פרשני:בבלי:בבא מציעא יב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא יב א

חברותא[עריכה]

חצר איתרבאי משום יד, כלומר, אף על פי שאנו לומדים את דין החצר שהוא קונה לאדם מדין יד, שחצרו של אדם היא כידו, מכל מקום, ולא גרעה משליחות. יש בה גם את המעלה של שליחות. שגם לולי שלמדנו מהפסוקים לעיל (י ב) שחצר קונה לאדם, היינו יודעים זאת מסברא שהחצר היא שלוחו של האדם. (והפסוק אינו בא אלא לרבות שאפילו בקטנים שאין להם דין שליחות יש להם דין חצר מטעם יד). והמעלה של שליחות בחצר היא, שאין הבעלים צריך לעמוד בצד חצרו, כפי שאינו צריך לעמוד ליד שלוחו המקבל עבורו מתנה.
הלכך, גבי גט, דחוב הוא לה לאשה שהיא אינה רוצה את הגט, החצר אינו יכול להיעשות שליח עבור האשה לצורך קבלת הגט, שהרי אין חבין לאדם אלא בפניו. אי אפשר לאדם להיות שליח עבור חבירו בדבר שהוא חוב לו, שלא מדעתו. וכל דין החצר בגט הוא רק מטעם יד, כמו שהיא מתגרשת בידה בעל כרחה כך גם מתגרשת על ידי חצרה בעל כרחה. ולכן סובר עולא, כי צריך שתהא האשה עומדת בצד חצרה, שרק אז יש לחצר דין יד, שהוא דומה ליד האדם, הקרובה אליו.
אבל גבי מתנה, דזכות הוא לו לאדם המקבל את המתנה, זכין לאדם שלא בפניו ונעשה החצר שליח של מקבל המתנה, שאנן סהדי שניחא ליה שיהא החצר שלוחו. ולכן אף שהוא אינו עומד ליד חצרו, קונה לו החצר מטעם שליחות, שכשם שהמשלח אינו צריך לעמוד ליד השליח כך אין הבעלים צריך לעמוד ליד חצרו.
ולכן במעשה דרבן גמליאל שהוא מתנה לא היו צריכים רבי יהושע ורבי עקיבא לעמוד בצד חצרם. (ואף על פי שאינה משתמרת להם).
אולם במציאה, אמר עולא שצריך שיהא עומד בצד שדהו בחצר שאינה משתמרת.
והטעם לכך, משום שבשליחות צריך שיהא לפחות או דעת שליח או דעת משלח, ובמציאה אין לא דעת משלח ולא דעת שליח.  6  לכן צריך שיהא עומד בצד שדהו, שאז החצר מטעם יד, או שהחצר תהא משתמרת.  7  גופא: שנינו במשנתינו: ראה אותן רצין אחר המציאה וכו'.

