פרשני:בבלי:בבא מציעא פד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא פד א

חברותא[עריכה]

ואף רבי ישמעאל ברבי יוסי מטא  כי האי מעשה לידיה, הגיע מעשה כזה לידו, שמינה אותו המלך לתפוס גנבים ושודדים.
פגע ביה פגש אותו אליהו.
אמר ליה אליהו: עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה!
אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי: מה אעביד, מה עלי לעשות!? שהרי הרמנא דמלכא, ציווי המלך, הוא.
אמר ליה אליהו: אבוך ערק, אביך ברח לאסיא. את ערוק אתה ברח ללודקיא. כדי שלא תצטרך למלאות את מצות המלך.
כי הוו מקלעי, כשהיו נפגשים, רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי שמעון בהדי הדדי, ביחד, ועמדו פנים אל פנים, הוה עייל בקרא דתורי בינייהו, היה יכול לעבור שור ביניהם, תחת כריסם, ולא הוה נגעה בהו. והשור לא היה נוגע בהם, מרוב שהיה כריסם כל כך גדול.
אמרה להו ההיא מטרוניתא שרה נכרית: בניכם אינם שלכם! שאינכם יכולים להזדווג עם נשותיכם.
אמרו לה: שלהן, כריסן של נשותינ, ו גדול משלנו.  16  (פירוש אחר: תאותה של אשה גדול מזו של איש).

 16.  ואם כן, אף עם אדם אחר אינן יכולות להזדווג לפי טענתך, ועל כרחך, משום ש"כי כאיש גבורתו", או משום שאהבה דוחקת את הבשר. מהר"ל.
אמרה להם המטרוניתא: אם כן, שכריסן גדול משלכם, כל שכן שאינכם יכולים להזדווג? (לפי הפירוש השני היא שאלה: אם כריסן של הנשים היתה כל כך גדולה, כל שכן שבניכם אינם שלכם, כי מתוך שאינכם יכולים להזדווג, הן נבעלות לאנשים אחרים).
איכא דאמרי: הכי אמרו לה, השיבו לה על פי הנאמר בספר שופטים (ח כא): "כי כאיש גבורתו", שכגודל הכרס כך גודל אבר התשמיש שלו.
איכא דאמרי: הכי אמרו לה: אהבה דוחקת את הבשר.
והוינן בה: ולמה להו לאהדורי לה? מדוע הם ענו לה כלל, והא כתיב במשלי (כו ד) "אל תען כסיל כאולתו"?
ומשנינן: כדי שלא להוציא לעז על בניהם, שהם אינם שלהם.
אמר רבי יוחנן: איבריה, אבר התשמיש דרבי ישמעאל ברבי יוסי, גודלו כחמת בת תשע קבין.
אמר רב פפא: איבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשת קבין.
ואמרי לה, יש אומרים: בת שלשת קבין.
דרב פפא גופיה, איברו של רב פפא עצמו, כי דקורי דהרפונאי, גדול כמו עלים שעושים בהרפניא.  17 

 17.  כתבו התוס' שדברים אלו נכתבו כדי שלא להוציא לעז על בני אדם שהם כך. תוס' ד"ה אמר. ומהרש"ל כתב שהכוונה על גודל התאוה ועל דרך "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". ובאה הגמרא לומר שאף על פי כן משלו ברוחם ולא פחדו מהיצר. והריטב"א מפרש ש"איבריה" היינו מקום הקיבורת של הזרוע או הירך (הבשר התפוח) ששם בודקים את האדם אם הוא שמן ועב. ובתוס' רבינו פרץ כתב שיש מפרשים ש"איבריה" היינו שיעור מאכלו.
אמר רבי יוחנן: אנא, אישתיירו משפירי דירושלים, אני נשארתי מהאנשים היפים שהיו בירושלים בבנינה.  18 

