פרשני:בבלי:בבא מציעא קיא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא קיא א

חברותא[עריכה]

וזה, שלוחו ששכרם אינו עובר, לפי שנאמר "לא תלין פעולת שכיר אתך", להוציא מי שאין פעולתו אצלו.  176 

 176.  הריטב"א תמה מדוע לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו ויהא חייב בעל הבית כאילו הוא עצמו שכרם, ותירץ, "שמא לא אמרינן שלוחו של אדם לחובתו". ובחידושי ר' מנחם זמבא (סימן לא) למד מדברי הריטב"א שאיסור בל תלין נולד כתוצאה מחיוב הממון, דהיינו מי ששוכר פועל מתחייב לו שני דברים: א. שישלם לו את שכרו. ב. שיתן לו את שכרו בזמנו. ועל ההתחייבות לשלם בזמנו הוסיפה התורה איסור אם לא יקיים את התחייבותו, ולפי זה אם שלח בעל הבית שליח שישכור לו פועלים, ואמר לו אני מתחייב להם לשלם כך וכך, אבל לא התחייב לשלם להם בזמנם, והלך השליח ושכרם על דעת שיקבלו את שכרם בזמן, בכהאי גוונא אמרינן אין שליח לחובה, שהרי מצד התחייבותו של בעל הבית אינו עובר בלאו, ואין השליח יכול להוסיף על התחייבותו של בעל הבית ולגרום לו שיעבור בלאו. בתוספות רי"ד תירץ שאם הפועלים אינם רואים את בעל הבית השוכרן אינם סומכים את דעתם, ומשום כך אין בעל הבית עובר. ובשואל ומשיב (שתיתאה א) תירץ על פי דברי התוספות רי"ד בקידושין שמצוות שבגופו אי אפשר לקיימם על ידי שליח והכא נמי אינו יכול להתחייב בבל תלין אם לא שכרו הוא עצמו.
והוינן בה: היכי דמי? אי מיירי דאמר להו השוכר: בואו ועבדו אצל פלוני, ושכרכם עלי.
אין זה יתכן שהשוכר אינו עובר, שהרי קיימא לן, שכרו של הפועל עליו של השוכר הוא! ואם לא יקבלו את שכרם מהבעל הבית בזמנו, עובר השוכר ב"לא תלין".
דתניא, השוכר את הפועל כדי לעשות, לעבוד, בשלו. והראהו, נתן לו לעבוד בשל חבירו, הרי הפועל נחשב כשכיר של זה ששכר אותו לעבוד, והשוכר נותן לו שכרו משלם.
ואם נשתהה מלשלם את שכר השכיר בזמנו, הוא עובר עליו.
והשוכר לאחר ששילם לפועל מכיסו, הרי הוא חוזר ונוטל מבעל הבית את דמי מה שההנה אותו, בכך שהראה לפועל לעבוד אצלו.
ומוכח, כי מי שמקבל על עצמו את שכר הפועלים, הוא זה שעובר בבל תלין, גם אם לא עבדו אצלו. ואם כן, לא יתכן לומר שהשליח ששכר פועלים אינו עובר בבל תלין לפי שאין פעולתם אצלו.
אלא, לא צריכא, דאמר להו השליח: עבדו אצל פלוני, ושכרכם על בעל הבית.  177 

 177.  בנתיב החסד (י ה) כתב דבביאור הגר"א (שלו) מוכח שאם אמר לפועל שכרך על בעל הבית השוכרו פטור אפילו אם נתן לו לעבוד בשלו.
ובאופן שכזה אמרינן, אם לא שילם להם בעל הבית את שכרם בזמנו, בעל הבית אינו עובר משום שהוא לא שכרם, ואילו השליח אינו עובר משום שמלכתחילה לא קיבל על עצמו לשלם להם, וגם אין פעולתם אצלו.
ומביאה עתה הגמרא שהיו אמוראים שנהגו לשכור פועלים על ידי שליח, כדי שלא יכשלו באיסור הלנת שכר שכיר.
יהודה בר מרימר אמר ליה לשמעיה, שמשו: זיל אגיר לי, שכור עבורי פועלים, ואימא להו, הריני שוכרכם ושכרכם על בעל הבית. ועשה את, כדי שאם ישכח וישהה את שכרם, לא יעבור איסור, לא הוא ולא שלוחו.
וכן מרימר ומר זוטרא הוו אגרי, שוכרים פועלים, להדדי, זה בשליחותו של זה, כדי שלא יבואו להיכשל באיסור הלנת שכר שכיר.
אמר רבה בר רב הונא: הני סוחרים בשוקאי דסורא, השוכרים פועלים ואין משלמים להם את שכרן עד שירוויחו השוכרים מעות ביום השוק, לא עברי משום "בל תלין", משום שמלכתחילה הפועלים מידע ידעי, דהסוחרים, על יומא דשוקא סמיכי, שבו יהיה להם מעות, ואז ישלמו לפועלים את שכרם.  178 

