוויח על ידי הטלת כישות של חבירו את הכישות שלו, שנשארה שלימה כמות שהיתה) ואם כן צריך הנפקד מטעם זה לשלם למפקיד, ומה יש לדון כלל בתשלומים מטעם שומר!?
אמר רב סמא בריה דרבא: הכא במאי עסקינן דהוה שיכרא חלא (החמיץ השכר), ונמצא שלא נהנה מכישותו של חבירו, ופטור הוא מלשלם.
רב אשי אמר בישוב הקושיא האחרונה: הכא במאי עסקינן: בכיסי, שהיתה הכישות של חבירו גרועה, ולא השביח השכר כרצונו של הנפקד, וקשה בעיניו שהטילוהו לתוכו -

דרשני המקוצר[עריכה]