פרשני:בבלי:בבא מציעא לח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא לח ב

חברותא[עריכה]

תו מקשינן על דברי הברייתא, המתירה למכור שמן שהבאיש ודבש הדביש:
שמן והבאיש, דבש והדביש  למאי חזו (למה הם עדיין ראויים) עד שאתה אומר: "ומוכרן",  1  והלא לא ימצא להם קונים!?

 1.  א. ואף שבהמשך הסוגיא מבואר, שהתקנה היא לקנקנים ולא לתכולה שלהם, מכל מקום מקשה הגמרא "למאי חזו", ומשום שאם אינו מוכר את התכולה אלא שופכה, אם כן לא ימכור אף את הקנקנים, שאין הוא מוכרם אלא משום שאם תשהה התכולה בתוכם - יתקלקלו, ומזה מוכרח שהוא מוכר את הקנקנים עם התכולה, ועל זה מקשה הגמרא "למאי חזו". ב. הריטב"א חולק על רש"י, וסובר, שהקושיא היא על רבי מאיר, כי עדיין אין הגמרא עוסקת בדברי חכמים; וביאור קושיית הגמרא היא, שאם לא חזו לכלום, למה לא יגע בהן לפי רבי מאיר.
ומשנינן: שמן והבאיש חזי לגלדאי (ראוי הוא לסיכת עורות), ודבש שהדביש ראוי הוא לכתישא דגמלי (גב הגמל כחוש ומסוקב מחמת משאוי, והדבש מועיל לו).
עוד למדנו בברייתא: וחכמים אומרים: עושה להן תקנה ומוכרן בבית דין:
ומפרשינן: מאי תקנתא עביד להו (מה תקנה יש במכירת השמן והדבש) והרי שוב לא יופסדו, וכמו שמבואר בגמרא לעיל "כיון דקם קם"!?
אמר רב אשי: תקנה הוא עושה לקנקנים, שבהם היה השמן והדבש, כי אם ישהה הדבש והשמן בתוכו יתקלקלו הקנקנים.
ומקשינן: במאי קמיפלגי רבי מאיר ורבנן אם עושה תקנה לקנקנים, היות ומודה רבי מאיר ביותר מכדי חסרונן שהוא מוכרן!?  2  דמר - רבי מאיר - סבר: להפסד מרובה כגון שחסרו יותר מכדי חסרונן וחושש הוא לאבדן הפירות, חששו חכמים והתירו למכור, ואילו להפסד מועט - כגון של קנקנים  3  - לא חששו חכמים.

