פרשני:בבלי:בבא מציעא לט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא לט א

חברותא[עריכה]

ומפרשינן: "נטושים" היינו נכסים שננטשו על כרחן של הבעלים, שהרי נשבו, וכמו שמצינו לשון זה בשביעית, דכתיב: "והשביעית תשמטנה ונטשתה", והרי שביעית אפקעתא דמלכא היא, ובעל כרחו של בעל השדה.
רטושים היינו נכסים שננטשו מדעתן של הבעלים, וכדכתיב: "אם על בנים רוטשה" דהיינו נעזבה מדעת בעלה.  1  תנא בברייתא:

 1.  כתב רש"י להוכיח שהפירוש הוא: נעזבה מדעתו, ולא שנשבתה על ידי אויב, שהרי כך כתוב שם: "וקם שאון בעמך": שהיו יראים שלא יבואו אויבים עליהם, "וכל מבצריך יושד": יגלו בגולה מאליהם, וישארו העיירות שדודים מאין איש, "כשוד שלמן בית ארבאל (בית מארב) ביום מלחמה": כשודדין הבאים למלחמה על ידי מארב על עם היושב בשלום, שלא נזהרו בהם לברוח מפניהם ושודדים את הכל, "אם על בנים רוטשה"; והיות והכתוב אומר: "כשוד שלמן וגו"', משמע שהפסוק אינו מדבר על שוד האויבים במלחמה, אלא שנכנס פחד בלבם, והם עוזבים את האם על הבנים מפחד שמא יבוא האויב.
וכולם שירדו לנכסי קרוביהם שמין להם בשכר עבודתם כאריס.
שואלת הגמרא: אהייא על מי משלשת מיני היורדים שנשנו בברייתא, אומרת ברייתא זו ששמין להם כאריס?
אילימא איורד לנכסי שבויין (ששמעו בהם שמתו), וכוונת הברייתא לומר, שאם באו הבעלים ועדיין לא אכל את כל הפירות כפי שהיה אוכל עד עכשיו, מכל מקום שמין לו כאריס על הפירות האלו -
כך הרי אי אפשר לומר, כי: השתא כששמע שהבעלים באים וקידם ואכל, אמרו בברייתא ש"זריז ונשכר" הוה, ואינו צריך להחזיר כלום ממה שאכל -
אם כן מאי דאשבח מיבעיא, כלומר: פשיטא שעל כל פנים יתנו לו שכר טרחו אם לא אכל קודם שבאו הבעלים, ומה צריך להשמיענו זאת!?  2 

 2.  כתב ב"שיטה מקובצת" ד"ה השתא, דלפי פירוש רש"י קושיית הגמרא היא פשוטה, "דהשתא אם לקח הכל הוי זריז ונשכר, כל שכן שאם מניחו ואינו תולש, שיטול מן השבח כאריס, וזה טוב לבעלים, כדי שלא יקדים לתלוש הכל, כשישמע שבאו הבעלים"; וראה מה שתמה שם לשיטת התוספות.
אלא תאמר שאיורד לנכסי רטושים הוא דאמר בברייתא זו ששמין לו כאריס -
אף כך אי אפשר לומר, כי: והא "מוציאין אותן מידו" של יורד זה קתני בברייתא.
אלא איורד לנכסי נטושים (שבויים שלא שמעו בהם שמתו) אמרו בברייתא זו ששמין לו כאריס על כל זמן עבודתו.  3 

