פרשני:בבלי:בבא מציעא מה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא מה א

חברותא[עריכה]

דאמר רבי יוחנן:  אסור לאדם ללוות מחבירו דינר בדינר, שמא יוקירו הדינרים, ויבא לידי ריבית, כשישלם דינרים יקרים, עבור דינרים זולים שהוא קיבל בהלואה.
רבי יוחנן דיבר בדינרי זהב, ולשיטת בית שמאי האומרים: דינר זהב "פירא" הוא ביחס למטבע של כסף, כדמפרש ואזיל, ומכאן מוכיחה הגמרא להלן שרבי יוחנן הוא הסובר: אין מחללים פירות על דינרי זהב.
ומפרשינן: דינר שאמר רבי יוחנן, דמאי הויא, דינר של כסף או דינר של זהב?
אילימא, אם תאמר: כך אמר רבי יוחנן: אסור ללוות דינר של כסף בדינר של כסף.
זה אי אפשר לומר, שהרי כסף לגבי נפשיה (ביחס לעצמו) מי איכא למאן דאמר לאו טבעא הוי, אלא "פירא", הרי אפילו לבית הלל הסוברים כסף ביחס לזהב נחשב "פירא", מכל מקום ביחס לעצמו - כאשר לוה כסף על מנת לשלם במטבעות של כסף, פשיטא שנחשבים הם כ"מטבע", זה כלפי זה, ולא פירא.  1 

 1.  לגמרא פשוט שדינר של כסף לגבי נפשיה הוי טיבעא, אף על פי שיתכן ודינר של זהב הוי פירא לגבי נפשיה, כמבואר להלן. וטעם הדבר, כתבו בתוספות הרא"ש: היות ועיקר משא ומתן בכסף, אין יוקר וזול ניכר בו, ואינו נראה כריבית. (ראה להלן הערה 4). וב"שיטה מקובצת" בשם הראב"ד כתב: היות ונאמר בתורה אצל מעשר שני: "וצרת הכסף", ובו שמין הקדשות כדכתיב: "כסף ערכך", אם כן אף לגבי פירי הוי טיבעא, כל שכן לגבי נפשיה. (וצריך תלמוד, שמא "כסף" היינו ממון ולא מתכת כסף). וב"פני יהושע" כתב: חלוק חסרונו של כסף לדעת בית הלל, מחסרונו של זהב לדעת בית שמאי, כי כסף לבית הלל הוא "פירא" ביחס לזהב היות ואינו חשוב, אם כן ביחס עצמו פשיטא שהוי טיבעא, כי דבר חשוב הוא מצד עצמו, אך זהב לבית שמאי הוא "פירא" היות ואינו חריף, אם כן, אף ביחס לעצמו הוי "פירא".
אם כן לא יתכן לאסור ללוות דינרי כסף בדינרי כסף, כי אפילו אם יתייקרו דינרי הכסף ביחס לדינרי זהב, בכל זאת יהיה מותר לו לשלם בדינרי כסף היות והוא משלם את אותו סכום של דינרי כסף שהוא לוה.
אלא פשיטא, דינר שאמר רבי יוחנן, דינר של זהב הוא. וכך אמר רבי יוחנן: אסור ללוות דינר של זהב בדינר של זהב.  2 

 2.  ובדינר של זהב שייך לומר שנחשב "פירא" גם "לגבי נפשיה" - כאשר לווה מטבע זהב על מנת להחזיר מטבע של זהב, ראה לעיל מד ב הערה 15.
ולמאן, לדעת מי דיבר רבי יוחנן?
אי, אם תאמר, לשיטת בית הלל אסר רבי יוחנן ללוות דינרי זהב בדינרי זהב.
זה אי אפשר לומר, דהא אמרי בית הלל: זהב טבעא הוי ביחס לכסף, כל שכן זהב "לגבי נפשיה".
אם כן, בודאי אין איסור ללוות דינרי זהב בדינרי זהב, שהרי אפילו אם יתייקרו דינרי זהב ביחס לדינרי כסף, יוכל לשלם לו את אותו סכום של דינרי זהב.
כי אין היוקר והזול תלויים בזהב, אלא בכסף, שהוא ה"פירא", ואם "יתייקר" הזהב, ייחשב הדבר שהכסף נעשה זול ביחס לזהב, אבל הזהב במקומו עומד.
אלא לאו, דברי רבי יוחנן שאסר ללוות דינרי זהב בדינרי זהב נאמרו לדעת בית שמאי, האומרים: זהב "פירא" הוא.  3 

