פרשני:בבלי:בבא מציעא כד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא כד א

חברותא[עריכה]

ג. ובאושפיזא. כששואלין אותו על אושפיזו (מארחו), אם קבלו בסבר פנים יפות, אומר לאו. ומדה טובה היא זו, כדי שלא יקפצו בני אדם שאינם מהוגנים על אותו אדם תמיד, ויכלו את ממונו  101 .

 101.  כך פירשו רש"י ותוס'. והרמב"ם כתב, דאם נתארח אצל שמעון, יאמר: אצל ראובן אני מתארח, כדי שלא יטריחו על זה שנתארח אצלו. והקשו תוס' על פירושם, הא אמרינן במסכת ברכות: "אורח טוב אומר: כל מה שטרח בעל הבית, לא טרח - אלא בשבילי!" ותירצו, דהתם מיירי בבני אדם מהוגנים, והכא - בשאינם מהוגנים. ובמגן גבורים תירץ, שאין הכוונה התם שמפרסם כך ברבים, אלא שצריך שיחשוב כך בלבו, שיחזיק טובה לבעל הבית, ואל יהא כפוי טובה. וכן תירצו עוד אחרונים.
והוינן בה: מאי נפקא מינה לנו בזה שתלמיד חכם רגיל לשנות בדברים אלו?
אמר מר זוטרא: לענין אהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא.
אי ידעינן ביה באותו אדם, דלא משני (שאינו משנה דיבורו מהאמת) אלא בהני תלת מילי שאמרנו, שתלמידי חכמים רגילים לשנות בהם, אבל בשאר דברים הוא תמיד דובר אמת - מהדרינן ליה בטביעות עין  102 .

 102.  כך איתא בפוסקים (הרי"ף הרמב"ם והרא"ש), שמחזירין אבידה בטביעות עין רק לצורבא מרבנן שאינו משנה בדיבורו. ותמה הב"י, למה השמיטו הפוסקים את דברי רבי יוחנן במסכת שבת (קי"ד א): "איזהו תלמיד חכים שמחזירין לו אבידה בטביעות עין, זה המקפיד על חלוקו להפכו"? ותירץ הפרישה, שהם מפרשים שרבי יוחנן לא בא להוסיף עוד תנאי להחזרת אבידה בטביעות עין, אלא כוונתו, שגם אם משנה בדיבורו בשאר דברים, מכל מקום אם הוא מקפיד על חלוקו, יחזירו לו את חלוקו שאבד ממנו בטביעות עין. וכיון שבסוגיין משמע שאם משנה בדיבורו אין מחזירין לו שום אבידה, נדחו דברי רבי יוחנן להלכתא. ובמסכת חולין (מ"ד ב) איתא: "איזהו ת"ח, זה הרואה טריפה לעצמו". ופירשו שם התוס', דמהדרי ליה אבידתו בטביעות עין. וכן פירש הרא"ש. וכ' שם המעדני יו"ט, שאם הוא רואה טריפה לעצמו, אין צריך לבדוק אחריו אם משנה בהני תלת מילי, ומחזירין לו אבידתו.
ואי משני מדיבורו גם במילי אחריני - לא מהדרינן ליה בטביעות עין, אלא רק בסימנים או עדים.
מר זוטרא חסידא, אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא (נגנב ממנו כוס כסף בעת ששהה באכסניה  103 ).

 103.  כתב רש"י, שהכוס היתה של אושפיזו. וכתבו באחרונים, שמה שדקדק רש"י לפרש כן, היינו משום שאם היתה הכוס שלו, לא היה עושה דין לעצמו, וכופה את אותו תלמיד על דבר שאינו מבורר. אלא, כיון שהיתה הכוס של אושפיזו, דנו מר זוטרא, ועשה על דרך פסק דין.
חזיא מר זוטרא לההוא בר בי רב, דמשי ידיה, ונגיב בגלימא דחבריה (ראה מר זוטרא תלמיד אחד, שרחץ ידיו, וניגבן בבגד של חבירו).
אמר: היינו האי (ודאי זהו הגנב), דלא איכפת ליה אממונא דחבריה.
כפתיה (כפהו  104  מר זוטרא) - ואודי (והודה אותו תלמיד בגניבה).

