פרשני:בבלי:בבא מציעא ד ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא ד ב

חברותא[עריכה]

מיתיבי מהא דתניא: שטר הלואה שכתוב בו "פלוני לוה מחבירו  סלעים", ולא כתוב בשטר כמה סלעים לוה, או שכתוב בשטר ש"פלוני לוה מחבירו דינרין", ולא כתוב כמה דינרים. והמלוה אומר שסכום ההלואה היה חמש סלעים או דינרים, ואילו הלוה אומר שההלואה הייתה רק שלש סלעים או דינרים - רבי שמעון בן אלעזר אומר: הואיל והלוה הודה למקצת מן הטענה של המלוה שתובע ממנו חמש - ישבע כדין מודה במקצת.
רבי עקיבא אומר: אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור.
שנינו במשנה (גיטין מח ב): המוצא מציאה והחזירה, ובעל המציאה טוען שהמוצא לא החזיר את כל האבידה, אין המוצא נשבע שבועת מודה במקצת "מפני תיקון העולם", שאם נחייבו שבועה ימנעו האנשים מלהשיב אבידה לבעליה -
ומן הדין, כל מודה במקצת הרי הוא כמשיב אבידה, שהרי יכול היה לכפור הכל ולהפטר, ובמה שהודה במקצת הרי הוא כמשיב אבידה לבעלים - אלא שמכל מקום נשבע, וכמו שנתבאר בגמרא לעיל, משום שגם אם ירצה לכפור, הוא אינו יכול לכפור הכל, כי אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו -
אבל כאן, שכתוב בשטר "סלעים" סתם, במקרה זה הלוה נחשב ל"משיב אבידה", שהרי היה יכול לטעון שלוה רק שתים - ואין זו העזה, כיון שאם היה טוען כך משמעות השטר מסייעת לטענתו  14  - כיון שכתוב בשטר רק "סלעים", מסתבר שההלואה הייתה רק שתים, כי משום כך לא טרחו לכתוב בשטר את סכום ההלואה, אלא רק "סלעים" או "דינרין", לפי שמיעוט רבים הוא שנים -

 14.  כך פירש רש"י, ואף על גב דסברא זו שהשטר מסייעו נתחדשה רק במסקנא, ביארו הראשונים שבמסקנא נתחדש שסיוע השטר הרי הוא כעדות ומועיל לפטרו משבועה, אבל בהוה אמינא הגמרא הבינה שאין סיוע השטר מועיל להפטר משבועה, וגם אם יטען שתים יהיה חייב שבועה. אלא שסיוע השטר מועיל לכך שאין טענת שתים נחשבת להעזה, ומשום כך נחשב למשיב אבידה שהרי יכל לטעון שתים.
ואם כן, כשטוען שחייב שלש, הרי הוא כמשיב אבידה לבעלים, שהרי היה יכול לטעון שחייב שתים, ולכן פטור משבועה, דהמשיב אבידה פטור משבועת מודה במקצת.
קתני מי התם, על כל פנים למדנו בברייתא זו, שרבי שמעון בן אלעזר אומר, הואיל והודה מקצת הטענה ישבע.
ומדייקת הגמרא: משמע מלשונו של רבי שמעון בן אלעזר, כי טעמא דאמר שלש - שכל דין זה הוא דוקא במקרה שטען הלוה שסכום ההלואה היה שלש - הא שתים, אבל אם טען הלוה שסכום ההלואה היה שתים, מודה רבי שמעון בן אלעזר שפטור משבועה -
וטעם הדבר, כיון שעל שתים יש הוכחה ברורה מלשון השטר - שהרי המילה "סלעים" (היא לשון רבים) כוללת בתוכה לפחות שני סלעים, נמצא שעל סכום זה השתעבדו קרקעותיו של הלוה למלוה  15 , כדין כל הלואה בשטר שקרקעות הלוה משתעבדים למלוה בגובה הסכום הכתוב בשטר.

