פרשני:בבלי:בבא מציעא ז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא ז ב

חברותא[עריכה]

מאי שנא נפל ליד דיין, ממה שמצאו אדם אחר?
אמר רבא: הכי קאמר: ואדם אחר שמצא שטר ש"נפל ליד דיין", והיכי דמי נפילה ליד דיין, דכתב ביה הנפק (שהיה בו אישור בית דין על החתימות), לא יוציאו עולמית.
וכך אמר התנא: לא מיבעיא לא כתב ביה הנפק, שלא אישרו בית הדין את נכונות החתימה, דאיכא למימר שמא הלוה כתב את השטר כדי ללות בו, ולא לוה, ולכן דבר פשוט הוא שלא יחזירנו למלוה.
אלא, אפילו כתב ביה הנפק, דמקוים הוא, ובודאי לוה, כי אין מקיימים את השטר אלא לאחר ההלואה, בכל זאת, כאן, שנפל השטר ומצאו אדם זה, לא יחזיר, דחיישינן לפירעון. כי אם לא היה השטר פרוע, מסתבר שהיה המלוה שומרו שלא יאבד ממנו, ולכן יש לחוש שפרעו הלוה, ומיד הלווה הוא נפל.
ורבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו, ולא חיישינן לפירעון. היות שיש הוכחה נגדית, שלא נפל השטר מהמלוה אלא מהלוה, כי אין הלוה מחזיק את השטר לאחר שפרעו, אלא מיד קורע אותו. וכאן, שנמצא השטר, מוכח שהוא בר תוקף, ולא נפרע, אלא נפל מהמלוה.
ותמהה הגמרא: ולא חייש רבי יוסי לפירעון!?
והתניא: מצא שטר כתובה בשוק, בזמן שהבעל מודה שעדיין לא פרע את כתובתה, יחזיר לאשה.
אין הבעל מודה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה.
רבי יוסי אומר: אם האשה עודה תחת בעלה, שעדיין לא התגרשה ולא התאלמנה, ולא חל חיוב פרעון הכתובה, יחזיר לאשה, כי אין דרכו של הבעל לפרוע לה את תשלום החוב של כתובתה לפני שנוצר חיוב הפרעון.
אך אם נתארמלה או נתגרשה, שהגיע מועד פרעון הכתובה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה.
ומוכח שרבי יוסי חושש לפרעון!
ומתרצת הגמרא: איפוך! הפוך את השיטות בברייתא הקודמת, וכך יש לשנות אותה:
נפל ליד דיין, לא יוציאו עולמית, דברי רבי יוסי. היות וחוששים לפרעון.
וחכמים אומרים: הרי הוא בחזקתו. לפי שלא חוששים לפרעון.
אך תמהה הגמרא: אי הכי, ששנית בברייתא, שלדברי רבנן אין חוששים לפרעון, קשיא דרבנן אדרבנן, שלדבריך, בברייתא הראשונה הם אינם חוששים לפרעון, ואילו בברייתא השניה הם כן חוששים לפרעון!
ומשנינן: הברייתא האחרונה של שטר כתובה, כולה רבי יוסי ולא נזכרת בה כלל שיטת רבנן, וחסורי מחסרא בה, והכי קתני:
אין הבעל מודה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה, לפי שחוששים לפרעון, וכמו שסובר רבי יוסי בברייתא הראשונה, לאחר שהפכנו את שיטתה.
במה דברים אמורים, שיש לחשוש לפרעון, כשנתארמלה או שנתגרשה, אבל עודה תחת בעלה, יחזיר לאשה, כיון שאין דרך לפרוע אז, ולכן לא חוששים אז לפרעון.
שרבי יוסי אומר: עודה תחת בעלה, יחזיר לאשה. נתארמלה או שנתגרשה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה.
ושיטת רבנן לא הוזכרה כלל בברייתא זאת, כך שאי אפשר להקשות סתירה מברייתא זאת על הקודמת.
רב פפא אמר: לעולם לא תיפוך את השיטות בברייתא הראשונה, ורבי יוסי אכן לא חושש לפרעון, ובכל זאת לא תהיה לכך סתירה מדברי רבי יוסי בברייתא האחרונה.
כי רבי יוסי, לדבריהם דרבנן קאמר להו:
לדידי, אפילו נתארמלה או נתגרשה, נמי לא חיישינן לפירעון, לפי שהאשה קורעת מיד את כתובתה משעה שנפרעה.
לדידכו, אודו לי מיהת בעודה תחת בעלה, דיחזיר לאשה, דלאו בת פירעון היא. ואמרו ליה רבנן: בכל זאת יש לנו לחוש לפרעון, כי אימור, צררי, מעות צרורות, אתפסה, התפיס בידיה כמשכון לגביית כתובתה, כדי שלא תטרח לגבותם מהיורשים.
ואילו רבינא אמר: לעולם איפוך קמייתא, ורבנן הם הסוברים שאין לחוש לפירעון.
ובכל זאת אין סתירה מדברי רבנן כאן החוששים לפרעון, היות וטעמא דרבנן הכא, הוא משום דחיישינן לשתי כתובות.
שלא מדובר כאן שטוען הבעל פרעתי את כתובתה, שעל כך הוא אינו נאמן כי אין לחוש לפרעון, אלא הוא טוען שאכן היא איבדה את כתובתה (כיון שהיא לא נפרעה), ולכן הוא כתב לה כתובה נוספת, ועתה נמצאה הכתובה הראשונה, ואם תקבל אותה האשה לידה היא תוכל לגבות ממנו תשלום של שתי כתובות, וכגון שתגבה פעם אחת מיורשיו, ואחר כך תוציא את השטר השני, ותחזור ותגבה מהם.
ורבי יוסי לשתי כתובות לא חייש.
ועתה באה הגמרא לדון בדברי רבי שמעון בן גמליאל בברייתא (בעמוד הקודם), שאם היו שנים אחוזים בשטר, יחלוקו.
אמר רבי אלעזר: "מחלוקת", אימתי הם חולקים ביניהם את הסכום הכתוב בשטר, בששניהם אדוקים בטופס ושניהם בתורף.  60 