 104.  בשטמ"ק הביא בזה ב' פירושים, או שהלקהו בשוטים (וכן פירש הרא"ש), או שכפהו בדברים. דהיינו, שנדהו עד שיודה על האמת.
מעשה זה הובא כאן, ללמדנו שממנהג האדם בחייו הרגילים - אנו למדים על יושר מידותיו. ולכן, אם אנו יודעים על צורבא מרבנן שהוא דובר תמיד אמת, אפשר לסמוך על דבריו, ולהשיב לו אבידה בטביעות עין.
תניא: מודה רבי שמעון בן אלעזר (שאמר במשנתנו, כלי אנפוריא אין חייב להכריז) בכלים חדשים ששבעתן העין - שחייב להכריז  105 .

 105.  כתבו התוס', דמשמע שלרבנן, אפילו אם לא שבעתן העין - חייב להכריז. עיי"ש. ופסקו הפוסקים, שאין צריך להכריז על דבר שלא שבעתו העין. ותמה הלחם משנה, כיון שרבנן חולקין, למה לא פסקו כרבנן? וכתב, דכיון שהאמוראים מפרשים את דברי רבי שמעון, משמע שהלכה כמותו. וכן כתב הרא"ש: "דמסתבר טעמיה, ועוד, דשקלו וטרו אליביה".
ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין, שאינו חייב להכריז עליהם: כגון בדי מחטין (דבר שתולין בו מחטים), וצינוריות (מזלגות קטנות שנשים טוות בהן זהב), ומחרוזות של קרדומות. שדברים אלו דומים הם מאד האחד לחבירו, ואם אין בהם סימן, קשה להבחין ביניהם.
עוד שנינו בברייתא: כל אלו דברים שאמרו "אינו חייב להכריז", אימתי מותרים הם למוצאן - בזמן שמצאן אחד אחד. שמצא בד אחד, או שמצא מחרוזת אחת.
אבל מצאן שנים שנים - חייב המוצא להכריז: מחטין מצאתי! והמאבד יבוא ויאמר: בדי מחטין היו, ושנים היו  106   107 .