 15.  אבל אם טוען שלש, על המנה השלישי לא השתעבדו קרקעותיו, כיון שעל המנה השלישי אין הוכחה מתוך השטר, והרי זה כמלוה על פה - רש"י
ואם כן, שקרקעות הלוה משועבדים, הרי האי שטר דקמודי ביה,  16  הילך הוא! כשטען לו שהחוב היה רק שתים, הרי זה כאילו אמר לו "הילך", שהרי בשעה שמודה הלוה יש ביד המלוה קרקע משועבדת בגובה סכום זה  17  - ושמע מינה: הילך פטור!

 16.  רש"י לא גורס 'דקמודי ביה' שהרי גם אם לא יודה לשטר, עצם מציאות השטר הרי היא כהילך שהרי מחמתו משתעבדות הקרקעות. אלא גרס 'והאי שטר דקמודה הילך', ופירושו שהסכום שהוא מודה שכלול בשטר הרי זה כהילך.   17.  זוהי שיטת רש"י בטעם הדבר ששטר הרי הוא כהילך. אבל ברשב"א ובר"ן הביאו דעת הרמב"ם שהטעם שהמודה על מה שכתוב בשטר פטור משבועה, הוא משום שהודה בממון שאינו יכול לכפור בו, וכמו שנבאר - דהנה הרמב"ם (פרק ד' מהלכות טוען ונטען הלכה ד') כתב שהתובע מחבירו חמישים שהלוה לו בשטר וחמישים שהלוה לו בעל פה, והלוה הודה על החמישים שבשטר וכפר בחמישים שבעל פה - פטור משבועה, שהרי הודה בממון שאינו יכול לכפור בו. והקשו על הרמב"ם מסוגיתנו שמוכיחה מהלואה שבשטר שהילך פטור, ולשיטת הרמב"ם הלא אין פטורו משום הילך אלא משום שכפר בממון שאינו יכול לכפור בו? אך מדברי הראשונים בסוגיה מבואר, שהטעם לכך שהכופר בממון שאינו יכול לכפור בו פטור משבועה, משום שהרי זה כהילך. ולפי זה לא קשה מסוגיתנו, דשפיר מוכח שהילך פטור. ובבית יוסף (הובא דבריו בקצוה"ח סי' פ"ז סק"ה) כתב, שטעמו של הרמב"ם שהכופר בממון שאינו יכול לכפור בו פטור משבועה, הוא משום שהודאה זו אינה נחשבת להודאה. וביאר הקצוה"ח (שם) שהסיבה שאין הודאתו הודאה היא משום שאין צריך להודאתו, שהרי גם אם לא היה מודה היה חייב מחמת השטר, ולא חייבה תורה שבועה במודה במקצת אלא במקום שצריכים להודאתו כדי לחייבו במקצת. - וכתב הקצות החושן שזהו גם הטעם שהילך פטור, שכיון שנותן מיד את הממון למלוה שוב אין צריכים להודאתו, ובמקרה כזה לא חייבה התורה שבועה (וכשיטת הראב"ד שהובאה לעיל). ולפי זה מיושב מה שהוכיחה הגמרא מכאן שהילך פטור, כי אם בהילך היה חייב - והיינו שגם במקום שאין צריך להודאתו חייב, אם כן גם המודה בממון שאינו יכול לכפור בו היה חייב, שהרי אין צריך להודאתו כדי להתחייב. והגרעק"א כתב לבאר את דברי הרמב"ם באופן אחר: שהמודה בממון שאינו יכול לכפור בו פטור אף למאן דאמר שהילך חייב. - וטעם הפטור הוא משום שיש חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ואם העיז וכפר סימן שטענתו נכונה. כי כל מה דאמרינן לעיל שבמודה במקצת אין את החזקה הזו, הוא משום שכשמודה במקצת אין זה העזה וכוונתו להשתמט. אבל כשמודה בממון שאינו יכול לכפור בו אין הודאתו זו מסלקת את ההעזה ועדיין נחשב ככופר הכל על שאר הטענה. ומשום כך נאמן שאם היה משקר לא היה מעיז פניו בפני בעל חובו. ולפי זה כתב הגרעק"א ליישב את הוכחת הגמרא הכא, שהרי כאן אם היה טוען שתים אין לו על השאר את החזקה שאין אדם מעיז, דאף שהודאתו היא רק על ממון שאינו יכול לכפור בו, מכל מקום הרי יש לו סיוע מהשטר שמסלק את ההעזה, ובמקרה כזה אין את טעם הפטור של מודה בממון שאינו יכול לכפור בו שיסודו הוא משום חזקה אין אדם מעיז, ואם כן היה צריך להיות חייב - ומזה שפטור מוכח שהילך חייב!
