פרשני:בבלי:בבא מציעא פב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא פב א

חברותא[עריכה]

ופרכינן: והא אידי ואידי, המשנה והברייתא, בשתיהן,  "הלווהו על המשכון", קתני, ומשמע שבשתיהן מדובר באופן שנטל את המשכון בשעת הלואתו!?  141 

 141.  מקשים התוספות, דבגיטין לז נאמר "המלווה את חבירו על המשכון אין שביעית משמטתו, משום דקני לה מדרבי יצחק, (בעל חוב קונה משכון) ונחשב החוב כגבוי, והרי רבי יצחק מדבר במשכון שלא בשעת הלואתו, ובסוגין מבואר שלשון זו משמעה שמשכנו בשעת הלואתו? ותירצו, שלרבי יצחק דבעל חוב קונה משכון אם משכנו שלא בשעת הלואתו, אף אם משכנו בשעת הלואתו אינו פוקע חובו בשביעית, "דאלים שעבודיה ליחשב ולא של אחיך בידך, " שכבר נחשב המשכון לענין זה כשלו. אכן הרמב"ן כתב דרבי יצחק אמר את דינו שבעל חוב קונה משכון, גם במשכנו בשעת הלואתו, ומה שנתבאר להלן שדברי רבי יצחק דוקא שלא בשעת הלואתו, אין זה אלא לדיחויא בעלמא. (וכן מבואר בלחם משנה אישות פ"ה הכ"ג). ומה שכתבו התוספות שבמשכנו בשעת הלואתו אלים שעבודיה אף שאינו קונה מרבי יצחק, דחו הראשונים, ועיין בתוספות ר"י הזקן (קידושין ח ב) דכתב על דבריהם והוא הבל ולהלן נבאר דבריהם.
ומתרצינן: אלא לא קשיא, אכן המשנה והברייתא, שתיהן לדברי רבי אליעזר הן.  142 

 142.  יש להבין למה נדחקת הגמרא להעמיד משנתנו כרבי אליעזר, הרי במשנתנו נחלקו תנא קמא ורבי יהודה, אם כן אפשר דתנא קמא כרבי עקיבא, ורבי יהודה כרבי אליעזר? מתרץ הפני יהושע, דמלשונו של רבי עקיבא נראה שאין סיבת הפטור משום דין שומר שכר, דמשמע שדוקא מעותיו אבדו אפילו אם היה המשכון יתר על דמי החוב, ואם דינו כשומר שכר, עליו לשלם לו את דמי המשכון היתרים על החוב, לכן עדיף טפי להעמיד משנתנו כרבי אליעזר. ובאמת למסקנא שמשנתנו על פי שמואל, זהו דוחק שהרי שמואל אינו מחייב מדין שומר שכר.
כאן, בברייתא, שאמר רבי אליעזר שומר חינם הוא, מדובר בכגון שהלוהו מעות, ולא נהנה המלוה מהלואתו, שהרי יכול היה להותירם בידו.
כאן, במשנתנו, שומר שכר הוא, כגון שהלוהו פירות, ונהנה המלוה בהלואתו, שאם היה מותירם ברשותו, הם היו נרקבים ונפסדים, ולכן שומר שכר הוא על המשכון שנטל על הלואת הפירות.
ומקשה הגמרא: והא מדקתני סיפא דמשנתנו, "רבי יהודה ואמר הלוהו מעות שומר חינם, הלוהו פירות שומר שכר", מכלל זה אתה למד, דלתנא קמא, לא שני ליה בין הלוהו פירות להלוהו מעות, ובשניהם סבר הוא ששומר שכר הוא על המשכון??
ומפרשינן: משנתנו כולה, לדברי רבי יהודה היא, וחיסורא מחסרא בה, והכי קתני במשנתנו:
הלוהו על המשכון, שומר שכר.
במה דברים אמורים, שהלוהו פירות. אבל הלוהו מעות, הרי הוא שומר חינם.
לפי שרבי יהודה אומר: הלוהו מעות, שומר חינם. הלוהו פירות, שומר שכר.
ולפי זה, כל משנתנו לדברי רבי יהודה היא, המחלק בין הלוהו מעות שאין המלוה נהנה מהלואתו, להלוהו פירות שלטובתו הוא מלוה, כדי שלא ירקבו הפירות בביתו.
ואף רבי אליעזר יסבור כמותו, וכמו שנתבאר.
ופרכינן: אי הכי, שמשנתנו "הלוהו על המשכון, שומר שכר", היא דוקא אם הלוהו פירות, אם כן, קמה לה מתניתין דלא כרבי עקיבא דברייתא, הסובר "אבד המשכון אבדו מעותיו", משום שנטלו לגוביינא, ואינו כשומר חינם הפטור באבידה.
ודבר זה לא יתכן! שהרי סתם משנה רבי מאיר היא, ורבי מאיר היה שונה אותן אליבא דרבי עקיבא, שהיה רבו של רבי מאיר!
אלא מחוורתא, שמשנתנו האומרת הלווהו על המשכון שומר שכר, היא דלא כרבי אליעזר.
והוינן בה: לימא רבי אליעזר ורבי עקיבא, החולקים בדין המלוה חבירו על המשכון ואבד, דנים בדלא שוי משכון שיעור זוזי שהלוה לו, אלא שווה המשכון פחות מדמי ההלוואה, ובדשמואל קמיפלגי (רבי אליעזר ורבי עקיבא).
דאמר שמואל, האי מאן דאוזפיה, הלוה אלפא אלף זוזי לחבריה, ואנח ליה קתא דמגלא עילוויהו, כלומר הניח לו כמשכון חפץ פחות ערך כמו "קת המגל", הרי אם אבד קתא דמגלא, אבדו אלפא זוזי!  143 