 106.  כך כתב הרא"ש, וכן הוא בשטמ"ק ובטור. וכתבו האחרונים שבזה מיושב שכאן אמרינן ששנים הוי סימן, ואילו גבי מטבעות אמרינן שרק שלשה הוי סימן, והיינו משום שכאן המכריז אמר רק שהיו מחטין, והמאבד נותן סימן שהיו בדין, וגם אומר את מניינם. אמנם הרמב"ם כתב: "המוצא מחטים וצנורות ומסמרים וכיו"ב, אם מצאם אחד אחד - הרי אלו שלו. שנים שנים או יתר - חייב להכריז, שמנין סימן". ותמהו עליו, למה השמיט מה שמפורש כאן, שמצאם בדים? עיין מה שכתב בזה הט"ז, ועיין בהג' הגר"א שכתב שאפשר שהיתה לרמב"ם גירסא אחרת בגמרא. עוד הקשו עליו, מאי שנא מצא ב' מחטין ממצא ב' מטבעות, שאין חייב להכריז עליהן? וכתב הסמ"ע, שמה שכתב הרמב"ם "שנים שנים", היינו שמצא שני זוגות, וזה מוכיח שהונחו מדעת, ולכן צריך המוצא להכריז, והמאבד יבוא ויתן סימן במניינן, ובכך שהיו מונחין זוגות.   107.  הקשה הב"י, הרי בדרך נפילה אין מנין סימן, לפי שאינו יודע שנפלו לו ביחד, והרי אמרינן לקמן (כ"ה א) לגבי מטבעות, שאם מצא שנים, או שלשה שאינם עשויין כמגדל, אפשר שבדרך נפילה באו לשם! ותירץ בדרכי משה, דשאני מטבעות, שכל אדם נושאן אצלו, ודרך לאבדן דרך נפילה, ולכן צריך שיהו מונחין כמגדל דהוי סימן, דבלאו הכי חיישינן שאבדו דרך נפילה, ונתייאש בעליהן מהן. מה שאין כן הכא, שדרך הני אדם לשאת מחטין רק כשזקוקין להם, וכשנושאן, יודע מניינן ומדקדק בכך, ולכן הוי מנין סימן. ועיין בתוס' רעק"א שתמה עליו, מה מועיל שיודע מניינם, סוף סוף שמא דרך נפילה אבדו! אמנם בדרישה הביא כך את דברי הדרכי משה: "יודע מנינם ומדקדק בכך וממשמש אחריהם טובא, וליכא למיחש דנפלי מיניה". ובט"ז תירץ, דשאני מעות, שאין דרך להניחם על גבי קרקע בלא כיס, ולכן אין אנו חוששין שבדרך הנחה באו לשם, ובעינן דווקא שלשה וכמגדל, דאז מוכח שהונחו שם מדעת. מה שאין כן מחטין, אפילו אם ספק הוא אם הונחו דרך נפילה או הנחה, אזלינן לחומרא, וחייב להכריז מספק. ועיין מה שתירץ בב"ח.
מאי בדי - שוכי (ענפים של אילן).
ואמאי קרו ליה בדי? משום שהם דבר דתלו ביה מידי (שתולים בו דבר) - "בד" קרו ליה. כי ההוא דתנן  108  התם במסכת סוכה לענין ערבה: עלה אחד בבד אחד. והיינו, שיש אומרים, אף אם נשתייר בערבה עלה אחד בלבד, כשהוא תלוי בבד אחד בלבד - כשרה.

 108.  באמת שם אין זו משנה, אלא מימרא. והכי איתא התם: "וכמה שיעורה, אמר רב נחמן: שלשה בדי עלין לחין. ורב ששת אמר: אפילו עלה אחד ובד אחד. עלה אחד ובד אחד סלקא דעתך? אלא אימא: אפילו עלה אחד בבד אחד". ועיין בהגהות הגר"א.
וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר:
המציל דבר מן הארי, ומן הדוב, ומן הנמר, ומן הברדלס (צבוע  109 ), ומן זוטו של ים, ומשלוליתו של נהר,

 109.  עוד הביא רש"י, שיש אומרים שהיינו נמיה, ודרכו להרוג אווזין ותרנגולין.
וכן המוצא מציאה בסרטיא (מסילה שהולכין בה מעיר לעיר) ופלטיא (או שמצא ברחבה של עיר, ששם מתקבצין לסחורה) גדולה, וכן אם מצא בכל מקום שהרבים מצויין שם  110 ,

 110.  הרשב"א ותוס' הרא"ש כתבו, דהך "כל מקום שהרבים מצויין שם", היינו דומיא דסרטיא ופלטיא, או בתי כנסיות ובתי מדרשות. אבל סתם רשות הרבים, שמצויין בו קצת אנשים, אינו בכלל זה, וחייב להכריז. אבל בתוס' כאן כתבו, דכל רשות הרבים הוא בכלל מקום שהרבים מצויין שם, ואינו חייב להכריז - אלא ברשות היחיד או בסמטא. ועיין ברשב"א מה שהקשה על שיטה זו.
בכל המקרים הללו, אף אם יש באבידה סימן, הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן  111 .

