פרשני:בבלי:בבא מציעא י א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא י א

חברותא[עריכה]

אם כן, אפשר לומר, מתניתין מני? רבנן! משנתנו האומרת שאפילו במציאה אי אפשר לאדם לזכות עבור חבירו למרות שהוא יכול לזכות בה עבור עצמו, סוברת כדעת רבנן, שאפילו עני אינו יכול לזכות בפאה עבור חבירו העני.  5  אלא אי אמרת שרק בעשיר ועני היא מחלוקת רבי אליעזר ורבנן, אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו. תיקשי, הא מתניתין מני? לא רבנן ולא רבי אליעזר! שהרי אפילו רבנן מודים שאם הלוקט את הפאה הוא עצמו עני הוא יכול לזכות את הפאה עבור חבירו העני, ואילו במשנתנו מבואר שאי אפשר לזכות במציאה עבור חבירו!

 5.  ויש אופן שרבנן גם מודים שאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, כגון שהגביה מציאה ונתכוון לזכות בה גם לעצמו וגם לחבירו כמבואר בדברי רבא לעיל (ח א). שמיגו שהוא זוכה בה בפועל לעצמו יכול לזכות גם לחבירו, אבל אם הוא מתכוון לזכות רק לחבירו, סוברים רבנן שלא אומרים מיגו שאם היה רוצה לזכות לעצמו יכול לזכות גם לחבירו, רש"י בסוף עמוד הק ודם.
אמר ליה עולא לרב נחמן: אין ראיה ממשנתנו שרבנן חולקים אפילו מעני לעני, אלא לעולם סוברת המשנה שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, כשם שעני יכול לזכות בפאה עבור חבירו העני.
ומה שנאמר במתניתין שאם אמר אני זכיתי בה זכה בה, אין פירושו שלכתחילה התכוון לזכות בה עבור חבירו ורק לאחר מכן התחרט ורוצה לזכות בה לעצמו. אלא דאמר: תחלה, מלכתחילה בשעת הגבהתו התכוון לזכות במציאה לעצמו ולא עבור חבירו, ולכן הוא זוכה בה.
ומוסיפה הגמרא: הכי נמי מסתברא שהמשנה מתכוונת שהמגביה את המציאה אמר שמתחילה הגביה לעצמו. דקתני סיפא של המשנה: אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה, לא אמר כלום.
ותקשי. "תחילה" בסיפא למה לי!? מדוע צריכה המשנה לומר שהוא טוען שהוא זכה בה תחילה שקודם שנתנה לחבירו נתכוון לזכות בה? והרי פשיטא, אף על גב דלא אמר "תחילה", תחילה קאמר! בודאי כוונתו היא לומר שהוא זכה בה קודם שנתנה לו, שהרי לאחר מכן, כשהמציאה כבר בידו של חבירו איך יזכה בה?
אלא לאו "תחילה" פירושו שמיד בתחילת ההגבהה נתכוון לזכות בה, והא קמשמע לן: רישא דאמר "תחילה". שהסיפא באה לגלות על הרישא, שהוא טוען שמלכתחילה נתכוון לזכות בה לעצמו. ובאה הסיפא לומר שאם טען כן רק לאחר שכבר נתנה לחבירו, אינו נאמן, שהרי גילה דעתו בכך שנתנה לחבירו שהוא הגביה את המציאה על מנת לתתה לו.
ואידך, רב נחמן שהוכיח מהרישא של המשנה שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, והוא סובר שהרישא אינה מדברת כשהוא טוען שמלכתחילה נתכוון לזכות לעצמו אלא שלאחר שהגביהה בשביל חבירו חזר בו ורצה לזכות בה לעצמו. הוא יאמר: תנא סיפא "תחילה" כדי לגלויי ארישא.
כי מאחר, שכאמור, ה"תחילה" של הסיפא הוא מיותר, בהכרח שהוא בא רק כדי לגלות שרק בסיפא מדובר דאמר "תחילה". אבל ברישא, שלא נזכר "תחילה", מדובר בה דלא אמר "תחילה".
ופירוש "תחילה" היינו שנתכוון לזכות בה קודם שנתנה לחבירו. וברישא שהוא טוען כן קודם שנתנה לחבירו הוא נאמן וזוכה בה למרות שמלכתחילה הגביהה בשביל חבירו. ובסיפא אינו נאמן, שכיון שכבר נתנה לחבירו, גילה דעתו שהוא אכן הגביהה לצורך חבירו ולא לצורך עצמו.  6 

