פרשני:בבלי:בבא מציעא מ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא מ ב

חברותא[עריכה]

עושה הגמרא את החשבון, כמה כוזי מתוכם נשארו לו כדי להרויח בהם, ומקשה:
והרי דל תלתין ושיתא כוזי בשיתא זוזי שקנה, פשו ליה תריסר כוזי לריוח, דל עוד תמניא בשביל שתותי שבולעת החבית, פשו להו רק ארבעה לריוח של רב יהודה, ואם כן תיקשי: האמר שמואל: המשתכר  1  אל ישתכר יותר על שתות, אבל שיעור זה הרי מותר!?  2 

 1.  אין דין זה אמור אלא בדברים שיש בהם חיי נפש, אבל בשאר דברים אין הגבלה בריוח.   2.  ביארו התוספות, שנקטה הגמרא בפשיטות, שאם היה רוצה להרויח יותר היה יכול, ולכן הקשתה הגמרא למה לא עשה כן. והריטב"א הוסיף: כיון שמותר להשתכר עד שתות, אין לו לתלמיד חכם לוותר בזה, כי מוטב ישתכר כדינו ויאכל יגיע כפיו, משיהא נצרך לבריות. ובתוספות הרא"ש כתב: "וקים ליה, דרב יהודה היה יכול להשתכר יותר אם היה רוצה, ואתא לאשמועינן דאין להשתכר יותר, דאם לא היה יכול להשתכר יותר, מאי אתא לאשמועינן".
(הפחת מן היין שלשים ושש כוזי שמכרם בששה זוז, כדי לכסות את הקרן של כל החבית שהיה ששה זוז, ותמצא שנשארו לו שנים עשר כוזי למכור ולהרויח בהם; ואולם היה נפסד רב יהודה עוד שמונה כוזי שהם שתות של ארבעים ושמונה, משום בלע החבית, ונמצא שנותר לו לרב יהודה ארבעה כוזי בלבד שאת תמורתם הוא מרויח; ומקשה על כך הגמרא, שהרי אמר שמואל שלא ישתכר החנוני יותר משתות, אבל שתות יכול הוא להרויח, ואילו רב יהודה הרויח פחות משתות!?).
ומשנינן: איכא עוד ריוח לרב יהודה של גולפי (החבית עצמה) ושמריא (שמרי היין), שאת כולם היה קונה בששה זוז.
ותמהינן: אי הכי הרי נפיש ליה טפי משתות, הרי נמצא שהריוח הוא יותר משתות!? ושמואל הרי אמר, שהמשתכר אל ישתכר יותר משתות!?
ומשנינן: איכא טרחיה ודמי כרזנייתא, (מגיע לרב יהודה תוספת עבור טרחתו, ותשלום שכר הכרוז המכריז על סחורתו של רב יהודה),  3  כלומר: שתות שאמרו חכמים, הוא הריוח על ההשקעה במחיר הסחורה, אך את שכר טרחתו ושאר הוצאות שיש לחנוני, הרי הוא מגלגל על הלקוח.

 3.  כן פירש רש"י בלשונו הראשון, ובלשון שני גרס רש"י "דמי ברזנייתא", והוא מלשון ברזא (ברז), והיינו שאומנות מיוחדת יש בפתיחת נקב בחבית כדי למכור ממנה מעט מעט, ודמי האומן הם "דמי ברזנייתא".
שנינו במשנה: אם היה שמן מזוקק אינו יוציא לו שמרים, אם היו קנקנים ישנים לא יוציא לו בלע:
ותמהינן: והא אי אפשר - אפילו אם היו הקנקנים ישנים - דלא בלע (הרי אי אפשר שלא יבלעו הקנקנים כלל, ואף שהם ישנים), ולמה שנינו שלא יוציא לו בלע כלל!?
אמר תירץ רב נחמן:
משנתנו עוסקת בקנקנים מזופפין (טוחים מבפנים בזפת),  4  וקנקנים כאלו כיון דטעון טעון (משנטענו בבלע כשהיו חדשים, שוב אינם בולעים כשהם ישנים).

 4.  בתוספות נתקשו, שהרי לעיל בגמרא בעמוד א מבואר, שחביות טוחות בזפת בולעים יותר! ? ותירצו בשני אופנים: האחד: אין הזפת משפיע על הבלע רק בחדשים ולא בישנים. השני: אין הזפת משפיע אלא בשמן ולא ביין.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה, הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה; אבל חכמים חלוקים עליו, וסוברים שאינו מקבל עליו פחת מן השמן בשביל השמרים.
אמר אביי: כשתמצא לומר, כשתדקדק ותדע מיצויין של דברים, תמצא, שכך הוא ביאור מחלוקת רבי יהודה וחכמים: לדברי רבי יהודה: המוכר לחבירו שמן סתם, בזמן שכבר שקעו ושקטו השמרים, והשמן בחזקת מזוקק, מותר למוכר לערב את השמרים שהיו בשמן וירדו לקרקעית החבית, ולתת ללוקח שמן מעורב בשמרים.  5 