 111.  כתב הרא"ש, דהך סברא של "מפני שהבעלים מתיאשין מהן" - רק אסרטיא ופלטיא ומקום שהרבים מצויין שם קאי. אבל שאר הדברים שאמר רשב"א, דהיינו המציל מן הארי וכו', אף אם עומד בעל האבידה וצווח שאינו מתייאש, נעשה כצווח על ביתו שנפל. וכן משמע מהטור ומהמחבר. וביארו האחרונים, דבזוטו של ים וכו', שאבודה ממנו ומכל אדם, אין ההיתר משום יאוש, אלא שהתורה התירה אבידה זו, ולכן לא מהני צויחה. מה שאין כן בהך דרבים מצויין שם, ההיתר הוא משום יאוש, ואם כן, אם צווח, הרי מוכח שלא נתייאש. והקשו עליו האחרונים, הא אמרינן לקמן (עמוד ב) גבי שוקא דגלדאי שאמר ר"נ: נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים. משמע שגם במקום שהרבים מצויין אין צויחה מועלת, והוי יאוש! ותירץ הדרישה, מה שאמר הרא"ש שצויחה מועלת, היינו רק כשצווח מיד כשנודעה לו הנפילה, והאי דאמרינן גבי שוקא דגלדאי, היינו שעתה הוא צווח שלא נתייאש מעיקרא, ואין אנו יודעים מה באמת היתה דעתו, ולכן אין צויחתו מועילה, לפי שמן הסתם נתייאש בשעת נפילה. עוד כתבו האחרונים, שכוונת הרא"ש להשמיענו החילוק בין היתר יאוש להיתר אבודה ממנו ומכל אדם. דבאבודה ממנו ומכ"א כבר נעשה הפקר, ואף אם נצלה האבידה בדרך פלא, והבעלים רואים וצווחים שאינם מתייאשים, אינו כלום, כיון שנעשה כבר הפקר, וצריך זכיה מחדש. מה שאין כן במקום שהרבים מצויין שם, אם חזרו בהם הבעלים מהיאוש קודם שהגיע ליד מוצא, בטל יאושם, ואסור למוצא ליטול את האבידה, לפי שאין היאוש מוציא מיד הבעלים - עד דאתי ליד מוצא. אמנם בחי' הגרש"ש שקאפ כתב, דאף ביאוש אין מועיל חזרה, דכיון שהתורה התירה על ידי יאוש, הוי כהפקר.
איבעיא להו:
א. כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר שהרי אלו שלו - האם זה דווקא במקום שיש רוב נכרים, משום שאז הוא זוכה באבידה ממה נפשך: אם היא של נכרי, ודאי שהיא שלו, שהרי אין מצות השבת אבידה לנכרי. ואף אם נפלה מישראל, הרי המאבד מתייאש, משום שהוא סובר שאם נכרי ימצאנה - ודאי יטלנה לעצמו. ואף אם ימצאנה ישראל, לא יכריז עליה, משום שיסבור שנפלה מנכרי.  112  אבל ברוב ישראל - לא יטלנה לעצמו, אלא יכריז עליה.

 112.  הקשה המגן גבורים, אם מדובר ברוב נכרים, למה לנו לומר טעם מפני שהרבים מצויין, הרי אפילו אם אין רבים מצויין תהא האבידה של מוצאה, שהרי רוב העוברים שם - נכרים הם, ומתייאשין הבעלים! ותירץ, דאם אין רבים מצויין, אין הבעלים מתייאש, לפי שהוא סבור שעדיין לא עבר שם אדם, והוא עצמו ימצאנה. עוד תירץ, דכשאין רבים מצויין סובר בעל האבידה שהעוברים לא יטלוה, לפי שהם מתייראין, שסבורים שבעל האבידה רואה אותם, מה שאין כן כשרבים מצויין, אינם חוששין, לפי שאין דרך להניח שם דבר.
או דלמא, אפילו ברוב ישראל נמי אמר רבי שמעון את דבריו, משום שהבעלים מתייאשים, לפי שהם חוששים שימצאו את האבידה אנשים לא הגונים, ויטלוה לעצמם?  113  ב. אם תמצא לומר שאפילו ברוב ישראל נמי אמר רבי שמעון בן אלעזר את דבריו, האם פליגי רבנן עליה, או לא פליגי?

