פרשני:בבלי:בבא מציעא סד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא סד ב

חברותא[עריכה]

ומקשינן: אמר ליה רב שרביא לאביי: איך מותר לסכם כך, והרי  האי קרוב לשכר הוא, שהרי אם יתייקר ירויח הלוקח, ורחוק להפסד, שהרי אם יחמיץ היין, הלוקח אינו מפסיד, אלא מרחיק מעצמו את ההפסד.
וכיון שהלוקח אינו מקבל עליו את אחריות היין, נמצא שאין כאן מקח, אלא הלואה  11  שנתן הלוקח למוכר. וקריבת השכר, שהלוקח מקבל יין ששוה יותר אם יתייקר  12 , זהו בשכר ההלואה, ויש כאן ריבית,

 11.  לפי פירוש הרמב"ן בשם אחרים שקיבל המוכר אחריות אחר שהגיע ליד הלוקח, צריך לומר שהקושיה לא היתה שיש כאן הלואה, שהרי ברור שבאופן שכבר הגיע ללוקח היה כאן מכר, אלא הקושיה שיש כאן עסק אסור אפילו במכר, שנראה קבלת האחריות משום הקדמת המעות, והתירוץ הוא שהאחריות היא כהוזלה במקח וממכר המותרת.   12.  יש לעיין מה שנקט רש"י כאן שהריבית ע"י ביטול המקח וממילא יש הלואה. וקבלת היוקר היא הריבית. ולקמן (ע"ג ע"ב ד"ה ומבחרי) נקט שקבלת האחריות בעצמה ע"י המוכר היא הריבית. וי"ל שדווקא בחבית מסוימת יש ביטול מקח ונעשית הלואה והריבית ע"י היוקר. שבלא ביטול מקח לא היה מקום לאסור, כיון שאין כאן הקדמת מעות שהרי קנה הלוקח חבית מסוימת ולכן מרויח את היוקר של היין שהוא שלו, ולא שייך גם לומר שהמוכר מקבל אחריות בשכר ההקדמה, כיון שאין כאן שום הקדמת מעות, אבל לקמן (ע"ג ע"ב) שיש פסיקה ולא מכר גמור ממילא יש מקום לדון הקדמת מעות, ומה שמקבל המוכר אחריות הוא בשכר הקדמת המעות.
ומתרצינן: אמר ליה אביי: כיון דמקבל עליה הלוקח זולא, יש כאן גם חלק מהאחריות על הלוקח, ובאופן כזה קרוב לזה ולזה הוא,  13  ואין בזה איסור ריבית. כי דוקא בקרוב לשכר ורחוק להפסד נאמר לקמן (ע א) שרשע הוא, שאוכל ריבית.

 13.  מלשון קרוב לזה ולזה היה נראה שגם בתירוץ הבינה הגמ' שיש כאן הלואה מחמת אחריות שקיבל עליו המוכר, אלא שהלואה מותרת היא שאמנם קרוב לשכר ביוקרא, אבל קרוב גם להפסד מחמת הזולא שקיבל על עצמו הלוקח (וכן כתב המרדכי שט"ז). ולכאורה יש לתמוה על זה שאם כן בכל פסיקה האסורה באין לו ולא יצא השער נתיר כיון שהלוקח מקבל על עצמו גם אחריות הזול, וי"ל כמו שכתב הרמב"ן שהגמ' בתירוץ סברה שיש כאן מקח ולא הלואה, כיון שכנגד מה שקיבל המוכר אחריות על חימוץ שזה החשיבו בקושיה להלואה, יש כנגדו את אחריות הזול שקיבל הלוקח, וזה עסק המקח, ולפי זה לשון קרוב לזה ולזה לאו דווקא.
המשנה הבאה עוסקת באיסור קבלת הנאה מלווה למלוה.
מתניתין:
המלוה את חברו, לא ידור המלוה בחצרו של הלווה בחינם, מפני שהסיבה שמסכים הלוה לתת לו לדור בחצרו חינם היא בגלל ההלואה, ואסור משום ריבית.
וכן ולא ישכור המלוה ממנו את חצרו בפחות,  1  מפני שמחמת ההלואה הפחית לו הלווה משכירות החצר ואסור מפני שהוא ריבית.