 6.  כך כתב רש"י. וכוונתו לכאורה למה שכתב הנמוקי יוסף שצריך שיהא שלוחו של בעל הממון, ובמציאה בעל הממון אינו מתכוון לעשות את החצר לשליח, מה שאין כן במתנה שדעת אחרת מקנה אותו, הנותן שהוא בעל הממון ממנה את החצר לשליח.   7.  שחצר משתמרת הוא משום יד אף שהבעלים אינו עומד בצד שדהו. שכל דבר שניחא ליה לאדם הוא נותנו מידו לתוך חצרו המשתמרת וכידא אריכתא הוא. אבל בגט כיון שלא ניחא לה לאשה לקנותו אין החצר נחשב כידה שמה שהוא חובה לאדם כשהוא בידו אינו נותנו בחצרו אלא אדרבה מוציאו משם. נמוקי יוסף. וראה מהרש"א. הרא"ש מבאר באופן אחר את החילוק בין מציאה למתנה שאמנם גם במציאה החצר מטעם שליחות אך זה רק כשהחצר משתמרת אבל כשאינה משתמרת אי אפשר לומר שהיא שלוחו של האדם דאנן סהדי שאין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאינו יכול לשמור על מה שבידו. ולכן החצר קונה רק מטעם יד וצריך שיהא עומד בצד חצירו. אבל במתנה מסכמת דעת מקבל המתנה שבכל מקום שיתנהו הנותן שיזכה לו המקום. ושמירת הנותן חשובה לו כשמירתו. ולכן גם אם החצר אינה משתמרת הרי היא כמשתמרת והוי שלוחו של המקבל ואין צריך שיהא עומד בצד חצירו. ובשיטה מקובצת כתב גם כן שרק חצר המשתמרת נעשית שליח שהרי כל שליח משמר הוא לשולחו שהרי שליחות של בר דעת בעינן אלא שבמתנה חצר שאינה משתמרת כמשתמרת דמי, שלעולם היא משתמרת למקבל המתנה שכיון שדעת אחרת מקנה אותה הרי אין שום אדם יכול לזכות בה כי אם מדעת המקנה, והוא נותנה רק למקבל המתנה, נמצא שהמתנה משתמרת למקבל. מה שאין כן במציאה והפקר שכל הקודם זכה בה הרי אין החצר משתמרת לבעליה יותר מלשאר בני אדם. הלכך לא זכה אלא אם הוא עומד בצד שדהו ומשמרה. והוסיף עוד שזה הטעם שהגמרא מחלקת לענין רץ אחריהן ואין מגיען בין דעת אחרת מקנה אותן למציאה. שבמציאה דוקא צריך שיהא רץ אחריהן ומגיען כדי לעשותו חצר המשתמרת שאם אינו מגיען הרי אינה משתמרת אבל במתנה הרי היא משתמרת בכל אופן גם כשאין רץ אחריהן ומגיען. ולשיטת הנמוקי יוסף שבמציאה בחצר המשתמרת הוי מטעם יד קשה לכאורה מהגמרא לעיל (יא א) שקטן מקטנה לא ילפינן וחצר דגברא הוא מטעם שליחות ולא משום יד? ותירץ הרע"א שרק בקטן לא ילפינן מקטנה שכיון שאין שמירתו חשובה לכן לא נחשב החצר כידו. אך הקשה על זה מהסוגיא לעיל שמקשה הגמרא שאיך יתחייב על חצירו בגניבה והא אין שליח לדבר עבירה. והלא בגניבה מדובר בגדול ובגדול החצר מטעם יד? וראה מה שביאר הגרש"ש בחידושיו (יד).
אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: והוא שרץ אחריהן ומגיען.
בעי רבי ירמיה: במתנה היאך? קבלה מיניה רבי אבא בר כהנא: אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען.
בעי רבא: זרק ארנקי אדם שזרק את ארנקו והפקירו.  8  והארנק נכנס בפתח זה של נהית של פלוני ויצא בפתח אחר. מהו האם זכה בו אותו בעל הבית או לא?

