פרשני:בבלי:בבא מציעא מ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא מ א

חברותא[עריכה]

(וכן אמר רב:  1  אפילו השביחו האחים את הנכסים בידים, וכמעשה זה ששתל האח, מכל מקום השביחו לאמצע, (שלא כדעת הסובר בבבא בתרא קמג ב, שלא אמרה המשנה שהשבח לאמצע, אלא כששבחו נכסים מחמת עצמן של נכסים).

 1.  הגירסא שלפנינו היא: "וכן אמר רבה השביחו לאמצע", ורש"י כתב שאין נראה לגרוס כלל משפט זה, ומשום שדין זה משנה היא, ומה טעם יש להביא מדברי האמוראים סיוע למשנה. וכתב רש"י, שיש מקום לגירסא זו, וכוונת הגמרא היא, שלדעת רב השבח הוא לאמצע, לא רק אם שבחו הנכסים מחמת עצמן של נכסים, וכמו שיש מי שסובר בבבא בתרא קמג ב, אלא אפילו אם השביחו הגדולים את הנכסים בידים ("מחמת עצמן של אחים") - דומיא דמרי בר איסק - אפילו הכי השבח לאמצע; ומכל מקום אי אפשר לגרוס "רבה", משום שרבה היה תלמידו של רב חסדא, ולא יאמר רב חסדא שמועה משמו, אלא "רב" גרסינן. והתוספות פירשו את הגירסא שלפנינו, שכוונת הגמרא היא, שמעשה כעין זה בא לפני רבה, ופסק אף הוא, שהשביחו לאמצע.
אמר ליה אביי לרב חסדא:
מי דמי, וכי יש לדמות את נידון המשנה בבבא בתרא למקרה של מרי ואחיו!?
והרי התם - במשנה בבבא בתרא - גדולים גבי קטנים ידעי, יודעים הם שסופם של קטנים ליטול מחצית מהנכסים, ומתחילה כשעבדו קא מחלי גבי קטנים.
אבל הכא - גבי מרי ואחיו - מי לידע מרי שיש לו אח דליחיל על עבודתו!?  2 

 2.  כתב הריטב"א (בתחילת הסוגיא), שלפי מה שמבואר ברש"י והובא בהערה לעיל, שיודע היה מרי בר איסק שיש לו אח בבי חוזאי, צריך לפרש את כוונת הגמרא, שלא היה יודע מרי בודאות בשעה שהשביח שיבוא אחיו ויתבענו, כי סבור היה מרי שאולי מת אחיו, או שלא יבוא לתובעו; וראה לשון רש"י כאן שכתב: "מי ידע, שיש לו אחים".
אגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבי אמי (נתגלגל הפסק  3  של רב חסדא ובא לפני רבי אמי).

 3.  נתבאר על פי התוספות.
אמר להם רבי אמי:
והרי גדולה מזו אמרו גבי קרוב היורד לנכסי שבוי שאין לו חלק בנכסים כלל, דשמין להם כאריס, השתא דידיה לא יהבינן ליה, כלומר: אם בקרוב היורד לנכסי שבוי, שהוא יורד לשדה על דעת שלכשיבואו הבעלים יטלו את שלהם, הרי הוא מקבל כאריס; זה שעשה והשביח לדעת עצמו (שהרי לא ידע שיבוא האח), וכי לא ניתן לו כאריס!? והרי כל שכן הוא שיש לתת לו כאריס.  4 

 4.  נתבאר על פי משמעות לשון רש"י; (אך צריך ביאור, שהרי בגמרא לעיל לט א מבואר בטעם הדבר שנוטל כאריס, שהוא משום ד"תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו", ואם כן אדרבה תקנה זו שייכת יותר במי שיורד לכתחילה בשביל אחר מאשר מי שירד לצורך עצמו, ונתברר שאינו שלו) ; וראה מה שהקשה המהר"ם שי"ף, ומה שהביא שם מדברי הר"ן.
אהדרוה לקמיה דרב חסדא (החזירו את דברי רבי אמי לרב חסדא), אמר להו רב חסדא:
מי דמי ירידת רמי לנכסי אחיו, לירידת קרוב לנכסי שבוי, והרי משני טעמים יש לחלק ביניהם:
התם - גבי ירידת קרוב לנכסי שבוי - הרי ברשות בית דין נחית (ירד הקרוב לנכסי השבוי ברשות בית הדין), ואילו הכא - ירידת מרי לנכסי אחיו - הלוא לאו ברשות נחית (לא שאל רשות מבית דין לירד לנכסי אחיו).
ועוד: הרי קטן הוא האח, ואף אם היה שואל רשות, לא היו מניחים לו, דאין מורידין קרוב לנכסי קטן.  5 