 1.  ולא ישכור ממנו בפחות, רש"י (ד"ה קמ"ל) למד מדין המשנה שאסור להלוות על בית ולגור בו אפי' בנכייתא. פי' שמנכה לו כל שנה שיושב המלוה בבית קצת מסכום ההלואה ולא כפי שוויה האמיתי של השכירות. ואומר רש"י שיש לחלק בין בית שאסור בניכוי מועט, לכרם שכתוב לקמן שמותר לתת כרם או פרדס בניכוי מועט. כיון שיכול להיות שהכרם יילקה ובסופו של דבר לא יוציא פירות. ומחמת שהמלוה יכול להפסיד שגם ינכה מהחוב וגם לא ירויח מהפירות לכן אינו ריבית, כי נחשב שקונה על ידי הנכייתא את הספק אולי יהיו פירות, ומחירה של קניה כזו הוא פחות מרווחים שודאי יהיו. אבל בית תמיד רווחיו בטוחים שודאי יהנה תמיד מהבית, ולכן אסור אפי' בנכייתא וצריך לשלם את מלא השכירות. אבל תוס' (ד"ה ולא ישכור) חולק וסובר שגם בבית יכול להפסיד המלוה שיכול הבית ליפול או לישרף, או שלא יצטרך המלוה לבית. ולכן אין הבדל בין בית לשדה ובשניהם הסיבה שיכול להיות שיפסיד אינה מתרת נכייתא. וכל ההיתר של נכייתא סובר התוספות הוא רק במקרה שהבית או הקרקע ממושכנים למלוה, שאז שווה ללווה בעל השדה שהמלוה יקח את הקרקע בנכייתא, שהרי המלוה מחזיק בה ואין הלוה יכול להשכירה לאחרים, וא"כ נוח לו לקבל קצת פחות בניכוי מאשר לא כלום (שלגביו זהו המחיר המלא של השכירות ואינו יכול להשיג יותר). ולקמן סז: יתבאר בהרחבה ענין משכון בנכייתא.
גמרא:
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: " אף על פי שאמרו (במס' ב"ק כא א, צז א) הדר בחצר חברו שלא מדעתו, באופן שבעל החצר ממילא לא עומד להשכירה, אבל האדם שבא לגור, מחפש לשכור חצר, ואם לא שהיה לו את החצר הזו, היה שוכר חצר אחרת, ונכנס לחצר חברו בלי שהודיעו, ואם כן הוא נהנה מחמת שצריך בית לדור בו, ובעל החצר לא חסר, שהרי בין כה וכה לא חשב להשכיר את חצרו, והדין כאשר זה נהנה וזה לא חסר שאינו צריך להעלות לו שכר, ואין לבעל החצר זכות לתבוע את שכר החצר כיון שלא הפסידו. אבל במקרה שהלוהו ודר המלוה בחצרו, אם הנכנס לחצר לגור נתן לבעל החצר הלואה, אסור למלוה להתגורר בחצר הלוה חינם, וצריך להעלות לו שכר.
ומקשינן: מאי קא משמע לן? תנינא, מה חידש רב יוסף? והלא משנתנו בפירוש אמרה, שהמלוה את חברו לא ידור בחצרו חינם, ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא ריבית, וא"כ כתוב מפורש שאסור לגור בחצר חברו בחינם, אם הלוהו?
ומתרצינן: אי ממתניתין, הוה אמינא, אילולי דינו של רב יוסף בר מניומי היה אפשר לומר, שהאיסור במשנה הוא, הני מילי, מדובר רק בחצר דקימא לאגרא  2  שבעליה רוצים להשכירה  3 , וגברא דעביד למיגר, והנכנס לגור רוצה לשכור חצר (ובלי שהיה לו את החצר הזו היה שוכר חצר אחרת). ואם דר בחצר בלא דעת הבעלים, נמצא שבעל החצר חסר - שמפסיד שהיה יכול להשכירה בשכר, והמתגורר נהנה - שלא צריך לשלם את שכר החצר, שהיה משלם בשביל חצר אחרת, וא"כ המתגורר נהנה, ובעל החצר חסר, ובאופן הזה חייב עפ"י דין להעלות לו שכר (כפי ששנינו למעלה). וא"כ מרויח המלוה - המתגורר, ריוח מחמת הלואתו, שהרי מתגורר שם חינם, ובלי ההלואה היה מחויב לשלם, ולכן באופן הזה אסור.

