פרשני:בבלי:בבא מציעא יא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא יא א

חברותא[עריכה]

ילפינן מציאה מגט. אנו למדים את דין המציאה מגט, שכשם שלענין גט יש לקטנה חצר, כך גם לענין מציאה.  33 

 33.  הילפותא אינה אלא מדרבנן, שהרי כל זכיית הקטן במציאה אינה אלא מדרבנן כמבואר לקמן (יב א). תוס' ד"ה ילפינן.
ומר ריש לקיש סבר: לא ילפינן מציאה מגט. כי אי אפשר ללמוד ממון מאיסור, שאמנם לענין גט החצר הוא משום יד. אך לענין מציאה שהוא ענין של ממון אנו לומדים את דין החצר מדרשא אחרת של "המצא תמצא" האמור לענין גניבה, ושם יתכן שהחצר הוא משום שליחות (ובכל זאת הוצרך הכתוב להשמיענו שהגנב מתחייב גם על ידי חצירו כדי שלא נאמר אין שליח לדבר עבירה).  34  ולכן קטנה, שאין לה דין שליחות, אין לה גם חצר לענין ממון.  35 

 34.  כך פירש רש"י. והקשה הרע"א: אם מסברא לא ידענו שבחצר לא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה מפני הטעמים של "לאו בר חיובא" או "אי בעי עביד", אם כן, מנין לנו באמת שחצר של גניבה היא משום שליחות? דלמא משום ידו הוא?   35.  הקשה בקצות החשן (רמג יא): אף שחצר הוא משום שליחות הרי בשליחות גופא היכן שהדבר הוא זכות אנו אומרים זכין לקטן ולמה לא יזכה החצר לקטן את המציאה כמו שהוא זוכה לגדול שלא מדעתו כיון שהוא זכות לו? (ובשלמא לפי השיטות שזכין לקטן אינו אלא מדרבנן, יש לומר שרבנן לא תיקנו זכיה לקטן בחצר אבל לסוברים שהוא מדאורייתא קשה, שאין לך זכות גדול ממציאה ומתנה ולמה לא יקנה לו חצירו?) ותירץ על פי שיטת הראב"ד שרק כשדעת אחרת מקנה אותו אמרו שזכין לקטן כגון במתנה או כשגדול מגביה מציאה לקטן אבל בחצר שאין דעת אחרת מקנה אי אפשר לזכות לקטן.
ואי בעית אימא: בקטנה כולי עלמא לא פליגי דילפינן מציאה מגט שהרי בקטנה מצינו שהתורה ריבתה במפורש שיש לה חצר לענין גט ולכן ילפינן אצלה שגם לענין מציאה יש לה חצר.
והכא בקטן קא מיפלגי. ריש לקיש ורבי יוחנן חולקים רק לענין קטן האם יש לו חצר לענין מציאה.
מר רבי יוחנן סבר: ילפינן קטן מקטנה שגם לקטן יש חצר לענין מציאה.
ומר ריש לקיש סבר: לא ילפינן קטן מקטנה וקטן אין לו חצר לענין מציאה.
ואיבעית אימא: מר אמר חדא ומר אמר חדא, ריש לקיש ורבי יוחנן דיברו כל אחד בענין אחר, ולא פליגי. אין ביניהם שום מחלוקת.
ריש לקיש מדבר לענין מציאה, שאין לקטנה חצר, ורבי יוחנן מדבר לענין גט, ששם יש לקטנה חצר. או שריש לקיש מדבר לענין קטן ורבי יוחנן מדבר לענין קטנה.
מתניתין:
מי שיש לו שדה, וראה אותן, את האנשים, כשהם רצין אחר מציאה, לזכות במציאה של דבר הפקר שנמצא עתה בשדהו, או שראה אותם רצים אחר צבי שבור ברגליו, הנמצא בשדהו, ואינו יכול לברוח ממנה מחמת שנשברו רגליו, או שראה אותם רצים אחר גוזלות שלא פרחו, והם נמצאים בשדהו, ואם לא יטלום אותם האנשים הם ישארו בשדהו וישתמרו בו, ואמר בעל השדה: זכתה לי שדי!