 3.  ראה בהערות בעמוד הקודם הערה 5, שם נתבאר שכמה ראשונים מפרשים בדעת רש"י כמשמעות לשונו בד"ה דאילו התם, שמתחילה אין אוכל הקרוב אלא כאריס ושאר הפירות יהיו מונחין ; ויש המפרשים בדעת רש"י, שמתחילה נוטל הכל ואוכל, ואם באו הבעלים, הרי הוא מחזיר למפרע ומשאיר לעצמו כמו אריס, וכמשמעות לשונו כאן בד"ה שמין להם כאריס, וכן היא שיטת ראשונים נוספים; ויש הסוברים שמתחילה נוטל הכל ואינו מחזיר, ורק משבאו הבעלים, והוא כבר עבד בשדה וטרם נהנה ממעשה ידיו, בזה הוא שאמרו חכמים שיטול כאריס לפחות על מה שטרח.
תמהה הגמרא: למאן, לדעתו של מי מהתנאים - שנחלקו בדין יורד לנכסי נטושין - אומרת ברייתא זו ששמין להם כאריס!?
אילימא לרבנן, כך הרי אי אפשר לומר, דהא אמרי רבנן: מוציאין אותו מידו.
אי לדעת רבן שמעון בן גמליאל אומרת ברייתא זו שהיורד לנכסי נטושין שמין לו כאריס, הלוא תיקשי: הא אמר רבן שמעון בן גמליאל שמעתי: שהנטושים כשבויין, ובשבויין הרי שנינו ש"זריז ונשכר" הוא, ויש לומר: "מאי דאשבח מיבעיא"!?
ומשנינן: לעולם הברייתא היא לדעת רבן שמעון בן גמליאל, ודקשיא לך: והרי דינם כשבויין כמבואר בברייתא, לא קשיא:
כי מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל שנטושין כשבויין, אינו לכל דבר, אלא יש דין שהנטושין כשבויין ויש דין שהנטושים לא כשבויין המה: כשבויין הם, לענין דאין מוציאין אותן מידו.
ולא כשבויין הן, לענין דאילו התם בשבויין זריז ונשכר, ואילו הכא בנטושין שיימינן ליה כאריס.  4 

 4.  א. ביאר רש"י את הטעם: "דכיון ששמעו בו שמת, כי נחת לה אדעתא דכולהו פירי נחת, אבל הכא דלא שמעו בו שמת, לאו אדעתא דכולה נחית, אלא ליטול כאריס בכל שנה, ושאר פירות יהו מונחין". והר"ן הביא דברי רש"י בלשון זו: "פירש רש"י ז"ל, מפני שזה על דעת ירושה ירד להן" ; והנה בריטב"א הובא בהערות לעיל הערה 10, מבאר את הטעם בשמעו בו שמת שהוא יורד אפילו לדעת רב, שאין זה בתורת ירושה, אלא על פי דרכו גבי נכסים שלא שמעו בו שמת, שהקרוב יורד רק משום שהוא אינו חשוד להפסיד את השדה כמו רחוק, ותקנת הבעלים היא שירד אליה הקרוב, וכך הוא גם בשמעו בו שמת; ומה שמודה בזה רב, הוא משום שאם כי חושש הוא לפסידא אפילו של הקרוב, זה רק כשלא שמעו בו שמת, אבל אם שמעו בו שמת לא יפסידם הקרוב שהרי לפי השמועה שלו הם, ואת שלו לא יפסיד. ומדברי רש"י אלו משמע לכאורה, שרש"י אינו מודה להריטב"א על כל פנים בשמעו בו שמת, והוא סובר, שמורידים אותו בתורת יורש לנכסים. ב. והר"ן השיג על דברי רש"י: "וכי מפני שעלה בדעתו ליטול את הכל יורש בשל אחרים", כלומר: הרי הבעלים לפנינו חיים וקיימים, ומה לנו שמתחילה ירד כיורש, והרי התברר שהמת לא מת וחי הוא לפנינו! ? (והרשב"א גם הוא השיג על רש"י: "וכי מפני שהיה בדעתו ליטול את הכל זכה בשל אחרים"; ויש לעיין, שהרשב"א עצמו בדיבור קודם כתב גבי שבוי שלא שמעו בו שמת: "דכל מה שאכל קודם ששמע שהבעלים ממשמשין ובאין, הרי אלו שלו (ואינו מחזירם בביאת הבעלים) דכיורש נחת ואכל"). ולכן פירש הר"ן (וכן כתב הרשב"א): "אלא יש לומר שתקנת חכמים היא, לפי שחששו שמא יפסידם, שאף על פי ששמעו בו שמת, כיון שלא באו עדים על הדבר לא סמכיה דעתיה לגמרי; וחששו בזה יותר מן הראשון (כלומר: אם כי גבי שבוי שלא שמעו בו שמת, רב ותנא קמא בלבד הם שחששו לפסידא, ואילו לרשב"ג ולשמואל לא חיישינן לפסידא, מכל מקום בשמעו בו שמת יותר יש לחוש לפסידא של הקרוב), משום דהכא כיון ששמעו בהן שמתו אינו בוש מלהפסיד, דמימר אמר בשלי אני עושה, אבל בנטושין (שבוי שלא שמעו בו שמת) אין לחוש כל כך, דכיון שלא שמעו בהן שמתו, אם יפסידם יהא בוש".
ומקשינן: מאי שנא דין היורד לנכסי שבוי ששמין לו כאריס, מהא דתנן במסכת כתובות:
המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו (קרקע שמכניסה האשה לבעלה, שהקרן שלה והוא אוכל פירות), ומת או גירשה, והוא מחזיר את הקרקע לאשה: בין שהוציא הבעל הרבה הוצאות על הקרקע ואכל פירות קימעא, ובין שהוציא קימעא, ואכל פירות הרבה, מה שהוציא - עד שלא גירש את אשתו - הוציא, ומה שאכל - עד אז - אכל, ומחזיר לה את הקרקע כמות שהיא ואינו נוטל כלום.
ומאי שנא דין יורד לנכסי שבוי ששמין לו כאריס!?  5 

