פרשני:בבלי:בבא מציעא כה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא כה א

חברותא[עריכה]

או שמצא שלשה מטבעות זה על גב זה, שמוכח מזה שהונחו שם מדעת (ובגמרא יתבאר מהו סימנם), חייב להכריז.
וכן אם מצא כריכות ברשות היחיד, חייב להכריז עליהם, שהרי מקום המצאם - הוא סימנם.
מה שאין כן בכריכות ברשות הרבים, שמתגלגלות ברגלי אדם ובהמה, ואינם נשארים במקום שהונחו בו מתחילה.
וכן אם מצא ככרות של בעל הבית, חייב להכריז עליהם, משום שבעל הבית רגיל לסמן את ככרותיו  138 .

 138.  והטעם שהיו מסמנים, משום שסתם בעה"ב אינו רגיל ללוש עיסה מרובה כל כך שתמלא תנור. והיות והפת נאפית יפה יותר כשהתנור מלא, כדאיתא במסכת ביצה (י"ז א): "ממלאה אשה כל התנור פת, מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא", היו רגילים כמה בעלי בתים להצטרף לאפות בתנור אחד. וכדי שיוכל כל אחד להכיר את ככרו, היה כל אחד מסמן את ככרותיו. מה שאין כן בנחתום, שהיה אופה בבת אחת פת מרובה לצורך לקוחותיו.
וכן המוצא גיזי צמר הלקוחין מבית האומן, חייב להכריז עליהם, משום שיש בהם סימן, לפי שכל אומן עושה אותן בדרך שונה מעט.
או שמצא כדי יין וכדי שמן -
הרי בכל מציאות אלו - חייב להכריז, משום שיש בהם סימן, ולא נתייאשו בעליהם.
גמרא:
שנינו ברישא של משנתנו, שהמוצא כלי ובתוכו פירות, או כיס ובתוכו מעות - חייב להכריז.
משמע, טעמא שחייב להכריז - משום דמצא פירות בתוך הכלי, ומעות בתוך הכיס.
משמע, הא אם מצא כלי - ולפניו (לפני הכלי) היו מונחים פירות, או שמצא כיס - ולפניו מונחים מעות, הרי אלו, הפירות והמעות - שלו, ורק על הכלי, שיש בו סימן, יכריז, ויתננו למי שיתן בו סימן.
אבל הפירות, אף שהיו סמוכים לכלי, אין אנו אומרים שנפלו ממנו. וכיון שאין בהם סימן - הרי הם של מוצאם.
ואמרינן: תנינא להא (שנינו דין זה בברייתא).
דתנו רבנן: מצא כלי ולפניו פירות, או שמצא כיס ולפניו מעות - הרי אלו (הפירות והמעות) שלו.
במה דברים אמורים, בזמן שנמצאו כל הפירות מחוץ לכלי.
אבל אם היו נמצאו מקצתן של הפירות בתוך הכלי, ומקצתן על גבי קרקע, וכן אם היו מקצתן של המעות בכיס, ומקצתן על גבי קרקע - חייב להכריז אף עליהם.
והטעם, משום שמסתבר שאף פירות ומעות אלו היו בתוך הכלי והכיס, ונפלו מהם. ולכן יכריז המוצא על מציאתו, ויבוא בעל הכלי ויתן בו סימן, ויטול גם את הפירות. וכן במעות.
ורמינהו: מצא דבר שאין בו סימן, בצד דבר שיש בו סימן, כגון שמצא מעות לפני כיס - חייב להכריז על הכל, ויינתנו המעות לזה שיתן סימן על הכיס  139 .