 2.  נתבאר על פי רש"י, והיינו שהוקשה לו: למה לא נאמר שנחלקו במחלוקת התנאים שבמשנתנו, וטעם רבי מאיר הוא משום ש"אדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו"; ומיהו לא ביאר רש"י מנין שהקנקנים הם יותר מכדי חסרונן. והריטב"א כתב: "דהא הכא כיון שנפסדו ולא חזי למידי, ליתיה לטעמא דאדם רוצה בקב שלו, וליכא נמי לטעמא דשמא עשאן בעל הבית תרומה:. (וכמו שביאר שם, שאינו נמכר אלא להנאה, והנאה של כילוי בתרומה אינו אסור אלא מדרבנן, וכאן שאינו אלא ספק ולא שכיח שיעשה תרומה, לא גזרו) ". וכנראה, שהריטב"א הולך בזה לשיטתו, שהוא מפרש "למאי חזו" שזה קאי על רבי מאיר, ומבואר שלרבי מאיר לא יגע בקנקנים משום שהדבש ראוי לו, ואילו לחכמים אין חוששים לזה, ומוכרים משום הקנקנים; ועל זה שואלת הגמרא "במאי קמיפלגי" אם מוכרים את הקנקנים, או שאין מוכרים אותם משום התכולה שהיא ראויה לבעלים ; ועל זה הוקשה לו: תיפוק ליה משום ש"אדם רוצה בקב שלו", ופירש מה שפירש. ולפירושו אין להקשות: נימא שאין מוכר את הקנקנים משום ש"אדם רוצה בקב שלו", שהרי טעמו של רבי מאיר הוא משום שהדבש ראוי לו, ולא משום שאין לו למכור את הקנקנים ; (ומיהו צריך ביאור: למה באמת פירשה הגמרא בטעמו של רבי מאירא ש"לא יגע בהן" משום הדבש, ודילמא משום הקנקנים; ואולי אף הוא סובר כרש"י שהקנקנים הם יותר מכדי חסרונן).   3.  כתב רש"י: "הפסד מועט: כגון בכדי חיסרון דריקבון פירות, וקילקול הקנקן דיין והחמיץ", והעירו אחרונים, שמדברי רש"י שהזכיר כאן "כדי חסרון דריקבון פירות", נראה שהוא סובר כדעת בעל המאור (שחלק על הרי"ף), שכתב לפרש את דברי חכמים, שמחלוקתם על רבי מאיר אינה רק על קנקנים, אלא חלקו גם על תחילת הברייתא דהיינו פירות והרקיבו בכדי חסרונן, שלדעת רבי מאיר מוכרן ואילו לדעת חכמים אינו מוכרן (וכמחלוקת התנאים שבמשנתנו), ולכן פירש רש"י, שגם חסרון פירות בכדי שהרקיבו הפסד מועט הוא, וחכמים הסוברים שלא חששו רק להפסד מרובה (דהיינו יתר מכדי חסרונן) חולקים על זה.
ומר - חכמים - סבר (י): אפילו להפסד מועט - כגון הפסד הקנקנים - נמי חששו.
שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכרם בבית דין מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים:
אתמר:
רבי אבא ברבי יעקב, אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
ורבא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים.
ומקשינן: למה לו לרבי יוחנן ללמדנו כאן שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, והא כבר אמרה רבי יוחנן חדא זימנא, כבר אמר לנו רבי יוחנן כלל, הכולל אף את דברי רבן שמעון בן גמליאל שבמשנתנו!?
דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו, הלכה כמותו, חוץ ממה ששנה בשלושת הענינים הבאים:
ערב: אם אמר המלוה: "על מנת שאפרע ממי שארצה" - חכמים אומרים: אף אם יש ללוה נכסים, יכול הוא לפרוע מן הערב תחילה; ורבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך, לא יפרע מן הערב תחילה! והלכה כחכמים.
וצידן: אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה בצידן, באחד שאמר לאשתו: הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי איצטליתי, ואבדה איצטליתו, ואמרו חכמים: תתן לו את דמיה, ונתריים התנאי בזה! ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אלא קיימא לן, שאין מתקיים התנאי אלא באיצטלית עצמה, ולא בדמיה.
וראיה אחרונה: אם אמר הבעל דין: "אין לי ראיה", ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים, הרי זה אינו כלום, ואין סומכים על העדים.
ורבן שמעון בן גמליאל אומר: מה יעשה זה שלא ידע שיש לו עדים, ולבסוף מצא עדים (וכי מפני כן נפסלים העדים)?! ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל).
ומאחר שכבר כלל, למה לו לפרט כן בדין המסוים של משנתנו!?
ומשנינן: אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן (אמוראים נחלקו בדעת רבי יוחנן):
יש הסובר: במשנתנו הלכה כמותו, ולא בהכרח שבכל מקום הלכה כמותו.
ויש הסובר: כלל הוא בכל המשניות, ומי שאמר מימרא זו לא אמר מימרא זו, ותו לא קשיא מידי.
מבארת הגמרא:
ביאור הנידון אם מורידין קרוב או לא, מתבאר כאן על פי שיטת הריטב"א.  4 

 4.  שיטות אחרות של ראשונים, יבוארו בהמשך הענין בהערות.
מדרבן שמעון בן גמליאל - שאמר במשנתנו: עושים תקנה לפירות המפקיד שלא ייפסדו - נשמע: דלפי שיטתו: הוא הדין שעושים תקנה, ומורידין קרוב הראוי לירש ואין קרוב הימנו לנכסי שבוי לעובדן ולשומרן עד שיבואו הבעלים.  5 

 5.  נחלקו הראשונים, כמה פירות אוכל הקרוב היורד לנכסים, ושלש שיטות יש בדבר: האחת: משעה שיורד הוא לנכסים, אין הוא נוטל אלא כמו אריס, "ושאר פירות יהא מונחין", (כלשון רש"י, לט א ד"ה דאילו התם; וכן נראה מלשון רש"י לט א ד"ה מעמידין, שכתב: "מורידין קרוב להשביח וליטול כאריס", ומשמע, שמתחילת ירידתו לקרקע אינו נוטל אלא כאריס, וזו היא שיטת התוספות (לקמן לט א) והרשב"א בדעת רש"י; וכשיטה זו מתבארים הדברים בפנים). השניה (והיא שיטת הר"ן והרמב"ם): כל זמן שלא באו הבעלים, הרי הוא אוכל את כל הפירות, ואם באו הבעלים, שמין לו למפרע כאריס, (ולדעת כמה ראשונים ופוסקים, אף זו היא שיטת רש"י, וכאשר משמע מלשונו כאן בד"ה שמין להם כאריס, שכתב: "אם יבואו הבעלים יטלו אלו בשבח קרקעות ופירות כמנהג אריסי המקום", וראה גם ברש"י לעיל לח ב ד"ה כיון דאמר מר, שכתב: "וכולם שמין להם כאריס, אם יבואו הבעלים, שמין לזה חלקו בכל שנה שעבד בה כמנהג אריסי העיר:. ", והובאו דבריהם ב"פני יהושע". השלישית (שיטת התוספות לקמן לט א, והרשב"א לקמן לט א ד"ה ואסיקנא במסקנת דבריו, ושיטת הראב"ד בהשגות): עד שלא שמעו שהבעלים ממשמשים ובאים, הרי הוא אוכל כל הפירות, ומשעה ששמע שהבעלים ממשמשין ובאים ולא אכל עדיין את פירות השדה, שמין לו כאריס, אבל לא למפרע על מה שאכל; (ויש עוד שיטה המחלקת בין שבח לפירות, הובאה בריטב"א בשם התוספות, ובטור סימן רפה בשם ר"י).
כלומר: מדברי רבן שמעון בן גמליאל נלמד שחייבים בית דין ליטפל בנכסי שבוי להוריד להן אדם לעובדם כדי שלא יאבדו, כמו שעשו תקנה במשנתנו שלא ייפסדו פירות המפקיד; ומאחר שמורידין אדם לנכסיו עדיף להוריד קרוב, או משום שלא יצטרכו בית דין לטרוח שנית להורידו לנכסים אם ישמעו שמת השבוי, או משום שיש לו תקוה בנכסים אלו ליורשם, יעבדם יפה וישמרם יותר.
ואילו מדרבנן - הסוברים: אין עושים תקנה לפירות שלא ייפסדו - נשמע:
דלפי שיטתם: אין מורידין אפילו קרוב לנכסי שבוי לעובדם ולשומרם, וכל שכן שלא יורידו אדם זר לפירות, ומשום דשמא מקפידים הבעלים שלא להוריד אדם לקרקעותיהם, שמא יפסידם, וכאשר מטעם זה אין עושים תקנה לפירות המפקיד, ומשום שיש לחשוש שמא יוקרו הפירות ונמצא בעל הפירות מפסיד.  6 