 5.  כתב הריטב"א, שאינו מותר לערב אלא כשהשמרים הם בתחתית החבית, אבל אם פרשו מן החבית, אסור לחזור ולערבן, משום שהם מפסידים את השמן, ושוב אינו מזדקק; ומדבריו נראה שהוכחתו היא מהמשך הסוגיא, וראה מה שיתבאר בזה בהערה בהמשך הסוגיא.
ואילו לדברי חכמים: אסור לערב שמרים, ומשום שבחזקת מזוקק לקח הלוקח הימנו, והמוכר מקלקל את השמן.  6 

 6.  נתקשו הראשונים, שהרי הגמרא מקשה בהמשך על רבי יהודה, למה לא יאמר לו הלוקח "הרי מחלת לי", והגמרא מתרצת שרבי יהודה לשיטתו; ואם כן למה אומרת הגמרא שטעמם של חכמים הוא משום שאסור לערב שמרים, והרי יש לומר שטעמם הוא משום מחילה! ? וכתבו התוספות, שהמשנה עוסקת בין כשהשמן הוא בעין ובין כשאינו בעין, וכשהשמן הוא בעין, אין שייך מחילה, כיון שיכול לומר לו קח עתה את השמרים ותערבם בשמן (כלומר: ומה שמקשה הגמרא לרבי יהודה משום מחילה, היינו משום שהמשנה עוסקת אף באופן שהשמן אינו בעין) ; ראה עוד מה שהוסיפו בזה. ותירוצם לא יתכן לפי מה שכתב הריטב"א (הובא בהערה לעיל), שאינו יכול לערב את השמרים כשפרשו מן השמן. ואכן הריטב"א הביא בשם התוספות (וכן הוא בתוספות הרא"ש ובתוספות רבינו פרץ) לפרש באופן אחר: "דליכא למיתלי במחילה אלא בשכבר מדד ונתן לו, ומשנתנו מדברת בין בשכבר מדד לו, או בשעדיין לא מדד לו, אלא הקנה לו בחליפין"; וראה עוד מה שכתב הריטב"א עצמו בישוב קושיית התוספות.
ומפרשת הגמרא:
לדברי רבי יהודה מותר לערב שמרים, והיינו טעמא דמקבל, מטעם זה מקבל הלוקח לפחות מכמות השמן שנמכרה לו, ומשום דאמר ליה המוכר ללוקח: אי בעי לערובי לך מי לא ערבי לך!? השתא נמי קביל! (הלוא אילו הייתי רוצה לערב לך את השמרים בשמן, וכי לא הייתי יכול!? ואז הרי היה פוחת מידת השמן שהייתי נותן לך, ולכן אף שאיני מערב, אפחות לך ממידת השמן שאני נותן לך).
לפני שהגמרא מסיימת את דברי אביי, מקשה הגמרא על דברי אביי: דקא סלקא דעתין שהנידון הוא בחנוני שקונה אצל סיטונאי כמות גדולה של שמן, והוא מספק לו את השמן מעט מעט במשך זמן, ולפיכך מקשינן: ולימא ליה (יאמר לו) הלוקח למוכר:
אי ערבת ליה הוה מזדבן לי, אבל השתא מאי אעביד ליה!? לחודיה לא מזדבן לי! (אילו היית במשך כל זמן אספקת השמן מערב לי את השמרים בשמן, כי אז הייתי אף אני מוכר שמן מעורב בשמרים, אבל עכשיו שאתה נותן לי לוג ומחצה שמרים לאחר שכבר מכרתי את השמן, וכי מה אעשה בהם!? הרי איני יכול למכור שמרים לבדם).  7  ומשנינן: משנתנו במוכר לבעל הבית ולא לחנוני עסקינן, דבעל הבית אדרבה ניחא ליה בצילא (נוח לו יותר לקבל שמן צלול, מאשר שמן מעורב בשמרים).

 7.  נתבאר על פי לשון רש"י, שכתב: "כשהייתי מוכרו בחנות היה נמכר שמרים עם השמן", ומשמע לפרש כפי שנתבאר בפנים; וכן מפורש בתוספות בד"ה לחודיה לא מזדבן. אך הריטב"א פירש את טענתו, שהיות וכבר פרשו השמרים מן השמן, שוב אי אפשר לערבם, ואינו נמכר כמו שמן שעירבו בו את השמרים ששקעו בתחתית החבית; והיינו שאומר לו החנוני, היות ואתה נותן לי שמרים כשכבר פרשו, שוב איני יכול לערבם, ואילו היה יודעים הלוקחים מזה לא היו רוצים לקנות ממני; ומלשון הריטב"א משמע, שמכאן הוכיח שיש חילוק לענין עירוב שמרים, בין שמרים שבתחתית החבית לשמרים שכבר פרשו; ולפי זה נמצא, שלביאורו של רש"י אין לנו מקור לחלק לענין עירוב בין שמרים שפרשו לשמרים שבתחתית החבית; וכבר נתבאר בהערה לעיל, שמדברי התוספות לעיל מבואר בהדיא, שהם חלוקים על הריטב"א.
עוד מקשה הגמרא על דברי אביי: ולימא ליה הלוקח למוכר: מדלא ערבית לי אחולי אחלת לי (הואיל ולא עירבת לי בכל אספקה, הרי מחלת לגבי)!?  8 