 5.  תמהו התוספות על שיטתו של רש"י שגבי שבוי מתחילת ירידתו לקרקע אינו נוטל אלא כאריס, שלפי זה מה קשה לגמרא מנכסי אשה, שהרי שם יורד הוא לכתחילה לאכול את כל הפירות, ואם כן יש לומר, שמשעה שנפסקה זכותו לאכול, שוב אינו נוטל כלום; אבל קרוב בנכסי שבוי, הרי מתחילה לא ירד אלא בתורת אריסות, ומה סברא היא שלא יקבל שכר טרחו אלא עד שבאו הבעלים, ולא משבאו הבעלים! ?
ומשנינן: הא - היורד לנכסי שבוי - לא דמיא, אלא להא דאמר רבי יעקב אמר רב חסדא:
המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה - שהשיאוה אחיה ואמה וקידושיה דרבנן, ואמרו שיוצאת במיאון בעלמא - ומיאנה בו, כמוציא הוצאות על נכסי אחר, דמי, שאם הוציא ולא אכל כדי הוצאתו,  6  שמין לו כאריס.

 6.  נתבאר על פי לשון רש"י; ומשמע, שאם אכל כדי הוצאתו, שוב אין שמין לו כאריס, ואינו דומה ליורד לנכסי שבוי, שלעולם שמין לו כאריס.
אלמא הרי מוכח, כיון דבשעה שהוציא הוצאות לא סמכא דעתיה של הבעל שתהא הקרקע מוחזקת בידו, כי חושש שמא תמאן, לפיכך תקינו ליה רבנן שיטול על כל פנים כאריס, כי היכי דלא לפסדינהו, כדי שלא יפסיד את הקרקע שבידו, שיזרעם תמיד ולא יעבוד ולא יעדור כרמים.
הכא - ביורד לנכסי שבוי - נמי תקינו ליה רבנן שיטול כאריס, כי היכי דלא לפסדינהו.  7 

 7.  (לשיטת רש"י שמתחילה אינו נוטל אלא כאריס, צריך ביאור דברי הגמרא "תקינו ליה רבנן", כי מה צריך תקנה לזה, ולמה לא ניתן לו שכר טרחו כשאר פועלים! ?).
אמר מר: וכולן שמין להם כאריס:
ומפרשינן: "וכולן" לאיתויי מאי, מה בא לרבות לשון "וכולן" מלבד את היורד לנכסי שבוי?
לאיתויי, להביא את הא דאמר רב נחמן אמר שמואל (כלומר: את מה שאמר רב נחמן עצמו, בהקשר למימרתו בשם שמואל) בבורח מחמת מרדין (רצח): דאמר רב נחמן אמר שמואל: שבוי שנשבה, מורידין קרוב לנכסיו.
אבל יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו, כי היות ודעתו מיושבת היתה עליו בשעת יציאה, ולא ציוה שיורידו לשדהו, שמע מינה לא ניחא ליה.  8 

 8.  וכן מבואר בברייתא דלעיל, שאין מורידין קרוב לנכסים רטושים, והם הנכסים שעזבום בעליהם מדעת.
רב נחמן דידיה אמר (תוספת של עצמו היא, ולא משמו של שמואל): בורח שאין דעתו מיושבת עליו כיון שבהול הוא, הרי הוא כשבוי שמורידין קרוב לנכסיו!
ומפרשינן בורח מחמת מאי (מה הניעו לברוח)?
אילימא בורח מחמת כרגא (מס המלך), שאין לו ממה לפרוע את מס גולגולתו למלך, ובורח לפני בוא הזמן -
כך הרי אי אפשר לומר, כי היות ואין כאן בהלה הרי היינו "יצא לדעת" שכבר אמר רב נחמן משמו של שמואל, שאין מורידין קרוב לנכסיו, ולא היה צריך רב נחמן להוסיף את דין ה"בורח".
אלא בורח מחמת מרדין (רצח;  9  שהרג את הנפש וחושש שידינוהו למיתה), ובזה אמר רב נחמן שדינו כשבוי, וזו היא ששנינו בברייתא "וכולן" שמין להם כאריס", לרבות את הבורח מחמת מרדין.