 5.  א. נתבאר על פי רש"י שכתב: "הכא לאו ברשות נחית, כשירד זה לתוכו לא נמלך בבית דין, ועוד, אם בא לימלך לא היו מורידין אותו"; ובתוספות הרא"ש כתב: "הכא לאו ברשות נחית, פירוש, לא נמלך בבית דין כשירד, ועוד, אפילו אם תמצא לומר דלא בעי רשות בית דין, כדקתני לעיל (לח ב): היורד לנכסי שבויין, אין בית דין מוציאין אותם מידו, הכא קטן הוה, ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, הילכך שלא ברשות ירד, ואין שמין לו כאריס". והריטב"א הקשה על רש"י: "דכי לא ירד ברשות בית דין לא הפסיד כלום, וכדקתני לעיל היורד לנכסי נטושין אין מוציאין מידו", וראה מה שכתב בזה.
אהדרוה לקמיה דרבי אמי (חזרו ואמרו את דברי רב חסדא לרבי אמי).
אמר להו רבי אמי: כשסיפרו לי את המעשה לא סיימוה קמי דקטן הוא (לא הוסיפו לומר שאחיו של מרי קטן הוא).
מתניתין:
המפקיד פירות אצל חבירו ועירבן הנפקד עם פירותיו, הרי זה הנפקד כשמחזיר לו, יוציא לו חסרונות, (יפחית לו מהכמות שהפקיד אצלו) כפי מה שהם רגילים להחסיר, משום רקבון ועכברים, שהרי חסרו משל המפקיד כשם שחסרו משל הנפקד.
וכמה חסרונות יוציא לו:
לחיטים ולאורז: תשעה חצאי קבין לכור.
לשעורים ולדוחן: תשעה קבין לכור.
לכוסמין, ולזרע פשתן: שלש סאין לכור.
הכל לפי המדה, כלומר: לכל כור יוציא שיעור זה, ואם היו כמה כורים יכפיל את החסרון במספר הכורים.
והכל לפי הזמן, כלומר: השיעור האמור הוא לשנה אחת, ואם היו אצלו כמה שנים יכפיל את שיעור החסרון במספר השנים.
אמר רבי יוחנן בן נורי לחלוק על שיטת חכמים שאמרו: "הכל לפי המדה":
וכי מה אכפת להן לעכברין מה היא הכמות שהם אוכלות ממנו!? והלא אוכלות הן בין מהרבה ובין מקמעא אותו שיעור; כלומר: שיעור חסרון זה אינו משתנה בין כור אחד לעשרה כורין, שאם זה הוא שיעור אכילתן בשנה, לא יאכלו יותר משום שיש שם עשרה כורין.  6 

 6.  א. ואם תאמר: הניחא בחסרון שהוא משום עכברים, אבל הרי החסרונות שהוזכרו במשנה אינם רק משום עכברים, אלא גם משום רקבון, וכמבואר למעיין היטב בלשון רש"י לעיל לח א ד"ה אבודין, וד"ה בכדי חסרונן. וכתב הראב"ד הובא ב"שיטה מקובצת", שרבי יוחנן בן נורי סובר, שהחסרון חציו משום עכברים וחציו משום רקבון, ואכן לא נחלק רבי יוחנן בן נורי אלא על חצי החסרון שהוא אינו מכפל, אבל על חצי החסרון שהוא משום רקבון, מודה רבי יוחנן בן נורי שהוא מכפל במספר הכורים. ב. הביאו התוספות ועוד ראשונים מדברי הירושלמי, שסברת חכמים היא, משום ד"הני עכברי רשיעי נינהו, כד חמיין עיבור, לא מסתייהו דאכלי, אלא קריין לחבריהון דאכלין עמהון, (העכברים הללו רשעים הם, וכאשר רואים הם תבואה, לא דיים שהם אוכלים, אלא קוראים הם לחבריהם שיאכלו עמהם) ".
אלא אינו יוציא לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד, כשיעור החסרון של כור, יוציא אפילו כשהפקיד אצלו כמה כורים.  7 