 18.  רבי יוחנן היה ברבה שנים לאחר החורבן. וכוונתו שהוא נשאר מאותם משפחות היפות שהיו בירושלים בבנינה. והגמרא מביאה זאת אגב מה שנאמר קודם שרבי יוחנן היה משונה מכולם בדבר אחד, לכן הזכירה גם שהיה משונה ביופיו. תוס' ד"ה אמר.
האי מאן דבעי מיחזי שופריה דרבי יוחנן, הרוצה לדעת כיצד היה נראה קירון עור פניו של רבי יוחנן, נייתי כסא דכספא מבי סלקי, יקח כוס מכסף מיד כשהוא יוצא מבית האומן, כשהוא עדיין צהוב ממראה להב האש, ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא. וימלאנו גרעיני רמון אדומים. ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה, יעשה שפה על פי הכוס סביב, מוורד אדום, ונותביה בין שמשא לטולא, וישים את הכוס בין השמש לצל.
ההוא זהרורי, מראה הזוהר הנשקף מהכוס על פני הארץ, הוא רק מעין שופריה דרבי יוחנן, ועדיין לא כל יופיו.
ומקשינן: איני! והלא רבי יוחנן כלל לא היה אדם יפה?
והאמר מר: שופריה דרב כהנא, מעין שופריה דרבי אבהו.
שופריה דרבי אבהו, מעין שופריה דיעקב אבינו.
שופריה דיעקב אבינו, מעין שופריה דאדם הראשון.
ואילו רבי יוחנן לא קא חשיב ליה, רבי יוחנן לא נמנה כלל ביניהם. ומשמע שלא היה יפה.
ומשנינן: שאני רבי יוחנן, דהדרת פנים לא הויא ליה. לא היה לו זקן. ולכן לא נמנה ביניהם. אבל לעולם הוא היה אדם יפה.
רבי יוחנן, הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה. היה רגיל לשבת בשער בית הטבילה של הנשים.
אמר: כי סלקן כשיעלו בנות ישראל מטבילת מצוה, לפגעו בי, יפגשו אותי, ויסתכלו ביופיי, כי היכי דלהוו להו, כדי שיולידו בני שפירי כוותי, בנים יפים כמותי,  19  גמירי אורייתא כוותי, בנים לומדי תורה כמותי.  20 

 19.  ביאורו כענין המקלות של יעקב אבינו. לפי שהטבע מוליד לפי הציור בדמיונם בעת ההריון. ורבי יוחנן לשיטתו במסכת נדה (לא ב) שאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה. מהרש"א.   20.  עשה כן כדי שבזכות זה שהוא גורם לבנות ישראל להוליד בנים זכרים יפים וחכמים יזכה שיהיו לו בנים זכרים של קיימא אחר שמתו לו עשרה בנים כמבואר במסכת ברכות (ה ב). גם כדי שיהיו הנולדים נחשבים בניו. בן יהוידע.
אמרו ליה רבנן: לא מסתפי מר מעינא בישא!? וכי אינך חושש מעין הרע?  21 

 21.  מה שלא אמרו לו למה אינו מפחד מהיצר הרע לפי שגבות עיניו היו ארוכות ומכסות על עיניו כמבואר במסכת בבא קמא (קיז א) עץ יוסף.
אמר להו: אנא מזרעא דיוסף קאתינא, אני מזרעו של יוסף, דלא שלטא ביה עינא בישא שלא שולטת בהם עין הרע.
דכתיב בברכת יעקב אבינו בספר בראשית (מט כב) "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין".
ואמר רבי אבהו: אל תקרי "עלי עין" אלא "עולי עין", שהם עולים למעלה מהעין, שהעין למטה, והם למעלה, והיא אינה יכולה לשלוט בהם.
רבי יוסי בר חנינא אמר: מהכא, מכאן אנו למדים שזרעו של יוסף לא שולטת בהם עין הרע, ממה שנאמר בברכת יעקב אבינו לאפרים ומנשה (שם מח טז) "וידגו לרוב בקרב הארץ", ודרשינן: מה דגים שבים, מים מכסים אותם ואין העין שולטת בהן, אף זרעו של יוסף, אין העין שולטת בהן.
יומא חד, הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא. יום אחד היה רבי יוחנן רוחץ בנהר הירדן.
חזייה ריש לקיש, ראה אותו ריש לקיש, בזמן שהוא עוד היה לסטים, מעברו השני של הנהר, ושוור לירדנא אבתריה, דילג ריש לקיש את כל רוחב הנהר לעברו של רבי יוחנן.
אמר ליה רבי יוחנן: חילך לאורייתא! כחך הרב, יפה הוא לסבול עול תורה.
אמר ליה ריש לקיש: שופרך לנשי! יופייך ראוי לנשים.
אמר ליה רבי יוחנן: אי הדרת בך, אם תחזור בתשובה,  22  יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי. אתן לך את אחותי, שהיא יותר יפה ממני, לאשה.  23 

