פרשני:בבלי:בבא מציעא כג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא כג ב

חברותא[עריכה]

שנינו במשנתנו: ומחרוזות של דגים וכו' הרי אלו שלו, משום שאין בהם סימן.
ותמהינן: אמאי הרי אלו שלו? להוי (שיהא) הקשר שקשורים בו הדגים סימן, ויהא חייב המוצא להכריז על האבידה!  77 

 77.  הרמב"ן מפרש, שאין שאלת הגמרא בדרך קושיא, שפשוט לו למקשן שקשר הוי סימן, אלא בדרך דקדוק. דהיינו, אם קשר הוי סימן, צריך להחזיר את המחרוזות בסימן הקשר, אלא ודאי שקשר אינו סימן! אמנם הריטב"א (בשמ"ק) כתב, שפשוט היה למקשן שקשר הוי סימן, ושאל בדרך קושיא: "להוי קשר סימן!" ומה שמשמע מהגמרא לעיל (כ' ב) "שמעת מינה קשר סימן", שלא היה פשוט לגמרא שהוי סימן, היינו בקשר של שטרות. אבל בקשר של מחרוזות, שכל אחד קושר בצורה שונה, לכולי עלמא הוי סימן (וגבי שאלת הגמרא להלן "ולהוי מנין סימן" כתב הריטב"א, דודאי בדרך קושיא היא, שהרי קיימא לן שמנין הוי סימן).
ומתרצינן: במשנתנו מדובר שהדגים קשורים בקטרא דציידא (בקשר הדייגים), דכולי עלמא הכי מקטרי (שכולם קושרין באותה צורה), ואם כן, אין הקשר סימן.
ותמהינן: ולהוי מנין סימן! כלומר, שיהא מנין הדגים שחרוזים במחרוזת סימן!
ומתרצינן: מדובר במקום שנהגו הדייגים לחרוז במנינא דשוין. שחורזין מספר קבוע של דגים במחרוזת, ולכן אין המנין סימן, שהרי בכל המחרוזות יש אותו מנין.
בעו מיניה מרב ששת: אבידה שאין בגופה סימן, אבל אפשר לתת סימן במנין החפצים שנמצאו, האם הוי סימן להחזיר אבידה על פיו, או לא הוי סימן?  78  אמר להו רב ששת: תניתוה: מצא כלי כסף, וכלי נחושת, גסטרון של אבר (חתיכות של עופרת), וכל כלי מתכות, הרי זה לא יחזיר, עד שיתן בעל האבידה אות (סימן), או עד שיכוין משקלותיו. שיאמר מה היה משקל האבידה.

 78.  כך היא הגירסא לפנינו, וכן גרס הרא"ש, וכן הגיה הרש"ל. אבל הרי"ף ועוד ראשונים גורסים ששאלו מרב ששת אם משקל הוי סימן. וטעם הגורסין כגירסא ראשונה, משום דאי בעו מיניה אם משקל הוי סימן, מה השיב רב ששת "ומדמשקל הוי סימן - מדה ומנין נמי הוי סימן", הרי שאלו ממנו רק משקל! (אמנם הרשב"א והר"ן שגורסים כגירסא השניה מבארים, שאין אלו דברי רב ששת, אלא הגמרא מסיקה כך). ועוד, הרי משקל עדיף ממדה, כדאיתא לקמן: "מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו - ינתן לאומר מדת משקלותיו". וטעם הגורסין כגרסא השניה, משום שכך היא הגירסא הקדמונית. ועוד, שאם מנין שאלו ממנו, למה לו לדייק מהברייתא, לפשוט מהברייתא דבדי מחטין (להלן כ"ד א), דקתני להדיא: "אבל מצאן שנים שנים - חייב להכריז"! (ועיין בהגהות הב"ח על הרא"ש שציין לדברי התוס' לקמן כ"ה א, והיינו, שאת הראיה מההיא ברייתא אפשר לדחות, שדווקא מנין וחרוזא הוי סימן, עיי"ש).
ומדמשקל הוי סימן, מסתבר שמדה (גודלה של האבידה) ומנין - נמי הוי סימן  79 .

