פרשני:בבלי:בבא מציעא קיב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא קיב א

חברותא[עריכה]

ואידך, רבי יוסי ברבי יהודה הדורש מדכתיב אתך, אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד עובר עליו, לשם מה הוצרך קרא לומר "ואליו הוא נושא את נפשו"?
ומתרצינן: ההוא, מיבעי ליה לכדתניא, (דברים כד) נאמר "ואליו הוא נושא את נפש ו".
מפני מה עלה זה הפועל בכבש, ונתלה באילן לצורך עבודתו, ומסר את עצמו לסכנת מיתה? האם לא על שתתן לו את שכרו!?  206 

 206.  ברש"י משמע שדרשה זו אינה אליבא דרבי יוסי, דאדרבא מכאן משמע שכל המוסר נפשו על עבודתו יש לשלם לו את שכרו בזמן ואפילו אם היה רק אשכול אחד של ענבים וזו דעת תנא דמשנתנו שלמדים את דינו של רב אסי מואליו הוא נושא את נפשו, אלא רבי יוסי סבר כמו הדבר אחר דדרשינן כל המעכב שכר שכיר כאילו נוטל את נפשו ממנו.
דבר אחר הא דכתיב "ואליו הוא נושא את נפשו", בא לומר: כל הכובש שכר שכיר, כאילו נוטל נפשו ממנו. ובפירושה של הברייתא נחלקו רב הונא ורב חסדא,
חד אמר העושק את שכר השכיר גורם שתינטל נפשו של הגזלן עצמו.
וחד אמר בכך שעושק את שכירו, כאילו נטל את נפשו של השכיר הנגזל.
מאן דאמר שהעושק גורם לנטילת נפשו של גזלן דרש מדכתיב (משלי כ"ב) "אל תגזל דל כי דל הוא, ואל תדכא עני בשער", וכתיב (שם) "כי ה' יריב ריבם, וקבע את קבעיהם נפש", דמשמע שתינטל נפש העושק והגוזל דל.
ומאן דאמר שהעושק גורם שתינטל נפשו של נגזל, דרש דכתיב (משלי א) "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח", דמשמע שהבוצע בצע, נוטל את נפשו של בעל הממון.
ומקשינן: ואידך נמי, מאן דאמר שהעושק נוטל את נפשו שלו עצמו, הכתיב "את נפש בעליו יקח", דמשמע שהוא נוטל נפשו של הנגזל!? ומתרצינן: הכי תפרש לה, דרך הבוצע בצע שלוקח ממון שאינו שלו, את נפש בעליו דהשתא, הגזלן יקח.
ופרכינן: ואידך נמי, מאן דסבר שהעושק נוטל את נפשו של הנגזל, הכתיב "וקבע את קבעיהם נפש", דמשמע שיענש העושק את העני,
ומבארת הגמרא: מה טעם קאמר, מה טעם קבע את קבעיהם, ונוטלים את נפש הגזלן, משום דנטלו נפש, ולעולם על ידי כך שעשקו גורם לנטילת נפש הנגזל.
שנינו במשנה: אימתי בזמן שתבעו לא תבעו אינו עובר עליו:
תנו רבנן: נאמר "לא תלין פעולת שכיר", יכול אפילו אם לא תבעו השכיר לבעל הבית עובר עליו, תלמוד לומר "אתך", לומר שאינו עובר אלא אם עשקתו לדעתך, שתבע את שכרו ולא שילם  207 .

 207.  בתורת כהנים קדושים (יט יג) איתא יכול אפילו לא בא ולא תבעו תלמוד לומר איתך לא אמרתי אלא שלא ילין אתך מרצונך. ודייק בנתיב החסד (ט כט) שהטעם שאינו עובר עליו הוא משום שבכך שלא תבעו מוכח שמחל לו, ומסכים שישלם לו לאחר זמן, והוסיף דלפי זה כל שבא הפועל לבית בעל הבית ולא תבע מחמת בושה לא נפטר בעל הבית משום לא תלין, דהא חזינן שהגיע לביתו ומסתמא לא מחל לו אלא שהתבייש לתובעו. מיהו יעויין ביראים (קלה) שהסתפק האם מה שמיעטה הגמרא מהכתוב איתך קאי על כל הלאווים שאם לא תבעו אינו עובר עליהן, או דלמא שעל לא תלין בלבד קאמר שאם לא תבעו אינו עובר עליו אבל על שאר הלאוים עובר אף ללא תביעה, ומבואר מדבריו שכשלא תבעו אין הפטור מטעם מחילה דאם כן איך שייך שיעבור על שאר הלאווין, ולפי דבריו המיעוט מהאמור איתך היינו שאם תבע את הבעלים הרי הוא עושקו לדעתו אבל אם לא תבע אין זו לדעת בעל הבית, ועיין שם בתועפות ראם.
אבל אם הפועל לא תבע את שכרו, או שלא החזיר את הטלית, הרי עיכוב התשלום נעשה על ידו ועל דעתו, הילכך אין בעל הבית עובר עליו.  208 