 8.  תמה ב"אילת השחר": וכי ב"מחילה" אנו עוסקים! ? הרי הקנין הראשוני היה על תשעים ושמונה וחצי לוג שמן, ולוג ומחצה שמרים, והלוקח בא לדרוש לוג וחצי שמן במקום לוג וחצי שמרים, וודאי שאינו יכול לדרוש כן כיון שמעולם לא קנה אותם, ו"מחילה" אין שייך להזכיר כאן כלל! ? וכתב על זה, שהיה אפשר לומר "דבזה שקנה והתנה לתת לו מאה לוג, היינו מאה לוג שמן הראוי לאכילה, אלא שיכול גם להיות מעורב עם שמרים, שגם זה ראוי לאכילה, אבל כשנותן לו שמן מזוקק בלי שמרים, נשאר חייב לו עוד לוג וחצי; אלא שלפי זה לא צריך לסברת מחילה, דהא יכול לוקח לתובעו תן לי עוד לוג וחצי שראוי לאכול, ולמה זה תלוי בפלוגתא דרבי יהודה וחכמים".
ומשנינן: רבי יהודה לטעמיה, דלית ליה מחילה, כלומר: רבי יהודה לשיטתו שאין תולים במחילה אם לא פירש.
דהא תנן: מכר לו את הצמד, (הוא העול המוטל על השוורים ומצמידם), אם אמר אדם לחבירו: "צמד זה מכור לך", לא מכר לו את הבקר; ואם מכר לו את הבקר, שאמר לו: "בקר זה מכור לך", לא מכר לו את הצמד שעליהם.
רבי יהודה אומר: הדמים מודיעים! כיצד:
אם אמר לו הקונה למוכר: מכור לי צמדך במאתים זוז, הרי הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז, וודאי שמכר לו הן את הצמד והן את הבקר במחיר זה.
וחכמים אומרים: אין הדמים ראיה, כי אף על פי שאין הצמד לבד שוה כל כך, אומרים אנו - מאחר שלא הזכיר אלא צמד - שהלוקח מוחל למוכר את יתרת הדמים.
הרי למדנו, שרבי יהודה אינו תולה במחילה אם לא פירש הלוקח בהדיא, והוא הדין בנידון שלנו, היות והמוכר לא אמר במפורש שהוא מוחל על זכותו לערב שמרים, אין תולים במחילה.  9  וכאן ממשיכה הגמרא להביא את דברי אביי (שהקשתה הגמרא עליו תוך כדי הבאת דבריו):

 9.  ב"ברכת אברהם" הקשה, שמסוגייתנו משמע, שהמחלוקת היא אם אדם מוחל או לא, ואילו בסוגיא בבא בתרא (עז ב) מוכח, שהמחלוקת היא אם דמים היא ראיה חזקה או לא, שהרי מבואר שם, שלכולי עלמא אם כולם קוראים לצמד "צמד", ולבקר "בקר", שאין כאן מחילה, והמחלוקת היא בכגון שרובם אכן קוראים כן, אבל יש מיעוט שקוראים לבקר "צמד", ונחלקו אם הדמים הם ראיה שכוונתו כהמיעוט, או שלא די בראיית הדמים כנגד הרוב; ואם כן משמע, שלרבי יהודה דמים מודיעים, והרי זה כמי שפירש בהדיא, ולכן יש תביעה ודאית, ואילו חכמים סוברים, דכיון שיש מיעוט מסייע למוחזק אין די בדמים, ראה שם ברשב"ם בד"ה ר"י; וראה מה שכתב שם עוד.
לדברי חכמים אסור לערב שמרים, והיינו טעמא דלא מקבל, ומשום דאמר ליה הלוקח למוכר: אי בעית לערובי מי הוה שרי לך, השתא נמי לא מקבילנא, (אילו היית רוצה לערב שמרים הלוא היה אסור לך, ואם כן איני מקבל פחת בשמן עבור השמרים).
אמר תמה ליה רב פפא לאביי: אדרבא איפכא מסתברא!?
לדברי חכמים: מותר לערב שמרים, והיינו טעמא דלא מקבל, משום דאמר ליה הלוקח למוכר: מדלא ערבת לי אחולי אחלית לי (היות ולא עירבת שמרים כפי שהיה מותר לך, הרי מחלת).
לדברי רבי יהודה: אסור לערב שמרים,  10  והיינו טעמא דמקבל, משום דאמר ליה המוכר ללוקח: אי בעי לערובי, הרי לא שרי לי לערובי לך, ואם כן, וכי קבולי נמי לא מקבלת!? זבון וזבין תגרא איקרי!? (אילו הייתי רוצה לערב לך שמרים, הרי לא הייתי יכול, ואם לא תקבל עליך את חסרון השמרים, אם כן מה ריוח יש לי, הלוא עיקר הריוח הוא בשמרים, והרי כך אומרים הבריות לשוטה: קנה ומכור בלי ריוח ותיקרא "תגר"!)  11 

