פרשני:בבלי:בבא מציעא קז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא קז ב

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: לא קשיא.
הא, זה שדרש רב, שיש ברכה בשדה הסמוכה לעיר, ולא חשש לעין הרע, מדובר בשדה דמהדר ליה שורא ורתקא - שמוקפת השדה בחומה וגדר אבנים באופן שאי אפשר להביט לתוכה.
הא, זה שחשש רב יהודה לעין רעה, מדובר בשדה דלא מהדר ליה שורא ורתקא.
ומביאה עתה הגמרא את המקור מן התורה לעין הרע.
כתיב (דברים ז') "והסיר ה' ממך כל חולי".
אמר רב, "כל חולי", זו עין רעה, שכל החוליים תלוים בה. רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, נזדמן לבית הקברות, עבד מאי דעבד, יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין בכל קבר וקבר באיזו מיתה מת, ואם בזמנו מת או קודם זמנו על ידי עין רעה,  88  ואמר: תשעין ותשעה מן המתים בעין רעה מתו, ואחד בדרך ארץ, בהגיע זמנו מת.

 88.  כתב החזון איש, הכל בידי שמים וכל שלא ניגזר עליו לאבד, לא תשלוט בו עין רעה, אבל כשנגזר על דבר להאבד, מתגלגל הדבר לפעמים על ידי עין רעה, ורק על מי שנגזרה עליו מיתה ביום הכיפורים, יכולה עין הרע להתגלגל עליו והוא ימות מחמתה. אך לפעמים קובעים בשמים את גזר דינו של אדם (ביום הכיפורים) להניחו אחר טבע העולם, ולכן יכולה לשלוט בו עין הרע.
ושמואל אמר: הא דאמר קרא "והסיר ה' ממך כל חולי", זה חולי הבא על ידי נשיבת הרוח.
שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הכל נעשים חולים ומתים בנשיבת הרוח. כי לכל אדם יש שעה מסוימת, ורוח מסוימת, שבשעה זו וברוח זו, אם היא מנשבת עליו, היא מזיקתו.
ופרכינן: ולשמואל, שאמר הכל מתים בסיבת הרוח, משמע שכולם מתים ברוח ולא רק רובם, והא איכא הרוגי מלכות, שמומתין בחרב, ולא מתים על ידי הרוח!?
ומשנינן: הנך נמי אותם הרוגי מלכות, אי לאו זיקא, שנשבה רוח על מקום החיתוך, היו יכולים הרופאים לרפאותם, עבדי להו סמא, כי אילוי הרוח שנשבה בהם, היו יכולים הרופאים לעשות להם סם רפואה, וחיי. והיו חיים. נמצא, שמתו מחמת הרוח.
רבי חנינא אמר: הא דכתיב "כל חולי", זו צינה, התקררות, שמחמתה נחלים רוב העולם.
דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים, חוץ מצנים פחים! הוא הקור,  89  שנכנס באדם, וממיתו. שנאמר (משלי כ"ב) "צנים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם".

 89.  בכתובות (ל א) הקשו התוספות איך משמע שהפסוק "והסיר כל חולי" מדבר בקור, הרי קיימא לן הכל בידי שמים חוץ מצינים, מחלה הבאה על ידי הקור שהאדם מביאה על עצמו כשאינו נזהר מהקור, ותירצו, אמנם כשיש קור האדם גורם לעצמו אם יחלה או לא, אבל יתכן שיחם ה' את עולמו או שיזמין לאדם בגדים ללבוש, ולא יבא לידי סכנת קור ועיין מהרש"א.
רבי יוסי בר חנינא אמר: "כל חולי", זו מחלה שבאה מחמת צואה, דאמר מר, צואת החוטם וצואת האוזן, רובן, מי שיש לו הרבה מהם קשה, גורם לו לחלות, ומיעוטן יפה.
רבי אלעזר אמר: כל חולי זו מחלה במרה.
תניא נמי הכי, כתיב (שמות כג) "והסירותי מחלה מקרבך",
"מחלה" זו מרה. ולמה נקרא שמה של מחלת המרה "מחלה"? - משום שהיא מחלה כל גופו של אדם.
דבר אחר, מה שנקראת מרה בשם מחלה, מלמד הכתוב ששמונים ושלשה חלאים תלוין במרה. כי הגימטריה של מחלה הוא שמונים ושלושה, ולכך קרי לחולי המרה "מחלה".
וכולן, כל אותן שמונים ושלושה חוליים, אכילת פת שחרית במלח, וקיתון של מים,  90  מבטלתן.

