פרשני:בבלי:בבא מציעא טו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא טו א

חברותא[עריכה]

רבה בר רב הונא אמר: מדובר כגון  שנטלוה מסיקין  44  (גויים שאונסים שדות מישראל) מרשות הגזלן, ומחמתו  45 . ומה ששנינו "והרי היא יוצאה מתחת ידו", היינו, שיוצאה מתחת ידי הגזלן, על ידי המסיקין.

 44.  בבבא קמא יש שגורסים "מציקין". ועיי"ש ביאור לשון "מסיקין".   45.  כגון שהראה להם הגזלן שיטלו קרקע זו, או שרצו המסיקין ליטול דווקא מקרקעותיו של הגזלן, ולא שנזדמן להם במקרה ליטול ממנו.
בא נגזל לגבות את הקרן, דהיינו, את השדה עצמה, מן הגזלן - גובה מנכסים משועבדים.
בא נגזל לגבות פירות - גובה מנכסים בני חורין.
רבא לא אמר כתירוצו של רבה בר רב הונא, משום שהלשון "הרי היא יוצאה מתחת ידו" - יוצאה בדינא, על ידי בית דין משמע. ולא שהיא יוצאה מתחת ידו על ידי מסיקין.
ורבה בר רב הונא לא אמר כתירוצו של רבא, משום שלשון "הרי היא יוצאה מתחת ידו" - בעינא (בעין, כמות שהיא), כפי שהיתה בתחילה משמע, ולא שנחפרו בה בורות שיחין ומערות.
רב אשי אמר לתרץ את הברייתא אליבא דשמואל: הברייתא - לצדדין קתני. כלומר, הברייתא מדברת בשני צדדים של אותו מקרה. והיינו:
כגון שגזל אדם שדה מחבירו כשהיא מלאה פירות, ואכל את הפירות, ואז מכר את השדה לאחר.
אזי הדין הוא כך:
כאשר בא הלוקח לגבות את הקרן, לאחר שטרפו ממנו את השדה כדי להחזירה לנגזל - גובה מנכסים משועבדים.
ואילו כאשר בא הנגזל לגבות פירות, שהרי גזלוה ממנו מלאה פירות - גובה מנכסים בני חורין, משום שאינם קצובין.
ותמהינן: בין לרבא, ובין לרבה בר רב הונא, שהעמידו שמדובר שהנגזל גובה מהגזלן, הרי החוב שחייב הגזלן לנגזל מלוה על פה הוא, שהרי לא נכתב שטר על כך, ומלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים!
ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, כשעמד הגזלן בדין, ונתחייב לשלם, והדר זבין (ולאחר מכן מכר את נכסיו). שכיון שעמד בדין, יש לדבר קול, והרי זה כמלוה בשטר.
ותמהינן: אי הכי, פירות נמי יגבה ממשועבדים, שהרי גם על אכילת הפירות יש קול, והוי כמלוה בשטר!
ומתרצינן: מדובר כשעמד בדין על הקרן, ולא עמד בדין על הפירות  46 .

 46.  הקשו התוס', אם כן, יוצא שאין הטעם מפני תיקון העולם, אלא משום שהם כמלוה על פה! ותירצו, שלולא תיקון העולם, היינו אומרים שהואיל ועמד בדין על הקרן, יש קול גם לפירות.
ותמהינן: ומאי פסקא? היאך הדבר פסוק וברור לתנא, שהעומד בדין עומד על הקרן, ולא על הפירות?! ומבארינן: סתמא דמילתא (בדרך כלל), כי תבע איניש, כאשר אדם תובע את חבירו - קרנא תבע ברישא (קודם כל הוא תובע את הקרן). ולכן שנה התנא שגובה את הקרן מנכסים משועבדים, משום שמן הסתם עמד בדין עליהם. אבל על הפירות לא עמד בדין, ולכן גובה רק מבני חורין  47 .