 10.  בתוספות נתקשו, שהיה לו לומר בטעמו של רבי יהודה, שהוא לשיטתו דלית ליה מחילה, וכמבואר סברא זו בגמרא לעיל אליבא דרבי יהודה; וראה מה שביארו בזה.   11.  כתבו התוספות, שלפי דברי רב פפא, המשנה עוסקת באופן שלא היה מוצא למוכרו ביותר ממה שלקחו, (והלוקח יודע מזה), ולכך אומר המוכר ללוקח, על דעת כן קנית ממני, שהיית יודע שאעכב לוג ומחצה כדי שארויח קצת. ולפי פירושם צריך לומר, שעיקר קושיית רב פפא "אדרבא איפכא מסתברא", היא על שיטת חכמים, שודאי מסתבר לרב פפא, שיש לדון כאן משום מחילה, אבל על רבי יהודה לא שייך לומר: "אדרבא איפכא מסתברא", כיוון שלפי דברי רב פפא צריך לפרש שהמשנה עוסקת באופן מסויים מאד.
תנא בברייתא:
אחד הלוקח ואחד המפקיד דינם שוה לענין פקטים (פסולת הגרעינים הצף על השמן), ומפרש לה ואזיל.
ומפרשינן: מאי לפקטים?
אילימא כי היכי דלוקח לא מקבל פקטים (כשם שאם מכר לו שמן סתם, אינו יכול לתת לו שמן עם פקטים), כך מפקיד נמי לא מקבל פקטים (אין יכול להחזיר שמן עם פקטים, אלא שמן מזוקק); כך הרי אי אפשר לומר, כי:
ולימא ליה, יאמר לו הנפקד למפקיד: פקטך מאי איעביד להו (וכי מה אעשה בפקטיך)!? כלומר: הרי אתה הפקדת בידי שמן עם פקטים, ולמה אחזיר לך שמן בלי פקטים, ויהיו הפקטים בשבילי!?
אלא כך היא כוונת הברייתא:
כי היכי (כשם) דמפקיד מקבל פקטים, לוקח - שמכרו לו שמן סתם - נמי מקבל פקטים.
ותמהינן: ומי מקבל לוקח פקטים!? והתניא: רבי יהודה אומר:
לא אמרו שמן עכור (מעורב בפקטים) אלא למוכר בלבד, כלומר: הפסד עכירת השמן היא למוכר, כי הלוקח זכאי לקבל שמן מזוקק, שהרי לוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים בלא פקטים, כלומר: היות והלוקח לוקה בלוג ומחצה למאה לוג עבור השמרים, לכן זכאי הוא לקבל שמן ללא פקטים.
הרי מבואר בהדיא שאין הלוקח מקבל פקטים!?
ומשנינן: לא קשיא, כי:
הא - דתניא שהלוקח מקבל פקטים - בכגון דיהיב ליה הלוקח זוזי בתשרי, וקא שקיל מיניה בניסן כי מדה דתשרי, (באופן שנתן הלוקח כסף בתשרי כפי ערך השמן בתשרי שהוא מעורב בפקטים, והוא נוטל בניסן שמן מזוקק לפי ערך של השמן בתשרי), שהרי אז קיבל עליו הלוקח פקטים.
הא - דתניא שאין הלוקח מקבל פקטים - דיהיב ליה זוזי בניסן כשהשמן מזוקק, וקא שקיל מיניה בניסן, כי מדה דניסן, והוא נוטל בניסן כפי ערך של ניסן שהוא שמן מזוקק; ובאופן זה אינו מקבל עליו פקטים, כי הלוקח סתם והמוכר סתם אין מוכר אלא מזוקק.
מתניתין:
המפקיד חבית אצל חבירו, ולא יחדו לה בעלים מקום, שלא אמרו לנפקד: "זוית זו השאילני, ושם תנוח חביתי", (ובגמרא יתבאר למה נקט "לא יחדו"), והגביהה וטלטלה הנפקד ונשתברה:
אם מתוך ידו נשברה באונס, כלומר: קודם שהשיבה, כך הוא הדין:
אם טלטלה הנפקד לצורכו (ונחלקו אמוראים בגמרא, מה הוא לצורכו), הרי זה חייב, כי משעה שטלטלה לצורכו נתחייב באונסיה כגזלן, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא.  12 