 143.  הלחם משנה (שכירות פ"י) לומד בדעת המגיד משנה, שלשמואל חייב המלוה אפילו אם אבד באונס. ומקשה איך אפשר לבאר דנחלקו בדשמואל, הרי במשנתנו מבואר דאינו אלא שומר שכר ופטור באונסין? ומתרץ, שלהצד הזה סברה הגמרא דמשנתנו כרבי אליעזר, ומודה רבי אליעזר דבדשוי שיעור זוזי שומר שכר הוא. והאחרונים בארו, שלהוה אמינא סברה הגמרא דמחייב שמואל כשומר שכר, ורק למסקנת הגמרא מחייב אפילו באונסין. והאבן האזל שם מבאר, דדוקא בדלא שוי שיעור זוזי חייב באונסין, דזהו כעין תנאי שמתנה הלווה כדי להיות בטוח בשמירת המשכון. אבל בדשוי שיעור זוזי, כיון שכנגד החוב ודאי משלם לו, שהרי נתנו כגוביינא, אינו מפסיד דבר ואינו מתנה עמו שיתחייב באונסין.
כלומר, אינו חייב לשלם לו מעות שהלווהו, כי סבר שמואל, שכל משכון שניתן לגוביינא, הרי זה כאילו מתרצה המלוה לקבל חפץ זה תמורת מעותיו.
ולכן אם לא יחזיר המלוה ללווה את המשכון, נחשב הדבר כאילו פרע לו את חובו במשכון.
וסברה הגמרא שבזה נחלקו. רבי עקיבא סבר כשמואל, ורבי אליעזר חולק, וסובר שאין משכון זה אלא לזכרון דברים.  144 

