פרשני:בבלי:בבא מציעא נח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא נח ב

חברותא[עריכה]

והרי איפכא מסתברא! כי כאשר אין המקדיש חייב באחריות הקדשים הם יותר קרויים קדשי ה' מאשר קדשים שחייב המקדיש באחריותם, ולפי ההנחה של הגמרא עתה, שהחיוב הוא רק במקום שקרינן בו "בה', וכחש", יש לחייב בקרבן שבועה את הקדשים שאינו חייב באחריותם יותר מאלו שחייב באחריותם!  8  אמר ליה: איסמיה! אם כן, אסיר אותה ממשנתי, ולא אשנה זאת עוד.

 8.  רש"י כתב עוד, שעל הקדש אין חיוב שבועת השומרים, וממילא אין חייבים עליו קרבן שבועה, ואם כן, מסתבר שעל כפירה להדיוט חייבים קרבן שבועה, ולא על כפירה לגבוה.
אמר ליה: לא! אל תסיר ענין זה ממשנתך, אלא יש לך לתקנו, ולגרוס באופן שונה, כי ההנחה שהנחת שהפסוק "בה' וכחש" בא לומר שרק על קדשי שמים מתחייבים בקרבן שבועה, אינה נכונה.
אלא להיפך, בא הכתוב לומר, שהחיוב הוא רק לגבי כפירה בשבועה כלפי הדיוט, ולא כלפי שמים, והיינו, במקום שאני קורא בו "בעמיתו, וכחש". אלא שבא הכתוב ומרבה גם קדשים שחייב באחריותם, שיהיה דינם כדין ממון הדיוט.
והכי קאמר: קדשים שחייב באחריותן, חייב, משום דאיתרבו מ"בה' - וכחש", להיות כאילו היו ממון הדיוט.
ושאינו חייב באחריותן, פטור. דאמעיט מ"בעמיתו - וכחש".
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה מרגלית ובהמה אין להם אונאה:
תניא, רבי יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה, אין לה אונאה, לפי שאין קץ לדמיה.
וכן המוכר בהמה ומרגלית, אין להם אונאה, מפני שאדם רוצה לזווגן.
הקונה בהמה מחפש את הבהמה המתאימה לזווג לבהמה אחרת שיש לו כדי שירכיבם יחד כצמד, לחרוש או למשוך עגלה, ומחפש דוקא בהמה המתאימה, כי בהמה חלשה שתהיה בצמד עם בהמה בריאה, תזיק
החלשה לבריאה.
וכן במרגלית, צריך הוא להתאימה למרגלית אחרת המשובצת יחד עמה.
ולכן אין בהם הונאה כאשר נוטל המוכר מחיר מופרז עבורם.
אמרו לו: והלא הכל, גם בשאר דברים, אדם רוצה לזווגן
ורבי יהודה סבר: הני חשיבי ליה, והני לא חשיבי ליה.
ועד כמה לא תהא בהם אונאה?
אמר אמימר: עד שתהיה האונאה עד כדי דמיהם, דהיינו, עד כפליים ממחירם.
תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: אף המוכר סוס וסייף וחטיטום, מגן, בשעת מלחמה, אין להם אונאה, מפני שיש בהן חיי נפש:
מתניתין:
כשם שנאמר איסור אונאה במקח וממכר, כך נאמר איסור אונאה בדברים. ולמדו זאת חכמים, בגמרא, מהכתוב "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוהיך" (ויקרא כה יז).
כיצד היא הונאת דברים?
לא יאמר לו אדם למוכר: בכמה, מהו מחירו של חפץ זה? והוא אינו רוצה ליקח.  1 

 1.  המאירי מבאר שיש שני מושגים נפרדים הנקראים "אונאת דברים". האחד, שמתוך דבריו נגרם לשני נזק ממוני. והשני, שמצערו בדברים. ושניהם נלמדים מהכתוב "לא תונו איש את אחיו". הדין הראשון האמור במשנה, ששואל חפץ זה בכמה, הוא נזק ממוני, שנעשה על ידי דיבורו, כי מתוך כך שנמנע מלקנות, הרי בעל הבית מוריד ממחירו בעוד אחרים שומעים, ונמצא שיצטרך למכור לאדם אחר את מקחו בפחות. אך מכאן ואילך, המשנה עוסקת באונאת דברים בכך שמצער את חבירו בדברים.
וכן אם היה חבירו בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים!  2 