 79.  הקשו הראשונים, הא בגמרא ביבמות (קט"ו ב) גבי עובדא דההוא דאפקיד שומשמי, שטען המפקיד: "והא כן וכן הויין, ובחביתא רמיין!" ואומרת הגמרא שאין זו טענה: "שומשמי מאי סימנא אית להו? ודקאמר כן וכן הויין, אימר חושבנא איתרמי", והרי כאן אמרינן שמדה ומנין הוי סימן! ועיין בתוס' שם מה שתירצו. ותירץ הריטב"א שם, שדווקא באבידה הוי מדה ומנין סימן. אבל להוציא ממון מהנפקד - לא חשיב סימן. והכי איתא גם ברמב"ם (פ"ו מהל' שאלה ופקדון הל"ד), וכפי שביאר שם המגיד משנה, שמנין לא הוי סימן מובהק לגמרי. ובריטב"א כאן תירץ, דהתם מיירי שראה את החבית שהיו בה הפירות, ולכן אמרינן שאמד כמה פירות היו בה. אבל בסתם שלא ראה - הוי מנין סימן. (ועיין בקצוה"ח סימן רנ"ט סק"ב ורצ"ז סק"א שהאריך בעינן הוצאת ממון על ידי סימנים).
שנינו במשנתנו: וחתיכות של בשר וכו' הרי אלו שלו.
ותמהינן: אמאי הרי אלו שלו? להוי משקלא (שיהא משקל החתיכות) סימן!
ומתרצינן: במשקלא דשוין. כלומר, שנהגו הטבחים לחתוך חתיכות במשקל שוה.
ותמהינן: ותהוי סוג החתיכה גופה סימן! שיתן בעל האבידה סימן, או (אם) החתיכה היא דדפקא (של הצואר), או שהיא דאטמא (של הירך)?
מי לא תניא שדבר זה נחשב סימן? הרי כך שנינו בברייתא: מצא חתיכות דגים, ודג נשוך (או שמצא דג שנשכוהו) - חייב להכ ריז.
אבל אם מצא חביות של יין, ושל שמן, ושל תבואה, ושל גרוגרות, ושל זיתים - הרי אלו שלו, משום שאין בדברים אלו סימן  80 .

 80.  מה שהביאה הגמרא הך סיפא דברייתא, היינו שלא נפרש שמדובר בכמה חתיכות של דגים, ומכריז מחמת סימן מנין. לכך מביא הסיפא דחביות של יין וכו', שאם כן, שמכריז סימן מנין, הרי גם כאן יצטרך להכריז מחמת מנין! אלא בהכרח שמדובר בחבית אחת, ומאי דתני חביות - היינו חביות דעלמא. ואם כן, ה"ה ברישא גבי חתיכות דגים, מדובר בחתיכה אחת, ואין מנין סימן. פנ"י.
וסבורה הגמרא עתה, שמדובר שאין בדגים סימן, אלא שהחתיכה עצמה, אם זהו ראש או זנב וכדומה, זה עצמו הסימן  81 . וכן בדג נשוך, הנשיכה עצמה - היא הסימן. ומוכח מכאן, שחתיכה - הויא סימן!

 81.  כתב המהר"ם שיף, דפשיטא ליה למקשה שמכריז מחמת סימן החתיכה ולא מחמת סימן המשקל, מזה ששנינו "חתיכות דגים", דאם המשקל הוא הסימן, הוא הדין בדגים שלמים! אלא על כרחך שמדובר במתקלא דשוין, ומה שמכריז היינו מחמת החתיכה.
ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן - בדאיכא סימנא בפסקא (שיש סימן בצורת החיתוך, שלא נחתך כדרך שרגילים לחתוך).
כי הא, דרבה בר רב הונא, כשהיה שולח חתיכת בשר לאשתו ביד נכרי, וחשש שיתחלף בבשר אחר שאינו כשר, היה עושה בבשר סימן, על ידי כך שהיה מחתיך ליה אתלתא קרנתא (שהיה מחתכו בצורת משולש, שיש לו שלש קרנות)  82 .