 6.  הרחבה בשיטות הראשונים בביאור הסוגיא: א. שיטת הריטב"א מבוארת בפנים, ועל פיה נתבארה הסוגיא; ואף שבריטב"א לא כתב בהדיא מה הוא חשש ההפסד במשנתנו, פרט זה נתבאר על פי הרמב"ן, כי בענין זה אין נראה שחלוקים הם, אם כי חלוקים הם בביאור הסוגיא וכפי שיתבאר בהמשך ההערה. ב. הנה הריטב"א הזכיר שתי סברות להעדפת הקרוב, אם משום שלא יצטרכו בית הדין לטרוח שוב אם ישמעו בו שמת, ואם משום שהוא יעבדם יותר טוב; וחילוק יש לכאורה בין שני הטעמים שכתב הריטב"א, כי לפי טעם ראשון לכאורה אין בית הדין חייבים להעמיד קרוב דוקא; ואילו לפי הטעם השני צריכים הם להעמיד דוקא קרוב; וראה בריטב"א לקמן בד"ה בששמעו בו שמת, שנראה מדבריו, שבית הדין מקפידים להוריד דוקא קרוב, ראה שם. ג. שיטת הרא"ש מתבארת בדבריו סימן יב: "מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי, דכי היכי דלגבי פירות חייב הנפקד להשתדל בתקנתן, כמו כן חייבין בית דין להשתדל בתקנת השבוי, ולהוריד קרוב הראוי לירש הנכסיו ויאכל הפירות, ואם יבואו הבעלים יעשו חשבון עמו ויטול בשבח ובפירות כשאר אריסי העיר לפירוש רש"י, ולפירוש התוספות יטול כל הפירות, ובשבח יטול כדין אריס, אבל אריס אין בית דין מורידין דחיישינן שמא יכסיף הקרקע, אבל קרוב הראוי לירש ישביח הנכסים, שמא ימותו הבעלים בשביה ויהא הנכסים שלו, ואף אם יחזרו יטול כאריס:. ורב אמר אין מורידין ואפילו קרוב"; וזה הוא כשיטת הריטב"א. אלא שמדברי הרא"ש למדנו חידוש, כי בפשוטו היה נראה, שהיות ועיקר הורדת הקרוב הוא לטפל בנכסים ומשום שהוא עדיף מזר, אם כן לא יטול הקרוב יותר מן הזר, וכשם שהזר אינו נוטל אלא כאריס מתחילת ירידתו, כך הקרוב לא יטול אלא כאריס; אך מדברי הרא"ש מבואר בהדיא לא כן, ושפיר יש לומר - אף לשיטה זו - שהוא נוטל כל הפירות מיד, ומחזיר למפרע אם יבואו הבעלים, או אפילו כשיטת התוספות שאינו מחזיר למפרע; (וזה הוא דבר הצריך ביאור, כי למה יזכה הקרוב בנכסים יותר משאר אריסים! ?). ד. שיטת הרמב"ן הרשב"א והר"ן: עיקר חשש הפסידא היא דוקא בקרוב, והורדתו בלבד תלויה במחלוקת רשב"ג ורבנן ; אבל הורדת אדם זר אין בה חשש פסידא כלל, (ולא ביארו בהדיא למה יש בו חשש הפסד יותר משאר כל אדם), וזה הוא היפך שיטת הריטב"א. ולשיטתם, אם לא היה כאן קרוב לפנינו, אין ספק שהיו מעמידים אדם זר; והנידון הוא במקום שיש קרוב לפנינו "שזה הקרוב בתורת ירושה הוא רוצה לירד בנכסים - כדמוכחא שמעתא - ואינו רוצה שירד בהן אחר בתורת אריסות; ואין מן הדין לכופו, שמא מת מורישו, ונמצא מפסיד חלק האריסות", (חידוש יש בדבריו שהפסד חלק האריסות הפסד הוא, שהרי האריסות היא דמי הפעולה, וכשנותן אותה לאריס זר שעובד בשדה, לכאורה אינו מפסיד כלל, שהרי בתמורת זה הוא אינו צריך לעבוד; וראה כעין זה בתוספות לקמן לט א, שהקשו על פירוש רש"י הסובר שהקרוב נוטל כמו אריס מתחילת ירידתו, שלפי זה תיקשי, מאי מקשה הגמרא על הסובר מורידין, ממה ששנינו "בניהן - של השבויים - רוצים לירד לנכסים ואין מניחין אותן; והרי לפי שיטת רש"י באמת אין מניחין אותן לירד בחינם, ורק נותנים להם לירד וליטול שכרם כשאר אריסים; הרי מבואר מדבריהם שלירד וליטול אריסות אין זו מעלה כלל לקרוב). "ואם תאמר, למה שומעין לקרוב משום שמא מת, והא קיימא לן דלמיתה לא חיישינן, לא קשיא, דשאני הכא שהנכסים אינן ברשות שום אדם, והבעלים לא עשו אותנו שלוחיו, ומשום תקנה הוא שנזקקין להם, וכיון שהקרוב טוען ואומר: "אני נפסד בתקנה זו, ואי אפשי בה" - שומעין לו, שאפשר שהדבר כן, והיינו נמי דאמרינן לקמן (לט ב) דילמא שכיבא סבתא (וירשה קטן ואין מורידין קרוב לנכסי קטן) וחיישינן נמי (שם) דילמא שכיבא ברתא (שנשבתה עמה; ואין מעמידין אותן בחזקת חי, כדקיימא לן בעלמא שלא חיישינן למיתה), דלא מזדקקינן למעבד תקנתא לנכסים, שיהא בהן שום חשש של הפסד". ה. וראה עוד מה שכתב הרשב"א בד"ה ואסיקנא, שהקרוב אוכל את כל הפירות בשדה עד שלא באו הבעלים, הואיל ובתורת ירושה הוא יורד לנכסים; (וטעם זה צריך ביאור: שהרי אין לו זכות בתורת יורש ליקח מן הבעלים את שלהם, וכל זכותו היא למנוע את הפסד האריסות שנוטל הזר, כי שמא יורש הוא ואין לנו לתקן כדי להפסידו, ואם כן מה נתינת טעם היא לזכות בתורת ירושה את כל הפירות; וכל שכן שתיקשי, לפי מה שהסיק שם הרשב"א כדעת התוספות "דכל מה שאכל קודם ששמע שהבעלים ממשמשין ובאין, הרי אלו שלו דכיורש נחת ואכל", ומה טעם הוא זה שמשום זה לא יחזיר לבעלים שנמצאו חיים). וכל זה הוא היפך שיטת הריטב"א שהקרוב הוא למעליותא ולא לגריעותא; וגם, שלשיטתם מתורת ירושה הוא יורד, ואילו לדעת הריטב"א בתורת אריס הוא יורד, וכאשר כתב כן הריטב"א בהדיא בד"ה ששמעו בו שמת, שאפילו בשמעו בו שמת אינו בתורת ירושה, וכל שכן בזה, (הובא לשונו בהערה 10). ו. ובשיטת רש"י בזה, ראה מה שיתבאר בהערות לקמן לט א, גבי אפוטרופוס, וגבי הורדת קטן לנכסי שבוי, וקרוב לנכסי קטן.
דוחה הגמרא את תליית הדינים זה בזה:
וממאי, שלדעת רבן שמעון בן גמליאל אף מורידין קרוב לנכסי שבוי!?  7 