 2.  בחצר שעומדת להשכרה כתב הרמ"א שהוא אבק ריבית לכו"ע, והטעם שיש כאן נשך גמור, שהרי הלווה נפסד שלא יכול להשכיר חצרו, והסיבה שזה לא ריבית קצוצה, מכיון שלא קצצו מראש שידור בחצר בשכר ההלואה.   3.  הש"ך כתב שהדין שכתוב בגמרא בחצר שעומדת להשכרה שחייבים להעלות שכר הוא לאו דוקא, אלא גם בכל האופנים שמחייבים לדר בחצר חברו שלא מדעתו, מדיני חו"מ, ואפי' בחצר שלא עומדת להשכרה, כגון שאמר לו בעל הבית צא מביתי שחייב לשלם שכר דירה, או באופן שהמתגורר גילה בדעתו שמסכים לשלם שכ"ד, או באופן שהמגורים בעצמם גורמים נזק כגון השחרת כתלים, בכל האופנים הנ"ל חייב המלוה שדר בחצר לשלם דמי שכירות כשאר אדם שהיה חייב, ובאופני החיוב של זה נהנה וזה חסר, ואע"פ שבאופנים הנ"ל לא נהנה ולא חסר.
אבל חצר דלא קימא לאגרא, שבעל החצר ממילא לא עמד להשכירה - והוא לא חסר, וגברא דלא עביד למיגר, והמתגורר לא צריך לשכור חצר (שיש לו חצרות אחרות) - והוא לא נהנה, ועפ"י דין פטור מלשלם על שכירות החצר, אימא, לא יהיה אסור למלוה להתגורר בחצר הלוה חינם כיון שאינו מרויח מכך כלום, קא משמע לן  3ב  רב יוסף בר מניומי שאסור, מפני  4  שמחזי כריבית. איכא דאמרי, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, אף על פי שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, אבל אם אמר לו הלויני ודור בחצרי  5  חינם, צריך להעלות לו שכר.  6  כיון שאומר בעל החצר למלוה: תלוה לי, ואני אתן לך לדור בחצרי חינם, וקצץ לו את דמי השכרת החצר כריבית להלואה שמקבל ממנו, אם כן היא רבית קצוצה, וכדי למנוע זאת חייב המלוה להעלות לו את דמי השכירות.

 3ב.  3ב בתוד"ה אבל הקשה שא"כ אדם שמלוה את חברו יהיה אסור לעשות לו שום טובה, ואפי' דברים שרגילים להשאיל אחד לשני בחינם, יהיה אסור כמו חצר שלא עומדת להשכרה? וכן בריטב"א הקשה כך - וכי יהא המלוה מודר הנאה מהלוה, והרי מעשים בכל יום שאדם מלוה לחברו ולאחר מכן שואל ממנו. ותירצו הראשונים שכל האיסור הוא רק בדברים שאין דרך בני אדם להשאיל בחינם, כמו חצר, ואפי' אם החצר לא עומדת להשכרה, אין דרך להשאיל חצר בחינם. אבל שאר חפצים שגם בלאו הכי היה משאיל מותר, עוד תירצו תוס' שהאיסור הוא רק כשנכנס לחצר חברו "שלא מדעתו" שנראה שהסיבה שאינו מודיעו היא בגלל שסומך על ההלואה, שבודאי יסכים הלווה לתת את חצרו, אבל מדעתו אין איסור אלא בדבר שאדם לא היה עושה לשני אלא בשכר.   4.  