פרשני:בבלי:בבא מציעא צה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא צה ב

חברותא[עריכה]

אלא בהכרח, כך יש לך לומר: תנא, רק מילתא  דכתיבא בהדיא קתני, דאתיא מדרשא לא קתני (התנא במשנתנו שונה רק דבר הכתוב בתורה במפורש, ולא שונה דבר שנלמד מדרשה), כי לא בא התנא להשמיע לנו כאן איזה שומר פטור, ואיזה שומר חייב בבעלים, אלא באיזה זמן יהיה הבעלים במלאכתו, ויפטר.
ומקשה הגמרא מברייתא על מאן דפטר: תא שמע ממה ששנינו: שאלה (שאל את הפרה), ושאל בעליה עמה, או שכרה ושכר בעליה עמה, או שאלה ושכר בעליה עמה, או שכרה ושאל בעליה עמה. בכל האופנים הללו - אף על פי שהבעלים עושים מלאכה של השואל או של השוכר במקום אחר ולא ביחד עם הבהמה, ומתה הבהמה אצל השואל, או נגנבה לשוכר  36  - פטור.

 36.  אם מתה אצל השוכר, אין צורך לפטור משום שכירות בבעלים, ולגבי שוכר צריך לומר שנגנבה. (מיוחס לריטב"א דף צ"ה ע"ב ד"ה אעפ"י)
ועתה, הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בדין השוכר, כדי לדון בברייתא זו, כדעת מי היא הולכת.
כתוב בתורה בסוף פרשת שואל (שמות כב, יד) "אם שכיר הוא, בא בשכרו". ופירוש הפסוק הוא: אם לא שאל את הבהמה אלא נתן שכר עבור השימוש בה, אין לו משפט שואל להתחייב באונסין.
אך לא פירשה התורה, אם דין השוכר הוא כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו תנאים.
רבי מאיר אומר, שוכר דינו כשומר חנם, לפי שאינו מקבל שכר על שמירתו  37 .

 37.  רש"י בפרק האומנים. (פ' ע"ב ד"ה רבי מאיר אומר)
רבי יהודה אומר, שוכר דינו כשומר שכר, לפי שיש לו הנאה מהחפץ  38 .

 38.  רש"י בפרק האומנים. (פ' ע"ב ד"ה רבי יהודה אומר)
וברייתא זו, סברוה (היו סבורים בה): הא מני, רבי יהודה היא, דאמר: שוכר דינו כשומר שכר, ולכן לא הוזכר בברייתא דין שומר חנם.
ומקשינן: והא האי תנא, קתני מילתא דאתיא מדרשא (והרי תנא זה שונה דבר שבא מדרשה), ולא רק מה שכתוב במפורש בתורה, כמו התנא של משנתנו, שהרי הוא שונה שדינו של שוכר הוא כדין שומר שכר, ושומר שכר נלמד מדרשה, ואילו שומר חנם לא קתני! ומשמע שאין בו פטור בעלים, מפני שכל חיובו הוא רק בפשיעה, ופשיעה בבעלים חייב!
ומתרצינן: הא מני, רבי מאיר היא, דאמר: שוכר כשומר חנם דמי, והוא חייב רק בפשיעה, ובכל זאת נפטר בבעלים. ותנא שומר חנם, שאף על פי שאין חיובו אלא בפשיעה - פטור בבעלים, והוא הדין לשומר שכר, שפטור בכל החיובים.
איבעית אימא, אפשר להעמיד את הברייתא הזו כרבי יהודה, שהלכה כמותו בכל מקום במחלוקתו עם רבי מאיר,  39  וכדמחליף רבה בר אבוה, ותני, לרבה בר אבוה היתה גירסא הפוכה בברייתא, וכך הוא שונה אותה:

 39.  מהרש"ל. ועיין תוספות ד"ה איבעית אימא.
שוכר כיצד משלם? רבי מאיר אומר כשומר שכר. רבי יהודה אומר כשומר חנם.
אמר רב המנונא: יש שני תנאים בפטור בעליו עמו:
א. לעולם הוא (השואל) חייב באונסין, ואינו פטור עד שיהא בהמה ובעלים במלאכה אחת  40  לצורך השואל, כגון שתהא פרה וחורש בה, או חמור ומחמר אחריה (מנהיג אותו), לפי שיש לפרש את הכתוב "אם בעליו עמו" כפשוטו, שהבעלים עובדים עם הבהמה.