ומתרצינן: לא! לעולם אימא לך, באמת יש לומר שגם אם טוען הלוה שלוה שתים, חייב שבועה. ואף שזה כהילך - ההלכה היא שהילך חייב!
והאי דקתני שלש, הסיבה שרבי שמעון בן אלעזר אמר את דינו על מקרה שהמלוה טוען שלש, ולא אמר זאת במקום שהמלוה טוען שתים, משום שהוא רוצה - לאפוקי מדברי רבי עקיבא, דאמר משיב אבידה הוי. שאם הלוה טוען שלש הרי הוא כמשיב אבידה, מחמת שהיה יכול לטעון שתים, ופטור משבועה.
ועל זה קא משמע לן רבי שמעון בן אלעזר, שגם היכן שטוען שלש - דמודה מקצת הטענה הוי, וחייב שבועה, ואינו נחשב למשיב אבידה - אך אם היה רבי שמעון בן אלעזר אומר את דינו במקרה שהלוה אומר שתים, לא היה חולק עליו רבי עקיבא, שהרי באופן שטוען שתים גם רבי עקיבא מודה שחייב, ואינו נחשב למשיב אבידה שהרי השטר מוכיח שלכל הפחות לוה שתים.
ומקשינן: אי הכי, שכל חידושו של רבי שמעון בן אלעזר הוא שגם כשטוען שלש אינו נחשב למשיב אבידה, לא היה לתנא לשנות בלשונו - "רבי שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע" - אלא "אף זה ישבע" מבעי ליה! היה עליו לשנות כך: רבי שמעון בן אלעזר אומר "אף" (המודה בשלש) צריך להשבע (מלבד המודה בשתים שודאי צריך להשבע) -
ומלשון זה ששנינו "הואיל והודה מקצת הטענה", משמע שהוא גרם לעצמו שהודה במקצת, שאילו היה מודה בשתים היה פטור משבועה, דכיון שהשטר מסייעו, הרי זה כהילך.
אלא, לעולם אם טוען הלוה שתים, פטור משבועה - ואף על פי שהרי זה כהילך, ובעלמא גם האומר הילך חייב שבועה -
ומכל מקום, כאן הוא פטור משבועה. כי שאני הכא, דקא מסייע ליה שטרא. שהרי כשטוען שתים, יש לו סיוע מהשטר, שמשמעותו הוא שלוה שתים, והרי זה כאילו העידו העדים החתומים על השטר שלוה שתים, ולכן פטור משבועה!  18 

 18.  ונחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא. הרא"ש (לעיל סימן ג') הוכיח מכאן שעד המסייע לנתבע פוטר אותו משבועה. ומבואר שלשיטתו כאן חייב שבועה אלא שסיוע השטר פוטר אותו משבועה. אך דעת הרמב"ן (במלחמות לעיל ב ב) שאין מכאן ראיה שעד המסייע פוטר משבועה, דאין הפירוש כאן שהשטר פוטר אותו מחיוב השבועה אלא שמעולם לא נתחייב שבועה, דכיון שיש לו סיוע מהשטר שוב יכול להעיז פניו ולטעון שחיב רק שתים, ובמקום שיכול להעיז אין כלל חיוב שבועה. והריטב"א והתוס' רבינו פרץ פירשו באופן אחר. דהא דאמרינן דמסייע ליה שטרא, אין הכוונה שהשטר מסייע ללוה אלא שהשטר מסייע לתביעת המלוה, שהרי על מה שמוכח בשטר אין יכול הלוה לכפור. ואם כן נמצא שעיקר התביעה כאן היא על המנה השלישי (שעל שתים אין כאן תביעה שהרי מוכח מהשטר שחייב), ועל המנה השלישי הרי כופר לגמרי, ואין כאן מודה במקצת, ולכן פטור משבועה.