 3.  לא שיסבור רבי יוחנן כבית שמאי, אלא רבי יוחנן אמר את הדין לפי שיטתם. אי נמי, רבי יוחנן סבר כמו משנתינו שזהב קונה את הכסף. (כלומר, כזקנותו של רבי, ומשנה דמעשר שני כילדותו, אבל לזקנותו סוברים בית הלל שזהב נחשב פירא לעומת מטבע, ראה לעיל מד ב הערה 34).
ולא רק ביחס לכסף נחשב זהב כ"פירא", אלא אפילו ביחס לפירות, וכן ביחס לעצמו.
ושמע מינה: רבי יוחנן הוא דאמר: אין מחללינן פירות על דינרי זהב, לדעת בית שמאי, היות ובית שמאי סוברים, לדעת רבי יוחנן, שזהב "פירא" הוא, אפילו לגבי פירות ממש.  4 

 4.  כי אם תאמר: לדעת בית שמאי מחללים פירות על זהב, אם כן זהב נחשב טיבעא, ביחס לפירות, והוא הדין ביחס לעצמו, כי אם נחשב הוא "פירא" לגבי נפשיה, על כרחך אתה אומר שמהותו פירא, אם כן אף ביחס לפירות הרי הוא פירא.
ודחינן: לא תלמד מכאן שרבי יוחנן סובר בדעת בית שמאי, שאין מחללין פירות מעשר שני על דינרי זהב.
כי לעולם אימא לך, (באמת אפשר לומר): רבי יוחנן הוא דאמר מחללינן, כי ביחס לפירות זהב הוא "טבעא".  5 

 5.  רבינו חננאל מה ב כתב בשם רב האי גאון שזהב נחשב כפירי לכל דבר, ואפילו לענין קנין חליפין, לא הוי מטבע אלא פירי ונקנה הוא בחליפין. ובתוספות הקשו: הלא מהסוגיא כאן ועוד דוכתי מוכח שמטבע זהב ביחס לעצמו דינו כמטבע ולא כפירי! ? (ואף נסתפקו לענין הלכה, אם קיימא לן כילדותו של רבי או כזקנותו). וכתבו: שמא בימי האמוראים היה זהב יוצא בהוצאה והוה טבעא, ובימי הגאון לא היה יוצא כלל, ולכך אמר שדהבא פירא הוא, וראה עוד דברי בעל המאור והמלחמות בזה.
ומה שאסר רבי יוחנן ללוות דינר בדינר, אינו משום דהוי "פירא", אלא דשאני הלואה משום חומר איסור ריבית.
כיון דלענין מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא, כדתנן הזהב קונה את הכסף, דאמרינן איהו ניהו, הזהב, דאוקיר וזיל ביחס למטבע של כסף.
אם כן, לגבי הלואה נמי החמירו חכמים ואמרו: "פירא" הוי, ואסור ללוות דינר זהב בדינר זהב, שמא יוקירו מטבעות של זהב, ויבא לידי איסור ריבית.  6 