 139.  בקצוה"ח הקשה, למה תולים הפירות בכלי, לומר שמהכלי נפלו, הרי קיימא לן דרוב וקרוב - הולכין אחר הרוב, ואם כן, גם כאן נלך אחר הרוב, ונאמר שמהרוב נפל, ולא מהקרוב! וכתב, דלשיטת הרמב"ן, דבדבר שנמצא במקומו ממש לא אזלינן אחר הרוב, הכא נמי, כיון שנמצאו הפירות בתוך ד"א של הכלי, אין הולכין אחר הרוב. ותירץ החתם סופר, דהכא שהאובד כיוון הפירות, הרי הוי ברי של האובד, ושמא של המוצא. וברי ושמא - ברי עדיף, כל שאין חזקת ממון מנגדתו. והרי מה שאין מחזירין אבידה בלי סימנים משום טענת ברי של האובד, היינו משום שנגד הברי יש רוב דעלמא. אבל כשיש גם טענת קרוב, אזי הברי עדיף. ובאור שמח כתב, דהרי נפילה לא שכיחא, שבדרך כלל אדם משמר חפציו, ומרגיש כשנופל. ואם נלך אחר הרוב, ונאמר שהפירות נפלו מאדם אחר, הרי נצטרך לחדש עוד מעשה נפילה, שחוץ מאדם זה שאיבד את הכלי, עוד אדם מעלמא לא השגיח בנפילת חפציו. מה שאין כן אם נאמר שמאדם זה נפלו גם הפירות, הרי היתה כאן רק נפילה אחת, ולכן אין אומרים כאן שנלך אחר הרוב. ובנתיבות כתב, מה שתולין את הפירות בכלי, היינו על פי מה שכתבו התוס' לעיל, שאכן אין חושדין שהטוען שהאבידה שלו משקר, אלא דחיישינן שמא גם לאחר נפל. וכיון שבעל האבידה אומר שכלי זה אבד לו עם פירות, תלינן שהפירות שנמצאו לפני הכלי היו בכלי, כיון שראויין ליפול במקום זה, ולא חיישינן חשש רחוק שהפירות שהיו בכלי אבדו, ופירות אלו נפלו מאדם אחר, או שבעל הכלי משקר, שהרי לא חשדינן ביה, ואף נראין הדברים שאמת הוא, דמנא ליה לומר שפירות כאלו היו בכלי, והרי זה כעין סימן מקום, כיון שראויין ליפול במקום זה.
במה דברים אמורים, כשבעל האבידה טוען שהכל שלו.
אבל אם בא בעל הכיס, שיש בו סימן, ונתן בו סימן, ונטל את הכיס שלו, ואמר שאין המעות שלו  140  - זכה הלה, המוצא, בדבר שאין בו סימן. דהיינו - במעות.

 140.  כך פירש רש"י. והקשו האחרונים, אם כן, מאי קמ"ל? פשיטא שזכה המוצא במעות, שהרי בעל הכיס מודה שאינם שלו! ותירץ הפנ"י, דסד"א שכיון שמונחים הכיס והמעות זה בצד זה, אנן סהדי שמאדם אחד נפלו. וכיון שאדם זה אומר שרק הכיס שלו, ואין המעות שלו, ודאי משקר הוא, ואף את הכיס לא יחזירו לו, אלא יכריז המוצא עד שיבוא אדם שיתן סימן בכיס, ויאמר שאף המעות שלו. קמ"ל שאין אומרים כן, אלא זכה בעל הכיס בכיסו, והמוצא - במעות.
מוכח מכאן, שבעל הכיס נוטל את המעות בסימני הכיס, ולא כפי שדייקנו ממשנתנו, וכפי ששנינו בברייתא דלעיל, שתמיד זכה המוצא במעות!  141 

