פרשני:בבלי:בבא מציעא מט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא מט ב

חברותא[עריכה]

אמרי, אמרתי, ליה, לאותו אדם: לא, אין לי שומשמין למכור.
אמר לי אותו אדם: ליהוו הנך זוזי, שהבאתי לכאן, כדי לקנות את השומשמין, בפקדון גבך, דהא חשכה לי, ואינני יכול להביאם לביתי בשבת.
אמרי ליה: הא ביתא קמך, הרי ביתי לפניך!
אותבינהו, הניח אותו אדם את מעותיו, בביתא, בביתו של אותו תלמיד חכם, ואיגנוב המעות.
אתא אותו אדם לקמיה דרבא.
אמר ליה רבא: כל אמירת: "הא ביתא קמך"
- אינה נחשבת כקבלת אחריות על החפץ, ועל כן לא מיבעיא "שומר שכר" דלא הוי, אלא אפילו "שומר חנם" לא הוי, ופטור בעל הבית משמירת המעות.  1 

 1.  כתבו התוספות: דין זה, שאין בעל החצר מתחייב בשמירה, עד שיקבל עליו שמירה בפירוש, במחלוקת הוא שנוי (בבא קמא מז ב) וסוגיא דידן סוברת כרבי שפוטר שם את בעל החצר, אי נמי לא נחלקו שם אלא כשאמר "כנוס שורך" שבכהאי גוונא סוברים רבנן שהרי הוא כאומר לו אשמרנו אבל כשאומר לו "הא ביתא קמך", לכולי עלמא סילק עצמו לגמרי מן השמירה.
אמר רבינא: אמרי ליה לאותו תלמיד חכם שסיפר את המעשה הזה: ואם כדבריך, שלא קיבלת מעות עבור השומשמין, הא אמרו ליה רבנן לרבא: הא בעי לקבולי עליה "מי שפרע", ולדבריך, אין לשאלתם מובן, הרי אין "מי שפרע" אלא במי שחוזר בו אחר קבלת מעות!?
ואמר לי אותו תלמיד חכם: אכן, שמועה זו - שרבנן שאלו את רבא על קללת "מי שפרע", בהקשר לאותו מעשה בשומשמין, אינה נכונה, ולא היו דברים מעולם.
שנינו במשנה: נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות, יכול לחזור בו (בין המוכר ובין הלוקח).
רבי שמעון אומר: כל שהכסף בידו, המוכר, ידו על העליונה, אם רצה המוכר, יכול הוא לחזור בו, ואם רצה לקיים את המקח, אי אפשר ללוקח לבטלו.
תניא בברייתא לפרש דברי רבי שמעון:
אמר רבי שמעון: אימתי, יש למוכר אפשרות לחזור ולבטל את המקח?
בזמן ששילם הלוקח את המעות, ועדיין אין הפירות בידו, שלא משכם, ונמצא שהכסף והפירות, שניהם, נמצאים ביד מוכר, אז נתנו חכמים רשות למוכר לחזור בו, כדי שאם תפרוץ שריפה הוא יטרח להציל את הפירות.
אבל כסף שנמצא כבר ביד מוכר, ופירות כבר נמצאים ביד לוקח, אינו יכול לחזור בו, מפני שכספו בידו.
ותמהינן: וכי אטו כספו של הלוקח בידו, הרי ביד מוכר הוא!? אלא, לא תפרש את הברייתא כפשוטה, כספו בידו, והכי קאמר: מפני שדמי כספו, הפירות, בידו של הלוקח.
קא סלקא אדעתין דמשך לוקח את הפירות והרי הן בביתו.
ותמהינן: פשיטא!? הלא כאשר משך לוקח, אפילו רבנן מודים לרבי שמעון שאינם יכולים לחזור בהם, ומה חידש רבי שמעון!?  2 