 12.  נחלקו בדבר אמוראים בדף מא א, יש הסובר שמדין גזלן מתחייב הוא, וכגון שנטלה על מנת לגוזלה כולה (ובתוספות שם מבואר, שאפילו למאן דאמר זה, החיוב הוא משום שליחות יד) ; ויש הסובר שנטלה שלא על מנת לגוזלה כולה אלא על מנת ליטול ממנה רביעית, וחיובו הוא מדין "שולח יד בפקדון" שדינו כגזלן; ויש הסובר שחיובו הוא מדין "שואל שלא מדעת" שהוא כגזלן, וכגון שנטלה להשתמש בה ולא לגזול כולה או חלקה.
ואם טלטלה הנפקד לצורכה של החבית משום שהיתה במקום שהיא עלולה לישבר, וכיוצא בזה, ונשברה אפילו מתוך ידו, הרי זה פטור, שהרי באונס נשברה, והוא לא נעשה עליה גזלן להתחייב באונסיה.
ואם משהניחה - אחר שכילה תשמישו בה במקום משתמר - נשברה, כך הוא הדין:
בין שטלטלה לצורכו, ובין שטלטלה לצורכה, הרי זה פטור, ומשום שכשהניחה במקום המשתמר בבית, הרי זה כהשבת הגזילה, ושוב אינו חייב עליה מדין גזלן.
ואם יחדו לה הבעלים מקום בביתו של שומר, וטלטלה, ונשברה:
בין מתוך ידו ובין משהניחה (בגמרא יתבאר אם הניחה במקומה, או שהניחה שלא במקומה), אם טלטלה לצורכו, הרי זה חייב, ואם טלטלה לצורכה הרי זה פטור.
גמרא:
שנינו במשנה: אם משהניחה נשברה, בין לצורכו בין לצורכה פטור:
הא מני משנתנו רבי ישמעאל היא, דאמר: שומר שגנב מרשותו, לא בעינן דעת בעלים עצמם בהשבתה.
כלומר: אף שהגונב או גוזל צריך הוא דעת בעלים כשהוא משיב, ואם לא ידעו הבעלים בהשבתה, הרי הוא חייב באונסין,  13  מכל מקום כיון שהחזירו השומר והוא הרי יודע בהשבתה, הרי דעתו כדעת הבעלים; ואין אומרים: כיון שגנב, שוב אין הבעלים נותנים בו אימון וכלתה שמירתו, ולא ייפטר עד שישיבנה מדעת הבעלים, אלא: עדיין הוא שומר עליו, ודי בדעתו שלו.

 13.  וכפי ששנינו במשנה בבבא קמא קיח א: "הגונב טלה מן העדר והחזירו, ומת או נגנב חייב באחריותו".
ודלא כרבי עקיבא הסובר: שומר שגנב, כבר כלתה שמירתו, כי שוב אין הבעלים נותנים בו אימון,  14  ואין מועילה דעתו אלא דעת הבעלים עצמם בלבד.  15 