 7.  א. תמהו התוספות, דמשמע שיוציא לו חסרון זה, רק אם הפקיד אצלו כור או יותר, ולכאורה לפי סברת רבי יוחנן בן נורי, יש לו להוציא שיעור שוה כשהפקיד אצלו פחות מכור או כור! ? ותירצו, שהעכברים צריכים ריוח להיטמן בתוכה. ומכל מקום - הוסיפו התוספות - כשהפקיד אצלו פחות מכור, מודה רבי יוחנן בן נורי שמחסרים באופן יחסי, שהרי אי אפשר שלא יתחסרו בפחות מכור כלל; וראה ב"חברותא" שעל התוספות.
רבי יהודה אומר: אם היתה מדה מרובה, אם הפקיד אצלו מידה מרובה שהוא עשרה כורין בימות הגורן בקיץ כשהחטים יבשות, והוא מחזיר לו את הפקדון בימות הגשמים, כי אז אינו מוציא לו חסרונות כלל, מפני שמותירות (תופחות), ויתרון זה משלים את החסרון שנחסרו; כלומר: החיסרון שעל ידי אכילת עכברים מעשרה כורין אינו אלא כשיעור של שנים ושלשה כורין, ותפיחת החיטים של עשרה כורים משלים חסרון זה.  8 

 8.  נתבאר על פי רש"י שפירש כן על פי מסקנת הגמרא. ומלשון רש"י שכתב: "הלכך נפיחתו משלמת חסרון המגיע לשני כורים או שלשה שהעכברים אוכלים", משמע שרבי יהודה סובר לא כרבנן ולא כרבי יוחנן בן נורי, שהרי לפי רבי יוחנן בן נורי אינו מוציא לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד מפני העכברים, ואילו לחכמים מוציא לו חסרונות לכל כור וכור, ולרבי יהודה, אינו מוציא לו אלא חסרון של שנים ושלשה כורין. ואולם ב"שיטה מקובצת" בשם תלמיד הר"ף כתב בשם רש"י, שדעת רבי יהודה היא כדעת רבי יוחנן בן נורי, וצריך תלמוד; וראה עוד במהרש"א על דברי רש"י.
גמרא:
שנינו במשנה: לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור:
ותמהינן: והרי אורז טובא חסר, מחסיר הוא יותר מן השיעור ששנינו במשנה!?  9 

 9.  בברייתא המובאת בהמשך הגמרא מבואר, ששיעור החסרון הוא שלש סאין לכור.
אמר תירץ רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: באורז קלוף שנו, ובאורז קלוף אכן השיעור הוא כפי שנתפרש במשנתנו.
שנינו במשנה: לכוסמין ולזרע פשתן, שלש סאין לכור:
אמר פירש רבי יוחנן אמר רבי חייא: זרע פשתן בגבעולים שלו שנו.  10 

 10.  פירש רש"י, שבזרע פשתן בגבעולים יש חסרון גדול כל כך, משום שהגבעולים מתייבשים ונופלים והרוח מנשבתן, אבל זרע פשתן נקי אינו חסר כל כך.
תניא נמי הכי: לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין, ולאורז שאינו קלוף, שלשה סאין לכור.
שנינו במשנה: הכל לפי המדה, והכל לפי הזמן:
תנא בברייתא על שיעור החסרון המבואר במשנה: כן לכל כור וכור, וכן לכל שנה ושנה; וזו היא ששנינו: "הכל לפי המדה, והכל לפי הזמן".
שנינו במשנה: אמר רבי יוחנן בן נורי וכי מה אכפת להן לעכברים והלא אוכלות בין מהרבה ובין מקמעא:
תניא: אמרו לו חכמים לרבי יוחנן בן נורי: הרבה אובדות מהן, הרבה מתפזרות מהן.  11 