 113.  כך ביארו התוס' בטעם צד זה. ובשטמ"ק הביא בשם הראב"ד, דהינו משום מיעוט נכרים, דאמרינן ששל נכרי היא, ואף אם של ישראל היא, מתייאש ממנה, כיון דשכיחי שם נכרים. ולא אמרה תורה השב - אלא במקומות המיוחדים לישראל.
ג. ואם תמצא לומר שפליגי רבנן על דבריו, ברוב ישראל ודאי מסתבר לומר שפליגי, וסוברים הם שחייב להכריז. אבל עדיין יש להסתפק, האם ברוב נכרים גם כן פליגי, או לא פליגי?
ד. ואם תמצא לומר שפליגי רבנן על דבריו אפילו ברוב נכרים, עדיין יש להסתפק אם הלכה כמותו, כרבי שמעון, או שמא אין הלכה כמותו?  114  ה. ואם תמצא לומר שהלכה כמותו, האם דוקא ברוב נכרים הלכה כמותו, או שאפילו ברוב ישראל הלכה כמותו?

 114.  אף שיחיד ורבים - הלכה כרבים, מכל מקום איבעיא לן אי הלכתא כוותיה, משום דמסתבר טעמיה, וכעין האי דאמרינן במסכת נדה "הלכה כחכמים. פשיטא! יחיד ורבים הלכה כרבים! מהו דתימא כרבי חנינא דמסתבר טעמיה, קמ"ל". רשב"א. ובפני יהושע כתב, דבעל האבעיא ידע את המשנה דמסכת מכשירין המובאת להלן, שדווקא ברוב ישראל חייב להכריז, ונסתפק אי פליגי רבנן וסברי דאף ברוב נכרים חייב להכריז, ואם כן, יש לפסוק כרבי שמעון, שהרי על כרחך המשנה דמכשירין אינה כרבנן, ורק לרבי שמעון אפשר לישבה ולהעמיד בטמון, או דלמא, הלכתא כרבנן, לפי שסתם משנה דלהלן ד"מצא פירות בכלי חייב להכריז", שמשמע אף במקום שרבים מצויין - כרבנן היא.
תא שמע, ממה ששנינו: המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובכל מקום שהרבים מצויין שם, הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.
והגמרא סבורה עתה, שמדובר בציבורי מעות, ששנינו ברישא של משנתנו שחייב להכריז עליהן. כי אם מדובר במעות מפוזרות, הרי שנינו שאפילו במקום שאין רבים מצויין - הרי אלו שלו. ועל אף שמדובר בציבורי מעות, מכל מקום, שכשמצאן בבתי כנסיות וכדומה, הואיל ורבים מצויין שם - ודאי נתייאשו הבעלים, ולכן הרי אלו שלו.
מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא? מיהו זה ששמענו מדבריו שיש להתחשב בענין מציאה בכך ש"רבים מצויין שם" - הרי רבי שמעון בן אלעזר (דלעיל) הוא!
ואם כן, שמעת מינה - שאפילו ברוב ישראל נמי אמר את דבריו. שהרי בבתי כנסיות ובתי מדרשות מצויין רוב ישראל, ונפשטה הבעיה הראשונה!
ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן - במעות מפוזרין, שאין חייב להכריז עליהם לכולי עלמא, כיון שאין בהם סימן.
ותמהינן: אי מדובר במעות מפוזרין, שאין בהן סימן, מאי אריא, מדוע נקט התנא הרי אלו שלו משום שמצאן במקום שהרבים מצויין שם? והרי אפילו אין הרבים מצויין שם - אינו חייב להכריז, שהרי אין בהם סימן!  115 