 141.  הקשו האחרונים, למה הקדים הש"ס לומר תנינא להא וכו', הרי בלאו הכי קשה מדיוק המשנה על הברייתא! ותירץ הגרעק"א, דלולא הברייתא של "מצא כלי ולפניו מעות וכו"', הוה אמינא שאכן גם בכלי ולפניו פירות, תולים את הפירות בכלי. ומה שמדוייק מהמשנה שהרי אלו שלו, היינו משום יאוש, שהבעלים מתייאשים, מפני שחוששין שהפירות יפלו רחוק מהכלי בשיעור שלא יוכל המוצא לתלות בכלי. ומכל מקום אם הפירות נשארו בכלי, חייב להכריז, משום שאין היאוש מועיל. שכיון שלא נתייאש המאבד מהכלי, הרי הכלי בחזקתו, והוי הפירות כמונחים בחצירו, והרי יאוש ברשות אינו מועיל. ואם כן, לא יקשה מהאי דאיתא בברייתא, דאם מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן - חייב להכריז, שהרי אפשר להעמיד שמדובר שם בדברים שאינם חשובים, שלא ידע שנפלו ממנו, והוי יאוש שלא מדעת! לכן הקדים הש"ס את דברי הברייתא "מצא כלי וכו"', ששם מבואר שאם היו מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע - חייב להכריז, ואין אומרים שהבעלים מתיאשים מהפירות, ויועיל היאוש לגבי הפירות שעל גבי הקרקע, אלא בהכרח שאין כאן יאוש. שכיון שאין רגילות שיפלו כל הפירות מהכלי, אינו מתייאש מהם. אם כן, בהכרח שמה ששנינו במשנתנו שהרי אלו שלו, היינו משום שתולים שלא מהכלי נפלו הפירות, ועתה יקשה מהברייתא השניה של "מצא דבר וכו"'.
אמר רב זביד: לא קשיא.
הא, מה ששנינו במשנתנו ובברייתא שהרי הם של המוצא, מדובר בכובא וכיתנא  142 . שמצא גיגית מוטלת, ופשתן לפניה. שודאי שפשתן זה לא נפל מהגיגית, שאם כן, ודאי היה נשאר מעט פשתן בכלי. והוא הדין בכיס ולפניו מעות, שאם ממנו נפלו המעות, ודאי היה נשאר מהם משהו בכיס. אלא על כרחך שמדובר בשתי אבידות נפרדות.

 142.  תמהו התוס', איך אפשר להעמיד את משנתנו בפשתן, הרי שנינו "מצא פירות"! והביאו די"א שפשתן איקרי פירי, כדאיתא בבראשית רבה: "ויבא קין מפרי האדמה - זרע פשתן הביא". אמנם בשטמ"ק הקשה על זה, מה ראיה היא זו? אכן זרע פשתן נקרא פירות, אבל הפשתן עצמו - לא! ואפשר שלכן סיימו תוס' ואמרו "ודוחק".
ואילו הא, מה ששנינו בברייתא השניה, שחייב להכריז על הכל, מדובר בצנא ופירי (בכלי ופירות לפניו). שבכהאי גוונא יתכן שמדובר באבידה אחת, שמתחילה היו הפירות בכלי, אלא שמחמת הנפילה החליקו כל הפירות מהכלי לחוץ, ולא נשתייר כלום בכלי  143 .