 8.  כך כתב רש"י. והתוס' כתבו שאי אפשר לומר שהפקיר את הארנק שהרי הגמרא רוצה לפשוט את האיבעיא מדין מתנה משמע שגם כאן יש דעת אחרת מקנה. ואם היה מפקירו הרי מיד שיצא הארנק מידו כבר הוי הפקר ובשעת זכייה כבר אין דעת אחרת מקנה. אלא ודאי מדובר שהוא אינו מפקירו אלא רוצה להקנותו למי שיזכה בו. תוס' ד"ה ויצא. והנמוקי יוסף הביא שיש גורסין כן להדיא בגמרא "ואפקריה". ולדיעה זו כתב שמזה שהגמרא רצתה לפשוט את האיבעיא ממתנה ולא ממציאה שהדין שם להיפוך שדוקא רץ אחריהן ומגיען שמע מינה שהפקר אינו כמציאה אלא שכיון שהבעלים הפקירוהו מדעת הרי זה כדעת אחרת מקנה אותה. (המשנה למלך בהלכות מכירה (כט יא) כתב שלפי שיטה זו הרי קטן יכול לזכות בהפקר מדאורייתא לדעת הראשונים שרק בדעת אחרת מקנה אותו יש זכייה לקטן מן התורה. ורק במציאה אינו זוכה אלא מדרבנן). ובקצות החשן (רעג א) ביאר שדעת הראשונים הללו שמדובר שהפקיר את הארנקי הוא כדעת הרמב"ם שהפקר מטעם נדר שאינו יוצא מרשותו כלל אלא שאסור לו לחזור בו. ואם כן הזוכה בו מיד הבעלים הוא זוכה. וראה שם בנתיבות.
וצידי השאלה הם: האם אויר שאין סופו לנוח דבר שנמצא בחלל הבית ואין סופו לנוח בתוך הבית כמונח דמי, שנחשב כאילו הוא מונח בתוך הבית, וממילא קנה הבעל הבית את החפץ. או לא. שאינו נחשב כאילו הונח בתוך הבית כיון שסופו לצאת משם, ולא קנה אותו בעל הבית?  9 

 9.  אבל אויר שסופו לנוח פשיטא לגמרא שכהונח דמי, ומיד שנכנס לחלל הבית קנאו בעל הבית ואפילו אם יבא אדם אחר ויקלטנו בעודו באויר לא קנאו. כמבואר במסכת גיטין (עט א) שהזורק גט לאשתו לתוך חצרה, כיון שנכנס לאויר החצר הרי היא מגורשת ואפילו אם נשרף או נמחק הגט קודם שיגיע לארץ. רש"י.
אמר ליה רב פפא לרבא. ואמרי לה ויש אומרים שרב אדא בר מתנה אמר לרבא. ואמרי לה ויש אומרים שרבינא אמר לרבא: לאו היינו מתניתין האם הדבר אינו דומה למקרה של משנתנו?
ששנינו בה: ראה אותן רצין אחר המציאה.
ואמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: והוא שרץ אחריהן ומגיען.
ובעי רבי ירמיה: במתנה היאך? וקבלה מיניה רבי אבא בר כהנא: במתנה, אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען.
הרי שאף על פי שהצבי אין סופו לנוח בתוך השדה, בכל זאת נחשב כאילו הונח בתוך השדה, וקנה אותו בעל השדה?
אמר ליה רבא: מתגלגל קאמרת!? שם בצבי, הוא אינו רץ באויר, אלא מתגלגל הוא על הארץ, ושאני מתגלגל, דכמונח דמי. דבר המתגלגל בארץ ודאי נחשב כמונח למרות שאין סופו לנוח שם. ואילו הבעיא שלי מתייחסת לדבר שנמצא רק באויר, האם הוא נחשב כמונח שם או לא.
מתניתין:
לעיל נתבאר, שאדם זוכה במציאה על ידי עצמו - כשהחזיק בה בידו. או על ידי רשותו - אם נכנסה לתוך רשותו המשתמרת. משנתינו תבאר שאדם זוכה גם במציאת בני ביתו  1 .

 1.  יש שפרשו דמשנתינו נכתבה אגב סיפא דמתניתין קמא - "היה אחד רכוב ואחד מנהיג:. ", דאיירי בדין מגביה מציאה לחבירו. ומשנתינו באה ללמד, דיש מקרים שהמגביה מציאה לאחר זכה בה. (ועיין בית אברהם).
מציאת בנו ובתו  2  הקטנים, וכן מציאת עבדו ושפחתו הכנענים  3 , ומציאת אשתו  4 !!!