 82.  הקשו באחרונים, מה הראיה מההיא דרבה, הרי בענין בשר שנתעלם מן העין הקילו טפי, כדאיתא בתוס' כאן! ותירצו, דבבשר שנתעלם רק בדיעבד מקילין לסמוך על סימן כל שהוא, ומזה שסמך רבה לכתחילה על הסימן של חיתוך - מוכח שהוא סימן גמור. עוד תירצו על פי מה שכתב הט"ז (יו"ד סוף סימן ס"ג) שכששלח על ידי נכרי גרע טפי, דחיישינן שיחליף, וצריך סימן גמור, וכאן הרי פירש רש"י שרבה שלח לאשתו על ידי נכרי, אם כן מוכח שהוא סימן גמור!
ואמרינן: דיקא נמי, כך גם מדוייק מלשון הברייתא, שמדובר שיש סימן בצורת החיתוך של הדג, דקתני חתיכות דגים - דומיא דדג נשוך, שיש בו סימן מיוחד. משמע, שאף בחתיכות של דגים, מדובר שיש בהם סימן, והיינו בצורת החיתוך.
ומסקינן: שמע מינה. בימי התנאים, היו חביות היין והשמן עשויות מחרס. ולאחר שבעלי הבתים מלאון ביין, היו מגיפין אותן במגופת חרס, ושורקין טיט מסביב, במקום חיבור המגופה לחבית, להדביק את המגופה אל החבית, כדי שלא יצא ריח היין.
ובימי שבט או ניסן, כשהיו מוכרין בעלי הבתים חביות יין לחנוונים, היו מסירין את מגופותיהם, כדי שיוכל החנווני לטעום את היין. ולאחר מכן היה חוזר החנווני וסותם את המגופות, וטח טיט סביב כל המגופה, כדי שישמר ריח היין לאורך זמן, ויוכל למכרו בשעת היוקר, וזה נקרא רושם, וכך היה נושאן החנווני לביתו.
אמנם יש חנוונים שאינם רוצים לשמור את החביות למכרן בשעת היוקר, אלא לוקחין אותן כדי למכרן מיד, והם נושאין אותן לביתם פתוחות.
אמר מר: מצא חביות של יין, ושל שמן, ושל תבואה, ושל גרוגרות, ושל זיתים - הרי אלו שלו  83 . ותמהינן: והא תנן: המוצא כדי יין וכדי שמן - חייב להכריז!  84 

 83.  הקשו התוס', למה לא נאמר שמידת היין שבחבית תהא סימן? ותירצו, שמדובר שנמצאו חביות מלאות, וכל החביות המלאות שוות. אבל אה"נ, אם נמצאה חבית שאינה מלאה, תהא מידת היין סימן.   84.  הקשה הפנ"י, מאי קושיא? אולי מדובר במשנה בשמצא כדים רבים, וחייב להכריז משום סימן מנין! ובחי' הגרעק"א הקשה, הרי אפשר להעמיד שהמשנה מדברת שמצא שלא ברקתא דנהרא, והוי מקום סימן! ותירץ הפנ"י, שסיפא דכדי יין - דומיא דרישא דככרות ומחרוזות של דגים, וברישא בהכרח מדובר שמצאן אחת אחת, ואין סימן מנין ולא מקום, אם כן, גם בסיפא מדובר באופן כזה, כי אחרת, שיחלק ברישא גופא, וליתני שכשיש באבידה סימן מקום או מנין - חייב להכריז. עוד הקשו האחרונים, שמא המשנה מדברת בכדים שאינם מלאים, ומדת היין תהיה הסימן! עיין במהרש"א ובמהר"ם שיף.
אמר רבי זירא אמר רב: במתניתין מדובר ברשום (בחבית רשומה), וזהו הסימן שנותן בעל החבית, לפי שכפי שהתבאר, יש שרושמין את החביות כדי למכרן מאוחר יותר, ויש שנושאין אותן פתוחות למוכרן מיד  85 .