 208.  בספר שער המשפט (שלט ב) הביא מהזוהר שאפילו אם אמר הפועל לבעל הבית יהא השכירות בידך לא יעכב את המעות אלו והוכיח כן מהא דאמרינן במשנה לא תבעו אינו עובר עליו משמע שאינו עובר אבל אסור.
יכול עובר בעל הבית אפילו אם אין לו כדי לשלם את שכר השכיר, תלמוד לומר "אתך", דמשמע שיש אתך מעות ואינך נותן, אבל אם אין לבעל הבית מעות, אינו עובר עליו  209 .

 209.  הריטב"א כתב שאינו מחוייב למכור את כליו כדי שיהיו לו מעות לשלם לפועל לפי שאין דרכו למכור את כליו, ומשמע מדבריו שאם היה לו חפץ העומד למכירה עליו למוכרו כדי שיהיה לו מעות לשלם לפועל. וכתב באהבת חסד (ט ז) דקל וחומר אם יש לבעל הבית מעות בפקדון או בהלוואה עליו לגבותם כדי שיהיה לו לשלם לפועל. ומכל מקום הסתפק שם בנתיב החסד (כה) אם יש לו מעות בזמן שהתחיל הפועל במלאכתו האם מותר לו להוציאם בסחורה או דלמא שמדין לא תלין כבר מלכתחילה עליו לדאוג שיהיה לו מעות לשלם לו ואם יוציאם עכשיו ובעת סיום עבודתו של הפועל לא יהיה לו מעות יעבור בלא תלין, וכתב שם שמדברי הריטב"א משמע קצת שאסור להןציאם.
וכשיהיה לו מעות לאחר זמן ישלם לו את שכרו  210 .

 210.  בנתיב החסד (ט ל) משמע שבזמן שישיג מעות אם לא ישלם לו יעבור בלא תלין אפילו שכבר עבר זמן מאז תביעתו, כיוון שהענין באיסור לא תלין הוא השארת המעות ברשותו ולכן כל שהלין ערב או בוקר ראשון ברשותו עובר עליו. ומכל מקום אינו חייב ללכת לבית הפועל לשלם לו ודי בכך שיודיעו שיש לו מעות לשלם לו, משום שעיקר הקפדת התורה היא שלא יעכב את הממון אלו ועל ידי כך שמודיעו לא הוי עיכוב שכרו. (שם - לא)
יכול אפילו המחהו, בעל הבית נתן לו לגבות  211  אצל חנוני ואצל שולחני ולא שילמו לשכיר בזמנו יעבור בעל הבית ב"לא תלין", תלמוד לומר "אתך", ולא שהמחהו אצל חנוני ואצל שולחני  212 .