 14.  נתבאר על פי לשון רש"י בבבא קמא קיח ב ד"ה ר"ע סבר: "כיון שנעשה גנב כלתה שמירתו, דתו לא מהימן להו לבעלים"; וראה הרחבה בענין זה לקמן מא א בהערות.   15.  ביאור מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא - לפי שיטת סוגייתנו - נתבארה בפנים על פי הריטב"א שכתב: "ומני רבי ישמעאל היא:. ואוקימנא בדוכתה בפרק הגוזל (בבא קמא קיח ב), דפליגי בשומר שגנב מרשותו, והחזירה למקומה שלא מדעת הבעלים"; (ושם חשבה הגמרא מתחילה לפרש את מחלוקתם בגניבה מרשות בעלים, ואף שודאי צריכה היא דעת בעלים, מכל מקום נחלקו באופנים מסויימים אם צריך דעת בעלים). ביאור נרחב במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא - לשיטת סוגייתנו - לפי הריטב"א, לפי הרי"ף והר"ן, ולפי רש"י: א. כתב הריטב"א: ודכולי עלמא (בין רבי עקיבא ובין רבי ישמעאל) גזלן צריך דעת בעלים בהשבה, אלא דרבי ישמעאל סבר, שומר שגנב מרשותו, כל זמן שלא חסר כלום לא כלתה שמירתו, ועדיין הוא שומר של בעלים ודעתו כדעת הבעלים, הילכך למקום שנטל יחזיר; ורבי עקיבא סבר, שומר שגנב מרשותו כלתה שמירתו, וצריך להחזיר לדעת הבעלים; ועל פי דבריו נתבאר בפנים. ב. אך הנה לשון הרי"ף כאן הוא: "הלכתא כרבי עקיבא דאמר בעינן דעת בעלים, אלא מיהו כי קא סבר רבי עקיבא דבעינן דעת בעלים, הני מילי בשומר שגנב וגזל מרשותו, וכגון המפקיד חבית אצל חבירו וכיוצא בו דהכי אוקימנא בפרק הגוזל:. בשומר שגנב מרשותו עסקינן, דרבי ישמעאל סבר: לא כלתה שמירתו, ולפיכך אינו צריך דעת בעלים, דאיהו במקום בעלים קאי, ורבי עקיבא סבר: כלתה לו שמירתו, ולפיכך צריך דעת בעלים, דהא איהו לא במקום בעלים קאי, וכאילו לא החזיר דאמי, דעדיין ברשותיה קיימא, אבל גניבא בעלמא, דשקיל לגניבותה מבי מריה (שאר גניבות שנגנבו מבית הבעלים), לא איפליגו ביה רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אלא הא מילתא מתניתין היא בפרק הגוזל, דתנן הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו, לא ידעו בו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו ומנו את הצאן והיא שלימה פטור מלשלם, ואיפליגו בה רב ושמואל ורבי יוחנן, ופרישנא התם". וביאור מה שהביא דברי רב ושמואל ורבי יוחנן, הוא: שנחלקו רב ושמואל עם רבי יוחנן בגניבה שהיתה שלא לדעת בעלים אם צריכה השבה מדעת בעלים כמו גניבה מדעת הבעלים, או שזו אינה צריכה כלל דעת בעלים; (ועוד נחלקו רב עם שמואל ורבי יוחנן בגניבה מדעת, האם צריכה דעת בעלים ממש, או די שמנו את כיסם ואת עדרם לאחר ההשבה ומצאום שלמים והוא הנקרא: "מנין פוטר"), ופסק הרי"ף שם כרבי יוחנן בגניבה שלא מדעת בעלים, שהיא אינה צריכה דעת בעלים כלל. ג. ולכאורה צריך ביאור לשון הרי"ף, שכתב: "אלא מיהו כי קא סבר רבי עקיבא דבעינן דעת בעלים, הני מילי בשומר שגנב וגזל מרשותו, וכגון המפקיד חבית אצל חבירו וכיוצא בו", ולכאורה תמוה, שהרי כך היה לו לומר: "אלא מיהו כי קא סבר רבי ישמעאל לא בעינן דעת בעלים, הני מילי בשומר שגנב וגזל מרשותו", שהרי כך הוא הפירוש לפי הריטב"א ורש"י, שבכל מקום צריך דעת בעלים, ורק שבשומר יש כאן דעת השומר שהיא כמו דעת הבעלים; ואילו הרי"ף כתב בהיפוך, ומשמעות לשונו היא: אפילו רבי עקיבא לא הצריך דעת בעלים אלא דוקא בשומר, ולא בגנב שגנב מבית הבעלים. עוד מדוקדק בלשון הרי"ף, שלא כתב כמו הריטב"א ורש"י, שהנידון אם כלתה שמירתו או לא היא לענין אם "דעתו כדעת הבעלים", שלדעת רבי עקיבא אין דעתו כדעת הבעלים, ומשום חסרון דעת בעלים אנו באים עליו; אלא פירש, שאם כלתה שמירתו "כאילו לא החזיר דאמי, דעדיין ברשותיה קיימא". עוד תמוה: אם הלכה כרבי יוחנן, אם כן שומר שגנב מרשותו שהיא גניבה שלא לדעת בעלים, אין צריך דעת כלל, ובמה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא! ? ד. וכתב בזה הרמב"ן (במלחמות בבבא קמא, הובאו דבריו גם ב"אוצר מפרשי התלמוד" כאן): אף שאין צריך השבה לדעת בעלים (כרבי יוחנן), מכל מקום צריך שתהא ההשבה לרשות בעלים, וכיון ששומר זה כלתה שמירתו, נמצא שכשהחזירה למקומה הראשון, לא לרשות בעלים החזיר, ולפיכך אין השבתו השבה עד שיודיעו בה לבעלים, ולדעתם תהא מונחת ברשותו, וזהו שכתב הרי"ף (בבבא קמא שם) "כלתה לה שמירתו ולפיכך צריך דעת, דהא איהו לאו במקום בעלים קאי, וכאילו לא החזיר