 85.  כך פירש רש"י. וכן כתב המגיד משנה (פט"ו מגזילה ואבידה הל"ט) בדעת הרמב"ם. ותמהו הראשונים (עיין בתוס' ובריטב"א בשמ"ק), מה סימן הוא זה?! עוד הקשו האחרונים על פירוש רש"י, אם רשום הוי סימן משום שיש שנושאין אותה פתוחה, אם כן גם פתוחה יהא סימן, משום שיש שרושמין! ותירץ המהר"ם שיף, שבפתוחה לא מועיל הסימן, משום שבכל זאת הבעלים מתייאשין, לפי ששקצים ורמשים שותים הימנה (ועל מה שהגמרא מתרצת שמדובר במציף, לא יקשה שמציף הוי סימן, משום שאפשר שאף במציף מתייאש, משום שגם כך הנחשים יכולים לשתות מהחבית). ותוס' ועוד ראשונים מפרשים, שכל בעל הבית עושה את הרישום משונה משל חבירו, וזהו הסימן. ועיין ברש"ש שכתב גם בדעת רש"י שיש סימן ברישום. ולא נתבאר בדבריו למה הוסיף רש"י שיש נושאין אותה פתוחה. וכך מתבאר המשך הסוגיא לפי שיטת הראשונים: "מכלל דברייתא בפתוח", דאי בסתומות, הרי יש בהן סימן! ואם כן, הרי זו אבידה מדעת! ומתרצת הגמרא: "במציף". שלא טח סביבותיה. ובאופן כזה, שלא רשם, אין כאן סימן. אביי מתרץ: "כאן קודם שנפתחו האוצרות, כאן לאחר שנפתחו האוצרות", דהיינו, במשנה מדובר קודם שנפתחו האוצרות, שאז הוי הרישום סימן, כי הואיל ועדיין לא מוכרים, אין האחד מכיר את סימן הרישום של חבירו. ואילו בברייתא מדובר לאחר שנפתחו האוצרות, שאז אין הרישום סימן, כיון שבאותו זמן הלקוחות בודקים יין אצל מוכרים רבים, ומתוך כך מכירים את הרישום של אחרים. ועוד, שמשום כך אי אפשר לקבוע ממי אבדה החבית, מהמוכר או מהקונה (ועיי' בתוס').
ותמהינן: מכלל דבברייתא ששנינו שהרי אלו שלו - מדובר בשמצא פתוח!? אי במצא פתוח - פשיטא שאינו חייב להכריז, שהרי אבידה מדעת היא! שהרי שקצים ורמשים ונחשים יכולים לשתות מהחבית!  86   87  אמר רב הושעיא: אכן, ודאי שאין מדובר בברייתא בחבית פתוחה לגמרי, אלא במציף את המגופה (שהניח את המגופה על פי החבית, ולא שרקה בטיט), ולכן אינה אבידה מדעת, שהרי אין שרצים יכולים לשתות הימנה. ומכל מקום אין כאן סימן, ולכן הרי היא שלו.

 86.  הקשה הריטב"א, לשיטת רש"י שאין ברישום עצמו סימן, והרישום עצמו הוא הסימן, הרי היה אפשר להעמיד את הברייתא בחבית רשומה, וביומי תשרי שכל החביות רשומות!   87.  בתרומת הכרי (סימן רס"א) הקשה, לשיטת הרמב"ם, שבאבידה מדעת פטור רק מחיוב השבה, אבל אינה הפקר, אם כן מה מקשה הגמרא "פשיטא"? הרי הוצרך התנא להשמיענו שלא רק שפטור המוצא מהשבה, אלא אף שהיא שלו, ומטעם שאין בה סימן!
אביי אמר: אפילו תימא שאידי ואידי, גם המשנה וגם הברייתא, מדובר ברשום, ומכל מקום לא קשיא, משום שכאן, במשנה, מדובר שנמצאה החבית קודם שנפתחו האוצרות של יין, שלא הגיע עדיין הזמן הקבוע למכירת חביות היין, שהוא בחדשי אדר וניסן, ורק יחידים מוציאים אז חביות רשומות למכור, ולכן הרישום מהוה סימן.
ואילו כאן, בברייתא, מדובר לאחר שנפתחו האוצרות, שאז אין הרישום של החבית נחשב סימן, שהרי באותו זמן יש הרבה שרושמין את חביותיהם  88 .