 22.  מכאן הוכיחו תוס' שריש לקיש היה מתחילה גדול בתורה אלא שפרק עול תורה ונעשה עם הארץ ועסק בלסטיות, שהרי אמר לו "אי הדרת בך" משמע שתחזור להיות כבתחילה. וגם ממה שאמר לו ריש לקיש "התם רבי קרו לי" משמע כפשוטו שבעבר למדתי תורה אלא ששכחתי. תוס' ד"ה אי.   23.  ובסוף באמת נשאה כמבואר לקמן שבאה אחותו של רבי יוחנן לבכות לפניו על בעלה ריש לקיש. ולא חשש ריש לקיש שמא יאמרו שלא חזר בתשובה רק בשבילה כמו שחשש בנו של רבי טרפון לקמן (פה א). תוס' ד"ה אי. ובתוס' הרא"ש כתב שהטעם לפי שריש לקיש היה מתחילה אדם גדול ולכן לא חשש לכך. (ראה הערה 22)
קביל עליה קיבל ריש לקיש על עצמו לחזור בתשובה.
בעי למיהדר לאתויי מאניה, רצה ריש לקיש לדלג בחזרה את הנהר כדי לקחת משם את בגדיו, ולא מצי! לא הצליח לחזור בקפיצה. כי מיד שקיבל עליו עול תורה, תשש כחו.
הדר אקרייה ואתנייה, לימד אותו רבי יוחנן מקרא ומשנה, ושוייה גברא רבא, עד שהיה לאדם גדול.
יומא חד, הוו מפלגי בי מדרשא, יום אחד נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בבית המדרש בנוגע לדין בהלכות קבלת טומאה של כלים, וכך נחלקו:
הסייף, החרב, והסכין, והפגיון, סכין בעלת שני פיות, והרומח, ומגל יד שפיו חלק והוא עשוי לשבר עצמות ולחתוך עצים, ומגל קציר, שקוצרים בו תבואה ופיו מלא פגימות כמסור - מאימתי מקבלין טומאה?
משעת גמר מלאכתן.
ומאימתי הוא גמר מלאכתן?
רבי יוחנן אמר: משיצרפם בכבשן, משעה שהכניס אותם לכבשן כדי לחזקם.
ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים.
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: לסטאה - בלסטיותיה ידע. משום שהיית לסטים, לכן אתה בקי באותם כלים המשמשים לליסטיות.
אמר ליה ריש לקיש: ומאי אהנת לי? מה הועלת לי בכך שהחזרת אותי בתשובה? הרי התם, "רבי" קרו לי, גם כשהייתי לסטים הייתי ראש להם, הכא, רבי קרו לי. כלומר, אינני חשוב עתה יותר מאז.  24  אמר ליה רבי יוחנן: אהנאי לך, הועלתי לך בכך דאקרבינך שקירבתי אותך תחת כנפי השכינה.