 40.  המעיין ברש"י יראה, שלשון הגמרא הוא, "עד שיהא בהמה ובעלים במלאכה אחת". ולשון עד "שתהא פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריה" אינו לשון הגמרא, אלא מתוך פירוש רש"י.
ב. ואין השואל פטור עד שיהיו בעלים עמו במלאכה משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה.
ומדייקת הגמרא: אלמא, קסבר רב המנונא, שדברי הכתוב "בעליו עמו", אכולה מילתא משמע (על כל הנאמר בפרשה), בין על "כי ישאל", ובין על "ונשבר או מת", בכולם נאמר הפטור של "אם בעליו עמו".
(ומחדש בזאת רב המנונא דבר שלא נאמר במשנה, כי במשנה רק נאמר שאם היו בעליו עמו בשעת האונס, ולא היו בשעת השאלה, אינו נפטר. אך לא מבואר במשנה, מה הדין אם היו רק בשעת השאלה ולא היו בשעת האונס? כי יתכן שצריך שיהיו עמו בשעת השאלה בלבד, ויתכן שצריך שיהיו גם בשעת האונס.
רב המנונא סובר, צריך שיהיו גם בזמן השאלה וגם בזמן האונס, כדי שהשואל יפטר.
ואילו רבא, כפי שיבאר עתה, חולק על שני הדינים הללו).
ובתחילה רבא מקשה על הדין הראשון, ואחר כך מקשה על הדין השני.
מתיב רבא ממה ששנינו: שאלה ושאל בעליה עמה, שכרה ושכר בעליה עמה, שכרה ושאל בעליה עמה, אף על פי שהבעלים עושים מלאכה במקום אחר, ומתה - פטור.
ומדייק רבא: מאי לאו (לכאורה), "במקום אחר" היינו במלאכה אחרת, ולא כמו שאמר רב המנונא, שצריך שהבעלים יהיו עם הבהמה באותה מלאכה! ומתרצינן: לא, מדובר באופן שהבעלים עסוק באותה מלאכה.
אלא מאי "מקום אחר"? - דקא מרפי ואזיל קמה, המשאיל חופר בקרקע שלפניה, להקל על חרישתה, אך לא נמצא במקומה ממש.
ומקשינן: והא מדסיפא "על גבה" הוי, הרי מכך שהסיפא של ברייתא זו מדברת כשהמשאיל עושה מלאכה על גבי הבהמה. משמע שהרישא מדברת שעושה במלאכה אחרת, כפי שיתבאר.
דקתני סיפא: שאלה ואחר כך שאל בעליה, שכרה ואחר כך שכר בעליה עמה, אף על פי שהבעלים חורשים על גבה, ומתה - חייב. ואין פטור בעלים, מפני שלא היו עמו בשעת שאלה או שכירות הפרה.
הרי שהברייתא מחדשת בסיפא, שאף על פי שהיו בעליו עמו ממש, לא מועיל לפטור כיון שלא היו בשעת שאלה, ומשמע שכיוצא בזה מחדשת הרישא, שאף על פי שהבעלים עשו מלאכה אחרת מועיל לפטור, כיון שהיו עמו בשעת שאלה.
ומתרצינן: אמרי: רישא וסיפא באותה מלאכה, שאם היו במלאכה אחרת, אין זה בעליו עמו. ובכל זאת, רישא רבותא (חידוש) קא משמע לן שפטור, וסיפא רבותא קא משמע לן שחייב. ויש למצוא חידוש ברישא ובסיפא גם באותה מלאכה.
רישא רבותא קא משמע לן, דאף על גב דלאו על גבה ממש, אלא לפניה, אבל דוקא באותה מלאכה, כיון דהוו בעלים בשעת שאלה - פטור.
וסיפא רבותא קא משמע לן, דאף על גב דעל גבה, כיון דלא הוו בעלים בשעת שאלה - חייב.
ותמהינן: האי מאי? ! אי אמרת בשלמא רישא במלאכה אחרת, וסיפא באותה מלאכה כהבנת רבא, באמת מובן ברישא ובסיפא, דהיינו רבותא שיש בהם.
אלא אי אמרת, רישא וסיפא באותה מלאכה, כמו שרצינו לתרץ לפי רב המנונא, מאי רבותא! הרי אידי ואידי (זה וזה) באותה מלאכה הוי, ואין כל חילוק בסברא בין אם הוא על גבה או לפניה.
ובזה דחה רבא את ההלכה הראשונה של רב המנונא. ועתה בא רבא לדחות גם את ההלכה השניה  41 .