 9.  "מרדין" רצח בלשון פרסי.
אמר רב יהודה אמר שמואל:
שבוי שנשבה שמורידין קרוב לנכסיו, והניח קמה לקצור, או ענבים לבצור, או תמרים לגדור (גדירה בתמרים, כבצירה בענבים ומסיקה בזיתים), או שהניח זיתים למסוק:
בית דין יורדין תחילה לנכסיו של השבוי, ומעמידין אפוטרופוס מטעמם שאינו נוטל כלום בשכרו,  10  וקוצר ובוצר וגודר ומוסק.

 10.  כן היא פשטות לשון רש"י, שכתב בד"ה ולוקים אפוטרופא לעולם: "שלא יטול כלום", וכן הוא לכאורה מוכרח לפי שיטת רש"י, שאף הקרוב אינו נוטל אלא כאריס, ואם כן בהכרח שהאפוטרופוס אינו נוטל כלום בשכרו, שאם אף הוא נוטל, מה עדיפותו של האפוטרופוס על האריס. אך ב"אוצר מפרשי התלמוד" (אם שהביאו מדברי האחרונים לפרש כפירוש זה, מכל מקום) הביאו בשם "יד יוסף", שזה דבר שאינו מסתבר שיעבוד האפוטרופוס כל הימים מבלי פרוטה, ואם כן מאי מקשינן: "ולוקים אפוטרופא לעולם"! ? ולכן ביאר, שאף האפוטרופוס ממנה אריס שיעבוד בשכר, ומה שכתב רש"י: "ולא יטול כלום" היינו בשכר טרחו שלו, אך לפועל מיהא ישלם; וראה עוד בזה בהמשך הסוגיא בהערות.
ורק אחר כך מורידין קרוב לנכסיו להשביח את הקרקע וליטול כאריס.
ומקשינן: ולוקים אפוטרופא לעולם, למה מורידין כלל את הקרוב (הנוטל כמו אריס), ואין מעמידין אפוטרופוס (שאינו נוטל כלום) עד שיחזור השבוי!?  11 