 11.  א. ביארו התוספות, שאם כי בירושלמי מבואר טעמם של חכמים שהוא משום ד"עכברי רשיעי נינהו", מכל מקום אמרו לו חכמים לרבי יוחנן בן נורי: אף "לדבריך" שחלוק אתה עלינו בסברא זו, מכל מקום הרבה אובדות מהן הרבה מתפזרות מהן. ב. לכאורה כוונת חכמים במה שאמרו לרבי יוחנן בן נורי היא, שאפילו לדבריך שהחסרון משום העכברים אינו גדל באופן יחסי, מכל מקום הרי השיעור ששנינו במשנה, אינו רק משום עכברים אלא גם משום שהתבואה נחסרת מטעם אבדון ופיזור, ולגבי החלק היחסי שבחסרון שהוא משום אבדון ופיזור, בזה יש לך להודות שהוא גדל בהתאם למידת התבואה שנתן לו; אך ראה מה שנתבאר לעיל בהערה בשם הראב"ד, שאכן לא נחלק רבי יוחנן בן נורי אלא על החלק הנחסר משום עכברים, ואם כן מה הוא זה שאמרו לו חכמים "הרבה אובדות מהן, הרבה מתפזרות מהן"! ?
תנא בברייתא: במה דברים אמורים שהוא מוציא לו חסרונות, כשעירבן עם פירותיו, אבל ייחד לו למפקיד קרן זוית שהניח שם את פירותיו, אומר לו הנפקד למפקיד: הרי שלך לפניך, ואין עושה חשבון, כי כמה שחסרו חסרו.
ומקשינן: וכי עירבן עם פירותיו מאי הוי!? כלומר: אף כשעירבן עם פירותיו למה צריכים אנו ליתן שיעור קבוע לחסרון, והרי יש לקבוע את החסרון לגבי המפקיד לפי מה שחסרו בפועל -
דליחזי לדידיה כמה הויין, כלומר: הרי יודע הוא את הכמות שהיתה לו באותו מקום, ואת הכמות של פירות חבירו שהפקיד שם, ויבדוק כמה חסר משניהם גם יחד, ויחלק את החסרון באופן יחסי בינו ובין חבירו; (וכגון שכמות הפירות שלו כפולה משל חבירו, כי אז יחשב שליש מהחסרון לחבירו). ומשנינן: משנתנו עוסקת בכגון שהנפקד מסתפק מהם (מתערובת הפירות), ואין הוא יכול לידע כמה מן החסרון שנחסר הוא ממה שנסתפק, וכמה מן החסרון הוא מממה שנחסר על ידי העכברים והריקבון.
ואכתי מקשינן: וליחזי כמה איסתפק, יבדוק כמה הסתפק, וידע ששאר החסרון הוא חסרון רגיל, ויחלקנו באופן יחסי בינו ובין המפקיד!? ומשנינן: משנתנו עוסקת בכגון דלא ידע כמה איסתפק, שאינו זוכר כמה הסתפק.  12 