 41.  רש"י. אבל תוספות רבינו פרץ והריטב"א כתבו, שאין משמע מלשון הגמרא שאומרת "ועוד תניא" שהקושיא הזאת היא קושיא נפרדת. וכתבו התוספות רבינו פרץ והריטב"א, שדינו של רב המנונא שצריך שור וחורש בו כדי שיהא נקרא בעליו עמו, יכול להיות רק אם נאמר כדברי רב המנונא שצריך להיות בעליו עמו בשעת האונס, שהרי שעה זו היא שעת מלאכה. אבל אם נאמר, שדין בעליו עמו מתקיים בשעת השאלה בלבד, אי אפשר לומר שצריך שיהא שור וחורש בו, שהרי בשעה שהשואל מושך את הבהמה, אין הבעלים עובדים בה. ומכיון שיש הוכחה שבעליו עמו מתקיים בשעת שאלה בלבד, ממילא יש הוכחה שלא צריך שיעסוק באותה מלאכה.
ועוד תניא, שאין צריך שיהיו בעלים עמו, גם בשעת שאלה וגם בשעת האונס.
דתניא: ממשמע שנאמר בתורה "אם בעליו עמו לא ישלם", וכי איני יודע לדייק מזה שאם בעליו אין עמו, שלם ישלם?!
אלא מה תלמוד לומר (מה משמיע הכתוב) "בעליו אין עמו, שלם ישלם"? לומר לך, אם היה עמו בעליו בשעת שאלה, אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, ובכל זאת נחשב כבעליו עמו. אבל אם היה עמו בשעת שבורה ומתה, צריך להיות עמו בשעת שאילה.
הרי שהברייתא אומרת שהכל הולך אחרי זמן השאלה, בניגוד לדעת רב המנונא.
ולקמן הגמרא תבאר, כיצד לומדת הברייתא את דינה מהפסוקים.
ותניא אידך, יש ברייתא אחרת, שאומרת אותם דברים בסגנון שונה, ודורשת אותה דרשה בקצת שינוי  42 .

 42.  כך היא דעת רש"י. אבל הרמב"ן חולק, ועיין הערה הבאה.
דתניא: ממשמע שנאמר "בעליו אין עמו שלם ישלם", וכי אינו יודע מכך, שאם בעליו עמו, לא ישלם! אלא מה תלמוד לומר אם בעליו עמו?
לומר לך, כיון שיצאה הפרה השאולה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים, ומתה - פטור, כי שעת השאלה היא הקובעת.
ומסקינן: תיובתא דרב המנונא תיובתא, ונדחו שתי ההלכות שלו.
עתה, הגמרא באה להסביר, כיצד הברייתות דרשו מהפסוקים את ההלכה הנלמדת, ויש בזה שתי דרכים.
אביי סבר לה כרבי יאשיה המובא לעיל (צד ב), והסובר שבמקום אשר כתבה התורה שני דברים וביניהם אות וי"ו החיבור, צריך שיהיו שניהם יחד לענין האמור בהם.
ומתרץ אביי לקראי שנאמר "וכי ישאל ... ונשבר או מת ... בעליו אין עמו ... אם בעליו עמו", כרבי יאשיה.

דרשני המקוצר[עריכה]