 115.  איכא למתמה, מה היתה הסלקא דעתך של המדחה להעמיד במפוזרין, וכי לא ידע שיש להקשות אי הכי וכו'?! וביאר הריטב"א, דאיכא למימר דסבירא ליה שנקט התנא בתי כנסיות ומדרשות, שמצויין שם רבנן, שמחזירין אבידה יותר מהחיוב מעיקר הדין, ולכן היינו חושבים שהמאבד אינו מתייאש, קמ"ל שאפ"ה מתייאש. והריצב"א בשיטמ"ק ביאר, שהיה המדחה סבור, שמה שבמפוזרין אין המנין סימן, היינו דווקא כשרבים מצויין שם, שאז בעל האבידה סובר שרבים לקחום, זה אחד וזה אחד, וממילא אין מנין סימן. אבל כשאין רבים מצויין, הראשון שמצאם קבצם ולקח את כולם, ולכן מנין סימן. ומקשינן עליה, דאף כשאין רבים מצויין שם מתייאש, משום שסובר שנפלו לו אחת הנה ואחת הנה, ואפשר שרבים מצאום, ולכן אין המנין סימן.
אלא, לעולם מדובר במעות צרורין, שיש בהם סימן. והכא במאי עסקינן - בבתי כנסיות של נכרים  116 . מקום כינוס ואסיפה שלהם, שמתכנסין שם להתייעץ ולהיוועד.

 116.  הקשה בשערי ישר (שער ד' פרק ח'), אמאי אמרת דברוב נכרים אין חייב להכריז משום שהולכין אחר הרוב, ואמרינן דמנכרי נפל, הרי עתה שחזר המאבד לביתו, הוה ליה הדרא לניחותא, והוה קבוע, וכמחצה על מחצה דמי, ובכהאי גוונא הרי חייב להכריז! ותירץ, שאין הספק על האדם שנפלה ממנו האבידה, אם הוא ישראל או נכרי, אלא על הרשות, דהיינו, מרשות מי פרשה האבידה, מרשות נכרי או ישראל, ולכן אין נפק"מ אם הבעלים עתה קבועים. עיי"ש.
ותמהינן: אמנם תירצת מה ששנינו "בתי כנסיות", שמדובר בשל נכרים. אבל בתי מדרשות - מאי איכא למימר? הרי בבתי מדרשות יושבים רק ישראל, ללמוד בהם תורה!
ומתרצינן: מדובר בבתי מדרשות דידן, שלנו, דיתבי בהו נכרים (שיושבים בהם שומרים נכרים). לפי שבתי מדרשות נמצאים מחוץ לעיר, ומושיבים בהם נכרים לשמרם  117 .

 117.  הקשה הרשב"א, סוף סוף איכא התם רוב ישראל, ואכתי אפשר להוכיח משם שרבי שמעון דיבר אף ברוב ישראל! ותירץ, שהואיל והכנענים קבועים שם, ונוהגים תדיר למשמש בכל פינות הבית, הרי הם נחשבים כרבים, ואם אבד שם ישראל מעות, הריהו מתייאש, לפי שסבור שודאי הכנענים הדרים שם ימצאום.
ואמרינן: השתא דאתית להכי, עתה שבאת לתרץ כך, אם כן, בתי כנסיות נמי, אפשר לומר שמדובר בבתי כנסת דידן (שלנו), ודיתבי בהו נכרים.
תא שמע, ממה ששנינו: עיר שישראל ונכרים דרים בה, ומצא בה אבידה, אם רוב דיירי העיר הם ישראל - חייב להכריז.
ואם רוב נכרים - אינו חייב להכריז.
מאן שמעת ליה דאמר "אזלינן בתר רובא"  118  - רבי שמעון בן אלעזר, שמעת מינה: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר - דווקא ברוב נכרים, אבל ברוב ישראל - לא, אלא חייב להכריז!