זכתה לו שדהו בכל המציאות הללו, כיון שחצרו של אדם קונה לו את מה שבתוכה, כאשר הדבר משתמר בה.
אבל אם היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין, ואמר: זכתה לי שדי!
לא אמר כלום! לפי שאינם משתמרים בשדהו.
גמרא:
אמר רב יהודה אמר שמואל: אימתי הוא קונה על ידי קנין חצר?
והוא, שעומד בצד שדהו.
ודנה הגמרא: ותקני ליה שדהו אפילו כשאינו עומד לידה?
דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו!?
ודוחה: הני מילי שקונה לו חצרו שלא מדעתו, בחצר המשתמרת מאליה, אבל חצר שאינה משתמרת מאליה, אז רק אי עומד בצד שדהו, אין. אז היא קונה לו כיון שהוא עומד בצידה ומשמרה. אבל אי לא עומד בצידה, היא לא קונה לו.
ומנא תימרא, ומנין לך לומר דחצר שאינה משתמרת מאליה, דוקא אי עומד בצד שדהו, אין, אי לא, לא!?
מכך ששנינו לענין מצות שכחה, שאם שכח אדם בשדהו עומרים, הרי הם של העניים. ואם היו לו פועלים בשדה, ושכח מהעומרים וחזר לעיר אך עדיין נשארו הפועלים כדי לסיים את המלאכה, אין זה שכחה, עד שישכחום גם הפועלים. ומאידך, אם השאיר בעל השדה עומרים כשהוא זכור מהם, וחזר לעיר, והפועלים שכחו אותם בשדה, אין זה שכחה, אלא רק משישכחם גם בעל השדה.
דתניא: אם היה עומד בעל השדה בעיר, ואומר: יודע אני שעומר שיש לי בשדה, והשארתיו בשדה מדעתי, ולא שכחתיו, אלא הפועלים שהיו צריכים להביאו, הם שכחוהו, ולכן אני מכריז ואומר: לא יהא לעומר זה דין שכחה!
יכול לא יהא שכחה, אפילו אם לאחר מכן ישכחהו גם בעל השדה?
תלמוד לומר "ושכחת עומר בשדה".
מלמד הכתוב כי דוקא השוכח עומר בשדה, אני קורא בו "ושכחת", כי רק באופן הזה יש בעומר דין שכחה, ולא קורא אני "ושכחת" בעיר! והיינו, אם בשעה שהיה בשדה הוא היה זכור מהעומר, ורק בבואו לעיר שכח ממנו, אין לעומר זה דין שכחה, אלא הרי הוא שלו, ושכחת הפועלים אינה שכחה.
ודנה הגמרא בביאור דברי הברייתא: הא גופא קשיא!
בתחילה אמרת, "יכול לא יהא שכחה?", אלמא, הוי שכחה, לכשישכחם בעל השדה.
ונסיב לה גמרא, ומאידך, ממשיכה הברייתא ודורשת מהפסוק להיפך: בשדה "ושכחת", ולא בעיר!
אלמא, אם זוכר בעל השדה את העומר בבואו מהשדה לעיר, ורק הפועלים שנשארו בשדה שכחוהו, שוב לא הוי שכחה גם לאחר שישכחם בעל השדה!
אלא, לאו, בהכרח, הכי קאמר התנא בברייתא:
רק בהיות הבעלים בשדה, והיתה השכחה שלהם בגדר "שכוח מעיקרו", שהם שכחוהו תחילה, ולאחר ששבו לעיר שכחוהו הפועלים שנשארו בשדה, רק אז הוי שכחה.
אבל אם היתה השכחה בגדר של "זכור ולבסוף שכוח", שהבעלים לא שכחוהו בשעה שחזרו אל העיר, אלא הפועלים שנשארו בשדה הם שכחוהו, ורק לאחר מכן חזרו הבעלים ושכחוהו, אז אין זה שכחה לעולם, כיון שאין דין שכחה נוהג אלא אם שכחוהו הבעלים בעזבם את השדה, ולא אם שכחוהו לאחר ששבו לעיר.
ועתה מדייקת הגמרא: מאי טעמא יש לחלק בין שכוח בשדה ובין שכוח בעיר?
דכיון דקאי גבה, כיון שהבעלים עומדים בצד השדה הויא ליה חצרו הקונה לו, וזכתה ליה, בשכחה.  36 