 6.  כך פירש רש"י. וכתב מהרש"א שאין הכוונה שקנה לו בהגבהתו, שהרי הגמרא סוברת עתה שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. אלא רצה לומר שהתכוון מלכתחילה לתת לו את המציאה אחר כך במתנה, ונמצא שבינתיים הוא הפקר וחבירו זוכה בה מן ההפקר, וכמו שפירש רש"י במשנה בצד אחד.
רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו: המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו.
מאי טעמא?
משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. כאדם שבא ותופס את הממון של ראובן עבור שמעון שהוא בעל חוב (המלוה) של ראובן. ובתפיסתו זו הוא חב (גורם הפסד) לבעלי חוב אחרים שלא ישאר להם ממה לגבות את חובם.
והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. לפי שאין אדם רשאי לעמוד מעצמו ולתפוס ממון הלוה מבלי שהמלוה עשה אותו שליח לכך, ולגרום בכך הפסד לנושים האחרים.  7 

 7.  זו שיטת רש"י שאם המלוה עשאו שליח לתפוס מועילה תפיסתו. והתוס' בגיטין (יא ב) ד"ה התופס הקשו עליו, שגם אם לא עשאו שליח הרי הוא שלוחו, דזכיה מטעם שליחות הוא! והקצות החשן (קה א) מתרץ ד"זכיה מטעם שליחות" אין פירושו שהוא ממש שלוחו מכח אנן סהדי שאם היה יודע היה עושהו שליח, שהרי מוכח בגמרא בסוגיא דיאוש שלא מדעת, שלמאן דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש גם שליחות שלא מדעת לא הוי שליחות, שאף שלאחר שנודע לו ניחא ליה בשליחות, מכל מקום עתה עדיין אינו יודע ולא מינהו לשליח. והלכה כמאן דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. אלא שגזירת הכתוב הוא שזכיה לאדם אחר מועילה כאילו עשאו שליח. ולפי זה, במקום שחב לאחרים אין זה נקרא זכייה ממש, שהרי זוכה לזה וחב לזה, ולא נאמרה בזה תורת זכיה. אבל אם עשאו שליח בפירוש, אף שאינו מועיל מצד זכייה, מכל מקום מועיל מתורת שליחות, ששלוחו של אדם כמותו אפילו כשהוא חוב לעצמו וכל שכן בחב לאחריני. ועוד הקשו הראשונים על רש"י שרב נחמן הוכיח לעיל ממשנתנו שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, והרי שם מדובר שעשאו שליח שאמר לו "תנה לי"? ועוד, מה מקשה רבא לרב נחמן מפועל והרי פועל לא גרע משליח? הש"ך החשן משפט (קה א) מבאר שכוונת רש"י רק כששכרו להיות שליח אבל אם רק מינהו בדיבור בעלמא ודאי שאינו מועילה תפיסתו. והוכיח רש"י כן מתירוץ הגמרא לקמן דפועל ידו כדי בעל הבית, והרי פשיטא שפועל אינו משועבד לבעל הבית כמו עבד כנעני, והרי אפילו עבד עברי, מציאתו לעצמו. אלא ודאי שאני פועל ששכרו ללקט מציאות, והוי שלוחו לכך, וכיון ששכרו להיות שלוחו לכך, הוי ידו כידו. הב"ח שם כתב שרש"י מדבר רק כשהמלוה עשאו שליח על ידי הרשאה בכתב שיתפוס עבורו מהלוה, שזה כאילו הקנה לו את הממון שביד פלוני ונחשב השליח כבעלים עצמם ולכן יכול לתפוס. ודעת תוס' והראשונים שגם בעשאו שליח אי אפשר לתפוס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. ובקצות החשן שם הביא מפני יהושע לבאר שיטתם משום דאין שליח לדבר עבירה וכיון דחב לאחרים עבירה היא לגביו. והקשה עליו הקצות החשן, שדין אין שליח לדבר עבירה לא נאמר אלא רק כשהיא עבירה למשלח, אבל כאן, שלמשלח אין זה עבירה לתפוס עבור חובו, לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה. והביא ראיה לזה מדברי התוס' בגיטין.
איתיביה רבא לרב נחמן: תניא: מציאת פועל מה שהפועל מוצא, הוא זוכה לעצמו ולא לבעל הבית.
במה דברים אמורים: בזמן שאמר לו בעל הבית: נכש עמי היום או עדור עמי היום שלא נשכר לו אלא לצורך מלאכה זו בלבד ולא לכל מלאכת בעל הבית. אבל אם אמר לו בעל הבית:  8  עשה עמי מלאכה היום משמע לכל מלאכה ואפילו להגביה מציאות. ולכן מציאתו של בעל הבית הוא.