 88.  כתב הפרישה (חו"מ סימן רס"ב ס"ט) שלפי מה שפירש רש"י בטעמיה דרב, שהרישום עצמו הוא הסימן, לפי שיש שנושאין אותה פתוחה, צריך לומר שאביי פליג, וסבירא ליה שכל החנוונים רושמים, ולכן אין הרושם סימן. ולפי מה שפירשו הראשונים, שיש סימן ברישום עצמו, שרישומו של כל בעה"ב משונה משל חבירו, כתבו התוס' דהיינו טעמא דאביי, משום שבעל הבית אחד מוכר לחנוונים הרבה, שאז כולם רשומים בענין אחד. והריטב"א כתב, דאחר שנפתחו האוצרות, ונכנסים בני אדם לראות את החביות, מכירין כולם ברישומי כל החביות, ושוב אין הרושם סימן. ועוד, שאין ידוע אם אבדה לבעל הבית או ללוקח, וכענין שאמרו לקמן לגבי מטבע "דלמא אפקה".
ומצינו שאביי נהג כך גם הלכה למעשה.
כי הא (כפי שמצינו), דרב יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא לאחר שנפתחו האוצרות.
אתא לקמיה דאביי, לשאלו כיצד לנהוג בחבית.
אמר ליה: זיל שקול לנפשך (טול אותה לעצמך). והיינו כדבריו לעיל, שלאחר שנפתחו האוצרות, אין רישום החבית נחשב סימן, ולכן לא שאלו אם החבית היתה רשומה או לא, משום שאף אם היתה רשומה, אין זה סימן.
בעא מיניה רב ביבי מרב נחמן: מקום, הוי סימן, או לא הוי סימן?
(בעיה זו הובאה כאן, משום שרב נחמן פושט מהברייתא שהובאה לעיל).
אמר ליה: תניתוה: מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו.
ואי סלקא דעתך דמקום הוי סימן, למה הרי אלו שלו? לכרוז (שיכריז) מקום!  89  אמר רב זביד: אין מכאן ראיה, משום שאפשר לומר, שהכא במאי עסקינן - שנמצאה החבית ברקתא דנהרא (בשפת הנהר)  90 . שהמוכרין מביאין לשם את היין בספינה, והלוקחין מורידים את החביות שקנו אל שפת הנהר, ונושאין אותן משם אחת אחת, ופעמים ששוכחין שם חבית אחת.

 89.  כתב הריטב"א, דמכל שאר דברים הנזכרים במשנה שהרי אלו שלו, אינו יכול לדקדק שמקום לא הוי סימן, לפי שאפשר לומר שמדובר בדרך נפילה. אבל חביות של יין ודאי מדובר בדרך הינוח, שכיון שכבדות הן, לא שייך לומר שנפלו שלא מדעת.   90.  הרמב"ם (פט"ו מהל' גזילה ואבידה הל"ט) פוסק, שכדי יין וכדי שמן לאחר שנפתחו האוצרות - הרי אלו שלו. וכתב שם הראב"ד בהשגותיו, שהיינו דווקא ברקתא דנהרא, אבל במקום אחר - הוי המקום סימן. ועיין במרכבת המשנה שכתב בטעם הרמב"ם שלא הזכיר רקתא דנהרא, דהיינו משום דסבירא ליה שרק בחביות של יין, שהן גדולות וכבדות, ובודאי באו לשם בדרך הינוח, וגם לא מנשתפי, אזי הוי מקום סימן. אבל בכדים, שהם קטנים וקלים, בכל מקרה לא הוי מקום סימן.
והגמרא ממשיכה לבאר מדוע אם בא אדם ונותן סימן, שהחבית נמצאה ברקתא דנהרא, אין זה נחשב כסימן.
אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן שרקתא דנהרא לא הוי סימן?
משום דאמרינן ליה לזה שטוען שהאבידה שלו: כי היכי דאתרמי לדידך ששכחת שם חבית, כך יתכן שאתרמי נמי לחברך ששכח, שהרי דבר מצוי הוא שנשכחות שם חביות.
איכא דאמרי, שכך אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן שמקום לא הוי סימן אם נמצאה האבידה ברקתא דנהרא?
משום דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך (כשם שקרה לך) שאבד לך דבר בהאי (באותו) מקום, יתכן שאתרמי נמי לחברך שאבד לו דבר בדיוק בהאי מקום, משום שמצוי הוא שנשכחות שם חביות  91 .