אי נמי, משום כך כשטוען שתים אינו נשבע, דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות. שהרי לשון השטר מוכיח שלכל הפחות לוה שתים - ועל סכום זה משתעבדים קרקעותיו של הלוה למלוה כדין כל הלואה בשטר -
נמצא שבהודאתו על שתים נכלל בזה הודאה שקרקעותיו משועבדים -
וכבר שנינו: אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות!  19  אין נשבעים במקום שמודה בשעבוד קרקעות, לפי שהקרקעות התמעטו בפסוק מדין שבועה:

 19.  והקשו התוס' למאן דאמר שעבודא דאורייתא, שלשיטתו גם בהלואה שבעל פה משתעבדים קרקעות הלוה למלוה. אם כן כל מודה במקצת הרי הוא כופר בשעבוד קרקעות, ומדוע נשבע? ותירצו התוס', שאין הכי נמי שבועת מודה במקצת היא רק באופן שאין לו קרקעות כלל, או באופן שהמלוה מחל לו על שעבוד הקרקעות. אבל אם הקרקעות משועבדים אינו נשבע. - ועיין עוד בדברי התוס' מה שכתבו לרבי יוחנן. והרא"ש (בשבועות פרק ה' סימן ג') הביא בשם הרמב"ן לתרץ, שכל מקום שבו אין הוכחה למלוה שהקרקעות משועבדות לו, כגון במלוה על פה שאין לו שטר, במקרה כזה אין זה נחשב שכופר בשעבוד קרקעות, וחייב שבועה. - והרא"ש שם חולק עליו (ומסתמא כן הוא דעת התוס'). והנחלת דוד ביאר את דברי הרמב"ן, דיש להקשות, מדוע הכופר במלוה שבשטר נחשב שכפר בשעבוד קרקעות, דלכאורה הלא יש גם שעבוד הגוף על המטלטלין. (והרי זה דומה לתובע ממנו כלים וקרקעות והודה לו במקצת כלים וקרקעות שחייב שבועה). ועל כרחך צריך לומר שכיון שהקרקעות משועבדים עיקר דעתו הוא על הקרקעות - ולפי זה מבואר שהיכן שאין הוכחה על השעבוד ואינו יכול לגבות מלקוחות, שוב אין עיקר דעתו על הקרקעות, וכיון שכן אין זה נחשב לכפירת שעבוד קרקעות שהרי יש כאן גם שעבוד הגוף על המטלטלין. ועוד בענין זה יעוין בקהלות יעקב סימן ו' שהאריך. ועיין בחידושי רבינו חיים הלוי פרק ט"ז מהלכות אישות הלכה כ"ה, שכתב לבאר את הקושיה הנ"ל מדוע הכופר במלוה שבשטר נחשב לכפירת שעבוד קרקעות והלא יש גם שעבוד הגוף על מטלטלין (והרי זה כתבעו מטלטלין וקרקעות והודה במקצת כלים וקרקעות שחייב שבועה). וכתב הגר"ח שאין הכי נמי, אם לאחר הודאתו עדיין הוא מחויב ועומד, אז יש לומר שנחשב שהודה גם במטלטלין. אבל כאן, כיון שבשעת ההודאה הופך את השטר לפרוע (וכדאמרינן דהוי הילך) והתשלומין הם בקרקע, אז פשיטא שדינו כהודאת קרקע בלבד. ואף על גב שמודה גם על חיוב מטלטלין, בכל זאת כיון שהדין פרוע שחל כאן הוא מחמת תשלומי הקרקע, הרי זה הודאה בקרקעות ופטור משבועה. (ודברי הגר"ח הם על פי שיטתו שהובאה לעיל שגם מי שסובר שהילך פטור מודה שחל דין פרוע על ידי ההודאה, אלא שהוא סובר שעצם זה שמסלק את התביעה על ידי שהופך את חלק מהחוב לפרוע, זהו גופא מודה במקצת). ועיין בקהלות יעקב סימן ו' שהביא שכבר קדמוהו ראשונים, ועי"ש מה שכתב בכל ענין זה.
איכא דמותיב, יש שהקשו מהסיפא של הברייתא על מאן דאמר הילך פטור -
לפי ששנינו בסיפא: רבי עקיבא אומר: אם אמר הלוה שחייב שלש, אינו אלא כמשיב אבידה. שהרי היה יכול לטעון שחייב רק שתים, ולכן הוא פטור משבועה.