 7.  כתבו התוספות והר"ן, שאין כוונת הגמרא אלא לומר שאין ראיה מהמשנה, אך לפי האמת סובר רשב"ג שמורידין קרוב לנכסי שבוי, וכמבואר בברייתא שהובאה בעמוד זה.
והרי דלמא, עד כאן לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל הכא במשנתנו, שעושים תקנה לפירות, אלא משום דאם יניחם ולא ימכרם קא כליא קרנא (הפירות הולכים ונפסדים לגמרי) -
אבל התם - בנכסי שבוי - שאין הקרקע אמורה ליפסד לגמרי גם אם לא יעבדוה, הכי נמי שיש לומר אף לרבן שמעון בן גמליאל דאין מורידין קרוב לנכסים אלו; ומנין לנו לומר שלדעת רבן שמעון בן גמליאל מורידין קרוב לנכסי שבוי!?
וכן דוחה הגמרא את תליית דין "אין מורידין קרוב לנכסי שבוי" בדברי רבנן שבמשנתנו:
והרי יש לומר: עד כאן לא קאמרי רבנן הכא שאין עושים תקנה לנכסי המפקיד, אלא אי כרב כהנא שהסביר בעמוד א את טעמם של חכמים, שהוא משום "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו".
אי כרב נחמן בר יצחק שנתן טעם אחר: משום "שמא עשאן המפקיד תרומה ומעשר על מקום אחר".
אבל התם - בנכסי שבוי שאין לומר טעמים אלו - הכי נמי דיש לומר דאפילו לרבנן מורידין קרוב לנכסיו, ואין חוששין לשמא יפסידם!?
תמהה הגמרא על הדחיה:
למימרא דתרי טעמי נינהו, כלומר: וכי הנידון במשנתנו שעושים תקנה לפירות, ודין מורידין קרוב לנכסי שבוי, שני נידונים הם משני טעמים שאינם קשורים זה לזה, עד שיש מי שיאמר "מוכרן בבית דין", ומכל מקום "אין מורידין קרוב לנכסי שבוי"!?  8  והאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שבמשנתנו, ואמר עוד שמואל: מורידין קרוב לנכסי שבוי -

