פרשני:בבלי:בבא מציעא יז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא יז ב

חברותא[עריכה]

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען אחר מעשה בית דין, דהיינו, חיוב שנעשה על פי תנאי בית דין, כגון דמי הכתובה  93 , ומזון האשה והבנות עד שינשאו (או שיבגרו הבנות), וטוען החייב שפרע חובו שלא בעדים -  לא אמר כלום.

 93.  עיי' בראשונים שדנו מה דינה של תוספת כתובה בנדון זה.
מאי טעמא?
משום שכל מעשה בית דין - כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי (כאילו יש לתובע שטר על החוב).
אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: ולא משנתינו היא זו?
הלא כך שנינו במסכת כתובות: הוציאה האשה גט שנתגרשה בו, ואין עמו כתובה - גובה כתובתה על פי הגט!  94 

 94.  כתבו התוס', שאף את הגט אינה צריכה להביא, אלא די לה בעדי גירושין. וע"ע בראשונים שנחלקו בזה.
מוכח, שאף שאין בידה שטר, אין הבעל נאמן לומר פרעתי. והיינו משום שכל מעשה בית דין, הרי הוא כאילו מחזיק שטר בידו!
אמר ליה: אכן, משנתנו היא זו. אבל אי לאו דדלאי לך חספא, לא משכחת מרגניתא תותה (אם לא שהגבהתי לך את החרס, לא היית מוצא את המרגלית שהיתה חבויה תחתיה  95 ). כלומר, אם לא שאמרתי את הכלל ש"הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום", לא היית מבין מעצמך דין זה מתוך המשנה  96 .

 95.  פירש ר"ת, שבקרקעית הים יש אבנים רחבות כחרסים, ותחתיהן נמצאות המרגליות. וכדאמרינן בפרק החובל: "צללת במים אדירים (להעלות מרגליות) - והעלית בידך חרס".   96.  והיינו, שאין הכרח גמור מהמשנה. כי אפשר לבארה כפי שאמר אביי להלן. רשב"א.
אמר אביי: מאי מרגניתא? מה הראיה מהמשנה לענייננו?
דלמא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן באותה משנה, שאז סומכין על תנאי בית דין, וגובה כתובתה לעולם, עד שיוציא הבעל שובר שפרע לה. דאז הגט שגירשה בו - היינו המוכיח שחייב לה כתובתה.
אבל במקום שכותבין כתובה, אי נקיטא כתובה - גביא, ואי לא - לא גביא. או משום שחוששין שמא תוציא לאחר מכן כתובתה, ותגבה שנית על פיה, או משום שיכול הבעל לטעון פרעתיה.
הדר אמר אביי: לאו מלתא היא דאמרי, שבמקום שכותבין כתובה יכול לטעון פרעתיה.
דאי סלקא דעתך שבמקום שאין כותבין כתובה עסקינן, אבל במקום שכותבין כתובה, אי נקיטא כתובה - גביא, אי לא - לא גביא, אם כן, אלמנה מן האירוסין (שמת ארוסה קודם שנישאו), שאין כותבין לה כתובה אף במקום שרגילים לכתוב כתובה - במאי גביא?  97  על כרחך שבעדי מיתת בעל! אם כן, לטעון היורש ולימא: פרעתיה!

 97.  הקשו התוס', למה שאל אביי דווקא מאלמנה מן האירוסין, הלא אפשר לשאול גם על אלמנה מן הנישואין, במקום שאין כותבין כתובה, במה גביא? ותירצו, שבמקום שאין כותבין כתובה, כך תיקנו חכמים, שגובה בלא כתובה, ואין הבעל נאמן לומר פרעתי (שאל"כ, היאך תגבה). אבל במקום שכותבין, שאז גובה רק עפ"י הכתובה, אם נאמן לומר פרעתי כשאין שטר לפנינו, היאך ארוסה גובה? (והוסיף בתוס' הרא"ש, שאין זה מסתבר שתקנו לארוסה לגבות בלא שטר, ונשואה גובה דווקא בשטר. עיי"ש). וע"ע בראשונים מה שכתבו בזה.
וכי תימא: הכי נמי, שבאמת יכול לטעון שפרעה, אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו כתובה לארוסה, הלא כולם יטענו פרעתי!?
אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: ואלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה - מנא לן?
אילימא מהא דתנן: נתארמלה או נתגרשה, בין מן האירוסין ובין מן הנישואין - גובה את הכל, בין את הכתובה של תנאי בית דין, דהיינו מאתיים לבתולה ומנה לאלמנה, ובין את התוספת שהוסיף לה בכתובתה, דלמא היינו דווקא היכא דכתב לה בפירוש!
וכי תימא: אם כן, שנתחייב לה בפירוש, מאי למימרא, מה החידוש בזה?
עדיין יש בזה חידוש, שהתנא לאפוקי מדרבי אלעזר בן עזריה, דאמר באותה משנה במסכת כתובות, שאלמנה מן האירוסין גובה רק את עיקר הכתובה, ולא את התוספת, לפי שלא כתב לה את התוספת - אלא על מנת לכונסה. והיות ולא כנסה לבסוף, אינה גובה תוספת - אצטריכא ליה, להשמיענו שאין אומרים כך, וגובה את כל כתובתה.
דיקא נמי, כך גם מדוייק מלשון המשנה, שמדובר כשכתב לה. דקתני: גובה את הכל. אי אמרת בשלמא דכתב לה, היינו דקא תני גובה את הכל. שגובה גם את עיקר הכתובה, וגם את התוספת.

דרשני המקוצר[עריכה]