פרשני:בבלי:בבא מציעא עט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא עט א

חברותא[עריכה]

דברי רבי שמעון בן אלעזר.
שהיה רבי שמעון בן אלעזר אומר, אם בדרך הילוכה ניטלה, אומר לו המשכיר הרי שלך לפניך. ואם לאו חייב להעמיד לו חמור.
ופרכינן, לפי המתבאר, שכל הברייתא דברי רבי שמעון בן אלעזר היא, תיקשי:
ומי מצית מוקמת לן את הרישא של הברייתא, כרבי שמעון בן אלעזר?
והא קתני ברישא של הברייתא: "השוכר את החמור והבריקה או שנשתטתה, אומר לו השוכר, הרי שלך לפניך".
ואילו רבי שמעון בן אלעזר אמר במקום אחר: השוכר את החמור לרכוב עליה והבריקה, או שנשתטתה, חייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר.
ואם כך, אי אפשר לבאר שכל הברייתא מדברי רבי שמעון בן אלעזר היא, שהרי הוא עצמו אמר שאם הבריקה מעמיד לו חמור אחר, שלא כמבואר בברייתא.
ומתרצינן: אמר רבה בר רב הונא, אין לדמות בין הברייתא לדברי רבי שמעון בן אלעזר אלו, כיון שרבי שמעון בן אלעזר אומר את דינו "חייב להעמיד לו חמור אחר", דוקא אם שכר את החמור לרכוב עליו.
וזה שאני, משום שאי אפשר לרכוב על חמור עיוור. אבל בברייתא מדובר ששכרה למשא, ויכול להוליכה בדרכים אף אם עיוורת היא.
אמר רב פפא: ואפילו למשא, אם שכרה בכדי לשאת עליה כלי זכוכית שמועדים להשבר, כלרכוב עליה דמי.  77 

 77.  דעת הרמב"ם (שכירות פ"ה ה"א) שגם לגבי "אנגריא" ו"חלתה" נאמרו חילוקים אלו (לרכוב, וכלי זכוכית). אבל הראב"ד שם כתב, דדוקא אם נשתטית הבהמה, נאמרו חילוקים אלו. וכתב המגיד משנה שהראב"ד לא גרס "והבריקה". אבל לגרסא שלנו, אם הבריקה גם כן יש לחלק בין אם שכרה לרכב עליה או שכרה למשא.
אמר רבה בר רב הונא אמר רב: השוכר את החמור בכדי לרכוב עליה, ומתה לו החמור כשהיה בחצי הדרך, באמצע הדרך, המובילה למקום אליו ביקש להגיע, נותן לו השוכר למשכיר שכרו של חצי הדרך, כלומר, שכר הדרך שרכב עליה עד שמתה.
ואין לו לשוכר עליו על המשכיר, אלא תרעומת על כך שהשכיר לו חמור כחוש.
והוינן בה: היכי דמי?
אי דשכיח במקום בה מתה הבהמה, חמורים אחרים לאגורי, לשכור, אם כן, תרעומת מאי עבידתיה? אין לו אפילו להתרעם עליו, אלא ישכור חמור אחר וימשיך בדרכו.
אי דלא שכיח באותו מקום לאגורי חמורים אחרים, אם כן לא רק תרעומת יש לו עליו, אלא אפילו אגרא, דמי חצי דרך, בעי למיתב ליה! שהרי לא הועיל לו כלום בחמור זה, שהרי לא חפץ להגיע למקום זה.
ומפרשינן: לעולם, אכן מדובר שמתה במקום דלא שכיח לאגורי חמור אחר. ומה שחייב לשלם לו דמי חצי הדרך, הוא משום דאמר ליה המשכיר לשוכר: אילו בעית מתחילה למיתי עד הכא, וכי לאו אגרא בעית למיתב? אם כן הרווחת מעט במה שלכל הפחות התקרבת למחוז חפצך.  78 