 143.  כך פירש רש"י. אמנם תוס' ועוד ראשונים פירשו להיפך, שבכובא וכיתנא חייב להכריז, ואילו בצנא ופירי - אין חייב להכריז. ובטעם הדבר כתבו התוס', שפירות, כיון שאינם מחוברים יחד, אילו נפלו מן הכלי, היו משתיירים קצת בתוכו. מה שאין כן בכתנא, שקשור כולו יחד, יתכן שהיה בכלי, ונפל כולו החוצה. והרא"ש פירש, שלכובא אין אוגנים, ולכן הפשתן שעשוי חבילות חבילות משרק שריק ונפיל. מה שאין כן בצנא, שיש לו אוגנים, הרי היו צריכים להשאר בו מקצת הפירות. ועיין בשטמ"ק שנסתפק לפי פירוש זה, אם תלוי רק בכובא וצנא, שלזה יש אוגנים ולזה אין, או שתלוי גם בהך שהפשתן קשור, והפירות אינם קשורים.
רב פפא אמר: אכן אפשר לומר שהא והא, מדובר בצנא ופירי. ולא קשיא, הא, מה ששנינו בברייתא השניה שחייב להכריז על הכל, מדובר דאשתייר בה מידי (שנשתייר משהו) בכלי, ולכן מסתבר לומר שאף הפירות שבחוץ - נפלו מכלי זה.
ואילו הא ששנינו במשנתנו וברייתא הראשונה שאינו חייב להכריז, מדובר דלא אשתייר בה מידי בכלי, ולכן מסתבר שהפירות אינם מכלי זה.
ואיבעית אימא: הא והא דלא אשתייר בה מידי בכלי, ולא קשיא, הא ששנינו שחייב להכריז על הכל, מדובר דמהדרי אפיה לגבי פירי (שפני הכלי, כלומר, צידו הפתוח, מופנה לכיוון הפירות), ולכן מסתבר שנפלו הפירות מתוכו.
ואילו הא ששנינו שאינו חייב להכריז, מדובר דלא מהדרי אפיה לגבי פירי, ולכן לא מסתבר שהפירות נפלו מכלי זה.
ואיבעית אימא: הא והא דמהדרי אפיה של הכלי לגבי פירי, ולא נשתיירו פירות בכלי, ולא קשיא, הא ששנינו שאינו חייב להכריז על הכל, מדובר דאית לה אוגנין לצנא (שיש לסל שפה סביב כפולה לתוכו), וסוג כזה של סל, אילו נפלו ממנו פירות, מסתבר שהיו משתיירים מעט מהן בתוכו, לפי ששפתו היתה מעכבתן מליפול. אלא על כרחך ששתי אבידות הן, ואין קשר בין הפירות לסל.
ואילו הא ששנינו שחייב להכריז, מדובר דלית לה אוגנין לצנא, ולכן יתכן שמתחילה היו הפירות בכלי זה, ונפלו כולן ממנו  144 .

 144.  הרא"ש והטור פסקו גם כאוקימתא דרב זביד. אבל הרי"ף והרמב"ם והשו"ע השמיטוה, והביאו רק את האוקימתות של רב פפא. וכבר תמה הלחם משנה על השמטת הרמב"ם. והב"י כתב דה"ט, משום דסבירא ליה שרב פפא חולק על רב זביד, וסבירא להו כוותיה.
שנינו במשנתנו: צבורי פירות וצבורי מעות - חייב להכריז עליהן.
והוינן בה: האם שמעת מינה ממשנתנו שמנין הצבורין הוי סימן!? שאם לא כן, על פי איזה סימן מחזירין את הפירות והמעות?  145 

 145.  עיין ברעק"א שהקשה, מה הדיוק שמנין הוי סימן, הרי אפשר לדחות ולומר שדווקא מנין ומקום יחד הוי סימן! ובמהר"ם שיף כתב שדוחק לומר כן. ואכן כבר עמד על קושיה זו בשטמ"ק בשם גליון. עיי"ש.
ודוחה הגמרא: תני: צבור פירות, שמצא צבור אחד של פירות. ואם כן, אין כאן מנין שיוכל לתת בו סימן  146 .