 12.  הרחבה בדין עירוב הפירות וחישוב חסרונן: א. לשון הרמב"ם (שאלה ופקדון ה ה) הוא: "המפקיד פירות אצל חבירו, הרי זה לא יערבם אם פירותיו, עבר ועירבן, יחשב כמה היו פירותיו וכמה היו הפקדון ויראה כמה חסר הכל, ויחשב חסרון הפקדון ויתן לו אחר שישבע; נסתפק מהן ולא ידע כמה נסתפק יוציא לו חסרונות:. "; והיינו, שקושיית הגמרא: "וליחזי לדידיה כמה הויין" ותירוצה, אין זה פירוש בעלמא בדברי המשנה, אלא הלכה היא, שאין מחשב חסרונות קבועים, אלא כשאינו יכול לבדוק כמה נחסרו למפקיד, אבל אם יכול לבדוק כמה נחסרו, ולחשב את החסרון היחסי למפקיד יעשה כן. ב. ומה שכתב הרמב"ם: "הרי זה לא יערבם עם פירותיו", כתב על זה הרב המגיד, שהוא פשוט שאין לו לערבם לכתחילה; והב"ח (רצב יד), כתב, שלכן אסור לו לערבם עם פירותיו, משום ש"רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו", ראה לעיל לח א, שמשום טעם זה לא ימכור את הפירות הנאבדים; (ולפי טעם זה לכאורה, לא בכל אופן יהא אסור לו לערב, אלא במקום ששייך "רוצה אדם בקב שלו", והיינו כגון שעמל בהם, או אף כשעמל לקנותם (ראה בהערה 2 לעיל לח א), אבל אם באו לו הפירות בירושה או שקיבלם במתנה, יהא מותר לכתחילה לערבם עם פירותיו) ; וראה ב"אילת השחר". (ג. ולכאורה נראה שהוא הדין שלכתחילה אסור לו להסתפק מהן, שהרי יש במה שמסתפק תערובת של פירות חבירו, שצריך הוא להחזירן כמות שהן, וכמו שאסור לו לערבם עם פירותיו, אך ברמב"ם לא משמע כן, וצריך תלמוד). ד. הנה בסוגייתנו וברמב"ם מבואר, שאם אפשר לחשב ולידע כמה נחסרה תערובת הפירות, כי אז מחלקים את ההפסד בין המפקיד והנפקד כפי חלקו של כל אחד בתערובת הכללית, והיינו שההפסד הוא "לפי חשבון"; ולכאורה צריך ביאור (על פי דברי האחרונים עם תוספת במוסגר): למה לא נאמר: "המוציא מחבירו עליו הראיה", ויטען הנפקד שכל החסרון הוא משל פירותיו של המפקיד. ה. והלוא כעין זה כתב ב"תרומת הדשן" (סימן שיד), גבי מי שנתן מעות לשליח להוליכם על אחריותו של המשלח, ואמר לו השליח: "הריני מניח זהובים שלך עם זהובים שלי בכיסי, ועל אחריות שלך", ובלכתו בדרך על ידי טלטולו נקרע קצת הכיס, ונאבדו לו ארבעה זהובים, ואין אנו יודעים: זהוביו של מי נאבדו, על מי יש להטיל את הפסד הזהובים? וכתב שם, שהשליח לא יפסיד כלום, כיון שהוא מוחזק בכל הזהובים, ויכול לומר: "שלך נפסד", והמוציא מחבירו עליו הראיה; ודומה למבואר בבכורות יח ב: "הכל מודים:. באחד שהפקיד (טלה) אצל בעל הבית, שהמוציא מחבירו עליו הראיה", ופירש"י: "אחד שהפקיד אצל בעל הבית והניחה בעדר, ומתה בהמה אחת בעדרו, ואומר: "שלך מתה", והלה אומר: "אחת מאותן שלך מתה", המוציא מחבירו עליו הראיה". ולפי זה יש להקשות כאן למה לא נאמר: "המוציא מחבירו עליו הראיה", (מלבד שיש לתמוה על ה"תרומת הדשן" שלא הזכיר את סוגייתנו)! ? ו. ואף שה"תרומת הדשן" כתב לדינא שלא כסברתו הראשונה, ועל פי הרא"ש שהביא שם, גבי מי שאמר לחבירו: "ערך כך וכך מתוך יין זה יהא שלך", והחמיץ מעט מן היין, שהואיל ולא הוברר מעולם חלקו של המקבל, מחשבים את ההפסד לפי חשבון, הוא הדין (קיצור לשונו): "דלא שייך הכא למימר המוציא מחבירו עליו הראיה ושלך יפסד, לפי דברי אשיר"י:. דגבי חמרא לא הוברר חלקו, לא שייך לומר שלך החמיצו, משום דשם כולם על כל חבית וחבית; הכי נמי בנידון דידן, אף על גב דהיה לכל אחד כבר מבוררים הזהובים שלו, מכל מקום לאחר שעירבו מדעתו "שם טיבעא חד הוא", ואם לא היה נפסד כלום, ודאי היו נוטלים בלא קפידא מן הכיס; ולא דמי למפקיד טלה, דיש קפידא בין טלה לחבירו וכל אחד מקפיד שיבוא לידו את שלו, מה שאין כן בזהובים שהן כולן טבי ותקולי לא קפדי אינשי כלל שיבוא לידם את שלהם, ואם כן שם כולם על כל זהוב וזהוב, ולא שייך לומר בהן שלך נפסד". ז. אך אין בזה ישוב על סוגייתנו, שהרי פירות דומים לטלאים, ולא ל"זהובים שהן כולן טבי ותקולי, לא קפדי אינשי כלל, שיבוא לידם את שלהם"; ובפרט לפי מה שכתב הב"ח, שאין המפקיד רוצה שיערבו את פירותיו עם של חבירו, ומשום ש"אדם רוצה בקב שלו"; והיה לנו לומר כאן הממע"ה! ? (וראה עוד ב"אוצר מפרשי התלמוד" ציון 69 מה שהביאו בשם ה"נפש חיה"). ח. ויש לדון עוד, שלכאורה לא אמר ה"תרומת הדשן" שמחשבים לפי חשבון, אלא באופן שהעירוב היה מדעתו של המפקיד, וכלשונו: "מכל מקום לאחר שעירבו מדעתו שם טיבעא חד הוא", אבל כאן שהיה העירוב בניגוד לרצונו, כמבואר ברמב"ם, בזה לא אמר ה"תרומת הדשן" שיהיה החיסרון לפי חשבון. (ובעיקר הקושיא יש להוסיף: אם בדקו ומצאו שהיה החסרון הכללי פחות מכדי חסרונן, בזה יש לומר שסברא היא לחשב לפי חשבון, כי הדרך הוא שייפסד עד שיעור כדי חסרונן לכל אחד ואחד, וכשחסרו פחות משיעור זה תולים שלכל אחד נחסר באופן יחסי פחות מכדי חסרונן ; אך בפשטות משמע מהסוגיא ומהרמב"ם, שאף כשחסרו יותר מכדי חסרונן מחשבים את העודף באופן יחסי לכל אחד ואחד, ובאופן זה צריך עיון למה לא נאמר: "המוציא מחבירו עליו הראיה"; וראה היטב אות יא). ט. והנה ב"שולחן ערוך" (רצב י) פסק כהרמב"ם, שלא יערב לכתחילה, ואם עירב, ויכול לידע כמה חסרו, יחשב, ויהיה ההפסד לפי חשבון ; וכתב על זה הרמ"א: "וכן