ומדייק המקשה: טעמא דאמר שלש, מכך שאמר רבי עקיבא את דינו במקרה שהלוה טוען שלש, ולא העמיד במקרה שהלוה טוען שההלואה היתה שתים - יש לדייק: הא שתים, אם טען הלוה שסכום ההלואה היה שתים, חייב. שהרי אם טען שתים אינו משיב אבידה, כי מהשטר מוכח שחייב לכל הפחות שתים.
והא שטר, כיון דקא מודי ביה, כהילך דמי! והרי כשמודה בשתים, הרי הוא מודה למה שכתוב בשטר, והמודה בשטר הרי זה כהילך (וכמו שנתבאר לעיל), ובכל זאת משמע שחייב שבועה - שמע מינה הילך חייב! ומתרצינן: לא! לעולם אימא לך, גם אם הלוה טען שחייב שתים, נמי פטור משבועה, שהרי זה כהילך - והילך פטור משבועה.
והאי דקתני שלש, והסיבה שרבי עקיבא אמר את דינו על מקרה שהמלוה טוען שלש, ולא אמר במקום שהמלוה טוען שלוה שתים, זהו משום שרצה לאפוקי מדרבי שמעון בן אלעזר, להוציא משיטתו של רבי שמעון בן אלעזר, דאמר הסובר שגם כשטוען שלש, מודה מקצת הטענה הוי, וחייב שבועה, לכן קא משמע לן רבי עקיבא דמשיב אבידה הוי, שאינו ככל מודה במקצת, ודינו כמשיב אבידה לבעלים ופטור משבועה -
אבל אם רבי עקיבא היה שונה את דינו בשתים, עדיין היה מקום לומר שבשלש מודה הוא לרבי שמעון בן אלעזר שחייב שבועה, שדוקא בשתים פוטר משום הילך. אבל אם טען שלש, שעל המנה השלישי אין הוכחה מהשטר ולא השתעבדו עליו הקרקעות, אין זה הילך, וחייב - לכן שנה רבי עקיבא את דינו כשטוען שלש, להשמיענו שגם שם פטור, דהוי משיב אבידה.
ומוסיפה הגמרא:
הכי נמי מסתברא, שלפי לרבי עקיבא גם כשטוען שתים פטור, דאי סלקא דעתך שתים חייב, אם נאמר שאם טוען שסכום ההלואה היה שתים חייב שבועה - בשלש, היכי פטר ליה רבי עקיבא!? מדוע פטר רבי עקיבא משבועה אם טען שלש. והלא יתכן דהאי, אערומי קא מערים, שהוא מערים עלינו, וסבר לעצמו - אי אמינא שתים, בעינא אשתבועי, הלא אם אטען שתים, אתחייב שבועה. ולכן - אימא "שלש", עדיף לי לטעון שלש, דאהוי, שאז אהיה כמשיב אבידה, ואיפטר. אפטר משבועה כדין משיב אבידה.
אלא, מזה שלא חשש רבי עקיבא להערמה זו, שמע מינה, שתים נמי פטור!
ומקשינן: אלא, קשיא לרבי חייא! - לפי מה שהכרחנו שרבי עקיבא סובר שאם טוען שתים פטור משבועה, אף שזה הילך - אם כן מוכח שהילך פטור, וקשה לרבי חייא, הסובר שהילך חייב.
ומתרצינן: שאני התם, דקא מסייע ליה שטרא. שהרי כשטוען שתים יש לו סיוע מהשטר, שמשמעותו הוא שלוה שתים, והרי זה כאילו העידו העדים החתומים על השטר שלוה שתים, ולכן פטור משבועה!
אי נמי, משום כך כשטוען שתים אינו נשבע, דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות. כיון שעל שתים יש הוכחה מהשטר, ממילא על סכום זה משתעבדים קרקעותיו של הלוה למלוה (כדין כל הלואה בשטר) - נמצא שכשמודה על שתים, הרי הוא מודה על כך שקרקעותיו משועבדים, ולכן אינו נשבע, וכמו ששנינו אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, כך אין נשבעים במקום שמודה בשעבוד קרקעות - שהקרקעות התמעטו בפסוק מדין שבועה.