 2.  הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רנא) כתב: "הוזהרנו מהונות קצתנו את קצתנו בדברים, והוא, שנאמר לו מאמרים (אשר) יכעיסוהו ויבהילוהו, ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם, כגון שתזכור פעולת נערותו ועשה תשובה מהם, ותאמר לו: מי העתיקך מהדבר הפלוני אל הענין הטוב? ובזה נאמר "לא תונו" זה אונאת דברים". ובהלכות מכירה (יד יג) כתב: "אם נשאלה שאלה בדבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע באותה חכמה, מה תשיב בדבר זה", ועיין בחפץ חיים בפתיחה (לאוין יג, ובבאר מים חיים שם)
ולא רק לבעל תשובה עצמו אסור להזכיר מעשה אבותיו,
אלא אף אם הוא בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך!  3  שנאמר (שמות כ"ב) "וגר לא תונה, ולא תלחצנו".

 3.  הקשה המהרש"א מדוע הוזכר ברישא בעל תשובה, ולא אמרו אם היה גר לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ואם היה בן גרים לא יאמר לו מעשה אבותיך, ותירץ, שאין גנאי לגר בכך שעשה מעשים רעים לפני כן, ואדרבה משום כך הוא עדיף מישראל שעזב את מעשיו הקודמים ובא לחסות תחת כנפי השכינה, ומשום כך לא נאסר לומר זכור מעשיך הראשונים אלא לבעל תשובה שהיה מצווה וחטא דגנאי הוא לו. ובפני יהושע ביאר שאין לגר גנאי במעשיו הקודמים לפי שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ולפי זה צריך ביאור מדוע אסרו לומר לבן גרים זכור את מעשה אבותיך שעשו קודם שנתגיירו והרי זה שבח להם שעזבו את מעשיהם ונתגיירו, וביאר שם, שהאיסור הוא לומר זכור את מעשה אבי אביך שהיה גוי ולא נתגייר, אבל להזכיר את מעשי אביו קודם שנתגיי, מותר. אלא שבזה יש חילוק בין הגר עצמו לבן הגר, לגר עצמו מותר לומר זכור מעשה אבותיך משום שזה שבח לו שלא הלך בדרכיו, אבל לבן הגר, שהוא לא נתגייר בעצמו, אסרו לומר לו זכור את מעשה אבי אביך.
גמרא:
תנו רבנן: נאמר (ויקרא כה יז) "לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוהיך".
באיסור אונאת דברים הכתוב מדבר.
מנין אתה אומר שפסוק זה עוסק באיסור אונאת דברים?
או אינו עוסק אלא באיסור אונאת ממון!?
כשהוא אומר (ויקרא כה יד) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו", הרי אונאת ממון אמור.
הא מה אני מקיים, לשם מה נאמר "לא תונו איש את עמיתו"? על כרחך באיסור אונאת דברים הכתוב מדבר.
ומפרשת הברייתא: הא כיצד?
אם היה חבירו בעל תשובה, אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, או אם היה בן גרים, אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך. וכן אם היה חבירו גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: כיצד פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים  4  בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?

 4.  יש לדקדק מדוע הוזכר דווקא עוון אכילת איסורים ולא הוזכרו עוונות שנאסרו אפילו לבני נח, וביאר בפני יהושע דכיוון שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי אין העוונות שעשה גנאי לו, אבל אכילת איסור למרות שאין לו עכשיו חסרון מכל מקום יש בכך גנאי שעוסק בתורה בפה שאכל נבילות, וכן כתב מהרש"א.
אם היו יסורין באין עליו, על חבירו, או אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב בשעה שקיבל יסורים (איוב ד ו) "הלא יראתך כסלתך, תקותך, ותום דרכיך (אילו היית ירא את ה' באמת זה היה תקוותך), זכר נא מי הוא נקי אבד (אילו היית נקי לא היית אובד) "  5 .