 211.  בחינוך (רל) כתב דדווקא אם הסכים הפועל לקבל מהשולחני אין בעל הבית עובר בלא תלין אבל אם לא הסכים הרי חובו על הבעלים ועובר עליו. וברמב"ם איתא המחהו אצל אחר וקיבל, וכתב בכסף משנה שיש לפרש בשני אופנים א. קיבל הפועל על עצמו לגבות מהשולחני, ב. קיבל השולחני לשלם לפועל. ובבית יוסף שלט ט) הכריע כפירוש השני שאם קיבל השולחני על עצמו לשלם לפועל אף על פי שהפועל אינו רוצה אין בעל הבית עובר עליו. וביאר בשער המשפט (שלט ג) דבהכרח מדובר באופן שאין הפועל רוצה דאם היה מסכים לכך הרי פשיטא שאין בעל הבית עובר עליו וזה נכלל במה שאמרו לא תבעו אינו עובר עליו כיוון שאין העיכוב לדעתך אלא לדעתו. ועיין עוד שם מה שהקשה על זה.   212.  כתב השולחן ערוך (שלט י) המחהו אצל שולחני וקיבל עליו ליתן לו אינו עובר, וביאר הגר"א (ח) דאם לא כן אין להם כלום על השולחני כיוון שאין לו אצל השולחני. והוסיף וביאר בנתיב החסד (יא) שאם השולחני מחה ולא קיבל על עצמו פשיטא שבעל הבית עובר בלא תלין, אלא כוונת הגר"א שאם אמר לפועל לגבות מהשולחני, ואותו שולחני עדיין לא ידע מכך אם רצה הפועל לתבוע את בעל הבית רשאי ובעל הבית עובר בלא תלין משום שכל זמן שלא קיבל השולחני על עצמו לשלם לפועל עדיין לא ניתק הפועל מבעל הבית.
שנינו במשנה: המחהו אצל חנוני ואצל שולחני אינו עובר:
איבעיא להו: שכיר שנתן לו בעל הבית לגבות מהחנוני או מהשולחני ולא שילמו לו, האם חוזר השכיר ותובע את בעל הבית, או אינו חוזר?  213 

 213.  התוספות ביארו שאם אמר הפועל להדיא אני פוטרך לגמרי אפילו אם לא יפרע לי פשיטא שאינו חוזר ותובע את הבעלים. ומאידך אם אמר להדיא אני פוטרך אם יפרע לי פשיטא שחוזר ותובע את הבעלים שהרי לא פרעו השולחני. והגמרא עוסקת באופן שהפועל הסכים לגבות מהשולחני בסתמא שלדעת רב ששת אמרינן דכוונת הפועל לפטור את בעל הבית בכל מקרה, ולדעת רבה בכוונת הפועל לפטור את בעל הבית רק בזמן שישלמו לו. דרך נוספת ביארו התוספות, דהכא מדובר שאמר הפועל בהדיא אני פוטרך אם יתן לי, שאם לא נתן לו השולחני ודאי שיכול לחזור ולתבוע את בעל הבית, אבל כל זמן שהשולחני לא חזר בו נחלקו רב ששת ורבה אם יכול הפועל לתבוע את בעל הבית למרות שהשולחני רוצה לשלם לו או שאינו יכול לחזור ולתובעו. פירוש נוסף כתבו התוספות, דלכולי עלמא הפועל יכול לחזור ולתבוע את בעל הבית, אלא שלדעת רב ששת אם לא יתנו לו את שכרו בזמנו אין עוברים באיסור לא תלין כיוון שכבר ניתק החיוב מבעל הבית שעה אחת אינו חוזר ומתחייב בו, ורבה סבר שאף לענין חיוב לא תלין חוזר הפועל על בעל הבית. וכתב בנתיב החסד (י יג) דדווקא לפירוש השלישי של תוספות יש מחלוקת אם חוזר על בעל הבית לענין לא תלין, אבל לפי שני הפירושים הראשונים לכולי עלמא אין בעל הבית עובר בלא תלין.
רב ששת אמר, אינו חוזר, ורבה אמר, חוזר.
אמר רבה: מנא אמינא לה שחוזר ותובע את בעל הבית? מדקתני במשנה המחהו אצל חנוני או אצל שולחני אינו עובר עליו,
ומדייק רבה: מעבר הוא דלא עבר בעל הבית שעשקו, הא אם ירצה השכיר למיהדר ולתבוע את בעל הבית, מצי הדר.
ורב ששת אמר: מאי אינו עובר עליו דקתני במשנה, אינו בתורת לעבור, שאף אם יחזור עליו יהיה פטור מלשלם לו.
בעו מיניה מרב ששת, פועל שקיבל עליו לעשות מלאכה בקבלנות - לכשיגמור מלאכתו יקבל שכר עבודתו, ואינו מקבל שכר לפי מספר ימים או שעות, אם לא שילם לו השוכרו כשסיים את פעולתו, האם הוא עובר עליו משום בל תלין, או אין עובר משום בל תלין,
וצדדי הספק הם:
האם אומן שקיבל כלי לתקנו קונה בשבח הכלי, והרי הוא כבעליו של השבח עד שיחזירנו לזה שנתן לו להשביח.  214 