 8.  והבעל הבית ינכה לו משכרו את זמן התעסקותו בהגבהת המציאה. רש"י.
הרי שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. וקשיא לרב נחמן?
אמר ליה רב נחמן: שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא שכאילו בעל הבית עצמו הגביה את המציאה ולכן קנאה.  9  אבל אדם אחר שהגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו.

 9.  המחנה אפרים בהלכות שלוחין (יא) למד מכאן שאף על פי שאין שליחות לגוי מכל מקום אם הוא פועל שלו הרי ידו כיד בעל הבית, ולכן אם שכר פועל גוי שיעשה לו מעקה, יכול המשלח לברך עליו, שנחשב כאילו הוא עצמו עשאו. והקשה עליו השער המלך בהל' תרומות (א) מהגמרא בבבא קמא (מא א) שהקשו "בור של שני שותפין היכא משכחת לה", שאם שני שותפין עשו שליח לחפור בור הרי אין שליח לדבר עבירה? וכתב שם הרשב"א שאין להעמיד כשעשאו שליח גוי לחפור את הבור, שאצלו אין זה עבירה, שהרי אין שליחות לגוי. ולדברי המחנה אפרים הרי אפשר להעמיד בפועל גוי? ובעיקר תירוץ הגמרא שפועל שאני דידו כיד בעל הבית, הקשה בנתיבות (קפח א) האיך הוא קונה? והרי אפילו בעבד כנעני שידו ממש כיד אדונו אמרו בגיטין (עח א) שאם נתן גט ביד עבדה של אשתו, אינה מגורשת, משום דהוי חצר מהלכת וחצר מהלכת לא קני. הרי שעבד אינו רק מטעם חצר, וכשהוא מהלך אינו קונה (רק בכפות) וכל שכן פועל. ומאיזה טעם יוכל הפועל לקנות מציאה לבעל הבית? ותירץ שפועל קונה מדין הגבהה. שבקנין הגבהה יש שני ענינים. א. כשהוא בידו ממש הוא קונה אפילו לא הגביה כלל והוא מטעם יד. ב. יש עוד קנין כשהדבר מוגבה מכחו אפילו לא נטלו בידו כלל. וכשהוא מצוה לפועל להגביה את המציאה אין לך גורם להגבהה גדול מזה. (וגט שאני שצריך שיגיע לידה ממש ולא מהני שם הגבהה). ובקהלות יעקב (טו) ביאר שענין שליחות שיחשב מעשה השליח כנעשה המשלח צריך שני דברים. א. שהמשלח ימנהו שליח. ב. שהשליח יעשה המעשה עבור משלחו. אבל אם השליח יכוון בפירוש שהוא אינו עושה עבור המשלח אינו נחשב כמעשה המשלח. ובחצר, שמועיל משום שליחות אף שאין כאן כוונת השליח לעשות מעשה זה עבור בעל הבית, היינו משום שכל מעשה החצר הוא ממילא מיוחד ועומד עבור בעל הבית שהרי ממונו ורשותו הוא. וזה דתופס לבעל חוב לא מהני, עיקר הטעם הוא משום שהשליח אינו רשאי לעשות טובה לזה וחוב לזה. דהיינו שהחסרון הוא מצד השליח, שאסור לו לייחד עשייתו עבור שולחו, אבל מצד המשלח, ודאי לא שייך לומר שאינו רשאי למנות לו שליח לכך, שהרי הוא רשאי לתפוס בעצמו ומדוע לא יוכל למנות גם כן שליח. ולפי זה יתבאר ענין