 6.  כתבו התוספות: אם כן, אף לדברי בית הלל יש לאסור הלואת דינר כסף בדינר כסף. (ורבי יוחנן עצמו, דיבר בדינר של זהב, ואליבא דבית שמאי, כמו שהוכיחו התוספות. וברבינו חננאל משמע דלפי המסקנה, רבי יוחנן דיבר אליבא דבית הלל). ולפי דברי תוספות הרא"ש (לעיל הערה 1) לדעת בית הלל, אין מקום לאיסור הלוואת דינר כסף בדינר כסף, וראה מה שהביא בזה ב"דבר יעקב" אות ה.
מוסיפה הגמרא: אכן, הכי נמי מסתברא שרבי יוחנן הוא שאמר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בחילול סלעין של כסף על דינרין של זהב, אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין.
דהא כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן: אף על פי שאמרו חכמים אסור ללוות דינר בדינר, אבל מחללין פירות מעשר שני עליו, על הדינר, כי משום חומר איסור ריבית אסור ללוות דינר בדינר, היות וסוף סוף יש לו שם "פרי" ביחס למטבע אחר, אבל ביחס לפירות ממש, מטבע הוא, ומותר לחלל את הפירות על הדינר.
ומסקינן: אכן, שמע מינה רבי יוחנן הוא דאמר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בסלעין על דינרין, אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין.
וריש לקיש הוא דאמר: אף בפירות על דינרין מחלוקת.
תא שמע, כדברי רבי יוחנן, ממה ששנינו במשנה במעשר שני (פרק ב משנה ח):
א. דינר כסף שוה קצ"ב פרוטות נחשת.
ב. "סלע" כסף שוה ארבעה "דינרים" שהם שני "שקלים".
הפורט סלע ממעות מעשר שני, מי שיש לו הרבה מעות (פרוטות) נחשת של מעשר שני, ורוצה הוא להחליפן בסלע כסף, כדי להקל על משאו בדרכו לירושלים.
בית שמאי אומרים: רשאי הוא להחליף בכל הסלע מעות.  7 

 7.  א. רש"י. ובפשוטו, לדעת בית שמאי יכול הוא להחליף את כל פרוטות הנחשת בסלעים של כסף, ולדעת בית הלל אינו רשאי להחליף אלא חציין, וחצי מן הפרוטות יעלה לירושלים כדי שלא יתייקרו הפרוטות, אם ירוצו הכל אצל שולחני לפרוט. ואם יש לו פרוטות בשיעור סלע, יחלל מחציתם על מטבע של "שקל". אך לשון המשנה בכל הסלע מעות משמע שבין לבית שמאי ובין לבית הלל מחלל הוא את פרוטותיו על מטבע של סלע, אלא שלבית שמאי מחלל הוא על כל הסלע, כי את כל פרוטותיו הוא הופך לסלע כסף, ולבית הלל מחלל הוא את פרוטותיו על חצי מן הסלע - בערך של "שקל" - וחצי מן הסלע נשאר חולין, וצריך תלמוד. ב. רש"י לא פירש את טעמם של בית שמאי, משמע שלדעת בית שמאי יכול הוא לעשות כרצונו. אם כן, נמצא שבית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים, וקשה: הרי בפרק ד של מסכת עדויות הובאו המחלוקות בהם בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים, ומחלוקת זאת לא מובאת שם, אלא בפרק א משנה ט, ומשמע שבית שמאי מחמירים! ? (ראה מה שהובא ב"אוצר מפרשי התלמוד ציון 91). ובריטב"א ובתוספות רבינו פרץ תירצו דהכא לא הוי אלא דין לכתחילה ותקנתא בלבד, על כן אין למנותם התם בהדי קולא וחומרא. ובתוספות (והר"ש משאנץ) פירשו: אף בית שמאי מחמירים, וסוברים שחייב הוא להחליף את הסלע, כי אם יחליף רק את מחציתם למטבעות כסף ואת מחצית הפרוטות ישאיר כמות שהן, יש לחשוש שהם יתעפשו בדרך קודם שיגיע לשם. (ועוד, אם יחליף רק את מחציתם, הרי יצטרך להחליף את המעות כמה פעמים ונמצא החנוני משתכר ומעשר מפסיד - ראה ביאור הדברים במהרש"א, ב"קיקיון דיונה" ו"בית יהודה" שהובאו דבריהם ב"אוצר מפרשי התלמוד"). וראה עוד ביאור במחלוקת בית שמאי ובית הלל ב"שיטה מקובצת" בשם הראב"ד.
ובית הלל אומרים: לא יחלל את כל פרוטותיו על הסלע, אלא את מחציתם, בשקל - חצי סלע, יפרוט את פרוטותיו ויחללם על כסף, ובשקל - חצי מן הפרוטות, לא יפרוט אלא ישאיר אותם כמעות, פרוטות, של נחשת.
וטעמם של בית הלל הוא: הרי בירושלים משתמשים בפרוטות נחשת כאשר קונים צרכי סעודה בכספי המעשר, ואם כולם יבואו לירושלים עם מטבעות של כסף, וירצו להחליפם אצל השולחני, בפרוטות נחשת, יגרום הדבר שהפרוטות יתייקרו, ונמצא מעשר שני נפסד.
לפיכך, ישאו פרוטות עמהם לירושלים, כדי להוציאן בצרכי סעודתם כשיבואו לירושלים, וכאשר יכלו הפרוטות, יפרוט את מטבעות הכסף שבידו מעט מעט, ואז לא יתייקרו הפרוטות, היות ולא תיווצר דרישה מרובה לפרוטות של נחשת.
עתה מוכיחה הגמרא כדברי רבי יוחנן, ומקשה על ריש לקיש:
השתא אם מצאנו לדעת בית שמאי פירות לגבי, על, פריטי נחשת מחללינן, שהרי אם יש בידו פרוטות נחשת, שרוצה הוא לחללם על כסף, שמע מינה שמתחילה הותר לו לחלל את הפירות על פרוטות נחשת.
לגבי דהבא, שהוא חשוב הרבה יותר מן הנחשת, מיבעיא, פשיטא שיוכל לחלל פירות על מטבע של זהב, ותיקשי לריש לקיש!?
ודחינן: אין מכאן ראיה, כי אפשר לומר: שאני פריטי נחשת מדהבא, כי פרוטות נחשת כחן גדול, שהרי באתרא דסגיין, שהן יוצאות בהוצאה, חריפי פרוטות, ועדיפי בחריפותן אפילו ממטבעות של כסף.  8 

