פרשני:בבלי:בבא מציעא יט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא יט ב

חברותא[עריכה]

הא - דאמרינן בברייתא "לא יחזיר" - במתנת בריא.
והא - משנתנו, דמשמע: אילו אמר "תנו" נותנין - במתנת שכיב מרע.
ומפרשת הגמרא את הטעם, שבמתנת שכיב מרע אין לחוש לכלום, כאשר הוא אומר "תנו", ואילו במתנת בריא יש לחוש, ולכן לא יחזיר:
מתניתין דקתני (דמשמע): הא אמר: "תנו" נותנין, עוסקת במתנת שכיב מרע דבר מהדר הוא, (יכול הוא לחזור ממתנתו, שכך הוא הדין בכל מתנת שכיב מרע שיכול הוא לחזור בו), ולכן מחזירים - כאשר הוא אומר "תנו" - משום דאמרינן (שאנו אומרים):
מאי איכא למימר: דילמא כתבה מעיקרא להאי, ואמליך ולא יהבה ניהליה, והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהבה ניהליה, ומיהו השתא קא הדר ביה מההוא שני דיהבה ניהליה ורוצה ליתנה לראשון, ולכן הוא אומר "תנו לראשון" -
(כי מה יש לך לחוש: שמא כתב את שדהו לזה שכתוב בשטר הנמצא אך לא נתן לו, ולא חלה המתנה, ואחר כך כתב את אותה השדה לאחר, ונתן לו את השטר שכתב לו, ושמא עכשיו - כשאומר "תנו לזה הראשון" - חוזר בו ממתנתו לשני, ואומר ליתנו לזה כדי שיזכה הוא בו, ולא השני) -
הרי אין כאן בית מיחוש כלל, כי ממה נפשך:
אי במתנת בריא יהבה ליה לשני, לית ליה לשני פסידא בהחזרת השטר לראשון, דהרי כי נפקא תרתי שטרות בפני בית דין - הלוא בתרייתא הוא דזכי, דהא הדר ביה הנותן מקמייתא -
ואי במתנת שכיב מרע נמי יהבה ניהליה דשני, לית בה פסידא לשני, ומאותו טעם: דבתרייתא זכי, דקא הדר ביה מקמייתא.
(אם נתן לשני את השדה במתנת בריא, לא יהיה לו הפסד במה שנחזיר את שטר מתנת שכיב מרע לראשון, שהרי כאשר יבואו לבית דין שני השטרות - זה שאנו נותנים עכשיו לראשון, וזה שניתן לשני - הרי בית הדין יזכה את השני, כי יאמר בית הדין: הרי חזר בו ממתנתו הראשונה, ויכול הוא לחזור ממנה, שהרי מתנת שכיב מרע היא שחוזר בו הנותן, ומתוך כך יזכו את השני, כאשר הוא באמת הדין, ולא יפסיד השני במה שנחזיר את השטר לראשון -
והוא הדין והוא הטעם, אם נתן לשני במתנת שכיב מרע, לא יפסיד השני במה שנחזיר את השטר לראשון, כי כאשר יבואו שני השטרות לדין, הרי יזכו בית הדין את השני, כי יאמר בית הדין: חזר בו ממתנת שכיב מרע שנתן לראשון),  1  הרי נמצא שאין כאן בית מיחוש כלל, אם נחזיר את השטר לראשון כשהוא אומר "תנו", והיינו משנתנו!

 1.  דברי הגמרא צריכים ביאור: הרי אם במתנת שכיב מרע נתן לשני, הרי פשיטא שאין כאן בית מייחוש, כי הרי עכשיו שאומר "תנו לראשון" הרי חזר בו מן השני! ? וכתב ה"פני יהושע": "אגב גררא נקט האי לישנא אף על גב דלא איצטריך", ראה שם.