מתיב מר זוטרא בריה דרב נחמן:
הרי שנינו במשנה במסכת שבועות: טענו, מי שהיה תובע מחבירו כלים וקרקעות, והלה הודה בכלים וכפר בקרקעות, או שהודה בקרקעות וכפר בכלים - אף שהודה בכך במקצת התביעה, פטור משבועה - כיון שקרקעות התמעטו מתורת שבועה  20 , לכן אין נשבעים על כפירת הקרקעות, ואין ההודאה בהם מחייבת שבועה. וכן אם הודה במקצת קרקעות, פטור משבועה מטעם זה -

 20.  לשון רש"י לעיל ד"ה אי נמי.
אבל אם הודה במקצת כלים, חייב שבועה כדין מודה במקצת, ובמקרה זה חייב להשבע אף על הקרקעות שכופר בהם. ואף שאין נשבעים על הקרקעות, זהו דוקא במקום שאינו נשבע על המטלטלין, אבל אם נשבע על המטלטלים, מגלגלים עליו גם שבועה על הקרקעות, כמו ששנינו בקידושין (כו א).
והרי טענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות הרי זה כהילך, שהרי מיד כשמודה בקרקע הרי היא ברשות בעליה - ומכל מקום, המשנה לא הביאה דוגמא של הילך במטלטלים אלא דוקא בקרקעות. ומזה יש לדייק: טעמא דכלים וקרקעות, דוקא בכלים וקרקעות פטור משבועה, דקרקע לאו בת שבועה היא, שהרי קרקע אינה בת שבועה -
ומדוייק מזה: הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות, אם תבעו כלים והודה לו על מקצת מהם - אף אם מצב התביעה דומה לכלים וקרקעת (שאמר הילך, וכמו שהגמרא מבארת מיד), חייב שבועה.
והיכי דמי, ומהו האופן בכלים וכלים שדומה לכלים וקרקעות, לאו, דאמר ליה הילך, כגון שאמר לו על הכלים שמודה לו "הילך. "  21  ושמע מינה הילך חייב!

 21.  וכתב רש"י שהכלים מונחים לפנינו ואומר עליהם 'הילך'. והקשה הריטב"א (החדשים) דהלא כלים אינם כממון שהרי חוזרים בעין, ואם כן קשה, דרש"י לעיל בעמוד א' כתב שבפקדון אין צריך הנחה בבי"ד, אלא די בזה שאומר לו 'הרי הם שלך בכל מקום שהם'. ובבית הלוי (ח"ג סי' מ' אות ה') כתב לישב, שרש"י בא לרבותא, שהרי הגמרא מדייקת מכאן שהילך חייב. ועל זה כתב רש"י שמכאן מוכח שאפילו אם הניח את הממון ביד בי"ד בכל זאת חייב, שהרי קרקע הרי היא כמונחת לפני בית דין.
ודחינן: לא! לעולם אימא לך, אם תבעו בכלים והודה לו במקצת כלים, ואמר לו הילך, נמי פטור, משום שהילך פטור משבועה -
והא דקתני כלים וקרקעות, ומה שהמשנה כתבה שבכלים וקרקעות פטור, ולא כתבה שגם בכלים וכלים שאמר לו הילך פטור - משום שבכלים וקרקעות יש חידוש מיוחד -
דהא קא משמע לן, שאם הודה במקצת כלים חייב שבועה אף על הקרקעות. שהנשבע על המטלטלין מגלגלים עליו שבועה אף על הקרקעות, וכמו ששנינו במסכת קידושין (כו א) "זוקקין הנכסים שאין להם אחריות (מטלטלין) את הנכסים שיש להם אחריות (קרקעות) להשבע עליהם".
ומקשינן: מאי קא משמע לן, "זוקקין"!? איך אפשר לומר שהתנא בא ללמדינו דין גלגול שבועה? והלא כבר תנינא, שנינו זאת במשנה במסכת קידושין: זוקקין הנכסים שאין להן אחריות את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהם?
ומתרצינן: הכא, עיקר, כאן התנא שנה את עיקר דין גלגול שבועה - אבל התם, אגב גררא נסבה. במשנה בקידושין התנא שנה זאת בדרך אגב.

דרשני המקוצר[עריכה]