 91.  כך פירש רש"י, שנפקא מינה בין שתי הלשונות, שלפי לשון זו של הגמרא, אפילו אם כיוון ואמר בדיוק את מקום מושבה של החבית, לא הוי סימן.
ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא (מצא זפת בבית הבד, ודבר שאין בו סימן הוא).
אתא לקמיה דרב, לשאול כיצד ינהג בזפת.
אמר ליה: זיל שקול לנפשך (לך טול את הזפת לעצמך)  92 .

 92.  הקשו הראשונים, למה לא יזכה בעל המעצרתא בכופרא מדין חצר? ותירץ הריטב"א, שהמעצרתא היתה במקום שאינו משתמר לדעת הבעלים, ולכן אינה קונה לו. עוד תירץ הריטב"א, שבעל המעצרתא עצמו מצא את הכופרא. ובנמוקי יוסף תירץ, שהכופרא היתה שם כבר קודם יאוש, והרי לא עדיפא חצרו מידו, וכשם שכשהגביה קודם יאוש, שבאיסורא אתא לידיה, שוב אינו זוכה בה לעולם, כך הדין גם כשנמצאה בחצרו. ועיין במרחשת (ח"א, בקונטרס בענין יאוש, אות ז') שהקשה, לפי מה שכתבו התוס' במסכת ב"ק (ס"ז ב) שלמאן דאמר שיאוש קונה בגזילה, גם באבידה קונה על ידי יאוש את גוף האבידה, ורק דמים חייב לשלם, והרי רב סובר שיאוש קונה, אם כן, קנה בעל המעצרתא עכ"פ את גוף האבידה, ואיך אמר לו רב "זיל שקול לנפשך"? וחידש המרחשת, שתוס' כתבו כן רק למאן דאמר ששומר אבידה כשומר חינם. אבל למאי דקיימא לן שכשומר שכר הוא, אכן לא קנה גם את גוף האבידה.
חזייה דהוה קא מחסם (ראה רב שהיה אותו אדם מהסס), ורצה להרחיק הספק מליבו.
אמר ליה: זיל פלוג ליה לחייא ברי מיניה (לך חלוק מהזפת לחייא בני).
מדייקת הגמרא: לימא, האם אפשר להוכיח ממעשה זה, שקא סבר רב שמקום לא הוי סימן? שאם לא כן, היה צריך המוצא להכריז, כדי שיוכל המאבד ליטלו על ידי שיתן את סימן המקום!
אמר רבי אבא: אכן יתכן שרב סובר שמקום הוי סימן, ואכן יש כאן סימן שאפשר להחזיר על פיו. אלא הסיבה שאמר לו שיכול ליטול לעצמו, משום יאוש בעלים נגעו בה, דחזא רב דקדחי ביה חלפי (שגדלו צמחים על הכלי שהיה בו הזפת), ומוכח מזה שהיתה הזפת מונחת שם כבר ימים רבים, ובוודאי כבר נואשו ממנה בעליה  93 .