כי קתני בברייתא: "אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה", בשטר של בריא הנמצא, דבריא לאו בר מהדר הוא (אין הנותן יכול לחזור בו ממתנה שנתן), ולכן אין מחזירים את השטר לראשון, משום דאמרינן:
דילמא כתבה בעל השדה לשדהו להאי - לזה שאנו מחזירים לו - מעיקרא, ואולם לבסוף אמליך הכותב ולא יהבה ליה לראשון את השטר, והדר כתבה לשדה לאיניש אחרינא ויהבה ליה, ומיהו השתא קא הדר ביה מההוא שני דיהבה ליה, וסבר כותב השטרות: "הרי מהדר לא מצינא הדרנא בי, ולכן אימר להו לבית הדין: דאנא להאי הראשון יהבתא, וניהדרו בית הדין ניהליה דראשון את הכתבא, כי היכי דמפיק הראשון האי כתבא, דקדים זכה ביה הוא ולא השני, לכשיבואו שניהם לבית הדין עם שטרותיהם -
אלא אמרינן - אנו בית הדין - ליה להאי כותב השטר: "דילמא מיכתב כתבת, מיהב לא יהבת ניהליה, ויהבתה לאיניש אחרינא, וקא הדרת ביה! אלא: אי אכן לא יהבתה לאיניש אחרינא, וקא בעית דתתבה להאי, כתיב ליה השתא כתבא אחרינא בזמן של עכשיו, ויהביה ניהליה, דאי שקר אתה דובר, ויהבת לאיניש אחרינא, לית בה פסידא לההוא שני שנתת לו, דקדים זכי"!
(שמא כך היה מעשה: את השטר הזה הנמצא, כתב הכותב על מנת ליתן לזה שכתוב בו, ואולם נמלך הכותב ולא נתן לו את השטר ולא זכה בשדה, אלא כתב בעל השדה שטר אחר לאדם אחר ונתן לו את השטר, כך שהשני הוא בעל השדה האמיתי;  2  אלא - לכן מודה הוא עכשיו שנתנו לראשון - משום שעכשיו חוזר הוא בו ממה שנתן לשני, ואומר הוא בלבו: "הרי אין אני יכול לחזור בי ממה שנתתי לשני, ולכן אשקר בבית הדין ואומר: נתתי את השטר לראשון, ועל ידי זה יזכה הראשון בשדה, כי כאשר יציגו שניהם שטרות של בריא בבית הדין, הרי יזכה בית הדין את הראשון, כי אי אפשר לחזור ממתנת בריא"xxx

 2.  כתבו התוספות, שביאור זה של הגמרא אינו שייך לדעת אביי הסובר: "עדיו בחתומיו זכין לו", שהרי לפי אביי, לא זכה השני אלא הראשון שנכתב ונחתם לו השטר תחילה, כיון שעכשיו הרי נמסר לו השטר, וכל שבסופו של דבר הגיע השטר לידו אמרינן: "עדיו בחתומיו זכין לו"; ואביי יתרץ כרב זביד.
-
ומשום כך אומרים אנו לכותב השטר: "שמא אכן כתבת לראשון ולא נתת, ואילו לאחר כתבת ונתת, ורוצה אתה לחזור בך מן השני; ולכן לא נחזיר את השטר לראשון, ואם חושדים אנו בך שלא כדין, ואכן לא נתת לשני, ובדין אתה רוצה שיזכה הראשון, לך וכתוב לו עכשיו שטר שני; ובאופן זה בטוחים אנו שלא יפסיד שום אדם, כי אם באמת נתן הוא לשני, הרי כשיוציאו שניהם את השטרות שבידיהם, הלוא יזכה השני שזמנו קודם לשטר שנכתב עכשיו על שם הראשון"); והיינו ברייתא!
מתקיף לה רב זביד לישובו של רבי אבא בר ממל:
והא אידי ואידי דייתקאות קא תני (והלא הן במשנה והן בברייתא שנינו "דייתקאות") דמשמע: מתנת שכיב מרע!?  3 

 3.  ומה שלא הקשתה הגמרא: "והא אידי ואידי מתנות קא תני", ראה בתוספות.
אלא אמר רב זביד ליישב את סתירת המשנה והברייתא:
הא והא - המשנה והברייתא - במתנת שכיב מרע, ולא קשיא:
הא - משנתנו - ביה, היינו כשכותב השטר בעצמו אומר שיתנו, כלומר: עדיין חי הוא, ושטרות - מאוחרים לשטר זה, אם היו כאלה - של השכיב מרע עצמו הם; ומפרש לה ואזיל.