נחלקו הראשונים בגדר האיסור של מיחזי כריבית, דעת הרמב"ן הרשב"א והרא"ש היא דכיון שהחצר הזו לא עומדת להשכרה ולא חיסר בממונו כלום, הרי זה איסור קל אפי' מאבק ריבית, כיון שעיקר איסור ריבית הוא חיסור ממון הלוה א"כ באופן שממונו של הלוה לא מתחסר אין כאן אפי' אבק ריבית, ואע"פ שהמלוה מחפש דירה לשכור, ונהנה מישיבתו בקרקע של הלוה, מכל מקום חסר כאן בדין התורה "את כספך לא תיתן לו בנשך" (ויקרא כ"ה) פי' שאסור לנשוך את הלוה מממונו, וכאן שחצרו של הלוה, ממילא לא עומדת להשכרה, הוא לא נושך ולא נפסד. וכתב הרמב"ן שהנפק"מ בין אבק ריבית למיחזי כריבית, שאפי' אם באבק ריבית יש דין להחזיר את הכסף כדי לצאת ידי שמים, אבל בחצר שלא עומדת להשכרה, שלא חיסר בממונו כלום. אפי' לצאת ידי שמים אינו צריך. וכל הדין של המשנה שהדר בחצר חברו שצריך להעלות לו שכר ואפי' בחצר שלא עומדת להשכרה הוא דין רק על זמן שעדיין גר בחצר, ועל זה הגמרא אומרת שאסור למלוה לגור בחצר הלוה חינם, אבל אם כבר סיים לגור בחצר, הרי הוא כבר אכל את הריבית ולא חייב להחזיר אפי' לצאת ידי שמים, שהרי הלוה לא נחסר כלל. אבל דעת הרמב"ם (פ"ו ממלוה ולווה ה"ד) שהאיסור של המלוה לגור בחצר חברו ואפי' בחצר שלא עומדת להשכרה, הוא כשאר איסורי אבק ריבית, ואינו קל משאר אבק ריבית, ומשמע שלמ"ד שבאבק ריבית חייב המלוה להחזיר ללוה בשביל לצאת ידי שמים, הוא הדין בחצר חברו ואפי' בחצר שלא עומדת להשכרה. (וכ"כ המגיד משנה והטור קס"ו בדעת הרמב"ם). והגר"א בהגהותיו על השו"ע (קס"ו סק"ג) דייק מלשון הגמ' כדעת הרמב"ם שבגמ' כתוב "הלוהו" ודר בחצירו משמע שאפי' אחרי שגר בחצרו - חייב להעלות לו שכר. החכמת אדם (קל"ו ס"א) כתב חידוש. שכל מה שהגמרא אמרה שהדין בחצר שלא עומדת להשכרה שחייב המלוה להעלות שכר, זה רק אם לפני שבא לגור בחצר אמרו לו שצריך לשלם על החצר שכר. אבל אם כבר נכנס לגור, ולא אמרו למלוה שחייב לשלם שכר, לא מוציאים ממנו את דמי שכירות החצר. וצ"ע שמשמע בדבריו שלא כדברי הרמב"ן והרשב"א שכתבו מפורש שאפי' לאחר שכבר נכנס לגור בחצר חייב לשלם וכל מה שפטרוהו מלשלם, זה רק במקרה שכבר סיים לגור, ולא שילם על שכירות החצר אז פטרהו מלשלם.   5.  הלויני ודור בחצרי נפסק בשו"ע (קס"ו ב') אם החצר עומדת להשכרה הרי זה ריבית קצוצה. ובטעם הדבר כתב הרי"ף, וכן הסכימו כל הראשונים, שמכיון שכוונת הלוה שיגור בחצרו בחינם מחמת ההלואה, נמצא נותן לו את דירת החצר בריבית. וכתב הגר"א שהוא הדין גם באופן שהמתגורר לא צריך דירה מחמת שיש לו אחרות, בכל זאת היא ריבית קצוצה, והטעם שעפ"י דיני חו"מ גם אדם שלא צריך את הדירה חייב לשלם אם החצר עומדת להשכרה, וא"כ נמצא שלמגורים האלו יש דיני ממון גמורים, ומכיון שנותן את הזכויות הממוניות בחינם הוא ריבית קצוצה. ובחי' רעק"א (ס ב) הקשה הרי באופן שהמתגורר לא צריך את הדירה שיש לו דירה משלו, לא התרבה ממונו, והרי בריש הפרק מבואר שהגדרת ריבית קצוצה הוא רק באופן שיש גם "נשך" שלוקח את ממון הלוה, וגם "תרבית" שמתרבה ממון המלוה ע"י הריבית, וכאן הרי לא יתרבה ממונו? ותירץ הגרעק"א שהטעם הוא, מחמת שהלווה והמלוה תלו את המגורים בהלואה, שאמר הלויני ודור בחצרי, והרי הוא כאלו שכר את החצר, ושוה לו החצר כסף וא"כ יש פה גם תרבית.   