דמי, דעדיין ברשותיה קיימא", עכת"ד הרמב"ן שם, (ומיהו ב"שלטי גבורים" כאן מפרש את שיטת הרי"ף באופן אחר). ה. והיינו, שדעת בעלים הנצרכת כאן לרבי עקיבא הוא דין מיוחד בשומר, שהיות וכלתה שמירתו, נמצא שהשבה לרשותו אין זו השבה לרשות הבעלים, ולכן אם לא היתה ההשבה מדעת הבעלים (כלומר: לפי הוראת הבעלים) אין זו השבה, שהרי זה כמשיב לרשותו של אדם זר; אבל כשמשיב לרשות הבעלים עצמם, זה אינו ענין למה שהצריך כאן רבי עקיבא דעת בעלים, וזה הוא הדין המתבאר במשנה שם, ותלויה במחלוקת רב ושמואל ורבי יוחנן, אם בגניבה כעין זו שאינה מדעת בעלים, אם צריכה היא דעת בעלים, והלכה כרבי יוחנן שהיא אינה צריכה. ו. ואם כן מבואר לשון הרי"ף כאן: "כאילו לא החזיר דאמי, דעדיין ברשותיה קיימא". וזה הוא גם מה שכתב הרי"ף: "אלא מיהו כי קא סבר רבי עקיבא דבעינן דעת בעלים, הני מילי בשומר שגנב וגזל מרשותו, וכגון המפקיד חבית אצל חבירו וכיוצא בו, אבל גנבא בעלמא דשקיל לגניבותה מבי מריה, לא איפליגו ביה רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אלא הא מילתא מתניתין היא בפרק הגוזל, דתנן הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו, לא ידעו בו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו ומנו את הצאן והיא שלימה פטור מלשלם, ואיפליגו בה רב ושמואל ורבי יוחנן, ופרישנא התם", (ומשמעות הלשון כאן, היא, שפירוש הרי"ף במחלוקתם, היא אף לרב ושמואל, ופרט זה צריך בירור). ז. וכפירוש הזה מבואר בר"ן כאן, ד"ה דתניא, שכתב: "בהא פליגי: דרבי ישמעאל סבר, דשומר זה לא כלתה שמירתו, ונמצא שכשהחזירו ברשות עצמו הרי הוא כאילו החזירה לבעלים, ומשום הכי אינו צריך דעת בעלים, ורבי עקיבא סבר, דמשעה שגנב כלתה שמירתו, שאילו היו הבעלים יודעים בדבר אז, לא היו חפצים שיהיה שומר שלהם, ונמצא שכשהחזירו לרשות עצמו שלא מדעת בעלים, הרי הוא כאילו לא החזיר כלל, ומשום הכי אמר רבי עקיבא שצריך דעת". ועוד כתב הר"ן בד"ה ורבי: "וכבר כתבנו, שכל זה אינו ענין אלא בשומר שגנב מרשות עצמו, אבל מרשות בעלים ממש, היינו מתניתין דבגונב טלה מן העדר, וסוגיא דאמר עלה בסוף בבא קמא, והכי הוא מסקנא דמילתא דהתם:. אם לא ידעו הבעלים בגניבתו, אפילו מנין אינו צריך", וזו היא שיטת רבי יוחנן שם. הרי מבואר מכל זה, שלכולי עלמא אם מחזירו לרשות בעלים עצמן אין צריך דעת בעלים, (ומשום שהיא גניבה שלא לדעת בעלים, וכרבי יוחנן), ומה שאמר רבי עקיבא שצריך דעת בעלים, היינו משום שכלתה שמירתו, ואם לא שהבעלים אומרים לו להשיב שם, אין זו השבה, ואין זה מדין "דעת בעלים"; וזה כפירוש שנתבאר לעיל, ולא כהריטב"א שלכולי עלמא צריך "דעת בעלים"; וראה שם - בד"ה דתניא - שסיים, שכן כתב הרי"ף. ח. ולסיכום: דעת הריטב"א: גניבה זו היא בכלל הגניבות שהשבתם צריכה "דעת בעלים", (כלומר: "ידיעת בעלים"), ומחלוקתם היא, אם דעת שומר כדעת בעלים, וזה תלוי בנידון אם כלתה שמירתו או לא, (ויש להסתפק: אם הריטב"א מפרש את סוגייתנו כדעת רב ושמואל, או שמא סובר הריטב"א, שגניבת השומר מביתו שלו שהיתה לדעתו שלו, חשובה היא כגניבה מדעת בעלים, שהיא צריכה דעת בעלים לכולי עלמא, וכאשר כתב סברא זו ב"שלטי גבורים" כאן בדעת הרי"ף, ראה שם). דעת הרי"ף והר"ן: גניבה זו היא מסוג הגניבות שאינן צריכים דעת בעלים ("ידיעת בעלים") ; ומחלוקתם היא אם השבה לרשות שומר שגנב, חשובה השבה או לא, ומשום שאם כלתה שמירתו אין זו השבה כלל; רק שאם השיב לשם מדעת בעלים, דהיינו שהבעלים אמרו לו להשיב לשם, ודאי השבה היא, (ויתכן לפרש, ש"דעת בעלים" היינו שרצונם בהמשך שמירתו של השומר, ואם כן הוי השבה, כי יד השומר כיד הבעלים) ; ובנידון זה, אם כלתה שמירתו או לא, נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא. (ט. בירור דעת רש"י: ראה בבעל המאור בבבא קמא שם, שכתב לפרש לפי מסקנת הגמרא שם, שבשני ענינים נחלקו (ועל דרך שחשבה הגמרא שם בתחילה לפרש ששתי מחלוקות הם, ולא חזרה בה הגמרא לגמרי): האחד: "טלה מן העדר", ובזה נחלקו כשגנב השומר מן העדר שלו; ומיהו "דעת בעלים" שאנו צריכים לה, אינה דעת בעלים הנצרכת בכל השבה, ואף לא כהבנת הרי"ף, אלא על פי מה שאמר רב חסדא שם, שבהמה הנגנבת מבית בעלים צריכה דעת בעלים משום ד"אנקטינהו ניגרא ברייתא" (כלומר: הרגלה לצאת חוץ, וצריכה שמירה