 11.  הרחבה בענין העמדת אפוטרופוס לנכסים: א. הנה לפי פשטות לשון רש"י שהאפוטרופוס אינו נוטל כלום, מובנת קושיית הגמרא, שעדיף להעמיד מי שאינו נוטל כלום, מאשר קרוב הנוטל כאריס (לפי שיטת רש"י) ; ואף שלפי שיטת הריטב"א, בכל מקום מעדיפים אנו את הקרוב על פני הרחוק, מכל מקום כאן יש לנו להעדיף את האפוטרופוס, כי רק כשהרחוק נוטל פירות בשכרו, אנו חוששים: "שכיון שאין מי שיעיין עליו, לא יכוין אלא להרבות בפירות, ולא יחוש אם מפסיד הקרקע", וכלשון הטור סימן רפה; אבל אם אינו נוטל כלום בשכרו, ודאי יעבוד ויעסוק כפי אשר קיבל עליו. אבל לפי מה שהובא בשם "יד יוסף" שגם האפוטרופוס מעמיד אריס, אם כן צריך ביאור במה עדיפותו של האפוטרופוס! ? אך ראה בסמ"ע בסימן רפה סק"י, על מה שכתב השולחן ערוך שם: "שבוי שנשבה:. ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראויים לירש :. ולמה לא יעמידו אפוטרופוס לעולם:. לפי שאין בית דין חייבים להעמיד אפוטרופוס לגדולים", (ומקורו הוא קושיית הגמרא כאן "ולוקים אפוטרופא לעולם", ותירוצה). וביאר הסמ"ע: "פירוש, למה מורידין לתוכו קרוב ליטול כל הפירות או חלק מהן לנפשו, לכל מר כדאית ליה כנ"ל, ויהיו כל הפירות בידו בלי השגחה משום אדם עד ביאת הבעלים, וגם לפעמים הקרוב אינו מתעסק בו כראוי לאדם הגון, ולא אמרינן דיעמיד לנכסיו אפוטרופוס, והאפוטרופוס יעמיד תחתיו אריס, ויעיין עליו שלא יפסיד את הקרקע, ובשעת הקציר יחלק ויהיה לבעלים חלקן משומרת ובטוח תחת יד אפוטרופוס, וגם בודאי לא יופסד הקרקע"; הרי מבואר בסמ"ע, שמלבד ריוח כספי (שלפי רש"י אין כאן, אם מעמיד אריס תחתיו), יש שני טעמים נוספים להעמיד אפוטרופוס; וראה ב"חברותא" שעל התוספות, שנתבאר שם שהתוספות ורש"י חלוקים בטעמים אלו של הסמ"ע, ראה שם. ב. ולכאורה נראה, שפירוש זה - שהאפוטרופוס מעמיד אריסים תחתיו - תלוי במחלוקת הראשונים שהובאה בהערות לעיל, והיינו: לפי שיטת הריטב"א, שבכל מקום מעדיפים את הקרוב משום שהוא אינו חשוד לקלקל כמו הרחוק (וכאשר כן נראה מדברי הטור הנזכרים, שהרחוק חשוד לקלקל), אם כן שפיר יש לומר, שאריס עם פיקוח טוב משניהם. אבל לשיטת הרמב"ן הרשב"א והר"ן, שבכל מקום עדיף הרחוק על פני הקרוב, אלא שזכותו של הקרוב לתבוע שלא יפסידוהו חלק אריסותו, כי שמא הוא יורש, אם כן לא יתכן שהאפוטרופוס מעמיד אריס שהוא נוטל שכרו, שהרי כשם שהקרוב מעכב על שאר אריסים, כך הוא מעכב על האריס שמעמיד האפוטרופוס; ולפי דבריהם צריך לפרש שהאפוטרופוס אינו נוטל כלום בשכרו. ג. כתב הטור תחילת סימן רפה: "שבוי שנשבה והניח כאן נכסים, מוטל על בית דין לשקוד בתקנתן שלא יפסידו נכסיו, ואין להם רשות ליתנם לאריס, שכיון שאין