 118.  כתבו התוס', דהיינו דווקא לענין מציאה. ואין זה שייך לפלוגתא האם חיישינן למיעוט. וכתב החת"ס בביאור דבריהם, שאכן לא נחלקו אם חוששין למיעוט, אלא כו"ע סברי שאין חוששין. אלא שנחלקו באופן כזה, כיון שאפשר לברר על ידי הכרזה, האם חייב לברר. שת"ק סובר שכיון שאפשר לברר, לכן אין הולכין במציאה אחר הרוב, וחייב להכריז. ועיי"ש שכתב שאף לפרש"י דסבירא ליה שבאיסורין הולכין אחר הרוב אף במקום שאפשר לברר (כפי שכתב הר"ן במסכת חולין בשמו), מכל מקום גבי ממון - צריך לברר.
ודוחה הגמרא: אכן יתכן שלשיטת רבי שמעון, אף ברוב ישראל הרי אלו שלו. והא ברייתא מני - רבנן היא, ולכן דווקא ברוב נכרים - הרי אלו שלו.
ומקשינן: אם כן, תפשוט מינה בעיה אחרת שהובאה לעיל, האם נחלקו חכמים על רבי שמעון אף ברוב נכרים, שהרי מכאן מוכח דמודו ליה רבנן לרבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים!
ואמרינן: אלא, לעולם רבי שמעון בן אלעזר היא, ואכן לשיטתו - אפילו ברוב ישראל נמי הרי אלו שלו. והכא במאי עסקינן - באופן שהיה החפץ טמון ומוחבא, שמוכח שהניחו שם בעליו מדעת, ואין זו אבידה כלל, ולא נתייאשו הבעלים. ולכן ברוב ישראל - חייב להכריז  119 .

 119.  הקשה הגרעק"א, אם כן, היה יכול להעמיד אף כרבנן, ובאופן שאין בגוף האבידה סימן, אלא המקום הוא הסימן, ובאופן כזה אם סימנים דרבנן - אינו חייב להכריז, שהרי מצד הרוב צריך לתלות בנכרי, אלא שכיון שאפשר לברר על ידי הכרזה - חייב לברר, וכל זה דווקא אם יש סימן בגוף החפץ, שאז לא הפסידו חכמים למוצא על ידי תקנתם, שהרי בלאו הכי אפשר שיתברר הדבר על ידי עדים. אבל בסימן מקום, שאינו יכול להתברר על ידי עדים, לא תקנו חכמים להחזיר על פי סימן, ולהפסיד למוצא! (ואף שאף לסוברים שסימנים דרבנן מחזירין אבידה על פי סימן מקום, שם לא מקרי הפסד למוצא, שכיון שתקנו חכמים שמחזירים באופן כזה, שוב אין הבעלים מתייאש, וממילא מדין תורה לא זכה המוצא. מה שאין כן ברוב נכרים, הרי תולה המאבד בנכרי, ואם כן, מדין תורה זוכה בה המוצא). ותירץ, דעל כרחך מדובר שיש סימן בגוף החפץ, שהרי שנינו שאם היו מחצה ישראל ומחצה נכרים - חייב להכריז, ואם אין סימן בגופו, הרי מצד הספק שייך למוצא, שהרי אין כאן חזקת מרא קמא, ולא תקנו להחזיר על פי סימן במקום שיש הפסד למוצא! אלא על כרחך מדובר שיש סימן בגוף החפץ.
ותמהינן: אי מדובר בטמון - מאי עבידתיה גביה (מה עושה האבידה אצלו), מי התיר לו להגביהה? הרי היה עליו להניחה במקומה, עד שיבוא בעליה ויטלנה!
וראיה לכך, דהתנן להלן בפרקנו: אם מצא אדם כלי באשפה, אם היה הכלי מכוסה, שניכר שהונח מדעת - לא יגע בו. ואם היה הכלי מגולה - נוטל ומכריז! ומוכח מכאן, שאם אדם מוצא חפץ שניכר בו שלא אבד, אלא הניחו בעליו שם מדעת, ובדעתו לחזור וליטלו, לא יטלנו משם!
ומתרצינן: כדאמר רב פפא להלן, בתירוץ קושיא על אותה משנה: באשפה שאינה עשויה לפנות, ונמלך עליה לפנותה.
הכא נמי, מדובר באשפה שאינה עשויה לפנות, ולכן הניח שם הבעלים את החפץ, על מנת לחזור וליטלו לאחר מכן. ולבסוף נמלך עליה בעל האשפה לפנותה מיד.
שבכהאי גוונא, אם לא יטול המוצא את החפץ, הרי הוא יאבד לגמרי, לכן חייב להגביהו ולהכריז עליו.

דרשני המקוצר[עריכה]