והא - הברייתא - בבריה, כשבנו של השכיב מרע שמת בינתיים, הוא זה שמודה, כלומר: מת בינתיים השכיב מרע, ושטרות - מאוחרים לשטר זה, אם היו כאלה - ייתכן שהיו של הבן, וכדמפרש ואזיל.  4 

 4.  אריכות הלשון בפנים, היא כדי להבהיר, שהחילוק בין האב לבין בנו אינו בין הודאת האב להודאת הבן, אלא עיקר החילוק הוא, שאם האב מודה הרי חי הוא, ואם הבן מודה אם כן מת האב, ובזה תלוי החילוק.
מתניתין דדייקינן: אם קא אמר: "תנו", נותנין, בדידיה (בכותב השטר עצמו), כלומר: עדיין חי הוא, ואומר "תנו", דבר מהדר הוא, שהיות ועדיין חי הוא, הרי יכול היה לחזור ממתנת שכיב מרע שנתן, ולכך מחזירים, משום דאמרינן: אי נמי שטר זה נחתם ולא נמסר לראשון, ויהבה - האב את השדה לאחר מכן - לאיניש אחרינא, לית בה פסידא לשני, דקמא ובתרא - הבאים לבית הדין - הלוא בתרא זכי, משום דאמרינן: הא הדר ביה מקמא (אף אילו נתן האב לאחר תאריך שטר זה (שנכתב ולא נמסר לראשון) את השדה - במתנת בריא  5  - לאחר, הרי לא יהיה לאותו שני הפסד במה שניתן את השטר לראשון, כי לכשיבואו שני השטרות - שחתום עליהם האב - לבית הדין, הלוא יזכה השני בדין, כיון שיאמרו בית הדין: חזר בו השכיב מרע ממתנתו הראשונה, ויכול הוא לחזור בו); והיות ואין חשש שייפסד מאן דהוא, לכן מחזירים, והיינו משנתנו!

 5.  כן פירש רש"י; וטעמו, כי אם אנו דנים על מתנת שכיב מרע שנתן לאחר, לזה אין אנו צריכים לכל אריכות הגמרא, אלא היות והאב לפנינו והוא חוזר בו ממתנתו לשני, הרי זכותו לחזור בו; ואף שבגמרא דלעיל צריך לומר: "אגב גררא" וכמו שנתבאר בהערה לעיל, מכל מקום כאן כתב רש"י ללא אגב גררא, ראה "פני יהושע".
כי קא תני בברייתא: "אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה" - בבריה של כותב השטר - שמת בינתיים - שאמר "תנו";  6  ולכן אין מחזירים, משום דאמרינן:

 6.  לפי זה לשון: "אף על פי ששניהם מודים", לא קאי על כותב השטר והמקבל הכתוב בשטר, אלא על שני בעלי הדברים, ועכשיו שמת האב, הבן הוא בעל הדבר.
דילמא כתב אבוה להאי (לזה הכתוב בשטר לפנינו), ואימלך האב ולא יהבה ניהליה לזה, ובינתיים מת האב, ובתר שמת אבוה, כתב איהו הבן - שהוא יורש השדה - שטר לאיניש אחרינא ויהבה ליה, ושלו היא כיון שהאב הרי לא נתן את השטר לראשון, וירשה הבן, וזכותו ליתנה לשני, ומיהו השתא קא הדר ביה הבן מההוא שני, וסבר בלבו: "מהדר לא מצינא הדרנא בי, ולכן: אימר להו לבית הדין דאבא יהבה ליה להאי ראשון, ונתבו ליה בית הדין לראשון את כתביה, וליפוק הראשון מיניה דהאי (מהשני) דכשיבוא עם השני לבית הדין הלוא הוא זכי ששטרו קודם, ונפלוג אני בהדיה דראשון -  7 

 7.  יש לדקדק בלשון הגמרא, שגבי רמאותו של הבן הזכירה הגמרא, שהוא עושה קנוניא עם מקבל המתנה, שיזכה הוא בשדה, ויחלוק הבן אתו בגזילה שהם גוזלים; ואילו לעיל, כשאנו חושדים באב שהוא בא להפסיד ברמאות את השני שנתן לו, אין מזכירה הגמרא, שקנוניא הוא עושה עם הראשון, שיזכה הוא בשדה, ויחלוק עמו.