 5.  כך פירשו תוספות, אבל רש"י באיוב פירש, שאמרו לו חביריו סופך מוכיח על תחילתך שיראתך מחמת כסילות היתה, ולא מדעת שלימה. וכן תקוותך ותום דרכיך, הכל כסילות. וברא"ש כתב שחביריו של איוב אמרו לו כן לפי שהיה איוב מצדיק עצמו ומרשיע מידת הדין.
אם היו חמרים, מוליכי חמורים, מבקשין לקנות תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו "אצל פלוני שהוא מוכר תבואה", והוא יודע בו באותו פלוני שלא מכר מעולם, ואם יבואו אליו לקנות תבואה יתבייש בכך  6 .

 6.  בכסף משנה (מכירה יד יד) כתב שכך משמע מפירוש רש"י, והוסיף: אי נמי, נתכוון לבייש את החמרים שיבקשו תבואה מאותו פלוני, והלה יאמר להם "וכי מוכר תבואה אני?", ונמצאו מתביישים.
רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח כאילו בכוונתו לקנותו, בשעה שאין לו דמים ואינו יכול לקנותו, כי על ידי כך שנראה לאנשים אחרים שדעתו לקנות את החפץ, יתכן שהם ימנעו מלקנותו, ונמצא מפסיד את בעל הבית  7 ,

 7.  בפסחים (קיב ב) איתא: שלושה דברים צווה רבי ישמעאל ברבי יוסי את רבי, ואחד מהם "אל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים". ופירש רש"י, שעל ידי שתעמוד על המקח ותהפך בו, נמצא שלא יקחנו אחר ואתה מפסידו. וכתב שם המהרש"א: "בפרק הזהב משום איסור אונאה נגעו בה ויש לחלק". אבל רבינו חננאל פירש שם: "נמצאת מפחית את המקח בעיני בעליו".
שהרי הדבר מסור ללב, והוא יודע בעצמו אם כוונתו לקנות או להפסיד את בעל הבית, ולכך נאמר בסיום הפסוק "לא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלהיך", לומר לך, הוי ירא מן היודע מחשבות, שהוא יודע אם כוונתו של האדם היא לטובה או לא.
וכן כל דבר מצווה או דבר איסור המסור ללב שהוא תלוי בכוונת הלב נאמר בו "ויראת מאלהיך"  8 .

 8.  הרא"ש, הרי"ף והחינוך (שלח) נקטו להלכה את האיסור לתלות עיניו על המקח, אבל הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך השמיטוהו.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול איסור אונאת דברים מאיסור אונאת ממון  9 , שזה, אונאת דברים נאמר בו (ויקרא כה) "לא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלהיך", וזה, אונאת ממון, לא נאמר בו "ויראת מאלהיך".

 9.  החפץ חיים (בבאר מים חיים, ז כ) כתב, אם שמע לשון הרע מאדם המסיח לפי תומו באופן שאפשר להאמין לו, אסור לסמוך על זה וללכת לספר לאחרים או לבזותו משום שלענין ממונות אין מוציאים ממון על פי עדות של מסיח לפי תומו, והרי נאמר גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, הילכך אין לסמוך להתיר אונאה ולבזותו, על פי מסיח לפי תומו.
ורבי אלעזר אומר: גדול איסור אונאת דברים מאונאת ממון, משום שזה (אונאת דברים) בגופו וזה בממונו.
רבי שמואל בר נחמני אמר: זה, אונאת ממון, ניתן להישבון. וזה, אונאת דברים, לא ניתן להישבון,
תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים, כאילו שופך דמים.
אמר ליה רב נחמן: שפיר קא אמרת, דחזינא ליה לאותו שדברו בגנותו דאזיל סומקא, מסתלק צבע האדום בפניו ואתי חוורא, בא במקומו צבע לבן  10 xxx