אם נתן לו מעות להוליכן על אחריותו (של המשלח), ונתנן (השליח) עם מעותיו, ונאבדו מקצת המעות, ההפסד לפי ערך המעות ("לפי חשבון") "; ומקור הדין הוא ה"תרומת הדשן" הנזכר; וצריך ביאור: שהרי הטעם שפסק כן ב"תרומת הדשן", לא שייך בדין השולחן ערוך שהוא דין סוגייתנו, ובהכרח שסוגייתנו טעם אחר לה, ואם כן אין זה: "וכן"! ? י. וב"אוצר מפרשי התלמוד" הביאו בשם "צמח צדק": שבדברים הנבללים יחד כגון פירות או מעות, ההפסד הוא לפי הערך, שהם כשותפין בפירות ובמעות; וראה שם ציון 68 גם בשם התשב"ץ חלק ב סימן סימן רע"ב סד"ה והדרך השני; ומיהו ה"תרומת הדשן" הרי ודאי אינו סובר כן, כנראה מכל לשונו, ולשיטתו עדיין צריך ביאור סוגייתנו ולשון הרמ"א; (וראה בביאור הגר"א, שכתב על דין הרמ"א שהוא נלמד מדין השולחן ערוך שהוא דין סוגייתנו; ואפשר, שהוא בא ליתן טעם לדין הרמ"א מטעם אחר וכהטעם שכתב ה"צמח צדק", ואף ש"תרומת הדשן" עצמו - שהוא מקור הרמ"א - בא עליו מטעם אחר). (יא. ויש להסתפק: אם את מה שהסתפק הנפקד מחשבים לפי חשבון? וכגון שהפקיד שלשה קבין שעירבם הנפקד עם שלשה קבין שלו, ולמחרת הסתפק הנפקד שני קבין מן התערובת, ולבסוף נמצא שחסרו עוד שני קבין מן התערובת; האם ישלם לו הנפקד דמי קב שהוא מחצית ממה שהסתפק, והקביים שנפסדו חציים על זה וחציים על זה, והקביים שנותרו חציים לזה וחציים לזה, סך הכל יש ביד המפקיד שני קבין; או שיכול הנפקד לומר: "כל מה שהסתפקתי משלי הסתפקתי", וארבעת הקבין שנותרו אחר ההסתפקות שלמחרת הפקדון, האחד הוא שלי, והשלשה הם שלך, ויש לחשב מעתה לפי חשבון של אחד על שלש, דהיינו: קב וחצי שחסרו על ידי העכברים משל המפקיד חסרו (וחצי משל הנפקד), וקב וחצי ממה שנותר של המפקיד הוא, (וחצי של המפקיד), ויקח המפקיד קב וחצי וילך; ויש לדון בזה, הן מסברא, והן ממה ששאלו בגמרא: "וליחזי כמה איסתפק"). יב. עוד מתבאר ב"תרומת הדשן" שם, שאם הפקיד האחד ביד חבירו טבעות של זהב או מרגליות שמקפיד כל אחד על שלו ודומה לטלאים, בזה יש לדון הן "המוציא מחבירו עליו הראיה", הן "כל דפריש מרובא פריש", אם טבעותיו של האחד רבים מטבעותיו של חבירו, ורק במעות אין הולכים אחר הרוב, כמו שלא הולכים אחר המוחזק שטעם אחד להם, ראה שם; ולפי זה בסוגייתנו, מלבד שיש להקשות: נימא "המוציא מחבירו עליו הראיה", יש להקשות, אף אם מאיזה טעם נבאר שלא שייך כאן המוציא מחבירו עליו הראיה, מכל מקום סתמא דגמרא משמע, שהיא עוסקת אפילו באופן שפירותיו של האחד רבים משל השני, מכל מקום מחשבים את ההפסד לפי חשבון, ולמה אין אומרים "כל דפריש מרובא פריש", לפי מה שנתבאר לעיל שפירות דומים הם לטלאים ולטבעות. יג. ואגב, יש להביא חידוש המתבאר מדבריו שם (והביא חידוש זה משמו הש"ך בסימן רצב שם), שאם הפקיד ראובן ביד לוי עשר טבעות, ושמעון הפקיד שש טבעות, ועירבן לוי הנפקד עם עשרים טבעות שלו, ונאבדה אחת מהן, כי אז אנו אומרים שהטבעת האבודה משל ראובן - שטבעותיו רבים משל שמעון - היא; ואף שרוב הטבעות הרי של לוי הן, מכל מקום היות ואין אנו יכולים לומר שטבעת של לוי אבדה, שהרי הוא מוחזק ואין הולכים בממון אחר הרוב להוציא ממוחזק, אם כן תולים אנו שמאחד משל שני המפקידים היתה הטבעת, והיות וטבעותיו של ראובן רבים משל שמעון, תולים אנו שמשל ראובן היתה.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: אם היתה מדה מרובה, לא יוציא לו חסרונות מפני שמותירות: ומפרשינן: כמה היא מדה מרובה שאינו מוציא חסרונות?
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עשרה כורין.
תניא נמי הכי: כמה מדה מרובה, עשרה כורין.
תני תנא קמיה דרב נחמן לפרש את דברי רבי יהודה: במה דברים אמורים שהוא מוציא לו חסרונות, כגון שמדד לו מתוך גורנו, והחזיר לו מתוך גורנו, אבל מדד לו מתוך גורנו, והחזיר לו מתוך ביתו, אינו יוציא לו חסרונות מפני שמותירות.
ומשמעות הדברים היא: מידת הגורן היתה מידה גדולה מאשר מידת הבית, ולכן אם קיבל פקדון לפי מידת הגורן, ומחזיר לו באותה מידה עצמה, כי אז יוציא לו חסרונות; אבל אם מחזיר לו במידת בית שהיא קטנה יותר, כי אז לא יוציא לו חסרונות, משום שכבר החסיר לו במה שהחזיר לו במידה קטנה, ו"מפני שמותירות" הכוונה היא שמידת הגורן יתירה היא על מידת הבית.
אמר תמה ליה רב נחמן לתנא:
וכי בשופטני (בשוטים) עסקינן, דיהבי בכיילא רבא ושקלי בכיילא זוטא (וכי בטפשים אנו עוסקים, המפקידים במידה גדולה, וכשבאים הם ליטול את פקדונם נוטלים הם במידה קטנה) - דלמא בימות הגורן קאמרת, שמא לא היתה כוונתך לחלק בין מידה של גורן למידה של בית, אלא בין ימות הגורן לימות החמה, וכך היא כוונתך:
במה דברים אמורים שמדד לו (הפקיד אצלו) תבואה בימות הגורן כשהתבואה יבשה, והחזיר לו את פקדונו בימות הגורן; אבל מדד לו בימות הגורן, והחזיר לו בימות הגשמים, אינו יוציא לו חסרון מפני שמותירות בימי הגשמים, שהתבואה תופחת בימות הגשמים מלחלוחית הגשם והקור; ונמצא, שכאשר מחזיר הוא לו את אותה הכמות שהפקיד, אין הוא מחזיר לו את כל התבואה, שהרי חלק ממה שמחזיר לו אינו אלא אויר, ושיעור החסרון מן התבואה עצמה הוא שוה לשיעור החסרון שדרך תבואה להחסיר.  13 