 93.  מכאן למדו הפוסקים (טור ושו"ע סימן רס"ב סעיף ה'), שהמוצא דבר שמוכח שעבר זמן רב מאז שאבד מבעליו, ובודאי נתייאשו הבעלים, הרי הוא של המוצא, אף אם יש סימן בגופו או במקומו. ובחכמת שלמה הקשה, מה ראיה היא זו, הרי כאן מדובר לענין סימן מקום, ובהא אמרינן שמזה שהניחו שם זמן כה רב, מוכח שאבד דרך נפילה, וליכא סימן מקום. או שאבידה מדעת היא. אבל לענין שאר אבידה, שיש סימן בגופה, אין ראיה כלל.
שנינו במשנתנו: רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו' (כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז).
מאי אנפוריא?
אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים, שעדיין לא שבעתן והורגלה בהן העין כדי שיהא מכירן יפה, כיון שלא נשתמש עדיין הרבה בכלים. ולשון "אנפוריא" הוא נוטריקון של "אין פה ראיה".
והוינן בה: היכי דמי?
אי אית בהו בכלים סימן, אם כן, כי לא שבעתן העין - מאי הוי? יכריז על האבידה, ואם יבוא אדם ויתן סימן בכלי, יחזירנו לו!  94 

 94.  הקשה הגרעק"א, דלמא סבירא ליה דסימנים דרבנן, וסבירא ליה שתקנת חכמים להחזיר בסימנים, היינו דווקא במקום שגם ללא תקנתם לא היתה המציאה של המוצא, שהרי הבעלים אינם מתייאשים, שסבורים הם שיוכלו למצוא את אבידתם על ידי הסימנים. אבל בכלים חדשים, שאין לו בהם טביעת עין, שודאי מתייאש מהן, שהרי אם הוא אינו מכירם, ודאי שעדים לא יכירום, ומדאורייתא הם של מוצאם, בזה לא תקנו חכמים להפסיד למוצא! ותירץ, שהרי גם כשהסימן במקום או במנין תקנו חכמים להחזיר, ובזה הרי לא שייך שעל ידי המקום או המנין ימצא עדים, חזינן שגם במקום שהבעלים מתייאשין, ומדאו' הוי של המוצא, תקנו חכמים להחזיר בסימנים.
ואי דלית בהו סימן, כי שבעתן העין - מאי הוי, מה התועלת בכך, הרי כלים שאין בהם סימן, גם אם הם ישנים, שודאי כבר שבעתן העין, אין מכריז עליהן, משום יאוש בעלים!?
ומבארת הגמרא: לעולם מדובר דלית בהו סימן.
ומה ששאלנו, אם כן, מה מועיל אם שבעתן העין -
נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא (להשיב האבידה לתלמיד חכם בטביעות עין בעלמא. שאומר שמכיר את החפץ שהוא שלו).
שאז, בכלים ששבעתן העין, קים ליה בגוייהו, אכן מכיר הוא את הכלים, ולכן מהדרינן ליה אם הוא טוען שמכירן בטביעות עין  95   96 .

 95.  הקשו הראשונים, אם כן, שמהדרינן דבר שאין בו סימן לצורבא מדרבנן בטביעות עין, למה שנינו במשנה שדבר שאין בו סימן הרי הוא של מוצאו, הרי צריך להכריז בגלל הצו"מ! ותירץ הרמב"ן שאמנם צריך להכריז, אבל לא כשאר הכרזות על אבידה, אלא רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות, דשכיחי בהו רבנן, ומה ששנינו במשנה שהרי אלו שלו, היינו לאחר שהכריז שם ג' פעמים. עוד תירצו התוס' לקמן (כ"ד א), שכל האבידות השנויות במשנתנו אינם כלים, ולא שייך בהם טביעות עין. עוד תירצו הראשונים, שרק במקום שת"ח מצויין, צריך להכריז משום צורבא מדרבנן. וכן פסק הרמ"א (סימן רס"ב סכ"א).   96.  האחרונים דנים בענין זה של השבה לצורבא מדרבנן בטביעות עין, האם זו תקנה מדרבנן, או שזה דין דאורייתא. עיין בש"ש שמעתא ו' פ"ג, ובשער המשפט סימן ל"ג סק"א, ועיין בפרי יצחק ח"ב סימן נ"ו שהוכיח שדין דאורייתא הוא.
אבל כי לא שבעתן העין, אנו חוששין שלא קים ליה בגוייהו. ואף שהוא טוען שמכיר את החפץ, יתכן שרק נדמה לו כך, אבל באמת אין החפץ שלו, שהרי עדיין לא שבעה עינו בו, ולכן לא מהדרינן ליה  97 . ומביאה הגמרא ראיה לדבר, ששמואל סובר שמחזירין לתלמיד חכם בטביעות עין:

 97.  הקשה רע"א, למה הוצרכה הגמרא לומר שרבי שמעון סובר שאין מאמינים בזה לצורבא מרבנן, ונחלק בזה על חכמים במשנתנו, הסוברים שאף בלא שבעתן העין יש לו טביעות עין, הרי אפשר היה לומר שגם רבי שמעון סובר שמאמינים לו, אלא דסבירא ליה שאין באופן כזה חיוב הכרזה, משום שמסתמא לא תהיה לו טביעות עין. אבל מכל מקום אם בא צורבא מרבנן ואמר שמכיר את האבידה ששלו היא, מחזירין לו (ואף שיש לומר שסוף סוף יש כאן יאוש, משום שהבעלים יודע שהמוצא לא יכריז על המציאה, מכל מקום יש נפקא מינה היכא דלא ידע בעל האבידה שנפל ממנו, שאז הוי יאוש שלא מדעת, ואם בא אחר כך ואמר שיש לו טביעות עין - מחזירין לו)! ותירץ הגדולי שמואל, שבהכרח סבירא ליה לרבי שמעון שלרוב בני אדם אין טביעות עין בכלים חדשים. שאילו היה רק מחצה על מחצה - היה חייב להחזיר, כמו במחצה עכו"ם ומחצה ישראל. וכיון שלרוב אין טביעות עין, אין הצורבא מרבנן נאמן כנגד הרוב.
דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי  98  עבידי רבנן דמשנו במלייהו (בשלשה דברים אלו דלהלן, נוהגים החכמים לשנות בדבריהם):

 98.  הקשו התוס' (ד"ה באושפיזא), אמאי לא חשיב נמי הא דאמרינן במסכת יבמות שמשנים מפני דרכי שלום? ותירצו, דהני תלתא נמי מפני דרכי שלום הם. ונקט דווקא את אלו, מפני שהם רגילים יותר מאחרים (ועיין במהרש"א שכתב שהוצרכו תוס' לכתוב דהני דידן נמי מפני דרכי שלום, משום שמשמע להו מהגמרא ביבמות, שדווקא מפני דרכי שלום מותר לשנות). והרי"ף תירץ, דהכא חשיב רק דברים שרשות בידו לשנות אם ירצה, ואילו בהנך שמפני דרכי שלום - מצוה לשנות.
א. במסכת, כששואלין אותו אם מסכת פלונית סדורה בפיו, אף שבאמת סדורה בפיו, אומר לאו. ומידת ענוה היא  99 .

 99.  כך פירש רש"י. והקשו התוס', הא אמרינן במסכת קידושין: "ושננתם וכו' שאם ישאלך אדם, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד!" ותירצו, דהא דאמרינן התם, היינו דווקא כשבא אדם לשאול דין או הוראה או להתלמד. אבל הכא, שבא לנסותו אם יודע או לא, מותר לשנות ולומר שלא למד. וברמב"ם פירש, דהאי דמשנה במסכת, היינו כגון שעוסק בנדה, ואומר במקוואות אני שונה, כדי שלא ישאלוהו בענין נדה. אמנם מהר"ש אלגאזי (בס' קילורית לעין) כתב, דהאי דאמרינן הכא שמשנה במסכת, היינו ששונה לתלמידו סברת יחיד בלשון רבים, כדי שיפסקו כסברה זו.
ב. ובפוריא, כאשר שואלין אותו אם שימש מיטתו, אומר לאו. ומידת צניעות היא  100 .

 100.  כך פירש רש"י. ותוס' כתבו שאין רגילות שישאלוהו על כך. ופירשו דהיינו שאם היה בעל קרי ולא בא לביהמד"ר, ושאלוהו למה לא בא, ישנה ויאמר שחולה היה, או שאר אונס אירע לו. אי נמי, אם שאלוהו אם שכב על מטה פלונית, יאמר לא, שמא יראה בה קרי - ויתגנה.

דרשני המקוצר[עריכה]