הפועל שהוא מורכב משני דינים, מדין שליחות ומדין חצר. דהיינו שעיקר דינו הוא מחמת שליחות. שהרי מצד הבעלים כאמור אין כאן חסרון והם יכולים למנות שליח גם לצורך תפיסה מבעל חובם אלא שבסתם שליח אין השליח רשאי לעשות שליחות זו למשלח, ובזה עדיף הפועל שיש לו גם דין חצר שהוא חצירו של הבעלים. ואף שהוא אינו יכול לקנות עבור הבעלים מדין חצר כיון שהוא גזירת הכתוב שחצר מהלכת אינו קונה אך במציאות הוא חצירו ויש לו את המעלה של חצר שכל עשיותיו מיוחדות לבעל הבית כיון שהוא קנוי לו על עשיות אלו ואין צריך בשליחותו דעת ויחוד למשלח ולכן הוא יכול לתפוס לבעל חוב של הבעל הבית שלו. (ובגט אי אפשר לומר שעבד יקנה בתורת שליחות שהרי אין שליחות כלל לעבד לענין גיטין כיון שאינו בתורת גיטין).
ומקשה רבא לרב נחמן: והאמר רב: פועל יכול לחזור בו מלהיות פועל אפילו בחצי היום.
ואם יד פועל כיד בעל הבית, איך יכול לחזור בו?
אמר ליה רב נחמן: לעולם כל כמה דלא הדר ביה כל זמן שהפועל לא חזר בו ידו כיד בעל הבית הוא. כי הדר ביה ומה שהרשות בידו לחזור טעמא אחרינא הוא מטעם אחר הוא דכתיב (ויקרא כה נה) "כי לי בני ישראל עבדים" עבדי הם משמע שהם עבדים רק לה' ולא עבדים לעבדים שאינם נעשים עבדים לבני אדם שהם עצמם עבדים לה'.
ומכאן אנו למדים שפועל אינו כעבד של בעל הבית שלא יוכל לחזור בו. אלא אם הוא רוצה לחזור בו באמצע עבודתו ולוותר על שכרו שמכאן ואילך, יכול לעשות כן.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו.  10 

 10.  כתבו התוס': אף על גב שמצינו שרבי יוחנן סבר התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קני, היינו דוקא במקום שלא שייך מיגו דזכי לנפשיה כגון שהלוה לא חייב כלום לאותו אחד שתופס אבל במציאה אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. תוס' ד"ה א"ר. והרמב"ן כתב שרבי יוחנן סובר שמציאה לא הוי חב לאחריני כיון שאינו אלא מניעת הריוח.
ואם תאמר משנתנו הרי יקשה ממשנתנו שנאמר שאם אמר המגביה: אני זכיתי בה, זכה בה. ומשמע שעתה הוא רוצה לזכות בה למרות שבשעת הגבהה נתכוון לזכות לחבירו. ובכל זאת זכה בה משום שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו?
יש לתרץ, משום דאמר הרוכב: תנה לי ולא אמר: זכה לי שלא התכוון לעשותו שליח שיזכה לו על ידי הגבהתו, אלא שיתן לו את המציאה ואז יקנה אותה. וכיון שקודם הנתינה חזר בו השליח ורצה לקנותה לעצמו, זכה בה.
מתניתין:
ראה את המציאה על הארץ ונפל עליה ולא החזיק בה ובא אחר והחזיק בה שתפסה בידו, זה שהחזיק בה זכה בה.  11 