 146.  הקשה הפנ"י, הרי עדיין אפשר לומר שמנין הוי סימן, דהיינו, מנין הפירות שבצבור! ותירץ, שסתם פירות אינם דבר שבמנין, ואין מניינם ידוע לבעל הפירות. אמנם בריטב"א פירש מחמת קושיא זו, דאי תני "צבור", אין לנו ראיה שמנין הוי סימן או שמקום הוי סימן, משום שיתכן שהסימן הוא מנין, ויתכן שהוא מקום, שהרי שניהם ישנם. מה שאין כן אי תני "צבורי", ודאי שהמנין הוא הסימן. דאי משום מקום, היה די לומר "צבור".
אלא, הסימן הוא המקום שבו היו מונחים הפירות. שכיון שהפירות צבורים בערימה, ודאי שהניחם שם מדעת. ויבוא בעל הפירות ויאמר: במקום פלוני הינחתים.
והוינן בה: אם כן, שמעת מינה ממשנתנו שמקום הוי סימן!
ודוחה הגמרא: תני: צבורי פירות, והסימן הוא מנין הצבורין.
וכיון שכן, אכן על כרחך מוכח ממשנתנו שאחד משני הדברים, מקום או מנין - הוי סימן. אבל אין ראיה ממשנתנו לצד זה או לצד אחר.
שנינו במשנתנו: שלשה מטבעות זה על גב זה - חייב להכריז עליהן.
אמר רבי יצחק מגדלאה: מה ששנינו שחייב להכריז - והוא שעשויין המטבעות כמגדלין  147 . שהמטבע הרחב ביותר מונח למטה, ועליו המטבע הבינוני, ועליו מונח המטבע הצר ביותר. והיינו כצורת מגדל, שהיסוד רחב, והולך וצר כלפי מעלה  148 .

 147.  לכאו' קשיא, הרי במשנה שנינו צבור מעות, וצבור אינו כמגדלין! ותירץ הריטב"א, מה שצריך שיהיו כמגדלין, היינו כדי שנדע שלא היה דרך נפילה. ובצבור מעות, שיש הרבה יותר משלשה מטבעות, ודאי שהיה דרך הנחה, שהרי אין שכיח שיהיה צבור מעות על הקרקע - אם לא שהונחו שם מדעת, ולכן חייב להכריז. מה שאין כן בג' מטבעות, שאפשר שאבדו בדרך נפילה, צריך שיהיו עשויין כמגדלין, להוכיח שהונחו שם מדעת.   148.  כך פירשו רש"י והרא"ש, שלזה נתכוין רבי יצחק. אבל הרי"ף והרמב"ם סוברים שרבי יצחק רק אמר שצריך שיהיו כמגדלין, ונחלקו בזה רבי חנינא ורבי יוחנן להלן, שרבי חנינא מצריך דווקא רויחא תתאה וכו', ורבי יחנן סובר שאף אם הם שוין - חייב להכריז (כך פירש בהג' הגר"א מה שהשמיט הרמב"ם את דברי רבי חנינא. עיי"ש).
שכיון שהמטבעות מונחים בצורה זו, ודאי לא נפלו, אלא הונחו שם מדעת. והיה בדעת הבעלים לחזור ולקחתם - ושכחום. לכן נוטלן ומכריז, ובעל האבידה בא ונותן סימן: כמגדלין היו עשויין  149 .