 78.  מקשים התוספות, איזו טענה היא זו, הרי מדובר שלא רצה השוכר להגיע למקום זה אלא למקום אחר, ולא הועיל לו דבר, ואפילו לא סייעו להגיע למחוז חפצו שהרי במקום זה לא ימצא חמור אחר לשכור, וצריך הוא לשוב על עקבותיו או להמתין זמן רב? ותירצו, שאכן מדובר שיכול למצוא במקום זה חמור אחר, אלא שעליו לשוכרו בדמים מרובים, ואם כן הועיל לו שהרי הוליכו מחצית הדרך. עוד תרצו התוספות, שמדובר באופן שיכול למכור סחורתו אף במקום זה, ואינו צריך להמשיך בדרכו למקום אליו חפץ להגיע בתחילה.
והוינן בה: היכי דמי שאין לו על המשכיר אלא תרעומת, ואין חייב המשכיר לשכור לו חמור אחר.
אי דאמר ליה בשעה שהשכיר לו את החמור, הריני משכיר לך חמור "סתם", היינו, שלא נתחייב לו חמור מסוים, אם כן, הא חייב להעמיד לו חמור אחר! כיון שלא השכיר לו חמור מסוים, ולכן לא חלה השכירות דוקא על חמור זה, ולא נתבטלה השכירות אף לאחר שמת.
ולכן, אם יש בדמיה של הנבילה ליקח, לקנות בהם חמור אחר, יקח, וימשיך עמו בדרכו, ולמה אין לו עליו אלא תרעומת?  79  ומבארת הגמרא: לא צריכא, אכן מדובר בשאין בדמיה של נבילה ליקח, לקנות חמור אחר.

 79.  בדף קג. מבואר, שאם השכיר לו בית ונפל, אם אמר לו בתחילה בית זה אני משכיר לך, אין לו לשוכר על המשכיר כלום. מקשים הראשונים, למה שם לא מחלקת הגמרא בין אם יש בדמי האבנים והקרקע ליקח בית אחר ובין אם לאו? מתרצים התוספות: שחמור שמת עומד לימכר ולקנות בדמיו אחר. אבל בית אינו עומד לימכר, אלא דרך העולם לבנותו כבתחילה באותו מקום ובאותן אבנים, ולכן אם אמר לו בית זה אני מוכר לך, לא נשתעבד לו אלא שאם יבנה את הבית ישלים לו שכירותו. אבל בחמור נשתעבד לו למוכרו וליקח בדמיו אחר, ולכן אם יש בדמיו ליקח, יקח. והר"ן תירץ, דחמור קרוי חמור בין אם חי הוא ובין אם מת, ולכן אף שמת לא פקע שעבודו. אבל בית שנפל לא קרוי בית, ומשום כך פקעה שכירותו. והאור שמח (שכירות פ"ה ה"ב) ביאר באופן אחר, שלא אמרו רב ושמואל את דינם אלא אם מת בחצי הדרך. אבל אם מת בביתו לא יקח בדמיו אחר, ובית שנפל הוא כחמור שמת בבית השוכר.
ומקשה הגמרא: אף אם אין בדמיה לקנות אחר, אם יש בדמיה של נבילה לשכור חמור אחר, ישכור, וימשיך עמו בדרכו.
ומתרצינן: רב לטעמיה.
דאמר רב, אף שחייב המשכיר להעמיד לו אחר, מכל מקום לא מכלינן קרנא. כלומר, דוקא אם יכול בדמי הנבילה לקנות אחר, חייב המשכיר לעשות כן. אבל לשכור לו אחר, אינו חייב. כיון שאם ישכור, יכלה ממונו בדמי השכירות, וזה לא נתחייב לו.
דאתמר, השוכר את החמור, ומתה לו בחצי הדרך, כמבואר לעיל, אמר רב, אם יש בדמיה של נבילה ליקח לקנות חמור אחר, יקח. אבל אם יש בדמיה רק כדי לשכור, אל ישכור.
ושמואל אמר, אף אם יש בדמי הנבילה רק כדי לשכור ישכור.
ומפרשינן: במאי קמיפלגי רב ושמואל?
רב סבר, לא מכלינן קרנא, כיון שלכלות ממונו לא נתחייב לו.
ושמואל סבר, מכלינן קרנא אף זה נתחייב.
בפרק איזו נשך (סז ב) נתבאר שישנו אופן בו ממשכן הלוה שדהו למלוה, והדבר משמש לפרעון החוב. והוא, כאשר נותן הלווה למלוה את הזכות ליטול את פירות השדה במשך כמה שנים תמורת החוב, ולאחר אותם שנים, חוזרת השדה לבעלים ופטור מלשלם חובו.
ועתה דנה הגמרא, אם יבש האילן בתוך אותם שנים ואינו מוציא פירות, מה יעשו.
מיתיבי לרב, שאמר לא מכלינן קרנא, ממה ששנינו:
יבש האילן בתוך אותם שנים, או נקצץ ואינו מוציא פירות, שניהם, הלווה והמלוה, אסורים בו, לבקע ממנו עצים להסקה לעצמם.
שהרי אם יבקע ממנו הלווה, יפסיד המלוה, שלא יוכל יותר לגבות ממנו את חובו.
ואם יבקע ממנו המלוה, יפסיד הלווה, שהרי לא יחזור אליו בתום שנות המשכון.
כיצד יעשה? ילקח בו, יבקע המלווה את האילן, וימכור את העצים, ויקח בדמי העצים, קרקע.
והוא, המלוה, אוכל ממנה פירות, עד דמי החוב.
ומכאן מקשה הגמרא לרב:
והא הכא, אם יקנה בדמיו קרקע, כיון דכי מטי לכשתגיע שנת היובל, קא הדרא, תחזור אותה ארעא למרה, כדין חזרת קרקעות לבעליהן ביובל,  80  וקא כליא קרנא! שהרי בהגיע היובל, יוותר הלווה ללא הקרקע, וללא עציו!?  81 