 11.  ואין זה בכלל עני המהפך בחררה שהנוטל ממנו נקרא רשע, שהאיסור הוא רק כשאדם רוצה לקנות דבר מה ובא אחר ומקדימו, כיון שאותו אדם היה יכול לטרוח ולמצוא מקום אחר לקנות. אבל במציאה ובהפקר אין איסור אם מקדימו כי אם לא יזכה כאן לא ימצא במקום אחר. תוס' ד"ה מעבירין.
גמרא:
אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום שכל דבר הפקר הנמצא בתוך ארבע אמותיו של אדם הרי הוא שלו.  12 

 12.  באבני מילואים (ל ה) מבאר שנחלקו הראשונים במהות קנין הארבע אמות. הר"ן סובר שאת הארבע אמות עצמן הקנו חכמים לאיש העומד שם. והרמב"ן סובר שחכמים לא הקנו את הארבע אמות עצמן (כיון שאח"כ הוא הולך משם ולא תיקנו חכמים קנין לזמן) אלא רק הקנו את החפץ המונח בתוך ארבע אמותיו של האדם.
מאי טעמא?
משום דתקינו רבנן כך תיקנו חכמים דלא ליתי לאנצויי כדי שלא יבאו אנשים לידי ריב, מי תפס ראשון את המציאה.
אמר אביי: מותיב רבי חייא בר יוסף פאה רבי חייא בר יוסף הקשה על הדין של ארבע אמות ממשנה במסכת פאה.
אמר רבא: מותיב רב יעקב בר אידי נזיקין רב יעקב בר אידי הקשה על הדין של ארבע אמות ממשנה בסדר נזיקין.
ומבארינן: אמר אביי: מותיב רבי חייא בר יוסף פאה ששנינו במסכת פאה:
נטל אחד מן העניים מקצת פאה שלקט לעצמו וזרק על השאר על הפאה שעדיין לא נתלשה וסבר שבכך הוא קונה את השאר אין לו בה כלום שקונסים אותו ונוטלים ממנו אפילו את הפאה שכבר לקט (משום שרצה להעלים את יתר הפאה משאר העניים).
נפל לו עליה הפיל את עצמו על הפאה. או פרס טליתו עליה שפרס עליה את בגדו על מנת לזכות בה, מעבירין אותו הימנה. נוטלים ממנו את הפאה שנפל עליה או שפרס טליתו עליה, משום שהוא לא זכה בה על ידי הדרכים האלו.
וכן בעומר שכחה הדינים הללו נוהגים גם ב"שכחה" שהוא אחד ממתנות עניים שבעל הבית ששכח אלומה אחת בשדה אסור לו לשוב וליקחנה אלא הוא צריך להניח אותה לעניים.
ואי אמרת שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום אם כן מדוע לא קנה העני את הפאה שנפל עליה נקנו ליה ארבע אמות דידיה והלא היא נמצאת בתוך ארבע אמותיו, ומדוע לא יקנה אותה בקנין ארבע אמות?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן: כגון דלא אמר אקני שהוא לא אמר בפירוש שהוא רוצה לקנות את הפאה בקנין של ארבע אמות, ולכן לא הועיל לו הקנין הזה.
ומקשינן: ואי תקון רבנן אם כדבריך שחכמים תיקנו קנין של ארבע אמות כי לא אמר מאי הוי מדוע הוא צריך לומר בפירוש שהוא רוצה לקנות על ידי הקנין הזה?  13 