 8.  נתבאר על פי לשון רש"י; והיה מקום לומר שנקט רש"י בדוקא אופן זה, וכל קושיית הגמרא הוא על החלק הראשון שבדחיה, אבל על החלק השני לא הקשתה הגמרא; אלא שבפשוטו אי אפשר לפרש כן, שהרי הוכחת הגמרא בהמשך שאכן תרי טעמי הוא, הוא מהחלק השני של הדחיה.
וכי לאו משום דחד טעמא הוא, האין זה משום שהכל ספק אחד, ופסק ההלכה תלוי זה בזה!?  9 

 9.  ראה מה שביאר ה"פני יהושע" את סברת הגמרא בהוה אמינא.
ומשנינן: לא מטעם אחד פסק שמואל בזה ובזה שעושים תקנה, אלא תרי טעמי נינהו, ומשני טעמים נפרדים הוא שפסק שמואל בזה ובזה שעושים תקנות אלו.
ומסייעת הגמרא לזה: הכי נמי מסתברא דתרי טעמי נינהו!
דהא אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים שבמשנתנו שאין עושים תקנה לפירות, ומאידך אמר רב נחמן: מורידין קרוב לנכסי שבוי.
אלא שמע מינה: תרי טעמי נינהו, ואינם תלויים זה בזה!
ומסקינן: אכן שמע מינה דתרי טעמי נינהו!
אתמר:
שבוי שנשבה, נחלקו בדין נכסיו רב ושמואל:
רב אמר: אין מורידין קרוב לנכסיו.
ושמואל אמר: מורידין קרוב הראוי ליורשו ואין קרוב הימנו לנכסיו.
ומפרשת הגמרא באיזה אופן נחלקו:
בששמעו  10  בו שכבר מת, כולי עלמא - בין רב ובין שמואל - לא פליגי, דמורידין קרוב לנכסיו.

 10.  לא שבאו שני עדים, אלא שיצא קול, או שבא עד אחד, תוספות; ויש מפרשים בכוונת לשונם, שהיה קול עם עד אחד. וכן כתב הריטב"א: "בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין, פירוש: בששמעו בו שמת אפילו שלא בעדות ברורה, דאף על גב דאין יורשין יורדין לנחלה אלא בעדות ברורה, הכא לאו בתורת ירושה נחית, אלא שיעבוד אותן כאחד מאריסי העיר, הילכך בשמיעה כל דהו סגי, בעד אחד או או קול דלא פסיק סגי, כיון דאפשר שהקול אמת והנכסים שלו, ומתוך כך גם יעבדם ולא יפסידם, כולי עלמא לא פליגי דמורידין אותו". והנה מה שכתב הריטב"א דבששמעו בו שמת אינו יורד בתורת ירושה, זה הוא לשיטתו שהוא סובר בשלא שמעו בו שמת, שאין מורידין אותו בתורת נחלה, וכאן מבואר שאפילו בששמעו בו שמת אין זה מטעם ירושה, כי הכל ענין אחד הוא, שהקרוב שהוא צופה לירש את הנכסים עובד טוב יותר, וכל שכן כששמעו בו שמת, שהוא עובד טוב יותר. (ומיהו מה שכתב הריטב"א, שבשמעו בו שמת הוא נוטל כשאר אריסי העיר, צריך ביאור, שהרי שבוי ששמעו בו שמת הוא ה"שבוי" שבברייתא בהמשך הסוגיא, ושם משמע בפשיטות בהדיא, שהוא נוטל את כל הפירות, ראה שם). אבל לשיטת הרמב"ן הרשב"א והר"ן שאפילו כשלא שמעו בו שמת מורידין אותו בתורת ירושה, כל שכן בשמעו בו שמת שמורידין אותו בתורת ירושה; אלא שיש להסתפק, אם בשמעו בו שמת מה שמורידין אותו לנכסים, הוא מאותו טעם שמורידים אותו כשלא שמעו בו שמת, וכדביאר הרמב"ן את הטעם (הובא בהערה לעיל), שאם כי אין אנו חוששים למיתה, כאן טוען הוא שלא יפסידוהו, ואף מטעם זה מורידין אותו כששמעו בו שמת, ועיקר ההפרש בין שמעו בו שמת ללא שמעו בו שמת הוא שאפילו רב החושש לפסידא, בשמעו בו שמת אינו חושש לפסידא; או דילמא שבשמעו בו שמת תביעה גמורה יש לו לירד לנכסים על סמך השמועה; וספק זה נפשט מדברי הר"ן לקמן לט א ד"ה ולענין, שכתב שם בשם הרשב"א: "דכיון דשמעו בו שמת, כודאי יורש משוינן ליה להאי קרוב ומעמידים הנכסים בחזקתו", ויש בזה נפקא מינה לדינא, כמבואר שם; וראה מה שיתבאר בהערות בסוגיא דסבתא לקמן לט ב; וראה מה שנתבאר בזה ב"חברותא" שעל התוספות בד"ה ששמעו.
כי פליגי רב ושמואל בשלא שמעו בו שמת; וזה הוא טעם מחלוקתם:
רב אמר: אין מורידין קרוב לנכסיו, כי דלמא מפסיד להו (שמא יפסיד את הנכסים).
ושמואל אמר: מורידין קרוב לנכסיו, ואם משום החשש שמא יפסידם, זה אינו, כיון דאמר מר לקמן לט א: שיימינן להו - ליורדים לנכסי שבוי - כאריס, ודאי לא מפסיד להו.  11  מיתיבי לשמואל הסובר: מורידין קרוב לנכסי שבוי, מהא דתניא: רבי אלעזר אומר:

 11.  משא ומתן בביאור מחלוקתם, לפי שיטות הראשונים דלעיל: כתב הריטב"א: "רב אמר אין מורידין, פירוש לא קרוב ולא רחוק, דדילמא מפסיד להו אפילו קרוב וכל שכן רחוק, והיינו דמדמינן לעיל מאן דאמר אין מורידין למאן דקתני לא יגע בהן", והוא על פי שיטתו שהובאה לעיל; וכן מבואר ברא"ש אליבא דרב שאין מורידין אפילו קרוב, (וכל שכן זר) ; ומבואר, שהחשש של רב הוא אותו החשש דלעיל, שמא אין פועל עובד טוב, ואפילו שנוטל הוא שכר, ואפילו קרוב שיש לו מלבד שכרו, עוד תקוה בנכסים שהם שלו. ולפירוש זה צריך ביאור: מה תשובה היא זו שאומר שמואל, כיון דשיימינן ליה כאריס! ? והרי רב חושש - בעניננו - לכל פועל הנוטל את שכרו המלא, שמא אין הוא עובד טוב, כי אין לנו לעשות תקנה להוריד אדם כשיש איזה חשש ואפילו רחוק של פסידא לבעלים; ואם כן מה תשובה היא דשיימינן ליה כאריס! ? (ודוחק לפרש, שכוונתו היא לומר, שאין סברא לחוש למי שהוא נוטל שכר טרחו, שלא יעבוד היטב, שאם כן היה לו לומר "והרי נוטל שכרו"; וגם אין צריך להביא ברייתא על זה שהרי פשיטא שבנוטל שכרו אנו עוסקים). ב. אך לפי שיטת הרמב"ן והר"ן שהחשש דילמא מפסיד להו דלעיל הוא דוקא בקרוב, יש לכאורה לפרש את המשא ומתן שבין רב לשמואל על דרך התוספות דלקמן לט א, שפירשו את סוגייתנו כך: רב סובר: כשמורידין את הקרוב לנכסי השבוי ובאו הבעלים אחר שכבר עמל וטרח בשדה, ועדיין לא הספיק לאכול מאומה, הרי הוא מחזיר את השדה לבעליה כמות שהיא, ואינו נוטל בשכר טרחו ועמלו בפירות הנמצאים ולא כלום, ולכך סובר רב שאין מורידין, דילמא מפסיד להו, שהוא ירא שמא יבואו הבעלים קודם שיספיק לאכול, ומטעם זה הרי הוא עובד בצורה לא נכונה בשדה. ועל כך ענה לו שמואל: שאם כי הקרוב אוכל את כל הפירות עד שיבואו הבעלים, מכל מקום אם באו הבעלים קודם שהספיק לאכול ממה שכבר טרח ועמל בו, אין אומרים: יחזיר אותה לבעליה כמות שהיא, אלא יקח ממה שעדיין לא אכל, לכל הפחות שכר טרחו ועמלו כמו אריס, ומתוך כך אין לחוש שמא לא יעבוד כראוי, שהרי סוף סוף לא יפסיד. ואף שדרך פירושם של התוספות הוא לשיטתם שהם סוברים: אפילו לשמואל אין הוא מחזיר למפרע את הפירות שאכל, ורק על מה שקיים לפנינו נוטל הוא כאריס, מכל מקום בפשוטו עיקר פירושם אינו תלוי בזה, והוא הדין שלשיטת הר"ן הסובר, שכשבאו הבעלים שמין להם כאריס למפרע על כל תקופת הירידה לשדה, מכל מקום יש לבאר את מחלוקתם על דרך התוספות, והיינו, שלרב יורד ואוכל את כל הפירות, ומשבאו הבעלים אינו אוכל כלום, ויש חשש הפסד; ואילו לשמואל, מתחילה יורד ואוכל כל הפירות, ומשבאו הבעלים שמין לו על הכל (הן מה שכבר אכל והן מה שעדיין לפנינו), על הכל שמין לו כאריס, ולכן אין חשש הפסד. ואם כן לשיטתם מתפרשת הסוגיא כך: הן החשש בירידת קרוב משום "דילמא מפסיד להו", שמשום כך תלתה זה הגמרא במחלוקת רשב"ג ורבנן, והן מה שאמר רב כאן "דילמא מפסיד להו", הכל הוא חשש אחד, כי סברה הגמרא בתחילה כמו רב, שמשבאו הבעלים שוב אין הקרוב נוטל כלום, ולכן יש חשש פסידא; ואילו שמואל סובר שאין חשש פסידא כלל, משום שהוא סובר שהם נוטלים כאריס גם על מה שקיים בשעה שבאו הבעלים. אך יש דוחק בפירוש זה, שלפי זה כל הסוגיא דלעיל, אינה אליבא דשמואל שהברייתא מסייעתו; וגם צריך עיון מלשון הר"ן בד"ה ודלמא, שנראה מדבריו בהדיא, שלא כדברי התוספות שרב ושמואל נחלקו בדין "שמין לו כאריס", ולדעת רב אין כאן אריסות כלל, אלא שאף לרב "שמין לו כאריס", דראה שם שהקשה על רש"י הסובר שמחשבין מתחילת הירידה כמו אריס, דאם כן מה טעמו של רב, שהרי אנו רואים איך הוא מתעסק כל שנה ושנה ומה חשש הפסד יש בזה, ראה שם; הרי שרב מודה בדין זה דשמין לו כאריס, וראה גם בספר "קיקיון דיונה" שלשון הגמרא: "כיון דאמר מר שמין להם כאריס" משמע שמודה בזה גם רב; ולפי זה צריך ביאור מהלך הסוגיא. ג. והנה מלשון התוספות דלקמן נראה, שלא פירשו כן את סוגייתנו, אלא לפי מה שהם חלוקים על שיטת רש"י, הסובר: שמתחילה שמין לו כאריס; ולכאורה, אף לשיטת רש"י יש מקום לפרש את הסוגיא כדרך שפירשו, והיינו, שלפי רב נוטל הוא את כל הפירות, ומשבאו הבעלים אינו נוטל כלום; ואילו לשיטת שמואל נוטל הוא כאריס מתחילה ועד סוף, ואף ממה שקיים בשעה שהבעלים לפנינו, ולכן אין חשש שיפסיד, אך מהתוספות נראה לא כן; וראה גם ברשב"א לקמן לט א ד"ה ואסיקנא, שהקשה על רש"י מלשון סוגייתנו "כיון דאמר מר", ראה שם.
כתיב (שמות כב כג): "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים", והרי ממשמע שנאמר: "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב", כבר יודע אני שיהיו נשותיהם אלמנות ובניהם יתומים, אלא מה תלמוד לומר: "והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים"!? מלמד שכלל הכתוב קללה אחרת בדבריו, והיא: שלא יהיו עדים למיתת הבעלים, ונשותיהם מבקשות לינשא, ואין מניחין אותן כי שמא לא מת.
ואף בניהן רוצים לירד לנכסי אביהם שמת, ובית דין אין מניחין אותן, כי אין אנו יודעים אם מת או נשבה.
הרי שאם נשבה האב אין מורידין את בנו לנכסיו, ותיקשי לשמואל!?
אמר רבא:
זו ששנינו "בניהן רוצים לירד לנכסי אביהן", אין הכוונה שהוא רוצה לירד לעבוד את השדה, וליטול בה כאריס, אלא לירד ולמכור את הנכסים הוא דתנן, ולזה אין מניחין אותם כל זמן שאין יודעים בודאי שאביהם מת.  12 