 2.  בגמרא יבואר, מדוע זוכה האב במציאת בנו. ומציאת ביתו - נדרשה במסכת כתובות (מ"ו ע"ב), דכתיב - "בנעוריה בית אביה", כל שבח נעורים לאביה. רש"י. ולפי דבריו - מציאת הבת לאביה אף בנערותה עד שתתבגר, ואפילו אינה סמוכה על שלחנו. מגזירת הכתוב. וכן כתבו הרמב"ן והרמב"ם. והקשה הרשב"א - הרי בגמרא בכתובות (שם) אמרינן - "האב זכאי בביתו במציאתה, מאי טעמא, משום איבה". ולא מצד "בנעוריה בית אביה", ומעמידים את הפסוק רק לענין הפרת נדרים? ונראה לבאר, דהנה בכתובות (שם) נחלקו רש"י והתוספות מהי ה"איבה". לדעת רש"י - האיבה משום שניזונית מאביה. ולפי זה, אף בוגרת - אם שניזונת מאביה מציאתה שלו. אך דעת התוספות (שם מז' ע"א ד"ה משום), דמציאת הבת לאביה משום איבה, היינו - שמא ישיאה למנוול ומוכה שחין. וטעם זה אינו שייך אלא בקטנותה ונערותה. ולפי זה אפשר לפרש בדעת רש"י: באמת הזכיה במציאת נערה וקטנה הוא משום "בנעוריה בית אביה", כמו שכתב רש"י כאן. ומאי דאמרינן בכתובות "משום איבה" - כונת הגמרא לפרש מדוע האב זוכה במציאתה אף בבגרותה. (בית אהרן). אכן יש שכתבו - שאינו זכאי במציאתה אלא בעודה קטנה, או סמוכה על שלחנו כבן.   3.  עבד ושפחה כנענים גופם קנוי לאדון עולמית. דכתיב (ויקרא כה' מו') - "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה, לעולם בהם תעבודו". וידם כידו.   4.  תקנת חכמים שיזכה הבעל במציאת אשתו משום איבה. רש"י. ועיין כתובות (סו' ע"א, ובתוד"ה מציאתה), כיון שהבעל חייב במזונות אשתו, תקנו שיזכה במציאתה. דאם לא תתן לו את מציאתה יבואו לידי איבה.
- הרי אלו שלו.
אך מציאת בנו ובתו הגדולים  5  , מציאת עבדו ושפחתו העברים  6 , ומציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן כתובה  7  - הרי אלו שלהן.

 5.  בגמרא נחלקו האמוראים מהו גדר "גדולים", יש אומרים - גדולים ממש, שיש להם יד לזכותלעצמ ם. ויש אומרים - אפילו גדולים ממש, אם סמוכים על שלחן אביהם הרי הם כקטנים, ותקנת חכמים שידכה אביהם במציאתם משום איבה.   6.  עבד ואמה עבריים דינם כשכירים. ובגמרא יבואר מדוע אינו זוכה במציאתם כבמציאת פועל.   7.  משנתנו עוסקת במקרה שזרק לה גט ספק קרוב לו, ספק קרוב לה, שהיא ספק מגורשת, ובמקרה זה עדיין הבעל חייב במזונותיה. ואפילו הכי לא תקנו שיזכה במציאתה תחת מזונותיה, משום שממילא יש ביניהם איבה. (על פי הגמרא לקמן).
גמרא:
שנינו - "מציאת בנו וביתו הקטנים: הרי אלו שלו". ובפשטות מדובר בקטנים ממש, שאין להם זכיה מדאורייתא. ואפילו אינם סמוכים על שלחנו.
וצריך באור, מדוע זוכה האב במציאתם?
אמר שמואל: מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו?
שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו מאחר בידו  8 . ולכן כשהגביהה, לצורך אביו הגביהה  9 .