 80.  כמו שכתוב "וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחת תשובו" וכו' "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו" (ויקרא כה).   81.  לכאורה אפשר לבאר, דרב לא אמר לא מכלינן קרנא אלא במקום שאפשר לתקן באופן אחר. אבל במקום שאין תקנה אחרת, יתכן שגם לרב מכלינן קרנא? (רבי עקיבא איגר)
ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, דזבין ליה, שמוכר המלווה את אותה הקרקע שקונה בדמי העצים, לשיתין שנין, לששים שנה. וכיון שמכרה לזמן קצוב, ואותו הזמן מסתיים רק לאחר היובל, לא חוזרת הקרקע לבעליה ביובל, ולא מכליא קרנא.
דאמר רב חסדא אמר רב קטינא: מנין למוכר שדהו לשישים שנה, שאינה חוזרת ביובל?
שנאמר (בטעם חזרת הקרקעות לבעליהן) "והארץ לא תמכר לצמיתות" (לעולם).
כלומר, דין יובל נאמר במי שאם אין שם יובל, נצמתת.
ואם כן, אף כאן מדובר שמוכר לשישים שנה, ולכן אינה חוזרת ביובל.
ומקשה הגמרא: מה יועיל בזה שיקנה לשישים שנה? סוף סוף, לכי מטו שיתין שנין, קא הדרא ארעא למרה, שהרי קנה אותה רק לשישים שנה, וקא כליא קרנא - לאחר שישים שנה יוותר בלא עציו, ובלא הקרקע!?  82 

 82.  כתבו התוספות: "קס"ד, כיון דלזמן ארוך כל כך מכר לו לא חשיב כילוי קרנא" והחכמת שלמה כתב באופן דומה, דקא סלקא דעתך כיון שיספיק הלווה להנות מהשדה כמה שנים אחר תום שנות המשכון, לא חשיב כילוי קרנא. וכשמקשה הגמרא סוף סוף וכו', סוברת גמרא שגם זה כילוי קרנא הוא. ובטעם הדבר ביארו האחרונים, דבתחילה סברה הגמרא "לא מכלינן קרנא" הוא כעין תנאי בין הלווה למלוה שיחזיר לו את חמורו בתום השכירות, ואם כן אם החזירו לו אפילו ליום אחד כבר נתקיים תנאו, ולמסקנת הגמרא זוהי תקנה לטובת הלווה שלא יכלה ממונו, ולכן יקח בדמיו קרקע דוקא אם תשאר השדה בידו לעולם.
ומתרצינן: אלא, הכא במאי עסקינן, זה ששנינו "ילקח בהם קרקע", הוא בזמן שאין היובל נוהג. ולכן תשאר הקרקע ביד הלווה לעולם.  83  ומוסיפה הגמרא, ואומרת:

 83.  כתב הרשב"א, דמדלא העמידוה אף בזמן שהיובל נוהג, ובמקרה שמתנה עם המוכר לא אחזיר לך קרקע זו ביובל, מוכח שלא מועיל תנאי ביובל. והטעם מדכתיב "כי לי כל הארץ" ואין אדם מתנה על דבר שאינו שלו. והרמב"ן דחה ראיה זו, שסוגין אליבא דרב הסובר אין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו בדבר שבממון ולא רק באיסורים (עיין דף נא):
הכא נמי מסתברא, כדברי רב, שלא מכלינן קרקע.
דאי סלקא דעתך שאכן מדובר בזמן שהיובל נוהג, ומכלינן קרנא (כשקונה קרקע, וחוזרת לבעליה ביובל), אם כן, למה ימכור את העצים ויקנה בדמיהם קרקע?
נצלחיה לציבי, יבקע המלוה את העצים, ונשקליה, יקחם לעצמו, להסקה, וכדומה!?
ומפרשינן: אי משום הא, רוצה אתה להוכיח נגד דברי שמואל, ולומר שמוכח מכאן שלא מכלינן קרנא, לא קשיא!
כי יתכן, שתקנו חכמים שילקח בהם קרקע דוקא, משום שזמנין דשלמו שני משכנתא מקמי יובל, ולכן עדיף לקנות קרקע, שאז יוכל גם הלווה להנות ממנה כמה שנים עד היובל.
אבל אם יקח המלוה את העצים עצמם, לא יהנה הלווה מהם כלל.
אי נמי, יתכן דמטו ליה ללווה זוזי, שיבואו לידי הלווה מעות ברבות השנים, ופריק לה, ויפדה את הקרקע מיד המלוה ארבע וחמש שנין מקמי יובל, ויוכל אף הוא להנות ממנה כמה שנים.
תנו רבנן: השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך, רבי נתן אומר: אם נתן השוכר למשכיר את דמי שכירות הספינה או חלקם, לא יטול אותם השוכר בחזרה.
ואם לא נתן את דמי השכירות, לא יתן כלל, אף לא דמי חצי הדרך.
והוינן בה: היכי דמי?
אילימא שכאשר שכרה, הזכיר בדבריו ספינה זו, ולגבי היין (שאותו חפץ להוליך בספינה) מדובר שלא אמר לו רצוני לשוכרה כדי להוליך יין זה דוקא, אלא אמר יין "סתם", אם כן, אף אם נתן לו את דמי השכירות, אמאי לא יטול אותם בחזרה?
נימא ליה שוכר למשכיר: הב לי ספינתא, דאנא מייתינא חמרא!
כלומר, יטען השוכר, הרי לא נתבטלה השכירות בטביעת הספינה, אלא עליך להוציא את הספינה ממצולות ים, ואני אביא יין אחר להוליך בה (ואין יכול המשכיר לשכור לו ספינה אחרת, שהרי לא שכר ממנו אלא ספינה זו).
וכיון שאינו יכול לעשות כן, ישיב לו את מעותיו.
אלא, בהכרח, מדובר, שכאשר שכר ממנו, היה זה בספינה סתם, שלא שכר ממנו ספינה זו דוקא, ויין זה, שאמר לו, הריני שוכר להוליך בה יין זה דוקא,
אם כן, אף אם לא נתן לו עדיין את דמי השכירות, אמאי לא יתן? הרי השוכר אינו יכול לקיים תנאו, שהרי שכרה להוליך בה יין זה דוקא!

דרשני המקוצר[עריכה]