 12.  א. ביאור הטעם שאין הקרוב יורד למכור, לפי הריטב"א הוא פשוט, שהרי כל ירידתו אינה אלא לשמר את הנכסים כשאר אריסים, ומהיכי תיתי יוכל למכור אותם. וברש"י כתב: "אמר ליה רב עמרם, דילמא לירד ולמכור תנן:. דאין מניחין, אבל לעשות ולאכול וליטול כאריס שפיר דמי"; ומשמע כוונתו, דאין חילוק בין לאכול לבין למכור, אלא שאין לו שום זכות בנכסים, אלא ליטול שכר פעולתו כאריס, וכך לי לאכול יותר ממה שמגיע לו בתורת אריס כמו למכור. אך הנה שיטת התוספות והרשב"א היא שהקרוב יורד ואוכל את כל הפירות, ואינו מחזיר אותם אפילו כשיבואו הבעלים, ולפי זה צריך ביאור: מה בין זה לבין למכור, וראה מה שהובא בהערות שב"חברותא" על התוספות כאן ד"ה בשמעו. ב. כתב הרמב"ן בתחילת הסוגיא, שלדעת הסובר שמורידין קרוב לנכסי שבוי "זה הקרוב בתורת ירושה הוא רוצה לירד בנכסים - כדמוכחא שמעתא", וסתם ולא פירש מאין הוכחתו, (והריטב"א באמת חולק, כמבואר לעיל בהערות). ואפשר לפרש שכוונתו להוכיח מכאן, שהקשתה הגמרא על הסובר שאין מורידין קרוב לנכסי שבוי, מהברייתא המבואר בה ש"בניהן רוצין לירד לנכסי אביהן, ואין מניחין אותן", ומשמע, שלדעת הסובר שמורידין קרוב לנכסי שבוי, אכן: "בניהן רוצין לירד לנכסים - והיינו בתורת ירושה - ומניחין אותן"; וראה עוד בתוספות לקמן לט א ד"ה וכולן, ובמה שנתבאר בהערות שב"חברותא" על התוספות שם; וראה עוד בסוגיא דסבתא לקמן לט ב, ובמה שנתבאר בהערות שם ביאור אחר בדברי הרמב"ן.
הוה עובדא (מעשה היה) בנהרדעא באדם שנשבה, וירד יורשו לנכסיו, ונסתפקו אם מורידין קרוב לנכסיו, ופשטה רב ששת מהא מתניתא דרבי אלעזר שאין מורידין, ואמר ליה רב עמרם לרב ששת לדחות את הראיה: דלמא לירד ולמכור תנן.
אמר ליה רב ששת לרב עמרם: דלמא מבני פומבדיתא את (שמא מבני פומבדיתא אתה) דמעיילין פילא בקופא דמחטא (היודעים לדחוק פיל בחורו של מחט), שהרי דיחוי דחוק הוא, כי: והא דומיא דנשותיהם קתני, מה התם בנשותיהם הכוונה היא לומר שכלל לא מניחין אותן לינשא, אף הכא - גבי בנים שבאים לירד לנכסי אביהם - נמי כוונת הברייתא לומר שכלל לא מורידין.
ומבארת הגמרא, שדין מורידין קרוב לנכסי שבוי, תנאי היא שנחלקו בדין זה:
דתניא:
א. היורד לנכסי "שבוי", אין מוציאין אותו מידו,  13  ולא עוד, אלא אפילו שמע שממשמשין ובאין, וקדם ותלש ואכל, הרי זה זריז ונשכר, שהקדים לאכול קודם שבאו הבעלים, כימיד שבאו הבעלים שוב אינו יכול לאכול הכל.