הילכך אמרינן ליה לבן: "אנן האי כתבא לא יהבינן ליה להאי, דדלמא מכתב כתביה אבוה, מיהב לא יהביה ליה, ויהבתיה את לאיניש אחרינא, וקא הדרת ביה! אלא אי קושטא קא אמרת דיהב ליה אבוך לראשון, זיל את השתא, כתיב ליה שטרא אחרינא בתאריך של עכשיו, דאי נמי לא יהבה ליה אבוה וכתבתיה את לאיניש אחרינא, לית בה פסידא לאותו אחר, דהרי קמא ובתרא (שטר מוקדם ושטר מאוחר) קמא - הוא השני שקדם זמן שטרו - זכי" -
(שמא כתב אביו של זה את השטר שלפנינו, אך נתחרט ולא מסר לו את השטר, ולא זכה המקבל בשדה, ולאחר מיתת האב, הלך הבן שירש את אביו וכתב שטר על השדה לאדם אחר ומסרה לו, ושלו היא כיון שהאב לא נתן את השטר לראשון, ושמא עכשיו חוזר בו הבן ממה שנתן לשני, ואומר הוא בלבו: "הרי לחזור בי איני יכול, ולכן: אשקר לבית הדין, ואומר: שאבא נתן את השטר הזה לראשון, ויתנו לו את השטר, ונלך ונוציא את השדה מן השני שהוא הזוכה האמיתי, ואחלוק אני עם הראשון בשדה" -
ולפיכך אומרים אנו לבן: "אנחנו את השטר לא נחזיר לזה, ומשום שחוששים אנו שמא אביך כתב לו ולא מסרה, ואחר כך נתת אתה את השדה לאיש אחר, ואילו עכשיו חוזר אתה בך, ולכן אתה אומר להחזיר לשני; ולכן אומרים אנו לך: אם אכן אמת הוא כאשר אתה אומר, שאביך נתן לו את השטר, אם כן כתוב לו עכשיו שטר אחר, ובאופן זה בטוחים אנו שלא יפסיד שום אדם, כי אם באמת לא נתן אביך לזה את השטר ואתה נתת את השדה לאחר, הלוא לא ייפסד אותו אחר, שהרי לכשיבואו שני השטרות לבית הדין יזכה בה האחר שנתת לו, שתאריכו קודם לשטר החדש, וכשיש ראשון ושני זוכה הראשון, היות ומתנותיך מתנות בריא הם"), והיינו ברייתא!  8  תנו רבנן:

 8.  א. ביאור דברי רש"י בד"ה קמא זכי: הוקשה לרש"י: אכן תירצנו את סתירת המשנה והברייתא, לענין דייתקאות שהן באמת מתנות שכיב מרע; אבל הרי הן במשנה והן בברייתא נזכרו "מתנות" וצריכים אנו ליישב את הסתירה ממתנות אמתנות! ? והנה דין הברייתא שאין מחזירים במתנות, הרי ניחא מן הטעם שאנו חוששים שמא כתב לראשון ונמלך ולא נתן לו אלא לשני, ובא הוא עכשיו להפסיד לשני, כי הרי הראשון יזכה; אלא צריכים אנו ליתן טעם למשנה שלא חששה לזה, ומיישב רש"י: "והשתא דאוקימנא טעמא דלא יחזיר בברייתא משום דלמא כתבה להאי, ואמליך ולא יהבה ליה, והדר כתבה לאיניש אחרינא, (עכשיו שביארנו את טעם הברייתא שלא יחזיר משום החשש שמא כתב לראשון ונמלך ולא נתן לו; אם כן שוב) ליכא למרמי אמתנות (אין להקשות על הדקדוק מהמשנה, שלכאורה משמע דבמתנות: "הא אמר תנו, נותנין", ותיקשי: למה אין אנו חוששים כמו שחששו בברייתא, לשמא נמלך ולא נתן) ומשום דלא תידוק מתניתין גבי מתנות: "הא אמר תנו, נותנין", כי אין זה דיוק, דכי נמי אמר "תנו" שייך למימר טעמא דלא יחזיר משום "שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן והדר כתבה לאיניש אחרינא, (כלומר: אין משמעות מן המשנה שאם אמר "תנו" נותנין, שהרי במשנה אמרו את הטעם שאין מחזירים משום החשש שמא נמלך עליהן שלא