 8.  משמע שהמקשן והתרצן חולקין ביניהם אם לזהב יש יותר חשיבות כמטבע לעומת נחשת, או להיפך - לנחשת יש שם מטבע יותר מאשר לזהב. והנה לעיל (מד ב הערה 11) הובאה מחלוקת הראשונים אם זהב ביחס לנחשת נחשב טיבעא או פירא, ודוחק לומר שבדבר זה נחלקו המקשן והתרצן. וכתב ב"דבר יעקב" על פי הריטב"א שהשקלא וטריא כאן אינו אלא לגבי מעשר שני, אם יש להעדיף את מה שהוא מיקל במשאו, או שיש להעדיף את מה שקל יותר להוציאו בירושלים כדי לקנות מאכל ומשקה, אבל לענין משא ומתן, אין להוכיח מהסוגיא, לא לכאן ולא לכאן. וב"תורת חיים" (מד א) הוסיף: הרי בירושלים נחשת חריף לצאת יותר משאר מטבעות, ופשיטא דהוי טיבעא לענין מעשר שני, דרק לענין משא ומתן שייך לומר שהיות ויש מקומות שנחשת לא יוצא בהם על כן לא פלוג רבנן ובכל מקום הוי פירא ולא טיבעא. (וראה עוד ברש"ש, ב"חידושי רבינו חיים הלוי" ו"אבי עזרי" מעשר שני ח ז).
על כן, לפרוטות נחשת יש שם של מטבע לענין חילול מעשר שני, אף על פי שהן "פירא" לענין מקח וממכר, אבל דינרי זהב דלא חריפי בהוצאה, הרי הם כ"פירא" אף לענין מעשר שני, אף על פי שחשיבותם גדולה מן הכסף ומן הנחשת.
לישנא אחרינא, אמרי לה, יש אומרים את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בלשון אחרת: אחד מהם אמר: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דוקא בסלעין על דינרים.
דבית שמאי סברי: נאמר (דברים יד כה): "ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו". ולשון הכתוב: "הכסף" מיעוט הוא, ללמדך: הכסף הראשון עליו חיללת את הפירות, אותו אתה צריך לצור בידך ולהוליך, ולא תחלל אותו כסף על כסף שני.
לפיכך, אין מחללים סלעים על דינרים, כי הסלעים הם "כסף ראשון", ואין מחללים ועושים מהם "כסף שני", ולקמן מפורש דאף סלעים על סלעים אין מחללים.
ובית הלל סברי: "כסף" מיותר כתוב בפרשה,  9  ודרשינן: "הכסף" "כסף" ריבה הכתוב לצור בידו ולהעלות, ואפילו כסף שני.  10 