 178.  רש"י פירש שאינם עוברים אפילו אם יש להם מעות לשלם משום שהפועלים סומכים על יום השוק ואינם מצפים לקבל לפני כן. הרמ"ך בשיטה כתב דהא דאמרינן שאין הסוחרים עוברים היינו דווקא אם הודיעו לפועלים מראש שעד יום השוק לא יקבלו את שכרם אבל אם לא הודיעום עוברים בבל תשהא.
אבל מיום השוק ואילך, אם לא ישלמו לפועלים את שכרם, הרי אף על פי שאינם עוברים בבל תלין, שהרי כבר עבר הלילה הראשון, בכל זאת, משום בל תשהא, ודאי עוברים.
שנינו במשנה: שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום:
אמר רב: שכיר הנשכר למספר שעות דיום, ויצא באמצע היום, גובה כל היום עד השקיעה.
שכיר הנשכר למספר שעות דלילה, ויוצא באמצע הלילה, גובה כל הלילה עד הנץ החמה.
ושמואל אמר: שכיר שעות דיום שיצא באמצע היום, גובה כל היום עד השקיעה, כדעת רב.
ושכיר שעות דלילה שיצא באמצע הלילה, גובה כל הלילה וכל היום שאחריו, לפי שהיום הולך אחר הלילה, ואינו עובר אלא משקיעת החמה.  179 

 179.  זו דעת רש"י, והתוספות פירשו בטעמו של שמואל שלשון לא תלין משמעה הלנת לילה שלם ואם סיים עבודתו באמצע הלילה אינו עובר בלא תלין. ונפקא מינה דלדעת רש"י יעבור בסוף היום גם בלא תלין וגם בלא תבא אבל לדעת התוספות יעבור רק בלא תבא אבל לא תלין לא שייך הכא לפי שלא הלין שכרו לילה שלם. ועיין בבעל המאור.
ומקשה הגמרא על רב ממשנתנו, דהא תנן: שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום.
בשלמא לשמואל, הסובר ששכיר שעות המסיים מלאכתו באמצע הלילה, גובה כל הלילה וכל היום, הוא מעמיד את המשנה בשכיר שעות דלילה.
אלא לרב, דאמר שכיר שעות של לילה גובה בלילה, ושל יום גובה באותו היום, האיך קתני במשנתנו שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום.
תיובתא דרב! אמר לך רב, משנתנו, לצדדין קתני, בשני מקרים שונים היא מדברת, והכי קאמר: שכיר שעות, פעמים שגובה ביום, ופעמים שגובה בלילה. אם הוא שכיר שעות דיום, גובה כל היום. ואם הוא שכיר שעות דלילה, גובה כל הלילה.  180 