ליתנן, וחשש זה שייך גם כשהוא אומר "תנו", וכמו שמבואר באמת בברייתא שמשום זה אין מחזירים), ואולם גבי דייתקאות: על כרחך אם אמר "תנו" נותנין, אם הוא האב קיים, דהא תלה תנא דידן טעמא משום "שאני אומר נמלך עליהן שלא ליתנן", ואי נמי הכי הוה דנמלך (ואף אם באמת היה כך) השתא אם אמר "תנו" נותנין, דהשתא הרי ליכא למיחש למידי, וכמבואר בגמרא שכשלא מת האב, אי אפשר להחזיר לראשון אף כשאומר האב "תנו", כי שמא לזה לא נתן ורק לשני וזכה השני, ועכשיו כשנחזיר לראשון יפסיד השני. והכי קאמר התנא של המשנה: "מצא דייתקי או מתנה לא יחזיר, שאני אומר שמא נמלך עליהן שלא ליתנן", והיכא דאמר "תנו", כך הוא הדין: אי שייך למימר "לא יחזיר" משום טעמא ד"שאני אומר" וכגון במתנת בריא שנמצאה, או במתנת שכיב מרע שנמצאה ומת האב, ובריה (ובנו) הוא דקאמר "תנו", אכן שמעינן ממתניתין דלא יחזיר, ובאופן זה לא דייקינן: "האמר תנו, נותנין"; ואילו היכא דלא שייך למימר "שאני אומר שמא נמלך עליהן שלא ליתנן", כגון בשכיב מרע שלא מת מחליו, בזה אכן דייקינן: "הא אמר תנו" דבטל "שאני אומר", הלכך נותנין ". ודברי רש"י בכל זה בפשוטו אינם מובנים, שהרי במה שכתב רש"י, נפל באמת כל הדיוק מהמשנה, ומתחילה אין כאן שום סתירה מהמשנה לברייתא, כי שפיר יש לומר אף אם אמר תנו אין נותנין, ומשום החשש המבואר במשנה "שמא נמלך"; ואם כן מה הוא זה שהאריכה הגמרא לבאר ליישב את הסתירה! ? וראה ברמב"ן בתחילת הסוגיא שהקשה כן על רש"י, וראה שם שהאריך לבאר את דברי רש"י; וראה עוד בתוספות ד"ה והא, מה שתמהו על רש"י.
מצא שובר שכתבה אשה לבעלה: "התקבלתי כתובתי", ובשעת המציאה עדיין לא נתגרשה הימנו:
בזמן שהאשה מודה: יחזיר לבעל; אין האשה מודה: לא יחזיר לא לזה ולא לזה.
ומקשינן: בזמן שהאשה מודה, מיהת, יחזיר לבעל!?
ואמאי מחזירין לו!? והרי ליחוש: דילמא כתבה את השובר ליתן בניסן, ולא נתנה עד תשרי, ואזלה זבנתה לכתובה בטובת הנאה  9  (הלכה האשה ומכרה את כתובתה בזול) מניסן עד תשרי, ומכירתה מכירה, שהרי עדיין לא נתקבלה כתובתה, ואילו הבעל מפיק ליה לשובר דכתיב בניסן (יוציא את השובר ששזמנו בניסן), ואתא למטרף לקוחות שלא כדין, כלומר: יחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לכתובתה - שהיא של לוקח - שלא כדין, שהרי שדה זו של לוקח היא!?  10 

 9.  "כלומר: בזול, לפי שנותן מעותיו בספק, שאם תמות היא יירשנה בעלה ויפסיד מי שלקחה, ואם ימות בעלה או יגרשנה (רק אז) יהיה לוקח במקומה ויגבה כתובתה", רש"י.   10.  הרחבה בענין שובר הנמצא: א. הנה בסוגיא לעיל בעמוד א מבואר, שבגט אשה מחזירים כשהבעל מודה, ואף שיש לחוש שמא נכתב בניסן וניתן בתשרי, והיא תבוא לטרוף לקוחות שקנו פירות מן הבעל בין ניסן לתשרי, ומשום שסומכים אנו על הלקוחות, שיאמרו לה: "הביאי ראיה שנמסר לך ביום שניתן", ומטעם זה מבואר עוד בגמרא לעיל, שמחזירים שטר שחרור לעבד, כשהאדון מודה, ואף שיש לחוש לשמא נכתב בניסן ולא ניתן עד תשרי, ויבוא