מיוחדת), ולכך יש להודיע לבעלים; ובזה נחלקו, אם דעת השומר כדעת בעלים כי לא כלתה שמירתו, או שמא כלתה שמירתו ואין דעתו כדעת בעלים. השני: "סלע מן הכיס", ובזה נחלקו כשגנב אותו מבית בעליו, וביאור מחלוקתם הוא (כאשר סברה הגמרא בתחילה לפרש כן "סלע מן הכיס"), אם גניבה מדעת בעלים צריכה דעת ממש או שאף "מנין פוטר", וסתם סלע מן הכיס שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, הרי הוא יודע שכבר הושב אליו הסלע, אלא שאין זה אלא מנין, ונחלקו אם "מנין פוטר" או לא. ופשטות לשון רש"י שם, נראה שאף הוא מפרש כן, שהרי זה לשון רש"י שם: "בגונב מרשות בעלים דכולי עלמא לא פליגי, דסבירא להו כרב חסדא (שאמר: שלא מדעת צריך דעת), כדמפרש טעמא משום דאנקטיה ניגרי ברייתא, והכא בשומר שגנב מרשות עצמו עסקינן, ובעי למפטר נפשיה מן הבעלים בטענת גניבה או אבידה, וכולי עלמא כרב חסדא, דאמר שלא מדעת צריך דעת; רבי עקיבא סבר: כיון שנעשה גנב כלתה שמירתו, דתו לא מהימן להו לבעלים, דהא הוה ליה גונב שלא מדעת צריך דעת, ולא אמרינן סגיא בדעת שומר, והא איהו ידע בחזירתו"; הרי מבואר בהדיא כדברי בעל המאור, שבשומר אנו עוסקים בטלה דוקא, ודעת הבעלים היא משום דינא דרב חסדא; ואם כן בהכרח שלא חזרה בה הגמרא, ממה שסברה בתחילה שב"סלע מן הכיס" חולקים הם אם מנין פוטר בגניבה מדעת. ולכאורה היה נראה סייעתא לזה גם מדברי רש"י כאן, שהרי סתם רש"י ולא הזכיר שמחלוקתם היא בשומר דוקא, ומזה היה באמת משמע, שכוונת הגמרא כאן אינה למה שנחלקו ב"טלה מן העדר", אלא למה שנחלקו ב"סלע מן הכיס". אך כל זה אינו בפשוטו, כי אדרבה לפי פירוש רש"י שם, אין מובנת כלל סוגייתנו: מה ענין משנתנו למחלוקת של רבי ישמעאל ורבי עקיבא! ? שהרי משנתנו עוסקת בשומר שהיא גניבה שלא מדעת, ואין כאן אפילו מנין; ואין לדמותו לא לנידון "טלה מן העדר" שהרי משנתנו עוסקת בחבית; ולא ל"סלע מן הכיס" שהרי מחלוקת זו היא בגניבה מדעת ואם צריכה היא מנין, ואילו משנתנו עוסקת בגניבה שלא מדעת, ואין בה מנין; וביותר, שאם בטלה מן העדר מה שצריך דעת הוא רק משום סברתו של רב חסדא, אם כן משמע שבגניבה מבית שומר שהיא גניבה שלא מדעת אפילו "דעת בעלים" אין צריך, ואם כן בחבית בבית שומר - שבה עוסקת משנתנו - מן הדין שלא יהיה צריך דעת לכולי עלמא; (ועוד יש לעיין, כיון שסוף סוף נחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל אם כלתה שמירתו או לא, אם כן מנין לסוגייתנו לתלות את דין משנתנו במחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל אם צריך דעת בעלים, והרי יש לתלות את דין משנתנו במחלוקתם השניה אם כלתה שמירתו או לא, אבל דעת בעלים צריך). וכל זה צריך בירור בדברי הבעל המאור שם, שהרי אף לדבריו צריכה סוגייתנו ביאור; וראה גם בתוספות הרא"ש לקמן מג ב, ושם הביא גם את דברי רש"י בבבא קמא. ומיהו, לפי מה שכתב ה"פני יהושע" שם בכוונת רש"י, שאין כוונתו לומר שב"טלה מן העדר" בלבד נחלקו בשומר שגנב, אלא דחק בכוונת רש"י שצריך דעת בעלים משום "דעת בעלים בהשבה", ורש"י לרווחא דמילתא נקט שצריך דעת בעלים משום דינו של רב חסדא, אם כן לא קשה מדברי רש"י שם. אלא שאף לדבריו אכתי צריך עיון סתימת לשון רש"י כאן; אך ראה בבעל המאור שם, שכתב במסקנת דבריו, שאותה סוגיא אינה להלכה, ובאמת חלקו אפילו בגונב מבית בעלים, ושם ביאר גם את סוגייתנו על פי שיטתו זו, (הובא חלק מדבריו ב"אוצר מפרשי התלמוד" עמוד תשצד ד"ה אכן דעת בעל המאור), ואפשר, שזו היא שיטת רש"י, ולכן לא הזכיר שהמחלוקת היא דוקא בשומר, ואכן ראה ב"אוצר" שם בציון 27 בשם "מעין החכמה", שכתב לדקדק בשיטת רש"י כדברי בעל המאור, מדבריו לקמן מו א ד"ה צריך; ועל כל דברי הבעל המאור שם, ראה מה שהשיג עליו הרמב"ן, ובמה שכתב שם רבי עקיבא איגר באריכות לבאר את הבעל המאור, שבפשוטו הם קשיי הבנה, וכמו שכתב רבי עקיבא איגר).
דתניא: שומר הגונב טלה מן העדר שניתן בידו כפקדון, וסלע מן הכיס שניתן בידו לפקדון, הרי שכדי לקיים מצות השבה: למקום שגנב, לשם יחזיר, כלומר: כיון שהחזרה למקום שגנב משם, אף שלא ידעו הבעלים מהשבתו, יצא ידי השבה, שכבר נתקיימה מצות השבה בידיעתו של השומר, שידיעתו כידיעת הבעלים, ופטור הוא מן האונסין, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר:

דרשני המקוצר[עריכה]