 180.  הרי"ף פסק כרב כיוון שהלכתא כוותיה באיסורא וכן ביאר המגיד משנה בדעת הרמב"ם (שכירות יא -ב) והקשה הגהות מיימוני הא קיימא לן כשמואל בדיני, ותירץ שהרמב"ם פסק כרבי יהודה דאף הוא סבר הכי כדלקמן. ובספר משאת המלך סימן קמב ביאר את דברי הרמב"ם (שמיטה ט א) ששכר שכיר אינו נשמט אבל אם זקפו במלווה משמט, משום ששכר השכיר אינו חוב ממוני ששייך לשומטו בשביעית, אלא זה חיוב של התורה לתת את את שכרו ביומו ועל ידי הזקיפה עקרו מחיוב התורה ולכך משמט, ומאחר שעיקר החיוב לשלם לשכיר נובע מהאיסור המוטל על בעל הבית לכך פסק הרמב"ם כרב באיסורי.
ושוב מקשה הגמרא לדברי רב ממשנתנו, דהא תנן: פועל שהיה שכיר שבת, שבעה ימים, או שכיר חדש או שכיר שנה או שכיר שבוע, לשבע שנים, בכולן אם סיים את מלאכתו ויוצא באמצע היום, גובה כל אותו היום, ואם יוצא באמצע הלילה, גובה כל הלילה וכל היום. וקשה לרב, דאמר שכיר שעות דלילה גובה כל אותו הלילה.
אמר לך רב, תנאי היא!
דין שכיר שעות דלילה, הוא מחלוקת תנאים.
דתניא, שכיר שעות דיום גובה כל היום, שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה, דברי רבי יהודה. (ורב סבר כמוהו).
רבי שמעון אומר: שכיר שעות דיום גובה כל היום, שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום.
(ושמואל סבר כרבי שמעון).
מכאן אמרו:  181  כל הכובש שכר שכיר, שאינו משלם שכרו בזמנו, עובר בחמשה שמות של לאוין, ועשה הללו:

 181.  ביאור הלשון מכאן אמרו, איתא בר"ן, דמאחר דאפילו בשכיר שעות עובר אם כן בכל שכירות שבעולם הוא עובר על חמש שמות.
משום (ויקרא יט) "בל תעשוק את ריעך", ומשום "בל תגזול", ומשום "בל תעשוק שכיר עני",  182  ומשום "בל תלין", ומשום "ביומו תתן שכרו", ומשום "לא תבא עליו ה שמש".

 182.  רש"י מנה את שתי הפעמים שנאמר בהם לא תעשוק, אבל הרי"ף והרא"ש מנו את לא תעשוק כלאו אחד, ולדבריהם עובר בחמשה היינו כולל העשה. והמגיד משנה כתב שלאו דלא תגזול ולא תעשוק נמנה כלאו אחד עיין שם.
והוינן בה: הרי הני לאווין דאיכא בשכיר דיממא, "לא תלין פעולת שכיר", ליכא בשכיר דליליא.
כמו כן, אותם לאווין דאיכא בשכיר ליליא, "לא תבא עליו השמש", ליכא בשכיר דיממא, ואיך יתכן שיעבור אדם בחמשה לאווין!?
אמר רב חסדא: אכן לא יתכן שיעבור בעיכוב שכר אחד בכל חמישה הלאווין, אלא בשם שכירות בעלמא, מצינו שנאמרו בו חמשה לאווין.  183 

 183.  כך פירש רש"י, אבל הרמב"ם (שכירות יא ב) כתב הכובש שכר שכיר עובר משום לא תלין, ומשום לא תבא עליו השמש, וכתב הכסף משנה שלדבריו הא דאמר רב חסדא שם שכירות אחת היא פירושו דבשכיר יום כשעבר הלילה עובר בלא תלין ואחר כך כשעבר היום עובר גם בלא תבא וכן בשכיר לילה עובר בשניהם. וכל זה בזמן שאין בכוונתו לשלם כלל, אבל אם רוצה לשלם ורק מעכב את שכרו בשכיר לילה עובר רק בלא תבא ובשכיר יום בבל תלין. וכן פסק באהבת חסד (י יד). אבל הלחם משנה והב"ח (של"ט) הבינו בדעת הרמב"ם שבכל גווני עובר בכולם גם אם לא נתכוון אלא להשהות את שכרו ולא לגוזלו לגמרי. (ועיין להלן (קיב א) שמוכח בגמרא כדעת הב"ח ועיין שם בהערה.)
ועתה דנה הגמרא בביאור הלאוים האמורים בענין:
נאמר (ויקרא יט) "לא תעשוק את רעך, ולא תגזול" ונכפל הלאו (דברים כד) "לא תעשוק שכיר עני ואביון", ועונשו של עושק, הכופר בשבועה בחיוב שלו, אמור (ויקרא ה) "וכיחש בעמיתו בפקדון או בגזל או עשק את עמיתו, את אשמו יביא לה'".
איזה הוא מעכב שכר שכיר העובר משום "עושק", ואיזהו מעכב שכר שכיר העובר משום גזל?  184  אמר רב חסדא: האומר לשכירו (משלי ג) "לך ושוב, לך ושוב", שאינו מתכוין להימנע מלשלם, אלא רק דוחה את תשלום חובו מזמן לזמן, זה הוא עושק.