 9.  א. יש שפירשו: היה הכתוב יכול לומר "ונתתה בכסף, וצרת בידך" וגו', וממילא היינו מפרשים דקאי אכסף דלעיל מינה, ונמצא שתיבת "הכסף" מיותרת. (לא נאמר בפרשה "כסף" אלא "בכסף" או "הכסף"). ב. בפשוטו בית שמאי ובית הלל דרשו שתי דרשות חלוקות; בית שמאי דורשים מלשון "הכסף" שבא למעט, ובית הלל דורשים ממה שנאמר "כסף" מיותר בפרשה, ובית שמאי לא למדו מיתור לשון כסף בפרשה, וכן משמע מפירוש רש"י. אלא דלפי זה לא נתפרש מה דורשים בית הלל ממה שכתוב "הכסף", ומה דורשים בית שמאי מיתור לשון "כסף" בפרשה. ובריטב"א כתב: דכולי עלמא דרשי "וצרת הכסף", דמיותר לדרשא, אלא דבית שמאי דרשי דלמיעוטא בא, ובית הלל דרשי דלרבות בא. ג. והנה, מחלוקת בית שמאי - שממעטים "כסף שני" מ"הכסף", ובית הלל - שמרבים "כסף שני" מאותו מקרא, צריכה תלמוד, כי אם מ"סברא חיצונית" יש לומר: כסף ראשון ולא כסף שני, אם כן מדוע צריכים בית שמאי לדרוש דבר זה ממיעוטא ד"הכסף"! ? ואם מ"סברא חיצונית" יש לומר: כסף ראשון ואפילו כסף שני, אם כן מדוע צריכים בית הלל לדרוש דבר זה מריבויא דקרא! ? וראה להלן מז ב שמ"וצרת הכסף" למדו לרבות כל דבר שנצרר ביד (לדעת רבי ישמעאל), או כל דבר שיש לו צורה (לדעת רבי עקיבא), ומבואר בתוספות (לעיל מד א סוף ד"ה אסימון) שדין זה נלמד מריבויא דקרא, ולא מסברא, וצריך תלמוד, הרי מריבויא דקרא ילפינן: כסף ראשון - ואפילו כסף שני, ומנין ללמוד גם לרבות כל הנצרר ביד, או כל שיש בו צורה! ? וראה ב"ספרי" שלמדו מהא דכסף כסף ריבה, דלא בעינן דוקא מטבע כסף אלא הוא הדין מטבע זהב ונחשת. ובסמוך להך דרשא הובאה מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ראה שם. וצריך תלמוד, אם כסף כסף ריבה מטבע זהב ונחשת, איך למדים מאותו ריבוי כל הנצרר ביד, או כל שיש בו צורה! ? ויש מי שפירש את דברי בית הלל בסוגיין כך: מ"סברא חיצונית" כסף ראשון לאו דוקא והוא הדין נמי כסף שני, ובית שמאי למדו מדרשא ומיעוטא שאין מחללים על כסף שני. אמרו להם בית הלל: הלא כסף כסף אינו דרשא של מיעוטא אלא דרשא של ריבויא, אם כן אין ללמוד מכאן למעט כסף שני, וממילא כסף ראשון ואפילו כסף שני, וריבויא דקרא איצטריך לרבות כל דבר הנצרר ביד לדעת רבי ישמעאל, או על כל פנים כל דבר שיש בו צורה. (וממילא שמעת מינה דלא בעינן מטבע של כסף דוקא, והוא הדין נמי מטבע של זהב ושל נחשת). וזהו מה שכתב רש"י: כסף יתירא כתיב בפרשה, כלומר אין דורשים כאן מיעוט מה"א ד"הכסף", היות ומסתבר לדרוש כאן ריבוי, שהרי כסף יתירא כתיב בפרשה. (ושוב נמצא שאין כאן פלוגתא בין רש"י וריטב"א בביאור פלוגתא דבית שמאי ובית הלל).   10.  ראה ברמב"ן וברשב"א אם יש ללמוד מכאן שזהב הוי טיבעא ביחס לכסף, כילדותיה דרבי, ועל כן לא נחלקו בית שמאי ובית הלל, אלא מטעם כסף ראשון וכסף שני, או דלענין מקח וממכר יש לומר כזקנותיה דרבי, ושאני מעשר שני.
אבל פירות על דינרין, דברי הכל, בין לבית שמאי, בין לבית הלל, מחללינן, דאכתי "כסף ראשון" הוא.  11 

 11.  וזהב "טיבעא" הוא לכולי עלמא, ולא "פירא", שהרי אפילו לבית שמאי, מה שאין מחללים סלעים של כסף על דינרי זהב, הוא היות ואין מחללים כסף על כסף, ולא מחמת דהוי חילול טיבעא אפירי.
וחד משניהם (רבי יוחנן או ריש לקיש  12 ) אמר: אף בפירות על דינרין של זהב נמי מחלוקת.