 36.  הר"ן מבאר, שכל עוד לא התחילה השכחה, לא יתכן ששדהו תזכה לו בדבר שהוא שלו לחלוטין כדי למנוע את השכחה העתידה. אבל אם התחילה שכחתו, הרי למרות שלא חל על העומר דין שכחה מוחלט, שהרי עדיין לא שכחוהו הפועלים, בכל זאת כבר יכולה שדהו לזכות לו מדין קנין חצר, כדי שלא תחול השכחה בשכחת הפועלים לאחר מכן.
אבל בעיר, אפילו זכור ולבסוף שכוח, הויא שכחה.
מאי טעמא? דליתיה גביה דלזכי ליה.
ומוכח שבשדה שאינה משתמרת קונה רק בעומד בצד שדהו.
ותמהה הגמרא: ממאי? דלמא גזירת הכתוב היא, דבשדה נהוי שכחה, ובעיר לא נהוי שכחה!? ומתרצת: לא יתכן לומר כך, כי אמר קרא "לא תשוב לקחתו", לרבות שכחת העיר.
ותמהה הגמרא: האי מיבעי ליה, יש צורך בדברי הכתוב הזה ללאו! להשמיענו את האיסור לקחת את השכחה לעצמו, ואינו מיותר לדרוש ממנו.
ומתרצת: אם כן, נימא קרא "לא תקחנו".
מאי "לא תשוב"? - לרבות שכחת העיר.
ואכתי מיבעי ליה להאי קרא לכדתנן: שכחה שלפניו, דהיינו, שבלים ששכח לקצרם משום שעדין לא הגיע אליהם לקוצרם, אין שכחה, אלא רק שבלים ששכח לקוצרם ועבר עליהם בשכחתו, ועתה הם שבלים שכוחים שלאחריו, יש שכחה, שהוא בבל תשוב.
זה הכלל: כל שהוא בבל תשוב, שכחה. כל שאינו בבל תשוב, אינו שכחה. אמר רב אשי: אמר קרא "יהיה", לרבות שכחת העיר!
וכן אמר עולא: והוא שעומד בצד שדהו.
וכן אמר רבה בר בר חנה: והוא שעומד בצד שדהו.
איתיביה רבי אבא לעולא: תנן במסכת מעשר שני (ה ט): מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, ונזכר רבן גמליאל שיש לו בבית פירות טבל שלא עישר אותם, וחשש שמא יאכלו בני ביתו מהפירות הללו מתוך הנחה שהם מעושרים, שהרי "חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן". לפיכך מיהר רבן גמליאל לעשרם בעודו בספינה.  1 

 1.  כך הביאו תוס' בשם רש"י בקידושין. והקשו עליו ש"חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן" נאמרה רק בחבר שמת או כשהולך מביתו לימים רבים. (ורבן גמליאל ודאי לא הלך לזמן רב שאחרת היה מעשר לפני יציאתו מביתו שהרי חזקה על חבר וכו') ? ועוד, שאם כל מטרתו של רבן גמליאל לא היתה אלא להציל את בני ביתו מאיסור אכילת טבל, אם כן לשם מה הוצרך להקנות את המעשרות לחבריו בספינה, והלא די בכך שיקרא לפירות שם מעשר כדי שיפקע מהם איסור טבל? (בפני יהושע בקידושין תירץ על זה שהמפריש מעשרותיו ולא נתנם לכהן וללוי עובר בבל תאחר. ולכן הזדרז רבן גמליאל ליתנם לכהן וללוי). ועוד הקשו תוס' שהרי לא קרא עליהם שם מעשר כלל. שלא אמר "עשרה יהא מעשר ראשון" אלא אמר שהמעשר יהא נתון ליהושע? ולכן פירשו התוס' שרבן גמליאל אכן כבר הפריש את המעשרות בביתו אלא שאותה שנה היתה שנת ביעור המעשרות. שבשנה הרביעית והשביעית במנין שנות השמיטה חייב אדם בערב פסח לבער את כל המעשרות שברשותו וליתנם לכהן וללוי. ולכן הוצרך רבן גמליאל להוציא את המעשרות שברשותו מתחת ידו וליתנם לכהן וללוי. ועוד כתבו שמה שלא הזכיר רבן גמליאל בדבריו תרומה גדולה משום שקל להפרישה שחטה אחת פוטרת את הכרי ומסתמא קודם שנסע הפריש תרומה גדולה ונתנה לכהן. ועוד שמשמע בירושלמי שהפירות היו עתה בביתו של רבן גמליאל. ואילו תרומה גדולה הדרך להפרישה בעודה בשדה מיד אחר המירוח. תוס' ד"ה עישור.
וכך עשה: אמר רבן גמליאל: עישור שאני עתיד למוד, עשירית מהפירות שאני עתיד למדוד, ולהפריש בתור מעשר ראשון, הרי הוא נתון ליהושע בר חנניא, שהיה אתו בספינה, והוא לוי שנותנים לו מעשר ראשון.

דרשני המקוצר[עריכה]