 149.  כך פירש רש"י. והקשו עליו, הא לקמן אמרינן ש"טבעא מכריז", והאובד נותן סימן מנין. ואם הסימן הוא המגדלין, תחזור קושיית הגמרא להלן "אי הכי תרי נמי"! ובשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סימן ר"נ) כתב, שסבירא ליה לרש"י שקושית הגמרא "א"ה תרי נמי" - אינה אלא לרבי יוחנן, דסבירא ליה שאפילו ג' מטבעות שוין זה ע"ז מקרי דרך הנוח, והסימן הוא שמונחין זה על זה, ואם כן, אפילו תרי נמי! והוכרח לתרץ שטבעא מכריז, והאובד נותן סימן מנין. אבל לרבי יצחק ורבי חנינא שמצריכין כמגדלין ממש, רחב בינוני וקצר, וכסדר הזה דווקא, אפשר לומר שמכריז מנין, והאובד נותן סימן שהיו כמגדלין. ודווקא בשלשה, לפי שרק אז נחשב כמגדל.
תניא נמי הכי בברייתא:
מצא מעות מפוזרות - הרי אלו שלו.
ואם היו המעות עשויין כמגדלים - חייב להכ ריז.
ואלו הן עשויין כמגדלים - שלשה מטבעין זה על גב זה. ומוכח מכאן, שהדין ששלשה מטבעות זה על גב זה חייב להכריז עליהן, היינו כשעשויין כמגדלין, וכדברי רבי יצחק מגדלאה.
והוינן בה: הא גופא קשיא! אמרת בתחילת הברייתא: מצא מעות מפוזרות - הרי אלו שלו. משמע, הא אם המטבעות משלחפי שלחופי, שמטבע אחת מונחת כולה על הקרקע, השניה, מקצתה על חברתה - ומקצתה על הקרקע, וכן השלישית, מקצתה על חברתה - ומקצתה על הקרקע, אין זה דרך נפילה - וחייב להכריז.
אימא סיפא: עשויין כמגדלין - חייב להכריז. משמע שדווקא בכהאי גוונא חייב להכריז, הא משלחפי שלחופי - הרי אלו שלו, משום שאף צורה כזו - דרך נפילה היא!
ומבארת הגמרא: אין לדייק מהרישא כפי שדייקת, משום שהתנא של הברייתא, כל מקרה שאין עשויין המטבעות כמגדלין, אף כשהן משלחפי שלחופי - מפוזרות קרי להו. ולכן, בכלל מה ששנה התנא ברישא "מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו" נכלל גם משלחפי שלחופי, והיינו כפי שמדוייק מהסיפא.
אמר רבי חנינא: לא שנו שהמוצא שלשה מטבעות העשויין כמגדלין חייב להכריז - אלא במטבעות של שלשה מלכים שונים (שכל מלך כתב שמו וצורתו על המטבע שבזמנו).
אבל אם מצא שלשה מטבעות של מלך אחד - אינו חייב להכריז.
ותמהינן: היכי דמי?
אי דעשויין המטבעות כמגדלין, שהמטבעות שונות בגדלן, אם כן, אפילו אם שלשתן של מלך אחד, שצורתן שוה, נמי יהא חייב להכריז, שהרי צורת הנחתן מוכיחה שהונחו מדעת!
ואי דאין עשויין כמגדלין - אפילו של שלשה מלכים נמי לא יהא חייב להכריז, שהרי אין זה דרך הינוח, אלא דרך נפילה!
אלא, אי אתמר מימרתו של רבי חנינא - הכי אתמר:
לא שנו, אלא של מלך אחד - כעין שלשה מלכים. כלומר, אפילו אם הן של מלך אחד, שצורת שלשתן שוה, אלא שהן כעין שלשה מלכים, דהיינו שאין רחבן שוה, ונראין כשלוש מטבעות שונות.
והיכי דמי של מלך אחד כעין שלשה מלכים -
דעשויין כמגדלים. דהיינו, רויחא תתאה (המטבע הרחב הוא התחתון), ומציעא עילויה (והבינוני מונח עליו), וזוטא עילויה מציעא (והקטן ביותר - מונח על האמצעי).
דאם נמצאו מטבעות בצורה כזו, אמרינן: ודאי אנוחי אנחינהו שם בעל המטבעות מדעת, שהרי אין דרך מטבעות ליפול בצורה כזו.
אבל מטבעות של מלך אחד, שכולהו כי הדדי נינהו (שכולם דומים) ברחבן, אף על גב דמנחי אהדדי (אף שהם מונחים זה על גב זה ממש) - הרי אלו שלו. משום שאימר אתרמויי אתרמי, ובהדי הדדי נפול (שאנו אומרים שיתכן שכך קרה המקרה, שנפלו המטבעות בבת אחת, ונחו בצורה כזו)  150 .