העבד לטרוף מן הלקוחות שקנו את נכסיו שנמכרו על ידי האדון בין ניסן לתשרי; ומשום שסומכים אנו על הלקוחות, שיאמרו לעבד: "הבא ראיה שביום שנכתב נמסר". ואילו כאן גבי שובר מקשה הגמרא שנחוש לשמא נכתב בניסן וניתן בתשרי ויטרוף מן הלקוחות שקנו את כתובתה בין ניסן לתשרי, ואין אנו סומכים על הלקוחות שיאמרו לו: "הבא ראיה"; וכן מתבאר מן הסוגיא לעיל גבי מתנות, שאין אנו מחזירים את שטר המתנה למקבל, ומחשש שמא נכתב לו ולא נמסר לו, ובינתיים נתן המקבל לאחר, ויבוא זה לטרוף שלא כדין ; ואין אנו סומכים על כך, שיאמר המקבל השני: "הבא ראיה שאכן נמסר לך, או אף אם נמסר לך, שמא לא נמסר לך אלא לאחר התאריך של שטרי". והטעם בזה הוא בפשוטו, על פי המבואר לעיל בגמרא, ששטרי חוב אין מחזירין למלוה מחשש זה ואין סומכים על הלקוחות, ומבואר שם בגמרא לחלק בין שטר חוב לגט: דוקא גבי גט יעלה על דעת הלקוחות לתבוע ראיה, ומשום שיאמרו: אם כי בית הדין החזיר לה את הגט, אין זה אלא כדי שלא תתעגן; אבל בשטר חוב, יאמרו הלקוחות: הרי כל עיקרו של השטר הוא כדי לטרוף, ואם לא שהיו בטוחים בית הדין שביום כתיבתו נמסר, לא היו מחזירים לו. וזה הוא הטעם שבשחרור לא יסמכו הלקוחות על בית הדין, ומשום ששחרור דומה לגט, שיאמרו הלקוחות כדי להתירו בבת ישראל ניתן לו השטר, ולא כדי לטרוף ; ואילו במתנות ובשובר לא יבקשו הלקוחות ראיה, משום שיסמכו על בית הדין, שהרי לשם כך נתן בית הדין את שטרי המתנות והשובר. אך ראה ב"כתב וחותם" דף כ כמוד ב ד"ה והנה כל הנ"ל, שנחלקו ה"פני יהושע" ורבי עקיבא איגר גבי שובר, אם הוא דומה לגט לענין זה או לא. ב. הוקשה לרבי עקיבא איגר לעיל בעמוד א (בביאורו על דברי הרשב"א גבי גט שחרור), מה יש לנו לחוש בסוגייתנו גבי שובר, שהוא יוציא את השובר ויפסיד את הלקוחות מזמן הכתוב בשובר, והרי אפילו אם לא יחזירו לו את השובר, יכול הוא על סמך השובר הנמצא בבית הדין, לטעון: כבר נפרעה מהתאריך הכתוב בשובר ואין לכם בכתובתה ולא כלום, שהרי מידי ספק לא יצא שמא אכן נמסר השובר ביום שנחתם, והוא הרי מוחזק הוא, ו"המוציא מחבירו עליו הראיה"; ואם כן מה איכפת לנו להחזיר לו את השובר! ? וביאר רבי עקיבא איגר: אם לא יחזירו לו בית דין את השובר, כי אז כשיבוא לטרוף, יחשבו הלקוחות שמסתמא ביום שנכתב נמסר כסתם שובר, ולא יעלה בדעתם לחפש ראיות משלהם שמא לא ביום שנכתב נמסר; אבל אם לא יחזירו לו את השובר, יעלה בדעת הלקוחות לחפש ראיה שמא לא נכתב ביום שנמסר, ומשום חשש זה אין לנו להחזיר לו את השובר; ועל גמרא זו סמך רבי עקיבא איגר, בפירושו שהובא לעיל בעמוד א (בהערה 9 אות ג) על דברי הרשב"א גבי שטר שחרור, שפירש את חשש הרשב"א שם, שאין מחזירים כדי להמריץ את הלקוחות לחפש ראיה שלא נמסר ביום שנכתב, ראה שם; (ויש להטעים את ביאורו של רבי עקיבא איגר בסוגייתנו, שהלקוחות לא יחפשו ראיה משום שיסמכו על בית הדין שמסתמא בדק את הדבר, שאם לא כן לא היה מוסר, וכאשר מתבארת סברא זו בגמרא לעיל גבי