מי שיעיין עליו לא יכוין אלא להרבות בפירות, ולא יחוש אם מפסיד הקרקע, (כסברת הריטב"א והרא"ש) ; לפיכך אם יש מי שרוצה להיות אפוטרופא על הנכסים להשתדל בהן להעמיד עליהן אריס, והוא יעיין עליהם תמיד שיעבדם כראוי, אין תקנה גדולה מזו, וימנו אותו אפוטרופוס, אבל דבר זה אינו מצוי, שלא ימצאו מי שיעשה זה, שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה, אבל לגדולים לא יעשה, לפיכך אין בית דין מצווין לבקש על זה כי לא ימצאו". והמקור לסוף דבריו, הוא מה שהקשו בגמרא כאן, שיעמידו אפוטרופוס, ותירוץ הגמרא: "אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן"; והוסיף הטור: "ומיהו היה אומר אדוני אבי הרא"ש ז"ל, שאפילו אם יתרצה אחד להיות אפוטרופוס כיון שאינו מצוי, ואין לבית דין לבקש עליו, אפילו כשימצא יכול היורש למחות"; וראה שם ב"בית יוסף" שלא מצא כן ברא"ש בשום מקום. והנה, לשיטת הרמב"ן הרשב"א והר"ן דבר פשוט הוא כן, שהקרוב יכול לעכב; אך לשיטת הרא"ש שהיא כשיטת הריטב"א, שבכל מקום העדפת הקרוב אינה מפני זכותו, יש חידוש בדברי הטור משמו, שהקרוב יכול לעכב. ד. ואף בחידושי הר"ן הביא מחלוקת ראשונים, אם בית דין מוצאים אפוטרופוס שיעשה בחינם אם מורידים אותו: לדעת הרשב"א מורידים אותו, שהרי בגמרא מבואר, שרק משום שאין מוצאים אפוטרופוס שיעשה בחינם, לכן אין מעמידים אפוטרופוס לעולם, ומשמע: אילו היו מוצאים אפוטרופוס היו מעמידים אותו, (וזה הוא כשיטת הטור דלעיל, אלא שלפי מה שנתבאר לעיל אינה שיטה אחת, כי לשיטת הטור מעמידים אותו אפילו אם יעמיד אריסים תחתיו בשכר, ואילו לפי הרשב"א היינו דוקא אם יעבוד האפוטרופוס בחינם ממש, שאם לא כן מעכב עליו הקרוב). לדעת הרא"ה אין מורידים אותו, ומשום ש"כיון שאין דרכן של בני אדם לטרוח בנכסי גדולים כל כך בחינם, אף על פי שזה מקבל עליו לעשות כן, אין סומכין עליו אלא חוששין לו שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה, והיינו דאמרינן לקמן "אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן", כלומר: דאפילו אשכחינן לא מוקמינן, (שכך היא משמעות הלשון, שלא נעמידנו אף אם נמצאנו), משום דחיישינן שמא מפסיד להו.
ומשנינן: כי אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן (אפוטרופוס לאנשים שנתמלא זקנם), ומשום שבני אדם אינם נכונים לקבל תפקיד זה שיש בו טורח גדול לעבוד ולזרוע,  12  אלא כשהוא בשביל יתומים קטנים שהוא דבר מצוה. אמר רב הונא: א. אין מורידין קטן לנכסי שבוי, ואף שהוא ראוי ליורשו; אלא מורידים איש נכרי, ומפרש טעמא ואזיל.  13  ב. ולא מורידין קרוב הראוי לירש בנכסי קטן, לנכסי קטן שנשבה,  14  וכדמפרש טעמא ואזיל.