6.  בהלויני ודור בחצירי באופן שהחצר לא עומדת להשכרה, בפשטות מדברי הרי"ף משמע שאפי' שהחצר לא עומדת להשכרה כל הלויני ודור בחצירי הוא רבית קצוצה, ומוציאים ממנו בדיינים, אבל הרמב"ן כתב בדברי הרי"ף שרבית קצוצה הוא רק באופן שהחצר עומדת להשכרה, אבל אם אין החצר עומדת להשכרה הרי זה רק מיחזי כריבית שהרי לא ננשך הלווה ומשמע שאפי' אבק ריבית אין כאן אלא רק מיחזי כריבית (הנפק"מ עיין לעיל בהערה 4). אבל הטור כתב שהוא אבק ריבית הרגיל, ואף שאין כאן נשך גמור, מכל מקום כיון שתלו מפורש את ההלואה בדירת החצר, כאילו החשיבו את דירת החצר לנשך, ודעה שלישית למד הש"ך בדעת הרמב"ם שכל הלויני ודור בחצרי הוא רבית קצוצה. שמחמת שקצץ לו בזמן ההלואה הרי זה כאילו השכיר את החצר בריבית.
והנפקא מינה בין שתי הדעות בדעת רב יוסף היא:
למאן דאמר שרב יוסף סבר שחייב לשלם את השכירות בהלוהו כבר ודר בחצירו, ואפילו בלא שקצץ את הבית בריבית, הרי כל שכן הלויני, באופן שקצץ שבגלל ההלואה ידור בחצירו חינם, שחייב להעלות שכר.
ולמאן דאמר שרב יוסף דבר בהלויני, רק אז צריך להעלות לו שכר, אבל הלוהו לא צריך להעלות שכר, כי האיסור הוא רק כשקצץ מפורש שמחמת ההלואה יתן לו את החצר, מאי טעמא? כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה, לית לן בה, והטעם שמותר בלי קציצה מראש הוא, שהמלוה לא הלוהו בשביל שיקבל את החצר, ומה שגר אחר כך בחצר בחינם, לא חוששים שהוא בגלל ריבית. ולפי מאן דאמר זה, צריך להעמיד את משנתנו שאוסרת, באופן שכן קצץ לו את דירת הבית, או בשעת מתן מעות או לאחר מכן.
רב יוסף בר חמא תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי, רב יוסף היה לוקח את העבדים של בעלי חובותיו, ועביד בהו עבידתא, וחייב את העבדים לעשות את מלאכתו.
אמר ליה רבא בריה: מאי טעמא עביד מר הכי, מאיזה טעם מותר לקחת את העבדים של בעלי החובות שלו, והרי זה נראה כריבית.
אמר ליה: אנא כרב נחמן סבירא לי, דאמר רב נחמן, עבדא נהום כרסיה, לא שוי. שאני סובר כרב נחמן, שאמר עבד לא שוה אפילו את מאכלו ומזונותיו, ואני הרי נותן לעבדים הללו את מאכלם ביום שעובדים אצלי, ואין אני נהנה מהעבד חינם, ולכן לא חששתי לריבית.
אמר ליה: אימור דאמר רב נחמן מה שרב נחמן סבר שעבד לא שוה אפילו את מזונותיו, רק כגון "דארי" עבדיה (דארי היה שם העבד של רב נחמן), דמרקיד בבי כובי, שהיה ליצן ורוקד בחנויות בשביל לשתות יין, ועבד כזה באמת לא שוה אפילו לא את מזונו, אבל עבדי אחריני, שעושים מלאכה אחרת, מי אמר רב נחמן שאינם שוים את מזונותיהם?
אמר ליה רב יוסף בר חמא: אנא, כי הא דרב דניאל בר רב קטינא אמר רב, סבירא לי, דאמר, התוקף המחזיק בעבדו של חברו ללא ידיעתו, ועשה בו מלאכה, פטור המחזיק בעבד מתשלום לבעלי העבד.

דרשני המקוצר[עריכה]