 90.  רש"י פירש שעדיף קיטון של יין, והמהרש"א כתב דדוקא נקטינן מים דדרכה של תורה היא במים במשורה תשתה, והמתענג במאכל ובמשתה אי אפשר לו לעסוק בתורה.
תנו רבנן: שלשה עשר דברים נאמרו במי שרגיל בפת שחרית:
א. מצלת מן החמה.
ב. ומן הצנה.
ג. ומן הזיקין - חולי הבא מחמת רוח.
ד. ומן המזיקין.
ה. ומחכימת פתי - שדעתו מיושבת עליו.
ו. אם יש לו דין עם חבירו, דעתו מיושבת להטעים דבריו לפני הדינים, וזוכה בדין.
ז. הרי הוא זוכה ללמוד תורה ביתר עיון כשדעתו מיושבת עליו.
ח. וללמד תורה לאחרים.
ט. ודבריו נשמעין, שדעתו מקובלת על הבריות.
י. ותלמודו מתקיים בידו, ואינו שוכח.
יא. ואין בשרו מעלה הבל, זיעה.
יב. ואם בעל הרהורי תאוה הוא, הרי מתוך שלבו טוב בבוקר לאחר אכילת פת שחרית, הוא תובע ונזקק לאשתו, ומתוך כך הוא אינו מתאוה לאשה אחרת שרואה לאחר מכן, בצאתו לשוק.
יג. והורגת כינה, תולעים המצויים בבני מעים.
ויש אומרים, אף מוציא את הקנאה, שלבו טוב, ואינו ממהר לכעוס, ומכניס את ה אהבה.
אמר ליה רבה לרבא בר מרי: מנא הא מילתא מהו המקור להא דאמרי אינשי: שיתין רהיטי רהוט, שישים איש רצים, ולא מטו, אינם משיגים, לגברא דמצפרא כרך, שאכל בבוקר פת שחרית.
וכן מהו המקור להא דאמרו רבנן, השכם ואכול בקיץ מפני החמה, ובחורף מפני הצינה?
אמר ליה רבא בר מרי לרבה: דכתיב (ישעיהו מט) "לא ירעבו ולא יצמאו, ולא יכם שרב ושמש". ודרשינן, "לא יכם שרב ושמש", כיון דלא ירעבו ולא יצמאו, לפי שכבר אכלו פת שחרית.
אמר ליה רבה: את אמרת לי, מהתם יש ללמוד את מעלת אכילת פת שחרית, ואילו אנא אמינא לך, מהכא, דכתיב (שמות כג) "ועבדתם את ה' אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך". ודרשינן: "ועבדתם את ה' אלהיכם", זו קריאת שמע ותפלה. "וברך את לחמך ואת מימיך", זו פת במלח, וקיתון של מים של פת שחרית. ואם אתה עושה כן, מכאן ואילך, "והסירותי מחלה מקרבך", ומוכח, שבכוחה של פת שחרית לבטל מחלות.
אמר ליה רב יהודה לרב אדא משוחאה (על שם שהיה מתעסק במדידת קרקעות לאחים ולשותפים הבאים לחלוק נקרא משוחאה לשון משיחה, חבל מדידה): בשעה שתבא למדוד קרקע, היזהר שלא תזלזל במישחתא, במדידה, אלא תמדוד בדיוק, כדי שהחלוקה בין האחים והשותפים תהיה בשווה, דכל חלק בקרקע אפילו פורתא, מעט כאן ופורתא במקום אחר, יש בו חשיבות ומקפידים עליו היות דחזי, ראוי הוא לזריעת כורכמא רישקא, תבלין כורכום, שדמיו יקרים.
אמר ליה רב יהודה לרב אדא משוחאה, בעלי שדות שחפרו תעלה מהנהר הגדול שתעבור בין שדותיהם להשקותם, הדין הוא שעל כל אחד להשאיר ארבע אמות בקצה השדה הפונה לתעלה שלא יזרע בהם כדי שלא תינזק שפת התעלה. וכשתבא למדוד לכל אחד את אותם ארבע אמות דאניגרא, שבשפת התעלה, אל תדקדק שיהיה בדיוק ארבע אמות, אלא זלזל בהו במדידתם, כי גם אם יהיה מעט פחות מארבע אמות, לא תינזק התעלה.
אבל כשתבא למדוד את הארבע אמות הסמוכים לשפתו דאנהרא (הנהר הגדול), כדי לעשות סימן לרבים שלא יבואו להשתמש על שפת הנהר ותינזק שפת הנהר, לא תמשחנהו כלל על פי חבל מדידה, אלא תמדוד לפי אומד הדעת, כדי שישארו גדות הנהר שלימות ורחבות.
רב יהודה לטעמיה, דאמר רב יהודה: אותם ארבע אמות דצריך להשאיר בשפת אניגרא, תעלה של בעלי השדות, שייכות הן לבני אניגרא, שהם חפרוה לעצמם, ואם יקרה נזק בשפת התעלה יכולים למחול זה לזה ולהתקין שוב את שפת התעלה, ולפיכך אין קפידא שישארו ארבע אמות בדיוק שלא יזרעו בהם, אבל ארבע אמות הסמוכות לשפתו דאנהרא הוי רשות הרבים, דכולי עלמא משתמשים בנהר, ועל כן יש להקפיד שלא לזרוע לפחות בארבע אמות הסמוכות לשפת הנהר.
מכריז רבי אמי, כל המוצא יער או אילנות של אדם, הנטועים על שפת הנהר, כיון שזה מקום השייך לרבים, צריך הוא לקצוץ את העצים המפריעים לתשמיש הרבים, מבלי להתרות תחילה בבעלים.  91 