 144.  התוספות דנים, האם אמר שמואל את דינו דוקא כשנתחייב לו במפורש שאם יאבד המשכון יאבד חובו, או אפילו בסתמא (ועיי"ש שהביא שתי גרסאות בסוגיא דשבועות מג ב) וצדדו, שמדובר בדפריש, "דאין סברא שיאבד כל מעותיו בדלא פריש". בארו שלהצד שנחלקו בדשמואל, דעת רבי אליעזר דאפילו פריש לא יועיל דאסמכתא בעלמא היא, והוכיחו דאף כנגד החוב לא הפסיד, ולדעת רבי עקיבא לא חשיב אסמכתא אלא אם כונתו לשכנע את חברו לדבר מסוים. אבל כאן מחילה בעלמא היא. והריטב"א בשבועות שם מבאר, דאינה אסמכתא אלא אם מתחייב ממון רב. אבל כאן בידו לשמור את המשכון ולא להתחייב כלל ומהני. והקשו עוד, שאם כן יכלה הגמרא להעמיד בדשוי שיעור זוזי ובדלא פריש וכולי עלמא אית להו דשמואל? ותירצו, שאם דפריש מפסיד כל החוב, בדלא פריש מפסיד כנגד המשכון, דמה שכנגד המשכון כדפריש דמי ולא היה פוטרו רבי אליעזר (ועיין מהר"ם).
ופרכינן: לא ! אי מדובר בדלא שוי משכון שיעור זוזי שהלווהו, דכולי עלמא בין רבי עקיבא ובין רבי אליעזר, לית להו דשמואל, כ היות שאין המשכון שווה ערך לדמי ההלוואה, ודאי לא נתכוון לקחתו לגוביינא, אלא רק לזכרון דברים, ואם אבד המשכון לא אבדו מעותיו של המלוה.
והכא, מדובר בדשוי המשכון שיעור זוזי. וקא מיפלגי רבי עקיבא ורבי אליעזר בדרבי י צחק.
דאמר רבי יצחק, מנין לבעל חוב ש"קונה" משכון?
שנאמר "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, ושכב בשלמתו וברכך, ולך תהיה צדקה  145  לפני ה' אלהיך".

 145.  מקשים התוספות בקידושין (דף ח ב) אף אם אינו קונה את המשכון, צדקה היא שמחזירו לו בשעה שצריך לו? ותירצו, שהראיה מ"וברכך", שאם לא היה קונה אותו, כשמברכו העני היה זה ריבית דברים. עוד תירצו, צדקה מלשון "צדק משלך ותן לו", ואם אינו שלו אינה צדק ה.
ואם אינו קונה המלוה את המשכון, "צדקה" מנא ליה!? הרי כדין הוא משיב לו, שהרי את שלו הוא משיב!?
אלא מכאן לבעל חוב שקונה משכון. כלומר, ודאי אין כוונתו של רבי יצחק שנקנה המשכון לגמרי למלוה, אלא נקנה לענין שחייב באונסין,  146  וסברה הגמרא, שדעת רבי עקיבא "אבד המשכון אבדו מעותיו", היא כרבי יצחק, ואילו רבי אליעזר לא סבר כרבי יצחק.  147  ופרכינן: ותסברא וכי סבור אתה לומר, שבדברי רבי יצחק נחלקו? והרי אימור דאמר רבי יצחק בעל חוב קונה משכון, דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו,  148  שהרי הפסוק "ולך תהיה צדקה" מדבר במקרה זה (כמבואר לקמן קיג).