 12.  לפי מסקנת הגמרא בסוגיא הקודמת, יש להוכיח מדברי רבין, שרבי יוחנן סובר אליבא דבית שמאי, שמחללים פירות על דינרי זהב, ומה שהגמרא כאן לא עמדה על זה, הוא היות ובלא הכי נדחה ביאור זה, כדלקמן.
בית שמאי סוברים: מטבע של זהב "פירא" הוא, ואין מחללים עליו סלעים של כסף, היות וטיבעא אפירא לא מחללינן, וכמו כן אין מחללים עליו פירות ממש, היות ופירא אפירא לא מחללינן.
ובית הלל סוברים: מטבע של זהב "טבעא" הוא, ואפשר לחלל עליו מעשר שני, בין פירות על דינרי זהב, ובין סלעים על דינרי זהב.
ותמהינן: ולמאן דאמר סלעין על דינרין מחלוקת ולא בפירות על דינרין, וסוברים בית שמאי: "הכסף" - כסף ראשון ולא כסף שני.
אם כן, אדמיפלגי, מדוע שנה התנא את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בסלעין על דינרין, ויש מקום לטעות ולומר שטעמם של בית שמאי האוסרים לחלל הוא היות ומטבע זהב נחשב "פירא".
לפלגי בסלעין על סלעין, ששניהם של כסף,  13  ויהיה ברור שבית שמאי אוסרים מטעם כסף ראשון ולא כסף שני!?

 13.  הקשו בתוספות הרא"ש: שמא מה שנקט התנא סלעין על דינרים ולא נקט סלעים על סלעים, הוא משום אורחא דמילתא, שאין דרך לחלל סלעים על סלעים! ? ותירצו: פעמים שיש לו סלעים של חוץ לארץ, ורוצה הוא לחללם על סלעים של ארץ ישראל, היות וסלעים של ארץ ישראל חריפים לצאת בירושלים יותר מאשר סלעים אחרים. ועוד תירצו: פעמים שהוא בירושלים, ויש לו סלעים של מעשר שני בביתו, ורוצה לחללם על מעות שבידו.
ומשנינן: אי אפלגי בסלעין על סלעין, אכן לא היה מקום לטעות בהבנת טעמם של בית שמאי.
אבל בדעת של בית הלל היה מקום לטעות, כי הוה אמינא: הני מילי, מה שהתירו בית הלל לחלל, הוא דוקא בסלעין על סלעין.
אבל בסלעין על דינרין, מודו להו בית הלל לבית שמאי, דדהבא לגבי כספא "פירא" הוי, ולא מחללינן טבעא אפירא.
קא משמע לן התנא, שיכול הוא לחלל לדעת בית הלל, אפילו סלעים על דינרים.  14 

 14.  בפשוטו, סלקא דעתך אמינא שדהבא לגבי כספא "פירא" הוי אליבא דכולי עלמא, ולא שרו בית הלל אלא סלעים על סלעים. וקא משמע לן הך מתניתין שני דברים: א. רשאי אדם לחלל מטבע על מטבע, ולא אמרינן "הכסף" - כסף ראשון ולא כסף שני. ב. אף סלעים על דינרים אפשר לחלל, ולא אמרינן הכא טיבעא אפירא לא מחללינן. - על פי ריטב"א. (ויש לדון אם משנה זו סוברת כילדותו של רבי, שכסף קונה את הזהב, ואם כן דינרי זהב על סלעים לא מחללינן, או שאף לזקנותו של רבי מותר לחלל סלעים על דינרים, כי כל המטבעות אינם אלא טיבעא ולא "פירא").
תא שמע, שאף לבית שמאי אין אומרים: כסף ראשון ולא כסף שני.
הפורט סלע של מעשר שני, מי שיש לו סלע של מעשר שני, ורוצה הוא להחליפו בירושלים בפרוטות של נחשת.
בית שמאי אומרים: בכל הסלע, את כל הסלע, יכול הוא  15  להחליף למעות (פרוטות) של נחשת.