 2.  רש"י. (ובפשוטו יש לפרש: אם היתה משיכה וגם מתן מעות, הרי נקנה לו המקח לגמרי, בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש, אם כן דין פשוט הוא שאין אפשרות לחזרה, ולאו משום דרבנן מודו קא מקשה, אלא שהדין מצד עצמו הוא פשוט, וצריך תלמוד.)
רבי שמעון סובר: מעות קונות דבר תורה.
אמר, תירץ, רבא: לא מדובר באופן שהלוקח עשה משיכה וקניין גמורים בפירות, אלא הכא במאי עסקינן: כגון שהיתה העלייה שבה מונחים הפירות, עלייה של לוקח המושכרת ביד מוכר (למוכר).
ואמנם אין אותה עלייה קונה ללוקח את פירותיו של המוכר בקנין חצר, אפילו אחרי שהוא שילם את מעותיו, כי חצירו של מוכר היא, היות והוא שכר אותה מן הלוקח.  3 

 3.  שיטת רש"י (כאן ולהלן קב א) שחצר מושכרת קונה לשוכר אך ברמב"ם (שכירות ו ה) נראה שחצר מושכרת קונה למשכיר. לפי זה, יפרש הרמב"ם שמעות קונות בחצר של לוקח המושכרת למוכר היות והחצר קונה ללוקח, והוה ליה כאילו משך לוקח את הפירות - "מגיד משנה" (מכירה ג ו וראה עוד ב"לחם משנה"). אך יש מן האחרונים שחלקו על הבנה זו בשיטת הרמב"ם וכתבו שהרמב"ם מודה לביאורו של רש"י, ראה "כסף משנה" שם ובש"ך (שיג א, קצח ב) ובמה שהאריך ב"דבר יעקב" קב א אות ט.
ומכל מקום, במקרה כזה, סובר רבי שמעון: מעות קונות, ואף על פי שחכמים ביטלו את קניין המעות, כאן לא תקנו חכמים שלא יקנו לו מעותיו.
כי טעמא מאי תקינו רבנן: משיכה קונה ולא מעות?
גזירה שמא יאמר לו, מוכר ללוקח: נשרפו חיטיך בעלייה.
הכא אין צורך לגזור גזירה זו, ואין חשש בדבר, שהרי הפירות ברשותיה, בעלייתו, דלוקח נינהו, ואי נפלה דליקה באונס  4  איהו, לוקח, טרח ומייתי לה.  5  מספרת הגמרא: מעשה בההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא, שילם כסף בעבור חמור שהוא רצה לקנות.

 4.  כי אם תפרוץ השריפה על ידי פשיעה של בעל האש, יהיה עליו לשלם גם על הפירות, ואין צורך לבטל דין תורה עבור מקרה זה - גמרא לעיל מז ב.   5.  א. לשון הגמרא משמע שהלוקח יטרח להביא את פירותיו, אך בפשוטו היות והעליה שלו על כן יטרח הלוקח לכבות את הדליקה, וצריך תלמוד. וזה לשון המאירי: אין הלוקח יכול לחזור והוא הדין למוכר, שהרי כל עצמה של משיכה זו לא הותקנה אלא שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה, ובזו - הלוקח יודע בכך, וכן שיש לו רשות וטענה להכנס בשלו להצלת ביתו, ואם נפלה דליקה הרי הוא טורח ומציל, ונמצא שחזר הענין לדין תורה, שלא להיות אחד מהם חוזר, ואף על פי שדברים אלו לרבי שמעון נאמרו, מדרבי שמעון נשמע לרבנן. ב. כתב הרשב"א: הוא הדין כשהיה ביתו של מוכר מושכר ללוקח תמן, והרי הוא בידו להצלה. נחלקו הראשונים האם מיירי דוקא כשהלוקח גר בבית שתחת עלייתו המושכרת למוכר, או שאפילו אם אינו גר כאן, מכל מקום היות והבית שלו, מצוי הוא שם ולא יסמוך על הצלת המוכר.
לסוף שמע, דקא בעי למנסביה דבי פרזק רופילא, הוא שמע שמשרתיו של "פרזק" משנה המלך, רוצים ליטול את החמור.
אמר ליה לוקח למוכר: הב לי זוזי, החזר לי את מעותי, לא בעינא חמרא, אינני רוצה את החמור.
אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: יכול הלוקח לחזור בו ולבטל את המקח,  6  שכדרך שתיקנו שמשיכה קונה ולא מעות, במוכרין, כדי שיוכל המוכר לחזור בו, כך תיקנו משיכה בלקוחות, שיוכל הלוקח לחזור בו, אם ירצה, כל זמן שלא נתן מעות.