 60.  בכל שטר יש שני חלקים, בחלק העליון, הנקרא "תורף", מלשון "גילוי", נמצאים עיקרי הפרטים שבשטר, כמו הסכום והתאריך, ושמות הלוה והמלוה, ואילו בחלק התחתון של השטר הנקרא "טופס", נמצאים שאר הלשונות הנהוגים לכתוב בשטר.
אבל אחד אדוק בטופס, ואחד אדוק בתורף, זה נוטל טופס וזה נוטל תורף. ולקמן תבאר הגמרא את משמעות החלוקה הזאת מבחינת השיווי הכספי שיש לכל אחד מהם בשטר.
ורבי יוחנן אמר: לעולם חולקין,
ותמהה הגמרא על רבי יוחנן: וכי אפילו אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף אמר רבי יוחנן שמתחלקים ביניהם בשוה!?
והתניא לעיל, שבשנים אוחזים בטלית באופן כזה, זה נוטל עד מקום שידו מגעת!?
ומתרצת הגמרא: לא צריכא, דקאי תורף בי מצעי, באמצע השטר, ולכן מתחלקים בו בשוה.
ותמהה הגמרא: אי הכי, מאי למימרא!?
ומתרצת הגמרא: לא צריכא, דמקרב התורף לגבי דחד מהם.
מהו דתימא, אמר ליה: פלוג הכי! לרוחב השטר, ויהיה התורף ביד מי שקרוב אליו,
קא משמע לן דאמר ליה: מאי חזית דפלגת הכי, פלוג הכי! חלק את השטר לאורכו, ושנינו שותפים שוים בכל השטר.
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: לרבי אלעזר, דאמר זה נוטל טופס וזה נוטל תורף, למה ליה? איזה ערך יש לכל אחד מהם לבדו!? וכי נייר לצור על פי צלוחיתו הוא צריך!?
אמר ליה: צריך הוא לדמי השטר.
דאמר הכי: שטרא דאית ביה זמן (המופיע בתורף) כמה שוי, ודלית ביה זמן כמה שוי (אך שאר הפרטים המופיעים בתורף, הם חוזרים ונכתבים בסוף הטופס).
והרי בשטרא דאית ביה זמן, גבי ממשעבדי. ואידך לא גבי ממשעבדי.
ולכן, יהיב ליה, נותן הזוכה בטופס לזוכה בתורף את היאך, הפרש השוויות דביני ביני, בין שטר שיש בו זמן לשטר שאין בו זמן, ואת שאר השיווי של השטר הם חולקים ביניהם.
והוסיף ואמר רב אחא: ו"יחלוקו" נמי, דאמרן, שאמר רבי שמעון בן גמליאל בשניים שהיו אדוקים יחד בשטר, לדמי, שחולקים ביניהם את שיווי השטר להמכר בשוק, ולא את הסכום הכתוב בו.
דאי לא תימא הכי, אלא חולקים את הסכום שבשטר עצמו, אם כן, לגבי שנים אוחזין בטלית, האם תאמר שהכי נמי דפלגי, שחולקים את הטלית עצמה, כמו שכאן חולקים את הסכום הכתוב בשטר עצמו!?
והרי בטלית לא יתכן שיהיו חולקים כך, כי אם יחלקו את הטלית עצמה, הא אפסדוה!
ודוחה הגמרא את הראיה מטלית: הא, לא קשיא.

דרשני המקוצר[עריכה]