 47.  והריטב"א כתב, שאחר שעמד בדין על הקרן, אינו תובע שוב את הפירות בבית דין, אלא מתפשר עם הגזלן מחוץ לב"ד. שכיון שזכה הנגזל בדין על הקרן, יודע הגזלן שיזכה אף בפירות, ומסכים להתפשר עמו. ולכן בסתמא אינו עומד בדין על הפירות.
ומקשינן: וכי סבר שמואל, שהלוקח מגזלן לית ליה שבחא?
והא אמר ליה שמואל לרב חיננא בר שילת (שהיה סופר): כאשר אתה כותב שטר למוכר שדהו, אמליך (הימלך בו), ואם הוא רוצה, כתוב בשטר שהוא מקבל עליו להגבות ללוקח משופרא (מעידית שבנכסיו), שבחא ופירי (שבח ופירות), אם יטרפו ממנו את השדה.
ועתה, במאי, על איזה מקרה דיבר שמואל?
אי במקרה שטרף בעל חוב מהלוקח, מי אית ליה לבעל חוב פירי?
והאמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח. משמע, שבח - אין, אכן הוא גובה. אבל פירות - לא! אלא לאו - על כרחך שמדובר בלוקח מגזלן, ומוכח שיש ללוקח שבח!
אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן - כגון שיש לו לגזלן קרקע אחרת, השייכת לו, שאותה הוא מגבה ללוקח. וכיון שכך, שאינו מגבהו מעות תמורת מעות ומוסיף עליהן, אלא נותן לו קרקע תמורת מעותיו, אין זה נראה כריבית  48 .

 48.  כך פירש רש"י. ואף שהקרקע שמחזיר לו שוה יותר ממעותיו, שהרי נותן לו גם את השבח, אין זה נראה כריבית, אלא הרי הוא כמוכר לו קרקע בזול. ראשונים. אמנם הריטב"א כתב, שכיון שיש לו קרקע, יכול לפרוע לו גם מעות. שהיות ויש לגזלן קרקע, ושיעבדה לאחריות השבח, הרי זה כאילו מכרה לו תמורת השבח משעה ראשונה, ואין זה ריבית, אלא כמקח. ואף אם פורע לו עתה מעות, הרי זה כאילו חוזר הגזלן וקונה מהלוקח את הקרקע ששיעבד לו.
אמר ליה אביי: וכי מותר ללות סאה בסאה (דהיינו, להלוות לחבירו סאה תבואה, על מנת שיחזיר לו לאחר זמן סאה אחרת), במקום שיש לו קרקע?  49 

 49.  שהיה צד לומר שכשיש לו קרקע - מותר, שהרי זה כאילו המלוה גבויה כבר. מאירי.
הרי זה אסור, משום שחוששים שמא תתייקר התבואה, ונמצא שנותן הלוה למלוה יותר ממה שהלוה לו, והרי זה כריבית! (אף שמחזיר לו רק סאה, כמו שלוה ממנו, אסרו זאת חכמים).
ואם כן, אף כאן, למרות שנותן לו הגזלן קרקע, ולא דמים, כיון שסוף סוף נותן לו יותר ממה ששילם, הרי זה כריבית!
אמר ליה: אכן התם, בהלואה, אסור. אבל הכא, שמדובר בזביני, במקח, מותר. משום שבהלואה שייך ריבית יותר מאשר במכר, לפי שריבית בהלואה - דאורייתא היא, ואילו במכר - דרבנן  50 .

 50.  והריטב"א כתב לבאר החילוק, שבסאה בסאה יש על כל פנים איסור אבק ריבית דרבנן, ולכן אסרו אף כשיש לו קרקע. אבל במכר, אין איסור ריבית כלל, אלא רק מחזי כריבית, וכיון שיש לו קרקע, אף אין מחזי כריבית, ולכן מותר.
איכא דאמרי, אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן - כגון שקנו מידו. דהיינו, שעשו קנין בשעת המכר, שיתן לו את השבח אם יטרפוה ממנו. ולכן אין זה נחשב כריבית, כיון שהיה המוכר מחויב בדבר עוד לפני שהיה שכר המתנת מעות.
אמר ליה אביי: וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שקנו מידו? הלא בהלואה אפילו אם עשו קנין, אסור!
אמר ליה: התם - הלואה, והכא - זביני. ודווקא בהלואה אסור, משום שבהלואה שייך יותר ריבית מאשר במכר.
גופא, אמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח.
אמר רבא: תדע שכך הוא, ואין הלוקח יכול לטעון, אני השבחתי את הקרקע, שכך כותב לו מוכר ללוקח בנוסח האחריות שכותב בשטר המכר:
"אנא איקום ואשפי (אשקיט) , ואדכי (אטהר מכל ערעור), ואמריק (ואנקה) זביני אילין (מכר זה), אינון ועמליהון ושבחיהון (הוא וההוצאות שתוציא עליו, והשבח שישביח  51 ), ואיקום קדמך (ואעמיד אותו לפניך), וצבי זבינא דנן וקבל עלוהי (והסכים הלוקח  52 , וקיבל עליו תנאים אלו) ".