 6.  כתב המאירי: כבר ביארנו למעלה (מז ב ד"ה זו היא, וראה שם במאירי ב"בעל המאור" וב"מלחמות" להרמב"ן ביאור מעשה דהכא, מתי חזר בו הלוקח וממה חשש) שכל שחזר מחמת אונס אין בו מי שפרע, והוא הענין שלא הוזכר מי שפרע במעשה של פרזק רופילא, ויראה שאף חסרון דברים אין בו, ומכל מקום יראה שלא נאמר כן אלא באונס הניכר.
מתניתין:
משנה זו עוסקת בדיני אונאה, מהו שיעורה, ועד אימתי יכול המתאנה לדרוש את תשלום הונאתו.
ה"אונאה" היא במחיר החפץ הנקנה, בין מצד המוכר ובין מצד הקונה. דהיינו, אם העלה המוכר את מחירו של החפץ מבלי שיידע מכך הקונה, נתאנה הקונה על ידי המוכר. ומאידך, אם שילם הקונה במחיר שהוא פחות מערך החפץ, נתאנה בכך המוכר על ידי הקונה.
שלשה כללים לשלשה שיעורים של אונאה נאמרו, ובלשון חכמים הם נקראו בשלש לשונות: "מחילה", "אונאה" ו"בטל מקח":
א. "מחילה". אם היה המחיר גבוה או נמוך בשיעור שהוא פחות משישית ממחירו האמיתי של החפץ, חל המקח, ואין המתאנה זכאי לדרוש את תשלום הונאתו, כיון שהוא מוחל על האונאה המועטת.  1  והוא קרוי "נקנה מקח".

 1.  ונחלקו הראשונים האם יש בכלל איסור להונות בפחות משתות היות והמתאנה מוחל על הונאתו. לדעת החינוך (שלז) מותר לכתחילה, ואילו הרא"ש (סימן כ) מסתפק בדבר, כי יתכן שמותר בגלל שכך הוא דרך מקח וממכר, או שמא אסור, וכתב שירא שמים יצא ידי שניהם, שאם נתאנה, הוא אינו דורש את ההונאה, ואם אירע שהוא עצמו הונה אדם אחר בפחות משתות, הוא מחזיר את ההונאה (סמ"ע חו"מ רכז ו, ס"ק יד). המחילה בפחות משתות היא רק לגבי הונאה במחיר, אך לא לגבי אונאה בחישוב של מידת הדבר או משקלו או מניינו, שבהם אפילו טעות או אונאה כל שהיא, חוזר לעולם. רמב"ם מכירה טו א ונחלקו האחרונים בשאלה אם עדיין לא שילם הקונה את המעות, האם יכול המוכר לדרוש ממנו לשלם עתה את כל מלוא התשלום שנקבע ביניהם, על אף שעתה התברר שהיתה אונאה במחיר, והוא טוען שאינו מוחל על הונאתו. לדעת הסמ"ע (רכז יד) בטלה דעתו, וצריך לשלם את מלוא הסכום, ואילו המחנה אפרים (אונאה יג) סובר שיסוד דין מחילה בנוי על דעת רוב בני אדם שמוחלים, אבל אדם זה שלא שילם עדיין, יכול לטעון שהוא מן המיעוט שאינם מוחלים, ופטור מלשלם את המחיר הגבוה.
ב. "אונאה". אם היה שיעור האונאה ששית (הנקרא "שתות") מהמקח, זכאי המתאנה לדרוש בחזרה את דמי הונאתו. אך אין הוא יכול לדרוש את החזרת המקח.  2  ושיעור זה של שתות, הוא הקרוי "אונאה", וקרוי גם "קנה, ומחזיר אונאה".