 10.  ביאר רבינו יונה (שערי תשובה ג קלט), שיש שני חלקים בהלבנת פנים, האחד, בעצם סילוק הדם פניו, והרי זה כמעשה רציחה; והשני, עצם צער ההלבנה, שהוא מר ממוות, ולפיכך אמרו לקמן "לעולם יפיל אדם את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים".
אמר ליה אביי לרב דימי: במערבא, בארץ ישראל, במאי זהירי, במה מדקדקין שלא ליכשל?
אמר ליה רב דימי: באחוורי אפי, בהלבנת פנים,
משום דאמר רבי חנינא: הכל יורדין לגיהנם, חוץ משלשה,
והוינן בה: וכי הכל יורדים לגהינם סלקא דעתך!?
אלא, אימא, כך אמר רבי חנינא: כל היורדין לגיהנם, בסופו של דבר הם עולים ויוצאים ממנו, חוץ משלשה בעלי עבירה, שיורדין לגהינם ואין עולין משם.  11  ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים  12 , והמכנה שם רע לחבירו.

 11.  התוספות הקשו, הרי איתא לקמן, הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא, ומוכח שעולים מהגהינום. ותירצו, שכל היורדים לגהינום עולים מיד, חוץ מהבא על אשת איש, שעולה רק לאחר שנים עשר חודש. והריטב"א תירץ, שאם הוליד בן מן האשת איש אינו עולה לעולם. וכן איתא בתוספות סוטה (ד ב) שאם עשה תשובה ולא נולד בן, יש לו חלק לעולם הבא, אבל אם נולד ממזר, הוי מעוות לא יוכל לתקון. אבל במהר"ם שיף הביא, שבחגיגה ט ב איתא: הבא על אשת איש ואסרה לבעלה, נטרד מן העולם. ומשמע, שעל עצם זה שאסרה לבעלה נענש, אפילו אם לא הוליד ממנה בן, וציין לדברי המהר"ל.   12.  בתוספות הובאו שתי אפשרויות בדין מלבין. האחת, שאינו עולה לעולם, כמו המינים והאפיקורסים. והשניה, שנידון אחד עשר חודשים בגהינום ולאחר שתים עשר חודש לא חי ולא נידון אלא שרוי בלא רעה ובלא טובה. וסיימו: "וכולהו, בשלא עשה תשובה, דתשובה מועלת לכל דבר".
ומקשינן: והלא חומר עוונו של מכנה שם לחבירו הוא בכך שמביישו, ואם כן, היינו אותו עוון של מלבין פני חבירו ברבים, ומדוע נמנו מכנה ומלבין כשתי עבירות נפרדות!?
ומתרצינן: אין איסורו של מכנה שם לחבירו רק מחמת בושתו של המכונה, אלא אף על גב דכבר דש ביה בשמיה, והורגל בשם זה ואין פניו מלבינות, בכל זאת אם נתכוין המכנה להלבין פניו,  13  הוא אינו עולה מהגיהנום.

 13.  רש"י פירש שעל עצם כוונתו להכלים את חבירו נענש למרות שחבירו לא נכלם בפועל, וכתב מהרש"א שיש בכך דוחק לומר שיענש עד כדי כך על כוונתו להכלים, ולכך פירש שהעונש אינו על הכינוי אלא על הוצאת השם הרע, שקרא לחבירו בכינוי רע (ועיין חפץ חיים כלל ב ס"ק כח) והביא את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג, יד) שכתב: המכנה שם לחבירו. ולא הזכיר שם "רע", ונראה מדבריו שהאיסור אינו מחמת הוצאת השם הרע אלא מחמת עצם הכינוי. אמנם, הכסף משנה כתב שם בכוונת הרמב"ם, דמיירי במכנה לחבירו שם רע, אלא שמאחר והורגל השם בפי כל, אינו נראה כשם רע, ולכך לא הזכירו הרמב"ם.
שנינו במסכת שבת (נו א): אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל האומר דוד חטא במעשה בת שבע אינו אלא טועה, שנאמר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה' עמו". ומפרשת הגמרא, משום שכל היוצא למלחמת בית דוד, כותב גט כריתות לאשתו  14 , ולא עבר דוד על איסור אשת איש.

 14.  רש"י פירש שכותב לה על תנאי, שאם לא אשוב מהמלחמה יהא גט, נמצא כשמת אוריה היתה אשתו מגורשת למפרע, והתוספות פירשו שכותב לה גט גמור, ללא שום תנאי.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

דרשני המקוצר[עריכה]