שטר חוב, ומן הסוגיא כאן הרי מוכח שסברא זו נכונה גם גבי שובר, וכמבואר באות א; אבל אם לא יחזירו בית הדין את השטר, לא יהיה להם על מי לסמוך, ויטרחו לחפש ראיה שמא לא נמסר ביום שנכתב; אך מדברי רבי עקיבא איגר נראה שאין צורך להגיע לזה). ג. וב"שיעורי רבי שמואל" עמוד נט, העיר, שמלשון רש"י שכתב בביאור החשש בסוגייתנו: "ומפיק לשובר, שכתוב בניסן ויקדום לשטרו של לוקח, ויחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לו לכתובתה שלא כדין", משמע, שאם לא נחזיר לו את השובר, יוציאו הם ממנו את הקרקע המיוחדת לכתובתה, ולא יוכל לטעון: "מספק איני נותן את הקרקע"; וראה עוד שם מה שהעיר מלשון הגמרא. ובחידושי רבי שמואל שם ובעמוד יט תלה נידון זה במחלוקת הפוסקים, גבי שטר חוב או כתובה שנמצא שובר עליו, ואין בית הדין מחזיר את השובר מספק שמא מן המלוה נפל, אם יכול הלוה לטעון: מספק אין אני משלם כי מוחזק אני ו"המוציא מחבירו עליו הראיה", שה"חלקת מחוקק" וה"בית שמואל" סוף סימן קי כתבו לענין שובר כתובה, שהיות ומספק אין אנו מחזירים את השובר לבעל, הרי שטר הכתובה בחזקתו וגובה האשה בו, ואילו דעת הדרישה באבן העזר שם, והט"ז בחושן משפט סימן סה סי"ח היא, דמכל מקום מידי ספיקא לא נפקא, וכיון דהלוה מוחזק במעות, אין מוציאים מידו ד"המוציא מחבירו עליו הראיה"; ונמצאו דברי רבי עקיבא איגר שנויים במחלוקת זו. וראה ב"שיעורי רבי שמואל" בעמוד יט שם, שביאר את סברתם של ה"חלקת מחוקק" וה"בית שמואל", שהיא משום: "דאף דלענין השבת אבידה הוי ספק גמור ממי נפל מן מהלוה או מהמלוה, דהא איכא שובר לפנינו, ולא ידעינן ממי נפל והוא ספק השקול, מכל מקום לענין הספק עצמושופעל ההלואה עצמה אם נפרעה או לא, אין השובר הזה עושה ספיקות כדי לחשוש שהיה מעשה חדש של פרעון אלא השטר בחזקתו, דמה שנמצא שובר בשוק בלי שום ראיה שהיה ביד הלוה, אין זה עושה ספק לפנינו לאורועי שטרא, דאין זה שור שחוט לפניך, דאף דאפשר דבאמת נפרע, ומן הלוה נפל, מכל מקום כל זמן דלית לן צד ראיה לומר כן אין זה עושה ספיקות לפנינו, והרי השטר בחזקתו, ואחר כך מצאתי בתורת גיטין (יז א), בההיא דגט שחרור שנפל, דכתב נמי כן, דאטו גט ושחרור הנמצאים באשפה מידי מששא אית ביה"; וראה עוד שם. ד. וב"כתב וחותם" לקמן כ ב נקט רבי עקיבא איגר כדבר פשוט, שבמציאת שובר אין בעל החוב יכול לגבות, כי יאמר הלוה: "המוציא מחבירו עליו הראיה", אך כתב שראה ב"חלקת מחוקק" ו"בית שמואל" שכתבו לא כן, אך לא הביאו ראיה לדבריהם. והביא שבשו"ת "פני יהושע" סימן ז נקט אף הוא כשיטתם, וה"פני יהושע" הביא ראיה מסוגייתנו, שאם לא כן, מה מקשה הגמרא בסוגייתנו שלא נחזיר את השובר משום החשש שלא נמסר ביום שנכתב, והרי אף אם לא נחזיר את השובר, יפסיד הוא את הלקוחות מספק (וכקושיית רבי עקיבא איגר דלעיל), ובהכרח שאין הוא יכול לטעון כן; וראה עוד שם מה שכתב ה"פני יהושע", ומה שהשיג על כל דבריו רבי עקיבא איגר שם.
אמר תירץ רבא:

דרשני המקוצר[עריכה]