 2.  כך נפסק להלכה. אבל נחלקו בדבר רבי נתן ורבי יהודה הנשיא, לקמן, כאשר רבי יהודה הנשיא סובר שבשתות ידו של המתאנה היא על העליונה, ויכול המוכר המתאנה לדרוש את החזרת המקח, אם ירצה, ויכול הלוקח המתאנה לדרוש את החזרת מעותיו, אם ירצה בכך.
ג. "בטל מקח". אם היתה האונאה ביותר משתות, בטל המקח אפילו אם רצה המאנה לשלם למתאנה את דמי הונאתו, ואופן כזה נקרא "בטול מקח".
בחלק הראשון, מבארת המשנה את שיעור האונאה של שתות, ונותנת לכך דוגמא:
האונאה, לדוגמא, היא: כאשר היתה האונאה ביחס של ארבעה זוזי (מעות) כסף, מעשרים וארבעה כסף, לסלע.
דהיינו, סלע העשוי מכסף, יש בו עשרים וארבע מעות כסף (בסלע יש ארבעה דינרים, ובכל דינר יש שש מעות כסף), ולכן, אם היה המקח בסלע, שהוא עשרים וארבע מעות, והיתה בו אונאה של ארבע מעות כסף, הרי זו אונאה, ששיעורה הוא שתות למקח.  3 

 3.  אבל בפחות מכך, מוחל המתאנה על אונאתו, כיון שאינו מקפיד על ייקור החפץ (או על הוזלתו), בפחות משתות.
ועתה, בחלק השני, מבארת המשנה את שיעור הזמן שבו אפשר לדרוש את תשלום האונאה:
עד מתי מותר  4  לו למתאנה לדרוש מהמאנה אותו להחזיר את דמי הונאתו?

 4.  נקט התנא בלשון "מותר" ולא בלשון "אפשר" כדי לומר שאפילו קללת "מי שפרע" אין למי שחוזר בו בעקבות אונאתו על ידי חבירו. רש"י.
עד כדי שיראה המתאנה את החפץ לתגר, המכיר במחירים, או לקרובו של המתאנה.  5 