 24.  כתב מהרש"ל: ריש לקיש אמר לו שאין לך רשות להכלימני ולהזכיר את היותי לסטים שהרי אסור לומר לבעל תשובה "זכור מעשיך הראשונים". אלא ודאי התכוונת לומר לי שבעבר הייתי פחות ערך ועתה נעשיתי רב וחשוב - "מאי אהנית לי" שהרי גם בעבר הייתי ראש וחשוב אצל הלסטים. ורבי יוחנן השיב לו שהועלתי לך שקרבתי אותך תחת כנפי השכינה. או שהשיב לו שרשות בידו להכלימו ולקנטרו שהרי רבו הוא שהכניסו תחת כנפי השכינה. והמהרש"א מבאר שרבי יוחנן אמר לריש לקיש שעל ידי שהיית לסטים ראית שהצחצוח של החרב הוא גמר מלאכתו כי החרב נועד להפחיד את הנגזלים שלא יעמדו נגד הלסטים, וצחצוח החרב הוא דבר המבהיל ומפחיד. והשיב לו ריש לקיש שמאי אהנית לי בזה שאתה מודה לי על דברי משום שאני יודע בענין זה יותר ממך בגלל שהייתי לסטים. ואין בדבר כן אלא שכבר התם קרו לו רבי, וכמו שפירשו התוס' שמתחילה למד ריש לקיש תורה, ונזכרתי עתה שאז קודם שנעשיתי לסטים גם כן למדתי כך שצחצוח החרב הוא גמר מלאכתו. ורבי יוחנן הבין דברי ריש לקיש כפשוטן ולכן חרה לו עליו וענשו. מהרש"א. גם בעץ יוסף מבאר כעין זה שרבי יוחנן לא נתכוין לקנטר את ריש לקיש ולזכור לו את מעשיו הראשונים אלא אמר לבני הישיבה שבזה צודק ריש לקיש כי הוא בקי בזה יותר ממני. וריש לקיש היה סבור שרבי יוחנן מתכוין לקנטרו שלפי שהיה לסטים לכן הוא בקי באותן כלי אומנות של לסטים. ולכן אמר לרבי יוחנן מאי אהנית לי מלשון הונאה כלומר מדוע את אומר לי אונאת דברים שהרי התם רבי קרו לי הכא רבי קרו לי שגם שם היה לי כבוד כמו עכשיו ומה שחזרתי לא משום כבוד אלא לשם שמים ואם כן אסור לומר לי זכור מעשיך הראשונים. ורבי יוחנן הבין דבריו שאומר מה טובה והנאה עשית לי. לכן אמר לו שההניתי לך שקירבתי אותך תחת כנפי השכינה.
חלש דעתיה דרבי יוחנן. חלשה דעתו של רבי יוחנן על דבריו של ריש לקיש כלפיו.
חלש ריש לקיש. ריש לקיש חלה בגלל הקפידא של רבי יוחנן עליו.
אתאי אחתיה, קא בכיא. הגיעה אחותו של רבי יוחנן, שהיתה אשתו של ריש לקיש, ובכתה לפני אחיה שיתפלל על בעלה שיבריא מחוליו.
אמרה ליה: עשה בשביל בני!
אמר לה: (ירמיה מט יא) "עזבה יתומיך אני אחיה". כלומר אני אדאג לכל מחסורם.
אמרה ליה: עשה בשביל אלמנותי!
אמר לה: המשך הפסוק הוא "ואלמנותיך עלי תבטחו". שגם לך אני אדאג.
נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש ריש לקיש. נפטר מהקפידא של רבי יוחנן.
והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא, רבי יוחנן התחרט על שגרם למותו של ריש לקיש, כי לא מצא תלמיד חשוב כמותו.
אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה, מי ילך ליישב את דעתו של רבי יוחנן?
ניזיל ילך רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה, שהוא חריף.
אזל, יתיב קמיה. הלך רבי אלעזר בן פדת וישב לפני רבי יוחנן.
כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן, על כל דבר חידוש שאמר רבי יוחנן, אמר ליה, תניא דמסייעא לך! היה רבי אלעזר בן פדת מביא לו ראיה על כך מברייתא.
אמר רבי יוחנן לרבי אלעזר בן פדת: את - כבר לקישא!? וכי אתה יכול למלאות את מקומו של ריש לקיש?!
בר לקישא, ריש לקיש, כי הוה אמינא מילתא, על כל חידוש שאמרתי, הוה מקשי לי היה מקשה עלי עשרין וארבע קושייתא קושיות, ומפריקנא ליה, והייתי מתרץ לו עשרין וארבעה פרוקי, תירוצים,  25  וממילא רווחא שמעתא, ומתוך כך היו הדברים מתבררים.

 25.  ענין העשרים וארבעה קושיות ועשרים וארבעה תירוצים הוא שביחד הם מ"ח, ועם עצם הענין הנידון הוא מ"ט. וכמו שאמרו מ"ט פנים לתורה. וכמו שנאמר "וכמ"ט - מונים תחפשנה"; מהרש"א.
ואת אמרת "תניא דמסייע לך". ואילו אתה מביא לי ראיות מברייתות.
אטו לא ידענא דשפיר קאמינא, וכי אינני יודע כי מה שאמרתי, הוא נכון?
הוה קא אזיל וקרע מאניה, קרע רבי יוחנן את בגדיו,  26  וקא בכי, ואמר, והיה בוכה ואומר: היכא את בר לקיש, היכא את בר לקישא!? היכו אתה ריש לקיש, היכן אתה ריש לקיש!?

 26.  משום שעתה נוכח שמתוך קושיותיו של ריש לקיש נתבררו הענינים והרי זה כאילו למד ממנו וחייב לקרוע עליו. מהרש"א.
והוה קא צווח כך היה צווח עד דשף דעתיה (מיניה), עד שנטרפה דעתו.  27 

 27.  בבבא קמא (קיז ב) מובא מעשה דומה לזה שרבי יוחנן הקפיד על רב כהנא ונפטר מזה והחיהו רבי יוחנן. ומה שלא עשה כן לריש לקיש צריך לומר ששם היה זה מיד אחר שמת רב כהנא וכאן עבר זמן עד שרבי יוחנן התחרט ואז לא היה כח בידו להחיותו. או שמרוב צער של רבי יוחנן על ריש לקיש לא היה יכול לכוין ולהתאמץ בתפילה כדי להחיותו. מעיני החכמה.
בעי רבנן רחמי עליה, התפללו החכמים עליו שימות, ונח נפשיה ונפטר רבי יוחנן.

דרשני המקוצר[עריכה]