 13.  אפילו לשיטת הרמב"ם שבחצר שאינה משתמרת צריך שיאמר שתזכה לו חצירו, מכל מקום ארבע אמות עדיף כיון שהוא יכול לנטות את עצמו וליטלה. מגיד משנה הל' גזילה ואבידה (יז ח). ובבית יוסף (רסח) כתב טעם אחר שבארבע אמות כל הטעם משום דלא ליתי לאנצויי. ואם היה צריך לומר שיקנה לו שוב יבאו לידי מריבה אם אמר או לא.
ומשנינן: כיון דנפל, גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני שעל ידי נפילתו גילה את דעתו שהוא אינו רוצה לקנות את הפאה בתורת תקנת חכמים של ארבע אמות אלא על ידי הנפילה.  14  וכיון שהנפילה אינה קונה נמצא שלא קנה כלל לא על ידי הנפילה ולא על ידי הארבע אמות.  15 

 14.  כתב הנמוקי יוסף: שכיון שזו תקנת חכמים היא, לכן שומעין לו, וכאילו אומר אי אפשי בתקנת חכמים. וביאר הרע"א דודאי פשוט דאף בחצר ממש שהוא דאורייתא אם לא רצה לקנות אין חצירו קונה לו בעל כרחו אלא שזה רק כשהוא אינו רוצה לקנות את החפץ כלל, אבל באותו רגע שהוא רוצה לקנות את החפץ אלא שרוצה לקנותו בקנין אחר בזה יש חילוק שבחצר גמור קונה לו החצר כיון שרצונו לקנות את החפץ אבל בארבע אמות שהוא רק מדרבנן אין הם קונים לו. ולפי זה כתב, כי מה שמועיל גילוי דעתו שלא יקנה בארבע אמות, אין הכוונה שהוא אינו רוצה שהארבע אמות יקנו לו את החפץ, שעל זה לא היה מועיל הגילוי דעת, שהרי הר"ן בגיטין כתב שלאחר שתיקנו חכמים ארבע אמות הרי הוא חצירו ממש מדאורייתא, שהפקר בית דין הפקר והם הקנו לו את הארבע אמות שיהיו כחצירו. ואם כן כמו שבחצר אינו מועיל גילוי דעתו שלא יקנה לו חצירו (כשהוא רוצה בעצם לקנות את החפץ), כך גם בארבע אמות לא היה מועיל מה שהוא אינו רוצה שהארבע אמות יקנו לו את החפץ. אלא הכוונה שהוא אינו רוצה כלל שהארבע אמות יהיו שלו וממילא אינם קונות לו. והנפקא מינה, שאם נפלו שני חפצים לתוך ארבע אמותיו ואמר שרוצה לקנות אחד מהם בקנין ארבע אמות, ועל השני נפל וגילה דעתו שרוצה לקנותו רק בנפילה. בזה לא יועיל גילוי דעתו שכיון שהוא רוצה בארבע אמות הללו שיהיו כחצירו לצורך קנין החפץ השני ממילא נעשה חצירו וקונה גם את החפץ הזה שנפל עליו. (ראה שם שהדבר אינו ברור וצריך עיון). שו"ת רע"א חלק ב (צו).   15.  הקשה הרע"א: אם כן למה אמרה המשנה שבא אחר והחזיק בה הרי מיד שבא לתוך ארבע אמות של המציאה קנאה כיון שהראשון לא ניחא ליה שיקנה לו הארבע אמות ואין לו זכות בהם, ממילא הם קנויים לשני שבא לשם? ותירץ שאף הראשון גילה דעתו שהוא לא רוצה לקנות בקנין ארבע אמות מכל מקום לענין זה ניחא ליה שאדם אחר לא יקנה בארבע אמותיו. ועוד תירץ שלפי תירוץ אחד בתוס' קידושין (נט א) שגם בדבר של הפקר שייך מהפך בחררה. אם כן כיון שהשני אסור לו לקנות את המציאה לכתחילה משום שהראשון הוא עני המהפך בחררה לכן לא תיקנו לו חכמים קנין ארבע אמות.

דרשני המקוצר[עריכה]