 8.  ואף אם לא הריצה לאביו, לא פלוג רבנן בתקנתם. וזכה אביו במציאתו. מהר"ם שיף.   9.  רש"י. ומבאר הריטב"א - כיון שתקנו חכמים שהקטן זוכה במציאתו מפני דרכי שלום, תקנו שתהא מציאתו לאביו מהאי טעמא. ואפילו למאן דאמר "המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו", כאן יודה לשמואל, מפני דרכי שלום.
מדייקת הגמרא בדברי שמואל: למימרא דסבר שמואל - קטן לית ליה זכייה לנפשיה מדאורייתא.
שאם היה זוכה מדאורייתא, אין די בטעמו של שמואל על מנת לזכות את מציאתו לאביו  10 .

 10.  הריטב"א. ועיין שיטמ"ק בשם תלמידי רבינו פרץ והרא"ש, שפרשו באופנים אחרים.
וקשה, הרי תניא בברייתא - "השוכר את הפועל לעבוד בשדהו כשכיר יום, ילקט בנו אחריו. כלומר - הרי הוא כעני, ומותר לבנו ללקוט אחריו את הלקט הנושר ממנו  11 .

 11.  אמנם - אם התנה עם הפועל שילקט בנו אחריו ויגרע לו משכרו - אסור. כיון שעל ידי התנאי שכר את הפועל בזול - נמצא פורע את חובו ממעות עניים. ולכן שנינו במסכת פאה (פרק ה' משנה ו') - "לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקוט בנו אחריו". פני יהושע.
אך אם קיבל את השדה כאריס, למחצה לשליש ולרביע, הרי הוא כבעל הבית בשדה זה, ולא ילקט בנו אחריו.
לפי שלקט הבן שייך לאביו, והאב אינו זכאי ליטול מהלקט.
רבי יוסי אומר: בין כך ובין כך ילקט בנו ואשתו אחריו" וטעמו יבואר להלן.
ואמר שמואל - הלכה כרבי יוסי.
והוינן בה, מה טעמו של רבי יוסי: אי אמרת בשלמא קטן אית ליה זכייה לנפשיה, מובן מדוע מותר לבנו ללקט אחריו.
משום דכי קא מלקט, לנפשיה קא מלקט, והוא עצמו עני, ומותר בלקט. ואבוה מיניה קא זכי לאחר מכן.
אלא אי אמרת קטן לית ליה זכייה לנפשיה, וידו כיד אביו, אם כן - כי קא מלקט לאביו קא מלקט, והרי אבוה עשיר הוא  12 , ואמאי אשתו  13  ובנו מלקט אחריו? אלא ודאי סבר רבי יוסי - "קטן אית ליה זכיה לנפשיה". ושמואל פסק כמותו. ולא כמו שדייקנו בדבריו לעיל?

 12.  לאו עשיר ממש. אלא כיון שיש לו חלק בשדה, אינו זכאי ליטול בלקט. דאף העני חייב להפריש לקט משדהו. תוספות.   13.  לכאורה קושיית הגמרא אינה אלא על בנו, דלית ליה זכיה מן התורה. אך על אשתו לא קשיא. שהרי יש לה זכיה מן התורה, ובעלה זוכה ממנה לאחר מכן משום איבה. ברם עיין בפני יהושע, שהעמיד כאן באשתו קטנה, דלית לה זכיה לעצמה מן התורה. ועיין הגהות חשק שלמה.
ומשנינן: שמואל שאמר לעיל - "מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו ... ", טעמא דתנא דידן קאמר. וליה לא סבירא ליה, דמציאת קטן לאביו  14 . אלא סבר כר' יוסי הנ"ל.

 14.  רש"י. ובפשטות אף שמואל מודה דמציאת קטן הסמוך על שלחן אביו שייכית לאביו. ואף בגדון הדין כן. משום איבה. אלא דסבר - שקטן שאינו סמוך על שלחן אביו, דלית ביה טעם דאיבה מציאתו לעצמו. ואפשר לומר עוד - דלית ליה כלל "יד בן כדי אביו". (ועיין מהר"ם שיף ופני יהושע).
ואכתי מקשינן: וכי סבר רבי יוסי "קטן אית ליה זכייה מדאורייתא  15  "?!