 51.  כתבו הראשונים, ש"עמליהון" הוא שבח שהשביחה השדה על ידי הוצאה, ו"שבחיהון" הוא מה שהשביחה מאליה. ותוס' כתבו, ש"עמליהון" הוא השבח שכנגד ההוצאה, ו"שבחיהון" הוא השבח היתר על ההוצאה.   52.  אמנם יש כאן בעיקר התחייבות של המוכר, אבל יש כאן גם הסכמה של הלוקח, שאף שמעיקר הדין אין השבח משועבד לחובו של המוכר, הוא מסכים שיטרפו ממנו את השבח, והוא יחזור על המוכר לגבות ממנו. והרי זה כאילו הוא מקנה למוכר את השבח. ראשונים.
וכיון שקיבל עליו המוכר אחריות כלפי הלוקח גם על השבח, לכן בעל חוב גובה את השבח מהלוקח, היות והוא יכול לחזור על המוכר, ואינו נפסד בדבר.
אמר ליה רב חייא בר אבין לרבא: אלא מעתה, מתנה, דלא כתיב ליה בשטר הכי (שאין כתוב בשטר נוסח זה), הכי נמי דלא טריף בעל חוב שבחא, שהרי אין למקבל המתנה על מי לחזור ולגבות את השבח?
אמר ליה: אין. אכן כך.
תמה רב חייא בר אבין ושאל: יוצא אם כן, שהלוקח שדה, טורפים ממנו את השבח. ואילו מקבל מתנה, אין טורפין ממנו. וכי יפה כח מתנה ממכר?
אמר ליה: אין, אכן. בענין זה יפה ויפה כח מתנה ממכר.
וטעם הדבר, דבשלמא לגבי גוף הקרקע, טוען הבעל חוב למקבל המתנה, למה קיבלת את המתנה? הרי היא היתה משועבדת לי! ומאין אגבה את חובי אם לא אטלנה?
אבל לגבי השבח, טוען לו מקבל המתנה, הרי לולא קיבלתיה, לא היתה משתבחת, והיית נוטל רק את גוף הקרקע, ואם כן, מה הפסדתיך בכך שאינך נוטל את השבח? (מה שאין כן בלוקח, היות והוא יכול לחזור על המוכר, טורפין ממנו גם את השבח).
אמר רב נחמן: הא מתניתא דלהלן, מסייע ליה למר שמואל, והונא חברין מוקים לה במילי אחריני (מעמיד אותה בענין אחר).
דתניא: המוכר שדה לחבירו, והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא, הלוקח, חוזר וגובה מהמוכר, גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ושבח גובה מנכסים בני חורין. מוכח כדברי שמואל, שיש שבח לבעל חוב.
והונא חברין מוקים לה במילי אחריני, בלוקח מגזלן. שלנגזל ודאי יש שבח, משום שהוא טוען: קרקעי השביחה.
מה שאין כן בבעל חוב, שהרי כל כמה שלא טרף את השדה, אינה שלו, וברשות הלוקח השביחה.
תניא אידך: המוכר שדה לחבירו, והשביחה חבירו, ובא בעל חוב וטרפה. כשהוא חוזר וגובה הדין הוא כך:
אם השבח יותר על היציאה (ההוצאות) שהוציא הלוקח בהשבחת הקרקע - נוטל הלוקח את חלק השבח העודף על ההוצאות מבעל הקרקע, שטוען לו הלוקח, הרי פרעתי את חובך בשבח שנטלו ממני. ואת היציאה נוטל מבעל חוב.
ואם היציאה יתירה על השבח, כלומר, שהוציא הוצאות יותר ממה שהשביחה הקרקע, אין לו אלא ההוצאה כשיעור שבח, ונוטלה מבעל חוב. ואת שאר ההוצאות שהוציא - מפסיד.
והא, ברייתא זו, שמואל במאי מוקים לה (באיזה מקרה יעמיד אותה שמואל)?
אי נעמיד את הברייתא בלוקח מגזלן (ומה ששנינו בברייתא "ובא בעל חוב וטרפה" - היינו הנגזל) - קשיא רישא, דהרי אמר שמואל: לוקח מגזלן לית ליה שבחא, ואילו ברישא של הברייתא שנינו שיש לו שבח.
ואי נעמיד שמדובר בבעל חוב - קשיא על שמואל גם הרישא וגם הסיפא! דהרי אמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח, משמע שגובה את כל השבח. ואילו בברייתא שנינו שאת ההוצאות מחזיר בעל חוב ללוקח!
ומתרצינן: איבעית אימא, שמדובר בברייתא בלוקח מגזלן, וכגון שיש לו קרקע.
אי נמי - בשקנו מידו.
שבמקרים אלו גם שמואל מודה שיש לו שבח, וכפי שנתבאר לעיל.
איבעית אימא, שמדובר בברייתא בבעל חוב, ולא קשיא:

דרשני המקוצר[עריכה]