 184.  הריטב"א פירש שרק לגבי מעכב שכר שכיר מיבעיא לן איזהו עושק ואיזהו גזל, אבל בעלמא יש חילוק גדול ביניהם, שגזל אינו אלא כשחוטף מידו ועושק היינו שמעכב חוב ממון שיש לו בידו. וכן כתב הגר"א על קושיית המגיד משנה (גזילה א ג) איך לענין גזלן פסק הרמב"ם שרק בדרך חטיפה מידו כעין ויגזול את החנית מיד המצרי ואילו מעכב שכר שכיר עובר בלא תגזול בלי שיחטוף מידו, וביאר דודאי פשטיה דקרא מיירי בגזלן ומכל מקום דרשינן שעובר גם בעושק שכר שכיר והשתא מיבעיא לן באיזה אופן עובר בלא תגזול.
אבל אם אומר לשכיר: אמנם יש לך זכות לקבל מעות בידי, ואולם, אני איני נותן לך, זה הוא גזל
מתקיף לה רב ששת לדברי רב חסדא, מדברי הכתוב לגבי מי שכפר בחיובו ונשבע על כך לשקר:
שהרי איזהו עושק שחייבה עליו תורה קרבן אשם, כדכתיב "וכיחש בעמיתו בפקדון או בגזל, או עשק את עמיתו, את אשמו יביא לה'"?
מכך שהסמיך הכתוב עושק למכחש בפקדון, בהכרח שאינו נקרא עושק אלא אם כן יכפור בחובו, דומיא דפקדון, דקא כפר ליה השומר בממונא, שאומר למפקיד אינני חייב לך כלום.
ואם כן, גם עושק שכר שכיר, אינו עובר בלאו של עושק, עד שיאמר "איני חייב לך", דהוי כפירת ממון.
אבל אם אומר בעל הבית לשכיר "לך ושוב", ודוחה את זמן תשלומיו אך אינו כופר בחובו, אין הוא עובר בלא תעשוק.
אלא אמר רב ששת: בעל הבית שאומר לשכירו "נתתיו לך", שאז הוי כפירה בחובו, זהו עושק.
אבל אם אומר לשכיר: יש לך בידי, שאני חייב לך, ובכל אופן איני נותן לך, זה הוא גזל.
ודין זה הוא כרב חסדא  185 , כי לענין גזל לא חולק רב ששת על רב חסדא.