 15.  לכאורה קושיית הגמרא בדברי רבי יוסי אינה קשורה לדברי שמואל. ואף בלא שמואל שייך להקשות סתירה בדבריו. ועיין בפני יהושע - שבלא דברי שמואל היה מקום לפרש את דברי רבי יוסי, בקטן שאינו סמוך על שלחן אביו, שאין אביו זוכה ממנו. כדברי רב חייא בר אבא לקמן. ולכן יכול ללקט אחריו. ולעולם יסבור דאין זכיה לקטן מן התורה. אך לשמואל שלא חילק בין סמוך על שלחן אביו לשאינו סמוך, על כרחך טעמו משום דיש זכיה לקטן מן התורה.
והתנן במסכת גיטין: "מציאת חרש שוטה וקטן, יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום.
רבי יוסי אומר: לא רק מפני דרכי שלום אסור לגוזלם, אלא יש בה גזל גמור".
ואמר רב חסדא, אין כונת רבי יוסי לומר - גזל גמור מדאורייתא, אלא גזל מדבריהן (- מדרבנן), משום דרכי שלום  16 , אך נפקא מינה בינו לתנא קמא - להוציאה בדיינין.

 16.  ודברי רב חיסדא מוכרחים, דהא רבי יוסי איירי בחרש שוטה וקטן, ובחרש ושוטה לכולי עלמא אין זכיה מן התורה. ועל כרחך דהוי גזל רק מדבריהם. ועיין פני יהושע.
לדעת תנא קמא - לא החמירו בתקנתם כגזל גמור, ואם תפס אחר מידם אין מוציאים מידו בבי"ד.
אך לדעת רבי יוסי - החמירו בתקנתן כבגזל גמור, ומוציאים מיד התופס.
על כל פנים מבואר בדברי רבי יוסי, דקטן לית ליה זכיה מהתורה, רק מתקנת חכמים  17 .

 17.  עיין בטור ושו"ע (חו"מ רמ"ג סע' טו') ובנושאי כלים שם, דנחלקו הפוסקים האם קטן שהגיע לשיעור "צרור וזורקו אגוז ונוטלו" זוכה במציאה מן התורה. או שאף הוא אינו זוכה אלא מדרבנן, ורק היכא דאיכא דעת אחרת המקנה לו, זוכה מן התורה. עיין שם.
ואם כן, מדוע ילקט בנו אחריו, כיון שמן התורה אין לו זכיה לעצמו, נמצא אביו גוזל את העניים? אלא אמר אביי, טעמו של רבי יוסי שהתיר לבן ללקט אחר אביו, אינו משום שיש לו זכיה לעצמו מן התורה, אלא משום שעשאוה כמי שהלכו בה נמושות, (כשדה שנלקטה ליקוט אחר ליקוט, ולא נשאר בה דבר לעניים).
דעניים גופייהו מסחי דעתייהו, ומתיאשים מהלקט הנמצא בשדה  18 .

 18.  ושנינו במסכת פאה - "מאימתי כל אדם מותרים בלקט? משילכו בה הנמושות", דהיינו - כשילקטו את השדה ליקוט אחר ליקוט. דמההיא שעתא מסחו עניים דעתיהו מיניה.
ואף כאן, העניים התיאשו מהלקט, דסברי
- בריה דהיאך מלקטי ליה. (ודאי בני הפועל ילקטו אחריו).
ולאחר יאוש - מותר לכל אדם לזכות בלקט.
אמר ליה רב אדא בר מתנה לאביי: כיצד התירו לו לתת לבניו ללקט אחריו, ולסמוך על יאוש העניים, וכי מותר לאדם להרביץ ארי בתוך שדהו כדי שיראו עניים ויברחו?!

דרשני המקוצר[עריכה]