 146.  דעת רש"י שלרבי יצחק קונה המלוה את המשכון אף לענין חיוב אונסין. אבל התוספות בד"ה אימור כתבו, דאינו חייב אלא כשומר שכר. ודייקו ממה שמדמה הגמרא דין זה למשנתנו, ובמשנתנו נתבאר שחייב רק כשומר שכר. ומקשים הראשונים לדעת רש"י מה הדמיון למשנתנו? מתרץ הריטב"א, דאכן הוי מצי להקשות כן, אלא דבלאו הכי פריך שפיר. והש"ך (חו"מ סימן ע"ב) מבאר, שסבר רש"י שאם שלא בשעת הלואתו חייב באונסין, בשעת הלואתו חייב כשומר שכר, ומשנתנו כשמשכנו בשעת הלואתו. ודחתה הגמרא שאין קנין לחצאין, ואם אינו קונה לענין חיוב אונסין אינו קונה כלל. עוד מקשה הרמב"ן, לדעת רש"י למה יתחייב באונסין, הרי שואל חייב באונסין רק משום שכל ההנאה שלו. אבל כאן נהנה הלווה שהרי לווה ממנו מעות? יתירה מזו, אין המלוה רשאי להשתמש במשכון? ועוד דהנה האומן קונה בשבח כלי (קידושין מח ב) ומכל מקום אינו חייב עליו אלא כשומר שכר, כמבואר במשנתנו? וכתב הש"ך שם, אפשר דמדינא רשאי המלוה להשתמש במשכון כשואל, ואפילו אם אינו רשאי זוהי רק גזירה שמא יתקלקל המשכון מחמת השימוש. אבל מעיקר הדין ודאי רשאי, ולכן דינו כשואל. עוד מוכיח שם הש"ך כדברי רש"י, א. מעצם לשון הגמרא בעל חוב קונה משכון, משמע קונה לגמרי. ב. לפי דברי התוספות בקידושין (עיין הערה 142) אם אינו קונה לגמרי לא נחשב הדבר כצדקה.   147.  כתב רבי עקיבא איגר, שלשמואל אין חיובו מדין שומר, אלא משום שהתנה שאם יאבד המשכון אבד מעותיו, ולכן אפילו אם בעליו עמו אינו נפטר. אבל לרב יוסף שחיובו מדין שומר, אם בעליו עמו פטור. ובדעת רבי יצחק כתבו האחרונים, דתלוי הדבר במחלוקת רש"י והתוספות. לרש"י אינו חייב מדין שומר, אלא חייב באונסין כאילו גבאו בחובו. אבל לתוספות דינו כשומר שכר, ואם בעליו עמו פטור.   148.  דהא קרא במשכנו על ידי שליח בית דין כתיב וכו' (רש"י). מבאר בשולחן ערוך (סימן צז), שאם הגיע זמן פרעון ולא פרע, שליח בית דין לוקח מהלווה משכון, ואם לא יפרע תוך ל' יום, נעשה המשכון של המלוה, ורשאי למוכרו. אבל משכון בשעת ההלואה, אינו נלקח על ידי שליח בית דין, אלא הלווה נותנו מרצונו למלוה כדי שיאות להלוות לו, ואם הגיע זמן הפרעון ולא פרע, רשאי המלוה לגבותו. ומה שנתבאר בגמרא דמשכנו בשעת הלואה לא קונה מדרבי יצחק, מבאר הש"ך (סימן ע"ב), דבשעת ההלואה כיון שיש ללווה נכסים נוספים, אפשר שלא נתכוונו לגוביינא. אבל לאחר שהגיע זמן הפרעון ולא היו לו מעות ומשכנו שליח בית דין, ודאי נתכוונו לגוביינא. ולפי זה אם משעת ההלואה ידעו שאין ללווה נכסים נוספים, קונה מדרבי יצחק גם אם משכנו משעת הלואתו. ובדרך זו ביארו האחרונים את דברי התוספות בד"ה והא, (הובאו דבריהם בהערה 138). שאם קני מדרבי יצחק, אם כן אף משכנו בשעת הלואתו אלים שעבודו, והטעם משום שכשיגיע זמן הפרעון ולא יפרע לו, יעשה המשכון כמשכון הנגבה על ידי שליח בית דין ויוכל לגבותו (עיין קהילות יעקב קידושין ס ב יח).
אבל משכנו בשעת הלואתו, מי אמר?
ואין לדמות ביניהם, ולומר, שגם במשכנו בשעת הלואתו קונה המלוה את המשכון, כי הסברא נותנת שאם משכנו שלא בשעת הלואתו, ודאי נתנו לגוביינא, כאשר תבעו לדין, ולא היו לו מעות לשלם. אבל משכנו בשעת הלוואתו, ייתכן שנתנו לו אז רק לזכרון דברים, ולא לגוביינא.  149 

 149.  כתב הר"ן בשם הר"י מגאש, דבעל חוב קונה משכון תמיד, אלא דבמשכנו בשעת הלואתו קונה כקנין כסף, ושלא בשעת הלואתו קונה מדרבי יצחק. ויש שכתבו דזהו רק לשיטת רש"י. אבל לשיטת התוספות דינו כשומר שכר דחידוש הוא, שהרי בפשטות אין קנין לחצאין, ואין לך בו אלא חידושו וקונה רק שלא בשעת הלואתו (כתב סופר).
אלא, אם משכנו שלא בשעת הלואתו, כולי עלמא אית להו דרבי יצחק, ואם אבד המשכון אבדו מעותיו.
והכא, מדובר במשכנו בשעת הלואתו, וב"שומר אבידה" קמיפלגי רבי אליעזר ורבי עקיבא.
דאיתמר, שומר אבידה, המוצא אבידה והכניסה לתוך ביתו, וממתין עד שימצא בעליה, מה דינו?
רבה אמר, נחשב המוצא כשומר חינם, וחייב רק אם פשע בשמירתה, שהרי אינו מקבל שכר על שמירתו.
רב יוסף אמר, כשומר שכר, שהרי מקיים מצות השבת אבידה. וקיום מצוה הוא שכר.
ועוד, שאם יבא עני בזמן שמטפל באבידה פטור מלתת לו צדקה,  150  שהעוסק במצוה פטור מן המצוה.  151 