 185.  ואף על פי שגם גזל הוקש לפיקדון ובעי כפירה, ואילו כשאמר איני נותן לך אין בכך כפירה, שהרי הוא מודה על החוב, תירץ הריטב"א, שרב ששת יכול להעמיד את הפסוק על גזל דעלמא ולא על גזל דשכירות, אבל העושק המוזכר בפסוק, בוודאי נאמר על שכירות, ובעי שיהיה דומיא דפקדון. הילכך, לא פליג רב ששת אלא בעושק. אבל בהמשך הגמרא, דפרכינן על רב ששת מדוע הודה לרב חסדא בגזל, היינו משום שניחא לגמרא לפרש ברב ששת שהגזל האמור בפסוק מדבר אף על שכירות.
מתקיף לה אביי לדברי רב ששת, מאותו הפסוק שממנו הוא דחה את דברי רב חסדא:
הרי איזה הוא גזל שחייבה עליו תורה קרבן, כדכתיב "וכיחש בעמיתו בפיקדון, או בגזל, או עשק את עמיתו, את אשמו יביא לה'".
מדהסמיך קרא את הגזל למכחש בפיקדון, בהכרח שאינו נקרא גזלן עד שיכפור בחובו, כי דומיא דפקדון בעינן, דקא כפר ליה השומר ממונא, שאומר למפקיד אינני חייב לך, והכא נמי בגזל דשכר שכיר, אינו עובר עד שיאמר אינני חייב לך, אבל אם אומר בעל הבית "אני חייב לך, ואיני נותן לך", לא חשיב גזל.
אלא, אמר אביי: אם אמר בעל הבית לשכיר "לא שכרתיך מעולם", זה הוא עושק, דכפר ליה ממונא.
אך אם אמר "נתתיו לך", זה הוא גזל, כי גם בכך הוא כופר בממון.
אלא שמעתה מקשה הגמרא: ולרב ששת, דאמר נתתיו לך זהו עושק דכפריה ממון דומיא דפקדון, וגזל היינו כשאמר יש לך בידי ואיני נותן לך, מאי שנא עושק דקשיא ליה, מכך שהוקש עושק לפקדון והוצרך לפרש דעושק היינו דווקא כשכפריה ממונא, ומאי שנא גזל, דלא קשיא ליה, ולא הקישו לפקדון, ואף אם לא כפר בחובו אלא אמר "יש לך בידי ואיני נותן לך", נקרא גזלן.
אמר לך רב ששת: אכן, אף גזל הוקש לפקדון, וצריך שיכפור בחובו, כגון שיאמר נתתיו לך, כדי לחייבו אשם. אך אף על פי כן, צריך גם שיאמר לו "יש לך בידי ואיני נותן לך" כדי לקוראו גזלן. והיכי דמי משהה שכר שכיר שעובר בגזל ונשבע עליו? דבשעה שתבעו חוץ לבית דין, גזליה, ואמר לו: יש לך בידי ואיני חייב לך ! ואחר כך כשתבעו בבית דין, הדר כפריה, ואמר נתתיו לך.
ופרכינן: אי הכי, אפילו עושק נמי נאמר, שאף כשדחאו בלך ושוב עובר בעושק, והא דקתני שחייב קרבן אשם מדובר שעשקו בלך ושוב מחוץ לבית דין, דהדר, כשתבעו בבית דין, כפריה, ואמר נתתיו לך, ומדוע אמר רב ששת שאינו עובר בעושק עד שיאמר נתתיו לך.
ומתרצינן: הכי השתא!? מהו הדמיון!?
בשלמא בגזל, אמר רב ששת דמיירי כשגזלו חוץ לבית דין ואמר יש לך בידי ואיני נותן לך, דהתם כתיב (ויקרא ה) "או בגזל", מכלל, דאודי ליה מעיקרא שהוא חייב לו, וכגון שאמר חוץ לבית דין אני חייב ואיני משלם, ועכשיו הוא גוזלו ואומר נתתיו לך.
אבל גבי עושק, מי כתיב "או בעושק" (ויקרא ה) שהיה משמע שקודם הודה לו ועכשיו הוא עושקו.
והרי "או עשק כתיב", שמשמעותו היא, שעשקו כבר. והיינו, שמלכתחילה אמר לו נתתיו לך, ועשקו בכך.  186 

 186.  הקשו התוספות אחר שרב ששת מעמיד את האמור או בגזל בכגון שכפר ואחר כך הודה בבית דין מה הוקשה לאביי על כך שמחמת זה הוא חולק ומפרש שגזל היינו נתתיו לך, ותירצו שאביי סובר שיש להעמיד את האמור או בגזל או עשק באופן שווה שעכשיו הוא כופר בשניהם.
רבא אמר: בין אם אמר לא שכרתיך מעולם ובין אמר נתתיו לך,  187  זה הוא עושק, זהו גזל, וכל שעשק את שכירו עובר בשניהם, ולמה חלקן הכתוב? כדי לעבור עליו בשני לאוין.  188 

 187.  כך פירש הריטב"א דרבא מודה לאביי שאינו נקרא עושק וגזלן אלא בכפירת ממון בבית דין אלא שסבירא ליה שלא חילקם הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאווין, אבל אם אמר לך ושוב אינו נקרא עושק.   188.  התוספות לעיל (סא א) כתבו שכובש שכר שכיר לוקה. ותמה המהרש"א הרי קיימא לן לאו הניתק לעשה אין לוקם עליו. ואכן התוספות רא"ש כאן נקט שאינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה. אבל הרמב"ם (שכירות יא א) כתב שהכובש שכר שכיר אינו לוקה משום שהוא ניתן לתשלומים. והקשה המנחת חינוך תיפוק ליה שהלאו ניתק לעשה. ועוד תמה המנחת חינוך שאף שניתן לשלם את החוב ממון, מכל מקום אי אפשר לתקן ולהשלים את האיחור, ואם כן איך שייך לומר על כובש שכר שכיר שהוא ניתק לתשלומים.
מתניתין:
אחד המעכב שכרו של אדם שאינו משלם לו בזמנו, ואחד המעכב את שכר עבודתה של בהמה, שאינו משלם לבעליה בזמן, ואחד המעכב את שכר השתמשותו בכלים, יש בו עבירה של ביטול מצוה, משום (דברים כד) "ביומו תתן שכרו", ויש בו עבירת לאו, משום "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוק ר".
אימתי אסור לעכב שכר שכיר? - בזמן שתבעו. אבל אם לא תבעו, אינו עובר עליו.
אם המחהו, נתן לשכיר את האפשרות לגבות את תשלום שכרו אצל חנוני או אצל שולחני, ולא שילם החנווני או השולחני את שכרו בזמנו, בעל הבית אינו עובר עליו  189 .

