פרשני:בבלי:בבא מציעא יד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא יד א

חברותא[עריכה]

ומבארינן: שתי קושיות אלו - חדא הוא (קושיה אחת היא), דחד טעם הוא! שמחמת טעם אחד הוצרך רבי אלעזר לומר את שני הדברים. דמשום דקאמר רבי אלעזר מחלוקת בשאין חייב מודה, הוא מתרץ הכי.
כלומר, היות וכך, הוצרך רבי אלעזר לומר שאינו גובה אפילו מנכסים בני חורין. שהרי הלוה מכחיש את ההלואה מכל וכל.
וכיון שהוצרך לסיים ולומר: "אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר", לכן אמר רבי אלעזר שאין חוששין לפרעון ולקנוניא.
שהרי אם יש חשש לזה, אף כששניהם מודים לא יחזיר.
ועתה חוזרת הגמרא לבאר את הקושיות מהברייתא.
תיובתא דשמואל בתרתי:
חדא, קושיא אחת, כמו הקושיא שהקשינו על רבי אלעזר. דהא גם שמואל מוקי מתניתין בשאין חייב מודה  23 , ואם כן, לרבי מאיר, שטר שאין בו אחריות, אינו גובה אף מנכסים בני חורין. ואילו בברייתא שנינו שגובה מבני חורין!

 23.  היינו לפי הצד שהבאנו לעיל ששמואל סובר כאביי, שעדיו בחתומיו זכין לו. אבל אי נימא דסבירא ליה כרב אסי, יעמיד שמואל את משנתנו כשחייב מודה. תוס' שאנץ.
וחדא - דאמר שמואל: מצא שטר הקנאה בשוק - יחזיר לבעלים, ולא חיישינן לפרעון, אף כשהלוה אינו מודה. משום שאם פרע לו, היה קורע מיד את השטר.
ותיובתא על דבריו מהברייתא, דקתני הכא: אף על פי ששניהם מודים - לא יחזיר לא לזה ולא לזה. אלמא, מוכח מכאן, שחיישינן לפרעון. וכל שכן הכא, במשנתנו, דלא מודה לוה, דחיישינן לפרעון!
וקושיא זו אינה קשה על רבי אלעזר, כי לשיטתו, כשאין חייב מודה, לא יחזיר שום שטר הראוי לגבות בו. ומה שאמר רבי מאיר במשנתנו שיחזיר, היינו משום שאי אפשר לגבות בשטר זה אפילו מבני חורין  24 .

 24.  כך כתב רש"י. ובחי' הר"ן כתב לבאר בדבריו, שרבי אלעזר אמר שאין חוששין לפרעון ולקנוניא. דהיינו, שאם הלוה אומר שלא פרע, אין חוששין שאומר כך מחמת קנוניא. אבל אם טוען שפרע, יתכן שחוששין לכך. ואילו שמואל אומר, שאין חוששין כלל לפרעון. והיינו, שאף אם הלוה טוען שפרע, אינו נאמן. ועל דבריו אלה מקשה הגמרא מהברייתא, שאם כן, שחוששין לפרעון ולקנוניא כשהלוה מודה, כש"כ שיש לחשוש לפרעון לבד כשטוען הלוה שפרע. יוצא, שעל דברי רבי אלעזר יש רק פירכא אחת מהברייתא. ואילו על דברי שמואל יש שתי פירכות, שגם מה שאמר שאין חוששין לפרעון - הופרך מהברייתא.
אמר שמואל: מאי טעמייהו דרבנן, שאומרים ששטר שאין בו אחריות, גובה אף מן המשועבדים  25  -

 25.  הקשו הראשונים, מאי קושיא? מנלן שחכמים סוברים שגובה בו אף מן המשועבדים? אולי מה ששנינו במשנתנו שגובים בשטר זה, היינו מבני חורין! (אמנם בברייתא שהבאנו לעיל איתא הכי בפירוש לשיטת חכמים. אבל הרי ברייתא זו היא תיובתא לשמואל, ואם כן מסתבר שלא ידע אותה). ותירצו התוס', שסובר שמואל שכך מסתבר, לפי שאם אין גובין בשטר זה מלקוחות, משום שמחל על השעבוד, מחל אף על גביה מבני חורין. והואיל וגובין בשטר זה מבני חורין, על כרחך שגובין בו אף מלקוחות. וע"ע מה שכתבו הראשונים בזה.
משום שסברי, שכאשר בא לפנינו שטר שלא נכתבה בו אחריות, אנו אומרים שטעות של הסופר הוא, שטעה ולא כתב אחריות בשטר. אבל ודאי שהמלוה נתכוין להלוות רק באחריות, שאין אדם זורק מעותיו חינם  26 .

 26.  כך פירש רש"י. ועיי' בראשונים שדנו אם צריך על כל פנים להזכיר על פה בשעת ההלואה את האחריות, או שאף אם לא הזכירו, משתעבדין הנכסים.
אמר ליה רבא בר איתי לרב אידי בר אבין: ומי אמר שמואל הכי?
והאמר שמואל: המוכר שדה לחבירו, ובא אל הסופר שיכתוב לו שטר מכירה, אזי לענין שבח, שפר, ושעבוד, דהיינו, קבלת אחריות על המכירה, שאם יבוא בעל חוב של המוכר ויטרוף את הקרקע, יגבה הלוקח את הקרן (זהו "שעבוד"), ואף את השבח שהשביח בקרקע לפני שטרפה בעל חוב (זהו "שבח"), מעידית נכסיו של המוכר (זהו "שפר")  27 , צריך הסופר לימלך במוכר, אם אכן הוא מקבל עליו דברים אלו.