 150.  תמה הפנ"י, דהכא משמע שכיון שספק לנו אם היה בדרך נפילה ונתייאש, או שהיה בדרך הנחה, הרי הוא של המוצא, ואילו בכולא פרקין משמע, שלעולם לא זכה המוצא - אלא כשיודעין בודאי שידעו הבעלים ונתייאשו! ותירץ, דהכא לא שכיח שיהא בדרך הינוח, כיון שמדובר במקום שרבים מצויין, ולכן יש לתלות בנפילה. ובט"ז (סימן רס"ב סי"ב) ג"כ הקשה קושיא זו, וכתב שאין דרך להניח על גבי קרקע מעות בלא כיס.
ורבי יוחנן אמר: אפילו שלשה מטבעות של מלך אחד, שרחבן שוה, אם נמצאו מונחין זה על זה - נמי מכריז. שכיון שהמטבעות מונחות זו על זו, יש כאן סימן, לפי שלא מסתבר לומר שנפלו במקרה בצורה כזו.
ותמהינן: מאי מכריז - מנין? שהמוצא מכריז ואומר: כך וכך מטבעות מצאתי, ובא הבעלים ונותן סימן, ואומר: זו על גב זו מצאתם!
אם כן, מאי איריא תלתא, למה נקט התנא דווקא שלשה מטבעות? הרי אפילו בתרין (בשנים) נמי שייך דין זה!  151 

 151.  כך פירש רש"י. והרמב"ן מבאר, שקושית הגמרא "מאי מכריז" היינו, משום מה מכריז, איזה סימן יתן האובד שלשם כך צריך להכריז? מנין! אם כן,, מאי אריא תלתא וכו'. עוד כתב, שקושית הגמרא "אפילו תרי נמי" היא דווקא לשיטת רבי יוחנן. שלפי רבי חנינא שהמגדלין סימן, צריך דווקא שלשה, משום ששנים אינם מגדלין. אבל לרבי יוחנן שאפילו כשמונחין זה על זה בשוה מכריז, ודאי אין עצם הנחתן זה על זה סימן, שהרי אפשר שנפלו כך, אלא על כרחך שהמנין הוי סימן, ואם כן, אף בשנים הוי סימן! (ועיין בחי' הר"ן שמבאר, שאף שבדרך נפילה לא הוי מנין סימן, הכא שמונחים זה על זה, שמוכח מכך שנפלו לו בבת אחת, הוי מנין סימן. וכיון שאדם עשוי למשמש בכיסו, תלינן שמשמש וידע שנפלו לו כאחת).
אמר רבינא: אין המוצא מכריז מנין, אלא טבעא מכריז  152 . שהמוצא מכריז שמצא מטבעות, ובא בעל האבידה ואומר את מנין המטבעות. ולכן לא נקט התנא את דינו בשני מטבעות, לפי שבכהאי גוונא אין הבעלים יכולים לתת סימן מנין, שהרי מיעוט מטבעות - שנים, ואם יבוא אדם ויאמר שהיו שם שתי מטבעות - אין זה סימן  153 .

 152.  הקשה בתוס' הרא"ש, לרבי יהודה דאמר לקמן שדווקא אבידתא מכריז, ולא גלימא, אם כן גם כאן לא היה לו להכריז טבעא! וכתב דרבינא לטעמיה, דסבירא ליה לקמן (כ"ח א) שגלימא מכריז. עוד תירץ, דלאו דווקא נקט רבינא "טבעא מכריז", אלא שמכריז "אבידות מצאתי" (ונקט "אבידות", לשון רבים, משום שאם יכריז "אבידה מצאתי", עלול בעל האבידה לטעות ולסבור שאין זו אבידתו, שהרי אבדו לו מטבעות רבים, ולא דבר אחד).   153.  כך פירש רש"י. ובראשונים איתא, דסבירא ליה לרש"י שצריך המאבד לתת שני סימנים, את מנין המטבעות, ושהיו מונחים זה על זה (והכי איתא ברש"י שעל הרי"ף). והקשו עליו, למה צריך שיאמר גם את הסימן שהיו מונחים זה על זה? וכתב הריטב"א, שאכן המנין לבדו הוא עיקר הסימן. אבל מכל מקום, הרי על כרחך היה בדרך הנחה, שהרי בלאו הכי אין המנין סימן, ואם אין האובד יודע דרך הנחתם, ראיה היא שאינם שלו. ובדומה כתבו באחרונים לפרש על פי מה שכתב המהרש"ל לעיל גבי מציאת שטרות, שכתב רש"י שצריך שהאובד יאמר את מניינם, וגם שהיו כרוכין. ופירש, דסבירא ליה לרש"י שאמנם אם יש באבידה רק סימן אחד - די באמירתו לבד. אבל אם יש בה יותר, צריך לכוין שניהם. ואם אינו יודע, אין מחזירין לו, שניכר שאין האבידה שלו. אם כן, ה"ה כאן, כיון שעל כרחך היו מונחים זה על זה, צריך בעל האבידה לכוין גם בזה.
בעי רבי ירמיה: אם מצא את המטבעות מונחות כשיר, דהיינו בעיגול, כאצעדה - מהו (צדדי הספק בבעיא זו ובבעיות דלהלן הם, האם צורה כזו היא ודאי הנחה מדעת, או שיתכן שנפלו שלא מדעת בצורה כזו),
עוד נסתפק רבי ירמיה, אם מצאן מונחות כשורה (בשורה), זו אצל זו - מהו,
כחצובה, כשלשה רגלי קנקן, כל רגל כנגד האויר שבין השתים האחרות - מהו,
כסולם, שרוב המטבע האמצעית מונחת על התחתונה, ורוב העליונה מונחת על האמצעית, כצורת מדרגות - מהו?  154 