 91.  הרמב"ם (נזקי ממון יג, כו) כתב שכל אילן הנמצא ברוחב זה קוצצין אותו מיד ואין מתרים בבעליו. וכתב המגיד משנה שמקורו ממה שהכריז רב אמי והתיר לכל לקצוץ. ובמאירי כתב שאם האילנות שייכים לתלמיד חכם יש להתרות בו קודם הקציצה.
וכמה הוא רוחב המקום שצריך להשאיר לשימוש הרבים,
בכדי שאם תעבור ספינה במעלה הנהר, ויהיה צורך לסייע לה על ידי שיעמדו אנשים בשפת הנהר וימשכו את הספינה בחבלים ויסייעו לה להתקדם, אותו שטח שזקוקים לו מושכי הספינה מלא כתפי, רוחב כתפיהם של מושכי הספינה נגדי,  92  כנגד הילוכו של הנהר, יש לקצוץ שם את האילנות.  93 

 92.  הערוך פירש נגד - משיכה כנגד העיקר.   93.  המאירי פירש ששיעורו שתי אמות.
ולא די בקציצת האילנות בצד אחד של שפת הנהר, אלא בתרי עברי נהרא קוצו, שפעמים נוח למושכי הספינה לסייע לה מצד זה, ופעמים מהצד השני.
רב נתן בר הושעיא ראה שגדלים עצים על שפת נהר, הלך וקץ שיתסר אמתא, שש עשרה אמות מהעצים שגדלו על שפת הנהר, אתו עליה, נתקבצו עליו בני משרוניא, בעלי השדות שסביב הנהר, דפנוהו, הלקוהו על שקצץ את עיציהם יותר ממה שצריך.
ומבארת הגמרא: הוא סבר שצריך להשאיר בשפת הנהר דרך ששיעורה כרשות הרבים, דהיינו שש עשרה אמות.
ולא היא!
התם, לענין רשות הרבים שמשמשת למעבר ודרך הרבים, בעינן כולי האי שש עשרה אמות. אבל הכא, אין שפת הנהר משמשת כדרך לרבים, אלא רק לאותם המהלכים שם, והצורך לפנות את העצים הגודלים שם, רק משום אמתוחי אשליהן הוא, שמותחים ומושכים את החבלים של הספינה. ולצורך זה, גם אם ישאר מעבר בשיעור כמלא כתפי נגדי, רוחב כתפי מושכי הספינה, סגי, די בכך.
רבה בר רב הונא הוה ליה ההוא אבא, יער, אגודא דנהרא, על שפת הנהר.
אמרו ליה בעלי הספינות השטות במורד הנהר: ניקוץ מר את האילנות שעל שפת הנהר, כדי שתהיה אפשרות למשוך ספינות במעלה הנהר.
אמר להו רבה בר רב הונא: קודם יקוצו בעלי השדות שמגדלים אילנות על שפת הנהר עילאי, בהמשך מעלה הנהר, ותתאי, מלמטה, במורד הנהר, והדר ניקוץ אנא. כי אם הם לא יקצצו את שלהם ממילא לא יוכלו בעלי הספינות למשוך את ספינותיהם בחבלים לאורך הנהר, ולשם מה אקצוץ.
ומקשינן: היכי עביד רבה בר רב הונא הכי?
והכתיב (צפניה ב): "התקוששו וקושו", ואמר ריש לקיש, מלמד הכתוב את הכלל "קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים".
ואם כן, היה על רבה לתקן את שלו, ורק אחר כך לתבוע משאר בעלי השדות שיתקנו את חלקם.
ומתרצינן: התם במעשה של רבה היה אבא, היער שגדל בהמשך שפת הנהר, שייך לנוכרים דבי בית פרזק רופילא הוה, ולהם הוא לא היה יכול להורות דבר, וידוע הדבר שהם לא יקוצו. ולפיכך אמר רבה בר רב הונא: רק אי קייצו אותם נכרים, אף אני קייצנא את שלי, כדי שיוכלו בעלי הספינות להוליך את ספינותיהם בנהר.
ואי לא קייצו בעלי היער הנכרים את אילנותיהם, אמאי - לשם מה איקוץ? הרי גם אם אקצוץ את שלי לא יהיה בכך כל תועלת לבעלי הספינות, שהרי אותם ספנים, דאי ממתחי להו אשלייהו, אם יכולים הם למתוח את חבליהם ולמשוך את הספינה מלמטה ללמעלה לכל אורך שפת הנהר, גם בלי לרדת לשפת הנהר, הרי מסתגי להו, די להם בכך, ואינם זקוקים לקציצת האילנות שלי.

דרשני המקוצר[עריכה]