 13.  א. הקשה ב"פני יהושע": לכאורה נראה, שדברי רבי יהודה נאמרו על כל סוגי התבואה שנשנו במשנתנו; ויש לתמוה, האיך אפשר ששיעור היתרון בכל מין יעלה לחשבון מכוון כפי שיעור הפחת של אותו מין! ? דהיינו: כמו ששיעור הפחת בשעורים ודוחן הוא כפל מפחת החיטים והאורז, כך שיעור היתרון מחמת מידת הגורן הוא בשעורים ודוחן כפל מיתרון החיטים והאורז, וזה הרי דבר שאינו מתקבל על הדעת! ? וראה מה שתמה עוד שם. ולכן כתב, שהיתרון אינו ידוע, ומשום ספק כמה הותירו אינו מוציא לו חסרונות כלל, שהרי זה כמי שאומר: "הפקדת אצלי כך וכך, ואיני יודע אם החזרתי לך", שהוא חייב, וראה עוד שם. ב. כתב הרא"ש הובאו דבריו ב"שיטה מקובצת" (ועל דרך זה כתבו התוספות בד"ה מדה מרובה), שעשרה כורים שאמרו, אין הכוונה לומר שרק במידה כזו אינו מוציא לו חסרונות, כי ודאי שהתפיחה היא אף בפחות, שאין סברא לומר לא כן; וכוונת המשנה היא שיעשה חשבון, שבעשרה כורים מגיעה הנפיחה להשלמת כל החסרון, ובפחות מכך לפי יחס; (וסתם משמעות דבריו היא שלא כדברי ה"פני יהושע" שבאות א, וכמו שהעיר ב"פני יהושע" שם מדברי התוספות).
אמר תמה ליה רב פפא לאביי:
אם כן - כדברי רב נחמן שבימות הגשמים התבואה תופחת - כשנתן תבואה בכד בימות החמה והגיעו ימות הגשמים לפקע כדא (ייפקע הכד) שהרי התבואה תופחת!?
ומשנינן: אכן הוה עובדא ופקע כדא (מעשה היה בתבואה שניתנה בכד שפקע הכד בימות הגשמים).  14 