 12.  על פי ריטב"א.   13.  לשון רש"י הוא: "ואפילו הוא ראוי ליורשו :. ומוטב שיורידו להם איש נכרי", ויש לדקדק מלשון רש"י, שבעלמא עדיף להוריד קרוב מאשר להוריד את הזר (וכשיטת הריטב"א שהובאה בהערה לעיל לח ב), וזהו שכתב רש"י שבמקום קרוב קטן, עדיף האיש הנכרי על פני הקרוב. ומיהו, מגוף דינו של רש"י, שמורידין נכרי לנכסי שבוי במקום שהקרוב הוא קטן, מוכח לכאורה שלא כהריטב"א, שהרי לפי הריטב"א, שלכך מורידין בעלמא קרוב ולא נכרי, משום שאנו חוששים להפסד הנכסים על ידו, אם כן לפי זה אפילו כשהקרוב קטן אין לנו להוריד אריס רחוק שמא יפסידם; ולא ייתכנו דברי רש"י אלא להרמב"ן, שמורידין בעלמא את הקרוב משום שהוא מעכב על אחרים מלירד, ולכן בקרוב קטן שהוא עצמו אינו יכול לירד, אינו יכול לעכב על אחרים מלירד; (ומיהו גם לשיטת הרמב"ן לא ניחא, כי מאחר שחוששים לדעת הרמב"ן שמא מת השבוי, אם כן היה לנו להוריד אפוטרופוס, משום שמא מת השבוי ושל קטן הם). אך הנה כבר נתבאר בהערה (לעיל לח ב), שבריטב"א מבואר שני טעמים להעדפת הקרוב, או משום שלא יצטרכו לטרוח שוב להעמידו אם ישמעו שמת השבוי, או משום החשש שיפסיד את הנכסים; ולפי זה יש לומר, שרש"י סובר כטעם ראשון בלבד, שהעדפת הקרוב הוא משום טירחת בית דין, ולכן סובר רש"י, שאם אי אפשר להוריד את הקרוב, כי אז מורידין איש נכרי; אך ראה מה שיתבאר בזה בעמוד ב הערה 1 אות ב; וראה עוד בעמוד ב הערה 9, מה שיש לבאר בשיטת רש"י כאן, שלא תיקשי מסוגיא דסבתא שם; וראה בטור סימן רפה שמורידים לו אפוטרופוס.   14.  א. כתב רש"י: "ולא קרוב הראוי לירש בנכסי קטן לעשות ולאכול:. וטוב להם להוריד איש איש נכרי, דלא מצי למטען בהו ירושה", ודקדקו האחרונים, שכל שאינו אוכל, אלא יורד בתורת אפוטרופוס, אין מניעה להורדת קרוב לנכסיו, (ומיהו בפוסקים - סימן רפה - לא מצאנו שיביאו את שיטת רש"י זו, והיא מובאת שם בשם הרשב"א בתשובה משם בעל העיטור; והב"ח כתב שם, שבמקום אחר כתב הרשב"א, שלא מצאנו חבר לשיטה זו של העיטור). אבל הרא"ש ב"שיטה מקובצת" כתב: "אין הורדה (של קטן) לנכסי שבוי, דומה להורדה (של קרוב) לנכסי קטן, דכל נכסי שבוי היינו לאכול הכל, ולנכסי קטן היינו (אפילו) לאפוטרופוס", וכן כתב הרא"ש בסימן יד; והובאה שיטה זו בטור ושולחן ערוך סימן רפה ובנושאי כלים שם; וראה מה שיתבאר בהערה 16. ב. על מה שכתב רש"י כאן: "וטוב להם להוריד איש נכרי, דלא מצי למטען בהו ירושה", ראה בהערה 13, על מה שכתב רש"י שביש קרוב קטן "מוטב שיורידו להם איש נכרי", וכל מה שנתבאר שם שייך גם לדברי רש"י אלו. ומכל מקום צריך לומר לכאורה, שכוונת רש"י היא, במקום שאין בית דין יכולים למצוא לו אפוטרופוס בחינם, שהרי אפילו בגדול היינו מורידים אפוטרופוס אם לא ש"אפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן", ואם כן בקטן יש לבית דין לבקש לו אפוטרופוס, (ודוחק לומר שכוונת רש"י לאפוטרופוס) ; ועל פי דרך זו נתבארו דברים גם בהערה 16, ראה שם; אך ראה בעמוד הבא הערה 1 אות ב.
ג. ואף לא מורידין קרוב מחמת קרוב (קרובו של הקרוב לקטן, כגון אח מאם של אחי הקטן מאביו) - לנכסי קטן, וכדמפרש טעמא ואזיל.
ומפרשינן: אין מורידין קטן לנכסי שבוי, מאי טעמא? דילמא מפסיד להו (מתוך שקטן הוא שמא יפסיד את הנכסים).
ולא מורידין קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן, מאי "קרוב מחמת קרוב"? באחי מאימא, אח מן האם של אחי הקטן מאביו.
ולא מורידין קרוב לנכסי קטן, מאי טעמא? כיון דהקטן לא מחי (אינו יודע למחות), אתי לאחזוקי ביה בקרקע ולומר שמחלק ירושתו מאביו הוא;  15  ומטעם זה אף קרוב מחמת קרוב אין מורידין, שמא יחזיק בה לצורך קרובו, לאמר: "מחלק ירושתו של קרובי הוא".  16 