 13.  כתבו התוספות: הוא הדין שאפילו מורידים אותו לכתחילה, ונקטה הברייתא לשון זה אגב הסיפא ששנינו "מוציאין"; אך ראה מה שכתב ב"מגיד משנה" (נחלות ז ד) בשיטת הרמב"ם, שלכך אמרו "אין מוציאין אותו מידו", משום שלדעת הרמב"ם הברייתא עוסקת כאן בירידה על דעת למכור, ולענין זה הוא שאמרו, שאם ירד אין מוציאין אותו מידו; ומיהו יש מפרשים את דברי הרמב"ם שם באופן אחר.
ואלו הן נכסי שבויין: הרי שהיה אביו של היורד, או אחיו, או אחד מן המורישין, הלכו להם למדינת הים, ושמעו בהן שמת.
ב. היורד לנכסי "נטושים" (כלומר: נכסים נטושים), מוציאין אותו מידו.
ואלו הן נכסי נטושים:
הרי שהיה אביו של היורד, או אחיו או אחד מן המורישין, הלכו להם למדינת הים, ולא שמעו בהם שמת.
ואמר רבן שמעון בן גמליאל: שמעתי שהנטושים כשבויין, שאין מוציאים אותם מידו.  14 

 14.  בפשוטו, הנטושין כשבויין גם לענין שאם כששמע שהם באים קדם ואכל, הרי הוא זריז ונשכר; אך בגמרא לקמן לט א מתבאר, שבפרט זה אין הנטושים כשבויים, ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל.
ג. היורד לנכסי "רטושים" (כלומר: נכסים רטושים, דהיינו נכסים עזובים), מוציאין אותו מידו.
ואלו הן נכסי רטושין:
הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן, ואינו יודע להיכן הלכו.
הרי שנחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל בדין "מורידין קרוב לנכסי שבוי" דהיינו כשלא שמעו בו שמת, וכמבואר לעיל, ואלו הן נכסי "נטושים" שנחלקו בברייתא זו רשב"ג וחכמים.
מבארת הגמרא את לשון הברייתא:
מאי שנא הנך דקרו להו נטושים (למה אלו נקראים "נטושים"), ומאי שנא הני דקרו להו רטושים (ואילו אלו נקראים "רטושים")?

דרשני המקוצר[עריכה]