 15.  א. על פי רש"י. משמע, בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים, ובתוספות תמהו על פירושו כי במסכת עדויות משמע שבית שמאי אינם מקילים. וכתבו התוספות (והר"ש משאנץ): לדעת בית שמאי עליו להחליף את כל הסלע בפעם אחת, היות והשולחני נוטל שכר על כל החלפה שהוא עושה, ואם יחליף עתה רק את חצי הסלע בפרוטות ואת חציו בשקל כסף, ואחר כך יחזור ויחליף את השקל בפרוטות, הרי שכרו של השולחני כפול, ונמצא מעשר שני מפסיד. (ראה מהר"ם שי"ף). ב. זה לשון רש"י: אם בא להחליף את כל הסלעין שבידו במעות, יחליף. משמע שיש בידו כמה סלעים להחלפה. (וכן כתב רש"י לעיל ד"ה ה"ג הפורט). לפי זה אין מקום למה שהובא לעיל בשם התוספות, ולדברי התוספות צריך לומר שהמשנה מדברת במי שיש לו רק סלע אחד, ובכהאי גוונא בית שמאי אינם מקילים. (ואף על פי שכאשר יש לו כמה סלעים, בית הלל מחמירים ובית שמאי מקילים, מכל מקום בנידון המשנה, אינם מקילים. ראה יומא פ ב: כי אתשיל לעניין עוג מלך הבשן אתשיל).
ובית הלל אומרים: לא יחליף את כל הסלע בפרוטות של נחשת, שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן, ויפקיד אותם בעיר עד שיבא שוב ברגל הבא, ובינתיים יתעפשו פרוטות הנחשת.  16 

 16.  ואין לשאול, הרי יכול הוא לחזור ולהחליף את פרוטות הנחשת במטבעות של כסף! ? כי אף זו אינה תקנת המעשר, שהרי בכל החלפה גובה השלחני את שכרו, ונמצא מעשר שני מפסיד חינם בכל החלפה והחלפה.
לפיכך, בשקל, חצי סלע, ישארו בידו מטבעות של כסף, ובשקל יפרוט למעות של נחשת.
עתה מוכיחה הגמרא שאפילו לדעת בית שמאי לא אמרינן: כסף ראשון ולא כסף שני:
השתא, אם כספא לגבי פריטי של נחשת מחללינן, ולא אמרינן: כסף ראשון ולא כסף שני.
לגבי דהבא דחשיב מיניה, מי אמרינן, וכי אטו אמרינן, כסף ראשון ולא כסף שני!?  17   18  אמר, דחה, רבא: וכי אטו מחילול מעשר שני בירושלים קמותבת (אתה מקשה)!?

 17.  לא נתפרש מאי "קל וחומר" הוא; דלענין כסף ראשון ולא כסף שני שניהם שוים (ואדרבה, הרי "חשוב" הוא סברא להחשיבו יותר בטיבעא, אם כן, שמא נחשת דלא חשוב ולא חריף הוי כמו פירא לענין זה, ורק ביחס לכסף וזהב דחשיבי נימא כסף ראשון ולא כסף שני). וב"דבר יעקב" פירש: אם אין איסור לחלל על כסף שני, מסלע של כסף על פרוטות נחשת, אף על פי שהכסף השני גרוע מן הראשון, כל שכן שאין איסור לחלל כסף על זהב, שהכסף השני חשוב ועדיף מהראשון. וראה ב"תורת חיים" (ובחידושים המיוחסים לריטב"א).   18.  א. בודאי ידע המקשן שחלוק דין קניית פירות בירושלים מדין חילול חוץ לירושלים, שחוץ לירושלים עיקר החילול הוא פירות על מעות כדי להקל משאו, ובירושלים עיקר החילול הוא מעות על פירות כדי לאכלם, כמו שמפורש בתורה, אלא דסלקא דעתיה שלענין "כסף" ראשון ולא כסף שני אין לחלק ביניהם - תוספות. וראה ברשב"א שחלק על זה. (קא סלקא אדעתין שכסף ראשון ולא כסף שני, אינו מצוה דגברא - שצריך הוא להביא לירושלים את הכסף הראשון, אלא הוי דין מסויים בחילול - שאין כסף ראשון מתחלל על כסף שני, שאם לא תאמר כך, הרי לא קשה מידי מהיתר החילול בירושלים. ולפי המסקנה יש להסתפק אם קא משמע לן דהוי מצוה על הגברא להביא לירושלים דוקא את הכסף הראשון, או דאף דהוי דין מסויים בחילול, מכל מקום, כאשר נכנס לירושלים פקע איסור זה ויכול הוא לחלל מטבע על מטבע). ב. לפי הסלקא דעתך, דירושלים וחוץ לירושלים שוים, צריך לומר דהא דקתני "בירושלים", אורחא דמילתא הוא, כי חוץ לירושלים דרך לחלל פרוטות על כסף להקל המשא, ובירושלים מחללים כסף על פרוטות לצרכי הוצאה - ריטב"א.
הרי שאני ירושלים, דכתיב ביה, במעשר שני (דברים יד כו): "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך, בבקר ובצאן וביין ובשכר, ובכל אשר תשאלך נפשך, ואכלת שם לפני ה' אלוקיך", אם כן, יכול הוא לקנות מאכל ומשקה, אף על פי שאין מחללים טיבעא אפירא חוץ לירושלים, וכן יכול הוא לחלל בירושלים כסף ראשון על כסף שני, כדי לקנות בכסף השני מאכל ומשקה.  19 