 15.  הקשו האחרונים (על פי מהר"ם שי"ף, ועוד): מנין לפרש שהטעם הוא משום דילמא אתי לאחזוקי ביה, והרי יש לפרש את דברי רב הונא כך: אף דבעלמא מורידים את הקרוב לנכסי שבוי ולא מעמידים אפוטרופוס, זה דוקא בגדול ומשום ש"אפוטרופא לדיקננא לא מוקמינן", וכמבואר לעיל בגמרא; אבל בקטן מעמידין לו אפוטרופוס ולא קרוב, וכמבואר בגמרא, שאם לא סברת "אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן", היינו מעדיפים להוריד אפוטרופוס לנכסים! ? (הקושיא מחוזקת יותר, לפי שיטת הטור בשם הרא"ש והר"ן בשם הרא"ה - הובא בהערה 11 לעיל אות ה ואות ו - שלדיקנני אין מעמידין אפוטרופוס אפילו אם ימצאוהו, ואם כן יש בין גדול לקרוב חילוק לדינא, שבגדול הקרוב קודם לאפוטרופוס, ואילו בקטן אפוטרופוס קודם לקרוב; אבל לשיטות הראשונים שגם בגדול אם ימצאו אפוטרופוס מעמידים לו, אם כן נמצא, שאין חילוק לדינא בין גדול לקטן, אלא שלגדול לא נמצא אפוטרופוס ולקטן נמצא, ולא ניחא לפרש כן בדברי רב הונא) ; וראה מה שתירץ מהר"ם שיף, וראה עוד ב"שיטה מקובצת" בשם תלמידי הר"פ, (ויש לעיין, שהרי אפילו קרוב מחמת קרוב אין מורידין, וזה הרי ודאי משום דלא אתי לאחזוקי ביה).   16.  א. לעיל בהערה 14 נתבאר, שלשיטת רש"י אין מורידין קרוב לנכסי קטן, רק כשהוא יורד לאכול; ואילו לשיטת הרא"ש אין מורידין אותו לנכסי קטן אפילו בתורת אפוטרופוס; וראה ב"אוצר מפרשי התלמוד" (עמוד תשלה בשם "ויש מי שנימק", והוא מ"יד יוסף"), בדעת רש"י, שכל דין זה שאין מורידים קרוב לנכסי שבוי, הוא פרט מדיני הורדת קרוב לנכסי שבוי, שבנכסי קטן אין מורידין אותו, אבל בכל שאר מקומות מורידין אותו, (ראה שם ביאור הטעם בזה). אך לכאורה מוכח לא כן, שהרי מבואר כאן, שאפילו קרוב מחמת קרוב אין מורידין לנכסי קטן, והנה הקרוב הזה לא בא לירד לנכסים מדין קרוב לנכסי שבוי, שהרי הוא אינו ראוי ליורשו, ומה שהוא בא לירד לנכסים, הוא משום מה שכתב רש"י, שמורידין איש נכרי לנכסי הקטן (ראה הערה 14), ומכל מקום מבואר שאין מורידין אותו מחמת קורבתו לקרוב, הרי מבואר שלא נחלקו רש"י והרא"ש, אלא באפוטרופוס שאינו אוכל, אבל כשהוא אוכל, אפילו אם שלא מתורת קרוב הוא בא לירד אלא כשאר אריסים, אין מורידין אותו לכולי עלמא. ב. כבר נתבאר בהערה 13 והערה 14, שלפי מה שכתב הריטב"א בטעם שמעדיפים את הקרוב על פני הרחוק בכל נכסי שבוי, שהוא מחמת שלא יפסידם, אם כן אף בנכסי קטן שאין בית דין מורידין את הקרוב, אין הם מורידים איש נכרי, שהרי יש לחוש שיפסידם, אלא דוקא אפוטרופוס מורידין לו; ומה שכתב רש"י שמורידים נכרי, הוא או משום שהוא סובר כהרמב"ן, שהעדפת הקרוב הוא משום שהקרוב מעכב, או שלדעת רש"י העדפת הקרוב אינה משום חשש הפסד, אלא משום טירחת בית הדין. ולפי זה העירו אחרונים, שהרא"ש הסובר שאין מורידין קרוב אפילו בתורת אפוטרופוס מוכרח הוא לשיטתו, דהנה הרא"ש בסימן יב כתב בהדיא שדוקא קרוב מורידין בכל מקום לנכסי שבוי "אבל אריס אין בית דין מורידין, דחיישינן שמא יכסיף הקרקע", ואם כן לשיטתו בהכרח שהקרוב מחמת קרוב אינו בא לירד בתורת אריס נכרי אלא בתורת אפוטרופוס, ומכל מקום אין מורידין אותו, הרי מבואר שאפילו בתורת אפוטרופוס אין מורידין קרוב; והרשב"א (בתשובה, הובאו דבריו בהערה 14, שהביא את השיטה החולקת) לשיטתו הוא, שהוא הרי סובר כשיטת הרמב"ן, שהעדפת הקרוב אינה משום חשש הפסד (ואדרבה הקרוב מפסיד יותר, וכמבוארת שיטתו לעיל בהערות לעיל לח ב), ואם כן שפיר יש לומר שהקרוב מחמת קרוב לא בתורת אפוטרופוס הוא בא לירד, אלא בתורת אריס נכרי מאחר שאין קרוב שיעכבנו מלירד, ולכן אין מורידין אותו, אבל אילו היה בא לירד בתורת אפוטרופוס יש לומר שבאמת היו מורידים אותו.
אמר רבא: שמע מינה מדרב הונא, שאמר: אין מורידין קרוב לנכסי קטן, ומשמע: הא אדם נכרי מורידין, ואין חוששים שיטען ויאמר: "אביו של קטן מכרה לי", ויבקש להאמינו כדין המחזיק שלש שנים בקרקע שנאמן לומר "קניתיה":  17 

 17.  כמבואר דין זה בפרק שלישי בבבא בתרא, והטעם מבואר שם בגמרא ל א, שהוא משום שאין דרך אנשים לשמור שטרותיהם יותר משלש שנים כשישבו בקרקע זמן כזה בלי מחאת בעל הקרקע; ובגדר הדברים, יש אומרים שתקנת חכמים היא, היות ואין דרך בני אדם לשמור שטרותיהם יותר משלש שנים; ויש אומרים, שהיות והחזיק בקרקע ולא מחה בעל הקרקע, בהכרח ששל המחזיק היא, שאם לא כן היה מוחה בעל הקרקע; וראיה זו היא אף קודם שלש שנים, אלא שעד שלש שנים, היות ואין בידו שטר מכירה, הרי זה ראיה שאין הקרקע שלו.
אין מחזיקין בנכסי קטן, כלומר: האוכל שלש שנים בפני קטן, אין חזקתו בפניו מועילה להאמינו בטענת קניתיה מאביו -

דרשני המקוצר[עריכה]