 14.  כתב הריטב"א: "הוה עובדא ופקע, פירוש מפני שלא היה שם איצצא, והיינו דאמרינן: ואיבעית אימא משום איצצא, דכי איכא איצצא לא פקעי".
איבעית אימא: תבואה הנתונה בדוחק בכד שאני, משום איצצא (דוחק), כלומר: דוחק התבואה מונע את תפיחתה, ולכן אין הכד פוקע.
מתניתין:
המשנה הקודמת עסקה בשיעור שמפחית הנפקד מפקדונו של המפקיד בגין רגילות הפקדון להחסיר בפקדון יבש כגון חיטים ואורז; ומשנה זו - שהיא הסיפא של המשנה הקודמת - עוסקת בשיעור שהוא מפחית לו בפקדון לח; וכשם שהרישא עוסקת באופן שעירב הנפקד את הפקדון עם שלו, וכמבואר בגמרא לעיל, כך הסיפא עוסקת באופן זה.
יוציא לו הנפקד למפקיד, כלומר: כשמחזיר הנפקד למפקיד את פקדונו, יפחית לו הנפקד שתות ממה שהפקיד, ליין שהפקיד אצלו, ומשום שכשיעור זה בולעים הקנקנים.
רבי יהודה אומר: חומש יפחית לו.
יוציא לו שלשה לוגין שמן למאה לוגין שהפקיד אצלו, דהיינו:
לוג ומחצה שמרים, כלומר: חשבון זה הוא, כשהפקיד אצלו שמן מעורב בשמרים, ועירבו הנפקד עם שמנו ושקעו השמרים ושקטו והם בתחתית החבית, ולכן יפחות לו מכמות השמן המזוקק שהוא מחזיר לו, לוג ומחצה בגין השמרים שהיו מעורבים בשמן, ושיעור זה הוא למאה לוג.
ועוד מוציא הוא לוג ומחצה בלע של הקנקנים, שנבלע משל המפקיד שיעור לוג ומחצה לכל מאה ולוג.
אבל אם היה השמן מזוקק בשעה שהפקידו המפקיד, כי אז אינו יוציא לו הנפקד למפקיד שמרים.
ואם היו הקנקנים ישנים שהם ספוגים ואינם בולעים יותר, לא יוציא לו בלע.
רבי יהודה אומר: אף המוכר שמן לחבירו מזוקק כל ימות השנה, הרי זה הלוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה לוג, כלומר: המוכר לחבירו שמן סתם, והוא מספק לו את הסחורה מתוך חביותיו לאורך ימות השנה, והשמן שנותן לו המוכר הוא מזוקק, הרי המוכר פוחת לו מהשיעור שמכר לו: לוג ומחצה למאה לוג, בשביל השמרים, שאותם נותן הוא ללוקח בנפרד.
גמרא:
שנינו במשנה: יוציא לו שתות ליין, רבי יהודה אומר חומש:
ומפרשינן דלא פליגי תנא קמא ורבי יהודה, אלא מר כי אתריה, ומר כי אתריה (כל אחד אמר את שיטתו בהתאם לחביות שהיו נהוגות במקומו), כי:
באתריה דמר - תנא קמא - חפו בקירא (היו טחים את חביות היין בשעוה מבפנים), ולא מייץ טפי (ואינו בולע יותר מאשר שתות), ואילו באתריה דמר - רבי יהודה - חפו בכופרא (היו טחים את החביות מבפנים בזפת) ומייץ טפי (ומשום כך היו הקנקנים בולעים יותר), ומגיע עד חומש.
איבעית אימא לפרש, שהחילוק בין החביות אינו בחומר שטחים אותו מבפנים, אלא משום גרגישתא (הקרקע ממנה עשויים החביות):
הא - הקרקע שממנה היו עושים את החביות במקומו של רבי יהודה - מייצא טפי (בולעת יותר), והבלע מגיע לשיעור חומש.
והא - הקרקע שממנה היו עושים את החביות במקומו של תנא קמא - לא מייצא טפי (אינה בולעת כל כך), ואין הבלע אלא שתות.
אגב שנזכר כאן, שהחביות בולעות שתות, מביאה הגמרא מעשה זה, שיש לו קשר לאמור במשנתנו:
באתריה דרב יהודה, רמו ארבעים ותמני כוזי בדנא, אזיל דנא: בשיתא זוזי, והוה פריס רב יהודה, שיתא שיתא בזוזא (במקומו של רב יהודה, היה הנוהג למלאות חבית בארבעים ושמונה מידות של "כוזא", שהיא מידה מסוימת של יין, ומחירה הסיטונאי של החבית בימות הבציר היה ששה זוז; ורב יהודה נעשה חנוני, והיה מוכר שש כוזי בזוז).

דרשני המקוצר[עריכה]