 150.  מקשים האחרונים, הרי דין העוסק במצוה פטור מן המצוה הוא רק פטור ממצוות עשה. אבל צדקה איסור לאו הוא - "לא תאמץ את לבבך", "ולא תקפוץ את ידך", ולא נאמר בזה פטור זה? ותירצו בכמה אופנים: האור שמח (יו"ט ג' ח') מבאר, לפי דברי הרמב"ן (קידושין לד). שכאשר בא הלאו לחזק את העשה, דינו כעשה, שהרי במקום שלא נאמר העשה לא נאמר הלאו. הקהילות יעקב מבאר, שלא נאמר הלאו אלא אם נמנע מן הצדקה באימוץ הלב. אבל אם נמנע משום שעוסק במצוה, אינו עובר בלאו. עוד דנו האחרונים, דאפשר שעוסק במצוה פטור אף בלאוין שעובר עליהם בשב ואל תעשה. ובעיקר דין העוסק במצוה מצינו כמה שיטות בראשונים: שיטת תוספות (סוכה כה). דפטור עוסק במצוה הוא רק כשאי אפשר לקיים שניהם. שיטת הר"ן שם, דפטור אף אם אפשר לקיים שניהם, ובלבד שיהיה עוסק במצוה. אבל אם אינו עוסק בה, כגון תפילין על ראשו וכדומה, אינו פטור ממצוות אחרות. וברשב"א (ב"ק נו ב) הביא שיטת הראב"ד, דמשמע שאף במקרה זה פטור משאר מצוות. וטעם מחלוקתם בארו האחרונים, דיש לדון האם דין עוסק במצוה הוא דין פטור משאר מצוות, או דין דחיה. (ועיין בר"ן שם שגם אם עוסק בניעור האבידה לא נחשב כאי אפשר לקיים שניהם, שהרי יכול להניחה לרגע ולשוב אחר כך ולנערה, מבואר להדיא שהוא דין דחיה. אבל התוספות שם נחלקו עליו בזה). ובריטב"א בסוכה שם נתבאר, שהוא ממש דין פטור, שכתב אם עוסק במצוה אחרת, נעשית האחרת כדבר הרשות.   151.  מה שמדמה סוגיתינו לדין שומר אבידה, תמוה, שהרי כאן מקיים מצוותו רק בשעה שמלוה, ואילו בשומר אבידה מקיימה בכל רגע ורגע? וכתב הנמוקי יוסף, שמכל מקום כיון שנשכר בשעת ההלואה פרוטה דרב יוסף (שאינו חייב בצדקה) נעשה הוא משום כך שומר שכר לעולם. והריטב"א כתב, שגם המלוה בכל פעם ששוטחה לנערה ומתעסק בשמירתה פטור מצדקה כשומר אבידה. (ועיין הערה 144 ולכאורה תלוי הדבר בזה).
אם כן, לימא דרב יוסף, מחלוקת תנאים היא? כאשר, רבי אליעזר סובר כרבה, ורבי עקיבא כרב יוסף, שהרי אף המלוה מקיים מצוה בהלואתו.  152 

 152.  מקשה הריטב"א, כל שומר חינם יתחייב כשומר שכר, שהרי חייב להתעסק בפקדון לשוטחו ולנערו? ומתרץ (בשבועות מד ב), שאין זה נחשב מצוה אלא בשומר אבידה. אבל שומר חינם נתחייב לכך מתחילה. ובסוגין כתב, ששומר חינם גילה דעתו שאינו חפץ להתחייב כשומר שכר. אבל אבידה שלא באה לידו מיד הבעלים, אנו אומרים שדעתו להיות שומר שכר, או שתנאי בית דין הוא שיהיה כך, כלומר, דין התורה לחייבו כשומר שכר.
ומפרשינן: לא! בשומר אבידה דכולי עלמא אית להו דרב יוסף.

דרשני המקוצר[עריכה]