 214.  הקצות החושן (שו ד) דן את מה קונה האומן, והביא בשם מהר"ש הלוי הסובר שהאומן קונה את כל הכלי על ידי שהוסיף בו מעט שבח, אבל בשם התרומת הדשן הביא שהאומן קונה רק את השבח, וביאר הקצות שאין החפץ קנוי לאומן לגמרי אלא כשם שמלווה רשאי לאחוז בפקדון של הלווה עד שישלם לו כך האומן אוחז בחפץ שהשביח עד שישלם לו בעל הבית את שכרו, ומשעה שהבעלים משלם הרי החפץ שלו ואין האומן יכול לעכבו.
וכיוון ששבח הכלי קנוי לאומן, הרי כשמחזירו לבעליו, הרי הוא כמוכרו לבעליו, ועל בעל הבית לשלם עבור השבח כמו שמשלם מי שקונה חפץ מבעליו, ואם לא ישלם את שכרו, אינו נחשב כמשהה שכר שכיר אלא כלוקח שלא שילם עבור מקחו, והלואה היא  215 ,

 215.  בפלפולא חריפתא (ו) ביאר בלשון הגמרא הלוואה היא דאין הכוונה להלוואה ממש אלא שאין חובו כחיוב תשלומים לפועל ודמי להלוואה.
ומי שחייב חוב ממון לחבירו, אם לא שילם לו כשהגיע זמנו, אינו עובר משום "לא תלין".
או דלמא אין אומן קונה בשבח שהשביח את הכלי, אלא הכלי עם שבחו קנוי ועומד לבעלים. נמצא שהפועל עבד בחפץ של הבעלים, ושכירות היא לענין זה שאם לא ישלם את שכר קבלנותו בסיום עבודתו עובר עליו משום "לא תלין".
אמר להו רב ששת: אין אומן קונה בשבח שהשביח בכלי, ולכך אם השהה בעל הבית את שכרו עובר משום "לא תלין".  216 

 216.  הרי"ף והרמב"ם (שכירות י ד) פסקו כרב ששת שאין אומן קונה בשבח כלי, אבל התוספות פירשו שרב ששת אינו חולק על עצם הדין של אומן קונה בשבח כלי והא דאמר רב ששת שעובר משום בל תלין מדובר בזמן שאין שבח בכלי כדלקמן ששכרו להכות בבגד לרככו. וכתב הקצות החושן (שלט ג) בשם מהר"א ששון דהא דפסקינן שאין אומן קונה בשבח כלי מדובר באומן שהשביח בחומרים של בעל הבית, אבל אם השביח משלו קונה בשבח הכלי. ואין בעל הבית עובר על עיכוב שכרו בלא תלין. וכן פסק בנתיב החסד (י ד)
ופרכינן: והתניא, פועל המקבל עבודה בקבלנות, אם לא שילם לו השוכרו בזמן, אינו עובר משום "לא תלין"!?
ומתרצינן: התם, הברייתא דקתני אינו עובר, מדברת בקבלן שהמחהו, שנתן לו השוכר את האפשרות לגבות את שכרו אצל חנוני ואצל שולחני, ועל זה נאמר שאם לא שולם לו לקבלן בזמנו, אינו עובר עליו.
ודנה הגמרא: נימא מסייעא ליה לרב ששת, דאמר אין אומן קונה בשבח כלי, ממה ששנינו (בבא קמא צט א): הנותן טליתו לאומן להתקינה ללבישה, וסיכם עימו שיקבל את שכרו עבור תיקון המלאכה, ולא לפי סכום השעות או הימים שישקיע בה.
הרי אם גמרה, האומן, שסיים את עבודתו, והודיעו לבעל הבית שיבא לקחתה ולשלם את עבור העבודה, אפילו מכאן ועד עשרה ימים, אינו עובר משום בל תלין, לפי שעדיין לא קיבל בעל הבית לידו את טליתו.  217 