 5.  ואם שהה פרק זמן ארוך יותר, מחל בכך על אונאתו, ואינו יכול לתובעה עוד. רש"י. ומשערים את פרק הזמן הזה לפי הרוב, ואין משערים לכל אחד לפי מצבו, כי אם כן נתת דבריך לשיעורים. תוס'.
ומביאה עתה המשנה, בחלקה השלישי, מעשה שהיה, והורה רבי טרפון בלוד: האונאה היא בשיעור של שמונה כסף מעשרים וארבע כסף לסלע, שהוא שליש למקח.
ושמחו תגרי לוד, כיון שהם היו בקיאים במחירים, והיו יקרנים, ומוכרים במחיר שהוא גבוה יותר משתות, ומעתה יכלו לייקר את מחיריהם מבלי שהלקוחות יוכלו לדרוש את החזרת דמי האונאה, בשיעור של עד פחות משליש.
ואמר להם רבי טרפון לאחר מכן: כל היום מותר למתאנה לחזור בו, ולדרוש את דמי אונאתו, גם לאחר שעבר פרק הזמן בכדי שיראה לתגר או לקרובו.
אמרו לו: יניח לנו רבי טרפון במקומינו! אין אנו צריכים את הוראותיו.
וחזרו לדברי חכמים, שהאונאה היא עד שתות, אך אינו יכול לחזור בו המתאנה במשך כל היום, אלא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו.
גמרא:
התנא במשנה נקט ששיעור האונאה, הוא "שתות למקח". ורק באופן כזה הדין הוא שלא בטל המקח, אלא חייב המאנה להחזיר למתאנה את דמי האונאה.
ומשמעות הלשון "שתות למקח", היא, ששית מערכו האמיתי של המקח. אך אין במשמעות זו ששית מסכום המטבעות המשולמות עבור המקח.
ולפעמים יש הבדל ביניהם.
כגון, אם ערך המקח האמיתי היה שש מעות, והונה המוכר את הקונה, ומכרו לו בשבע מעות. הרי יחסית למחירו האמיתי של המקח, יש כאן אונאה של מעה אחת שהיא ששית משיווי המקח. אבל יחסית לשבע המעות ששולמו עבור המקח, הרי המעה האחת הנוספת, היא אונאה של שביעית בלבד.
ומביאה הגמרא מחלוקת אמוראים בענין זה:
אתמר: רב אמר: "שתות מקח" דוקא שנינו, ורק באופן כזה צריך המאנה לשלם את דמי האונאה, ואי אפשר לבטל את המקח אם הוא משלם את דמי האונאה, אך אם היה שיעור האונאה של שתות במטבעות המקח, ולא בערכו של המקח, לא נאמרו בו דיני האונאה של שתות מקח.
ושמואל אמר: "שתות מעות", נמי שנינו. גם באופן שהיתה האונאה שתות מעות, ולא שתות המקח, נוהגים בה דיני הונאה כמו בהונאת שתות. והיינו, שצריך להחזיר את דמי האונאה, ולא מתבטל המקח אם מסכים המאנה להחזיר את דמי האונאה, כמו שהדין הוא בהונאת "שתות מקח". ומבארת הגמרא את מחלוקתם:
אם היה שיווי המקח, שוי, שוה שיתא, שש מעות כסף, ונמכר בחמשא, בחמש מעות, ונתאנה המוכר במעה אחת, שהיא שתות מערכו האמיתי של המקח (אך חמישית מסכום המעות ששולמו),
או אם היה המקח שוי שיתא, ונמכר בשבעה זוזים (מעות), ונתאנה הקונה במעה אחת שהיא שתות מערכו האמיתי של המקח (אך שביעית מסכום המעות ששולמו) -
בכך כולי עלמא, רב ושמואל, לא פליגי, לא נחלקו שנוהגים כאן דיני אונאה של שתות, היות דבתר מקח אזלינן, ו"אונאה" הויא.
כי גם שמואל, הסובר ששתות מעות נמי שנינו, מודה הוא ששתות במקח עצמו, ודאי נוהג בו דין אונאה של שתות, על אף שאין כאן שתות במעות המקח (כשהם אחד לחמש, או אחד לשבע).
כי פליגי רב ושמואל, בכגון:
שוי, שוויו האמיתי של המקח היה חמשא, והוא נמכר בשיתא. שאז האונאה היא כלפי הקונה, בזוז אחד, שהוא חמישית מערכו האמיתי של המקח, אך הוא שתות מהמעות ששולמו עבורו בפועל.
ושוי שבעה בשיתא. שאז האונאה היא בזוז אחד כלפי המוכר, שהוא שביעית מערכו האמיתי של המקח, אך הוא ששית מדמי המקח ששולמו.
לשמואל, דאמר "בתר מעות נמי אזלינן", אידי ואידי, בשני המקרים, כיון שיש בהם ששית מדמי המקח ששולמו, אונאה הוי.
לרב, דאמר רק בתר מקח אזלינן, ולא אכפת לנו מהונאת המעות, הרי במקרה שנמכר שוי חמשא בשיתא, ששיעור אונאת המקח הוא חמישית מערכו, ביטול מקח הויא.
ואילו במקרה השני, שנמכר שוי שיתא בשבעה, שהיחס הוא שביעית מערך המקח, מחילה הויא!
ושמואל אמר, כי אמרינן מחילה בפחות משתות ובטול מקח ביותר משתות, היכא דליכא שתות משני צדדים, לא מצד ערך המקח ולא מצד תשלום המעות.
אבל היכא דאיכא שתות אפילו מצד אחד בלבד, אונאה הויא. שקנה ומחזיר אונאה.
ומביאה הגמרא ראיה ממשנתנו לשמואל:
תנן: האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח.
מאי לאו, האם לא מדובר כאן, בפשטות, בכגון שהונה המוכר את הלוקח, דזבין, שמכר לו דבר שהוא שוי עשרים זוז, בעשרים וארבעה זוזים, שהיתה האונאה (ארבעה זוזים) ששית מהמעות ששולמו, על אף שהיתה חמישית מערכו האמיתי של המקח, ושמע מינה שתות מעות נמי שנינו, וכדברי שמואל!
ודוחה הגמרא: לא תוכיח מכאן כשמואל, כי לא בהונאת הלוקח עוסקת המשנה כפי שהיית סבור, אלא באופן דזבין שוי עשרים וארבעה זוזים בעשרים זוזים, ובאופן זה היתה האונאה ששית מהמקח.
אך עדיין טוענת הגמרא: לדבריך, שהעמדת באופן שנמכר המקח שהיה שוה עשרים וארבע זוז בעשרים זוז, הרי בהכרח, מי הוא זה שנתאנה? בודאי המוכר הוא זה שנתאנה על ידי הלוקח.
ואם כן, אימא סיפא, ששנינו בה: עד מתי מותר להחזיר, עד שיראה לתגר או לקרובו.
ואמר על כך רב נחמן: לא שנו שאין יכול לחזור בו אלא רק בפרק זמן קצר עד שיראה לקרובן (או לתגר), אלא רק לוקח. אבל מוכר, לעולם חוזר! דהיינו, יכול הוא לתבוע את החזר אונאתו או את החזר המקח, לעולם.
ומוכח, שהמשנה מדברת באונאה שהתאנה בה הקונה ולא שהתאנה בה המוכר, בניגוד לדבריך שהעמדת את משנתנו באופן שהתאנה המוכר!
אלא, כך יש להעמיד את משנתנו, שהיא מדברת באופן שהונה המוכר את הלוקח בששית משווי המקח, שלדברי הכל יש בו אונאה, וכגון, דזבין שוי עשרים וארבעה זוז, בעשרים ותמניא, בעשרים ושמונה זוז, שארבעת הזוזים הנוספים הם ששית משווי המקח (עשרים וארבעה), ולדברי הכל הויא הונאה.
ועתה מביאה הגמרא ראיה דומה לשמואל, מהסיפא של המשנה, ודוחה אותה באופן דומה:  6 