 154.  לפי רש"י החילוק בין אבעיא זו של סולם, לההיא דמשלחפי שלחופי דלעיל דפשיטא לן שאין מכריז, דהתם מיירי שמקצת המטבע על חברתה ומקצתה על גבי קרקע, ואילו הכא מיירי שרובה על חברתה, ומקצתה באויר. והראב"ד בשטמ"ק כתב, דבסולם כולם זה על גב זה, אלא שהם נמשכין לאחוריהן מעט כל אחד מחבירו, כשליבות הסולם הסתום. והריטב"א בשטמ"ק כתב, שבמשלחפי שלחופי ראשו של זה לצד עיקרו של זה, או שרוכב עליו משהו. מה שאין כן כסולם, שחציו של זה רוכב על זה.
ואמרינן: פשוט מהא, מהמימרא של רב נחמן דלהלן, חדא (אחת) מהבעיות של רבי ירמיה.
דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כל שאילו מכניס לה קיסם ביניהן (בין המטבעות) ונוטלם בבת אחת בהרמת הקיסם - חייב להכריז, משום שמטבעות המונחים בצורה יציבה כזו, שניטלין על ידי קיסם, מוכח שהונחו מדעת. ומכאן אפשר לפשוט את בעיית "כסולם". שהרי כשמונחות כסולם, ניטלין ביחד על ידי קיסם. ואם כן, חייב להכריז  155 .

 155.  כך פירשו הרבה ראשונים, שממימרא זו נפשטה בעיית סולם. ובהגהות הגר"א כתב שלרמב"ם היתה גירסא אחרת בסוגיין, ולא גרס "פשוט מהא חדא דאמר וכו"', אלא "אמר רב נחמן וכו"', ואם כן, לא נפשטה אף אבעיא. וכך הוא לשון הרמב"ם (פט"ז מהל' גזילה ואבידה): "היו עשויים כשיר או כשורה או כחצובה או כסולם, הרי זה ספק - ולא יטול". אמנם הרא"ש כתב לענין הלכתא: "אזלינן לחומרא, דאיסורא הוא - ומכריז". והרי"ף השמיט בעיות אלו, וכן האי דאבני בית קוליס דלהלן. ועיין ברשב"א שתמה עליו. ובמגיד משנה כתב, שהשמיט הלכות אלו לפי שהם דברים שאינם מצויין. אמנם במאירי כתב דכל בעיות אלו הם דווקא אליבא דרבי חנינא. אבל למאי דפסקינן כרבי יוחנן, הרי כל אלו הוי סימן. ולפי זה מיושבת השמטת הרי"ף.

דרשני המקוצר[עריכה]