 27.  כי סתם בעל חוב גובה מבינונית. וזה שרוצה לשעבד את העידית, צריך לימלך.
לפי שיש אדם שמוכר שלא באחריות כלל. ויש שאמנם מוכר באחריות, אבל אינו מקבל עליו לשלם אף את השבח. ויש שמקבל עליו אף זאת, אבל לא לשלם מעידית נכסיו, אלא מבינונית.
מוכח מכאן, שיתכן שכותב השטר לא קיבל עליו אחריות, ואין אנו אומרים שטעות הסופר היא!
לימא מאן דאמר הא בשם שמואל, שאחריות טעות סופר, לא אמר הא ששבח שפר ושעבוד צריך לימלך, אלא אמורא אחד אמר כך בשמו, ואמורא אחר אמר להיפך!?
ודחינן: לא קשיא. כאן, מה שאמר שמואל, שאחריות טעות סופר, מדובר בשטר הלואה, דלא יהיב אינש זוזי בכדי (שאדם אינו נותן מעותיו בחנם). ולכן לא יתכן שהלוה מעותיו שלא באחריות, שהרי אפשר שימכור הלוה את נכסיו, ולא יהיה למלוה מהיכן לפרוע את חובו.
ואילו כאן, מה שאמר שמואל, ששבח שפר ושעבוד צריך לימלך, מדובר במקח וממכר, דאמנם יתכן שיבוא בעל חוב ויטרוף את הקרקע, אבל מכל מקום עביד אינש דזבין ארעא ליומיה (אדם עלול לקנות קרקע אף ליום אחד), שהרי יתכן שלא יטרפו ממנו כלל. ואף אם יטרפו לבסוף את הקרקע, בינתיים, עד שיטרפו, הוא אוכל פירות ממנה.
כי ההיא (כפי שמצינו, שכך היה מעשה), דאבוה בר איהי זבין עליתא מאחתיה (קנה עליה, קומה שניה, מאחותו).
אתא בעל חוב, טרפא מיניה (טרף את העליה מאבוה בר איהי).
אתא אבוה בר איהי לקמיה דמר שמואל.
אמר ליה שמואל: האם כתבה לך אחותך אחריות בשטר?
אמר ליה: לא.
אמר ליה: אם כן, זיל לשלמא (לך לשלום). שאין לך עליה כל תביעה.
אמר ליה אבוה בר איהי: והא מר הוא דאמר (והרי אתה הוא זה שאומר) שאחריות טעות סופר הוא! אמר ליה: הני מילי - בשטרי הלואה. אבל בשטרי מקח וממכר - לא. דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה, וכפי שנתבאר.
אמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, ובא בעל חוב דראובן, וקא טריף ליה מיניה (וטרף את השדה משמעון), דינא הוא, דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה  28  (יכול ראובן לבוא ולהתדיין עם אותו בעל חוב)  29 , שיכול לומר לו: פרעתיך! או שיאמר לו: יש לי עליך תביעה אחרת, ואני מעכב חוב זה תחתיו.

 28.  הקשו התוס' (ועוד ראשונים), מאי נפקא מינה בזה? הרי טענינן ללוקח, ואם כן, הרי בית דין יטענו את כל הטענות שיכול ראובן לטעון! ועיי"ש שתירצו בכמה אופנים.   29.  אבל אינו חייב לעשות כן. ריטב"א.
ואף שלעת עתה לכאורה אינו צד בענין, שהרי לא ממנו טורפים את השדה, מכל מקום לא מצי הבעל חוב אמר ליה לראובן: לאו בעל דברים דידי את, הרי איני לוקח ממך כלום, אלא משמעון. ואם יש לך עלי תביעה, תבעני בבית דין!
משום דאמר ליה ראובן: דמפקת מיניה - עלי דידי הדר  30  (מה שאתה מוציא ממנו עתה, יחזור ויתבע ממני), שהרי מכרתי לו את השדה באחריות.

 30.  יש שהוכיחו מכאן, שאין הנתבע יכול למנות שליח לטעון במקומו, אלא הוא צריך לטעון את טענותיו בעצמו. שאם לא כן, אף שאין ראובן בעל דברים של המלוה, יכול שמעון למנותו שליח לטעון עבורו. ויש שכתבו שאין מכאן ראיה. דנפקא מינה היכא ששמעון אינו בעיר, שאינו יכול למנות את ראובן לשלוחו.
איכא דאמרי: אפילו אם מכר את השדה לשמעון שלא באחריות, נמי יכול ראובן לעמוד כנגדו בדין, משום דאמר ליה לבעל חוב: אם תטרוף משמעון את השדה, אף שאינו יכול לחזור ולגבות ממני, מכל מקום הרי הוא יכעס עלי, ולא ניחא לי דליהוי לשמעון תרעומת עלי. ואמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ויצאו עליה עסיקין (עוררין), ורוצה עתה שמעון לחזור בו מהמקח, הדין הוא כך:

דרשני המקוצר[עריכה]