 6.  התוספות נשארו בקושיה, מדוע הגמרא חוזרת ומקשה מסיפא לאחר שכבר הקשתה אותה קושיה מהרישא.
תנן: הורה רבי טרפון בלוד: האונאה שמונה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שהם שליש למקח.
ומוכיחה הגמרא: מאי לאו, האם לא עוסקת המשנה באונאת הקונה על ידי המוכר, וכגון דזבין, שמכר לו דבר אשר שוי שיתסרי (ששה עשר זוזים) בעשרים וארבע זוזים, והיתה האונאה בשמונה זוזים יותר משווי המקח, שהיא אונאה של מחצית משיווי המקח (ביחס של שמונה לשש עשרה), ואונאה של שליש מהמעות ששולמו עבור המקח (שמונה מעות מתוך עשרים וארבע ששולמו), ושמע מינה כשמואל, ששליש מעות נמי שנינו.
ודוחה הגמרא את הראיה: לא מדובר כאן באופן כזה, אלא מדובר דזבין שוי עשרים וארבע בשיתסר, שהיתה האונאה של שמונה זוזים שליש מהמקח, ולא שליש מהמעות.
אך מקשה הגמרא: הרי בהכרח, מי נתאנה באופן הזה, מוכר הוא זה שנתאנה, בכך שמכר את החפץ בפחות משוויו.
אם כן, אימא סיפא: אמר להם, כל היום מותר לחזור.
ואמר על כך רב נחמן: לא שנו שיכול לחזור בו רק במשך כל היום, ותו לא, אלא לוקח. אבל מוכר, לעולם חוזר. ומוכח שהמשנה מדברת כשהתאנה הלוקח ולא המוכר, בניגוד לדבריך.
אלא כך יש להעמיד את משנתנו, שהמשנה מדברת באופן דזבין שוי עשרים וארבעה בתלתין ותרין (בשלשים ושניים זוזים), שהתאנה הלוקח בשליש מן המקח, שלדברי הכל הויא אונאה.
ועתה מביאה הגמרא ברייתא הסוברת כשמואל:
תניא כוותיה דשמואל שבין שתות מקח ובין שתות מעות שנינו:
דתניא: כל מי שהוטל עליו הפסד האונאה, דהיינו, מי שמתאנה, ידו על העליונה!
ומבארת הברייתא: כיצד?
אופן אחד, אם מכר לו שוה חמש בשש, הרי מי נתאנה? בודאי שנתאנה לוקח. ולכן, יד לוקח על העליונה:
רצה הלוקח, יכול הוא לחזור בו לגמרי מן המקח, ואומר הוא למוכר שהונה אותו: תן לי מעותי חזרה, ובכך מתבטל המקח.
או, אם רצה הלוקח לקיים את המקח, יכול הוא לקיימו, אלא יכול הוא לומר למוכר: תן לי את שיעור מה שאוניתני!

דרשני המקוצר[עריכה]