 217.  בשיטה מבואר שכל זמן שהטלית ביד האומן אינו בכלל פעולת שכיר אתך, אבל הרמ"ך בשיטה דן האם הפטור הוא מחמת שהודיעו על סיום המלאכה ולא תבע כסף שגילה בדעתו שאינו זקוק לו או אף בתבע את הכסף אינו עובר. ובקצות החושן (עב כג) כתב טעם נוסף לכך שאינו עובר, דכל זמן שלא החזיר את הטלית לבעליה עדיין לא הגיע זמן הפרעון.
אבל אם נתנה לו האומן לבעל הבית את הטלית בחצי היום, ולא שילם לו את שכר טירחתו, מששקעה עליו חמה עובר משום "בל תלין".  218 

 218.  הב"ח (שלט ה) העיר, מדוע נקטה הגמרא שעובר בבל תלין, הרי הלאו ששייך לעבור עליו בשקיעת החמה הוא לא תבא עליו השמש, וכתב שלדעת הרמב"ם הסובר שבין בשכיר יום ובין בשכיר לילה עובר בכולם אתי שפיר. והסמ"ע דחה, דלא אמר הרמב"ם שעובר בכולם אלא כשהתכוין לגוזלו לגמרי, אבל במשהה את שכרו אינו עובר בכולם, וכאן מדובר במשהה את שכרו ולא במתכווין לגוזלו. (שם יא) ועיין לחם משנה שכירות יא ג.
וכמו ששנינו במשנתנו, ששכיר שעות המסיים מלאכתו באמצע היום, מששקעה עליו חמה עובר עליו.
והשתא, אי אמרת אומן קונה בשבח כלי, נמצא שחובו של בעל הבית לשלם אינו כבעל הבית המשלם לשכירו, אלא כלוקח המחויב לשלם עבור מקחו, ואם כן גם אם נתן לו האומן את הטלית וקיבלה, אמאי עובר? הרי לוקח שלא שילם עבור מקחו בזמנו אינו עובר ב"לא תלין".
ומוכח, שסברה הברייתא, אין האומן קונה בשבח הכלי, וכדרב ששת.
אמר רב מרי בריה דרב כהנא: לא תסייעיה לרב ששת מהכא, אלא לעולם אומן קונה בשבח כלי, והברייתא מדברת בנותן לאומן "גרדא דסרבלא", בגד שאין צורך להשביחו, אלא אדרבה, נוח לו לבעליו במצבו כמות שהוא, לפיכך שכך הוא מתקיים משך זמן יותר ממושך. וכיוון שלא הושבח, ממילא לא קנאו האומן לבגד, והרי הוא שייך לבעליו, ומשום כך עובר בעל הבית ב"לא תלין".
ותמהינן: אם אין מה להשביח את הבגד, אם כן, לשם מאי יהבה ניהליה לאומן!? אלא בהכרח, שרצונו של בעל הבית הוא לרכוכי, לרכך את הבגד, כדי שיחמם יותר ויהיה נאה יותר. ואם כן, ריכוך הבגד היינו שבחיה, וקנה האומן את הבגד, בכך שהשביחו בריכוכו.
ומשנינן: לא צריכא, דקא אגריה מיניה, ששכר את הפועל לבטושי, לבעוט ולהכות בו לרככו, וסיכם עם הפועל שתהיה עבודתו בשכירות לפי בטשא ובטשא במעתא, שעל כל הכאה הוא יקבל מעה כסף, ומאחר שהפועל עובד עבורו בשכירות ולא בקבלנות, הוא אינו קונה בשבח הכלי,  219  והרי הוא ברשות בעליו, ולכן, אם עיכב את שכר האומן, עובר עליו ב"לא תלין".

 219.  הקצות החושן (שו ג) ביאר בדברי רש"י שהיה ההסכם בין הפועל לבעל הבית שאם לא ישביח הבגד יקבל הפועל שכר לפי מנין ההכאות שהכה בבגד כמו שכיר ואם ישביחו יקבל שכר כקבלן המקבל בגד להשביחו, והדין הוא שעובר בבל תלין גם אם היה שבח והטלית נקנית לפועל כדין אומן הקונה בשבח הכלי, משום שבכך שהתנה שאם לא יהיה שבח יטול שכרו כשכיר נשאר עליו שם שכיר גם אם נעשה בהמשך קבלן.

דרשני המקוצר[עריכה]