 189.  אפילו אם חזר השכיר ותבע את בעל הביתשוב אינו עובר עליו מאחר וכבר ניתק ממנו הלאו (תוספות לקמן קיב.) וכתב בנתיב החסד (י יג) שיש ללמוד מזה שאם תבע הפועל את בעל הבית ולא היה לו דקיימא לן אין לו מעות אינו עובר עליו, ואחר כך השיג בעל הבית מעות וחייב לשלם לשכיר, אם לא שילם אינו עובר עליו כיוון שכבר ניתק פעם אחת מהלאו שוב אינו חוזר לעבור עליו.
שכיר התובע את שכרו, ובעל הבית טוען ששילם לו כבר, תקנו חכמים שבתוך זמנו (בשכיר יום זמנו הוא כל הלילה, ובשכיר לילה כל היום), נשבע השכיר שלא קיבל את שכרו, ונוטל את השכר מבלי שיצטרך להביא ראיה לטענתו שלא קיבל שכרו. אבל אם עבר זמנו, אינו נשבע ונוטל. ואם יש עדים שכבר תבעו (בזמנו) , הרי זה נשבע, ונוטל, גם לאחר שעבר זמנו.
גר תושב,  190  יש בו משום "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש",  191  ואין בו משום "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר".  192 

 190.  רש"י פירש שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבילות וטריפות, וזו היא דעת רבי מאיר (עבודה זרה סד ב) אבל דעת חכמים היא שגר תושב הוא המקבל עליו שבע מצוות בני נח. וכדבריהם פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך.   191.  הרמב"ם כתב (שכירות יא א) גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם איחר אינו עובר בלא תעשה, והריטב"א פירש שיש בו משום ביומו תתן שכרו וכן משום לא תבא עליו השמש.   192.  הריטב"א הביא בשם אית דאמרי שהשוכר את פועל גר תושב לעבודת יום, אף על פי שבשעה שעבר הלילה ולא שילם פטור משום שאינו עובר בלא תלין, אם במשך היום שאחריו גם כן לא שילם עובר משום לא תבא עליו השמש. ודחה את דבריהם משום שקיימא לן שאינו עובר אלא לאחר העונה ראשונה ומכאן ואילך עובר רק בבל תשהה.
גמרא:
מבואר במשנה, שהמעכב שכר בהמה וכלים עובר משום "לא תלין", ומשום "ביומו תתן שכרו", כמו המעכב שכר אדם. אבל המעכב שכר גר תושב, עובר רק משום "ביומו תתן שכרו, ולא תבא עליו השמש", אבל אינו עובר משום "לא תלין".
והוינן בה: מני מתניתין, בשיטת מי אמורה?
והרי מצינו ברייתא שנחלקו בה תנא קמא ורבי יוסי ברבי יהודה, וכפי שתביא הגמרא מיד, ואילו משנתנו, אינה הולכת, לא בשיטת תנא קמא של הברייתא, דממעט מהפסוק "לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך", דמשמע רק מאחיך לא תעשוק, אבל גר תושב שעיכב את שכרו, עובר בעל הבית בכולם.
ולא בשיטת רבי יוסי ברבי יהודה, הפוטר את המעכב שכר בהמה וכלים מ"לא תלין", ו"מלא תבא עליו השמש".
ומבארת הגמרא, מאי היא? איזו ברייתא היא?
דתניא: כתיב (דברים כד) "לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך, או מגרך אשר בארצך, בשעריך ".

דרשני המקוצר[עריכה]