 19.  הקשו התוספות: והא אין קונים בכסף מעשר שני בירושלים כל דבר, ורק דבר שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע קונים כדילפינן בעירובין כז ב מכלל ופרט וכלל, אם כן כיצד יתכן לרבות מהך קרא ד"ונתתה הכסף" כו' לפרוט סלע כסף בפרוטות נחשת! ? ותירצו: דלא ממעטינן מכלל ופרט וכלל אלא מים ומלח, אבל לא פרוטה, דבפרוטה קונים בקר וצאן וכו' שהם פרי מפרי וגידולי קרקע. והריטב"א תירץ: בודאי כסף אינו "פרי מפרי וגידולי קרקע", והכי קא אמר רבא: כיון דרחמנא אמר: "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך", על כרחו צריך להחליף את הכסף שהביא לירושלים בפרוטות, שבירושלים פרוטות חריפי טפי, והן צריכין לקנות דברים קלים שאי אפשר לקנותם בכסף. וראה עוד ברשב"א.
תא שמע, שאף חוץ לירושלים, מתירים בית שמאי לחלל מטבע על מטבע, ולא אמרינן: כסף ראשון ולא כסף שני: הפורט סלע ממעות מעשר שני, מי שמחליף מעות (פרוטות) נחשת בסלע של כסף.
בית שמאי אומרים: יכול הוא לפרוט בכל הסלע מעות.
ובית הלל אומרים: בשקל, בחצי סלע, יפרוט את המעות לכסף, ובשקל לא יפרוט אותם, וישאיר בידו מעות נחשת.
ומכאן יש ללמוד, שבין לדעת בית שמאי ובין לדעת בית הלל, מותר להחליף מטבע נחשת, שעליו חיללו פירות מעשר שני, במטבע כסף, ואין אומרים: כסף ראשון ולא כסף שני.
אלא, דכולי עלמא: "הכסף כסף" ריבה, ואפילו כסף שני.  20 

 20.  וההיא לישנא דפליגי בית שמאי ובית הלל אם ממעטינן כסף ראשון ולא כסף שני או לא, לא נאמרה כלל, וטעות הוא. אי נמי, אפשר שאמנם כך נתפרשה מחלוקתם, אך מה שאמרו כסף ראשון ולא כסף שני, אינו דין תורה, אלא מדרבנן שמא ישהה עליותיו, כדלקמן, וקרא אסמכתא בעלמא, ולא כמו דסלקא אדעתין מעיקרא דמדאורייתא ממש הוא - ריטב"א.
אלא אי איתמר פלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש במשנה זו, הכי איתמר, כך נשנתה מחלוקתם:  21 

 21.  עתה חוזרת בה הגמרא גם מהאוקימתא הראשונה, שהעמדנו מחלוקת בית שמאי ובית הלל, אם כילדותו של רבי או כזקנותו - רשב"א.

דרשני המקוצר[עריכה]