פרשני:בבלי:בבא מציעא יג א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא יג א

חברותא[עריכה]

אמר רב אסי: מה ששנינו שכותבין ללוה אף שאין המלוה עמו, מדובר בשטרי הקנאה. דהיינו, שמקנה  10  ומשעבד הלוה את נכסיו למלוה מזמן הכתוב בשטר, בין אם ילוה ממנו לבסוף, ובין אם לא  11 , בכל מקרה, יגבה מהן המלוה בזמן הכתוב בשטר, דהא שעביד נפשיה מהיום, וטורף המלוה מן הדין.

 10.  כתב רבינו חננאל, דהיינו שעושים קנין סודר על השעבוד. וכן משמע מלשון רש"י.   11.  כך משמע מפשטות לשון רש"י, שאף אם לא ילוה לעולם, מכל מקום שעביד נפשיה. וכך כתבו בדעתו הראשונים. אמנם יש שכתבו בדעתו, שודאי שאם לא ילוה לעולם - לא יחול כל שעבוד. ומה שכתב "בין אם ילוה ובין אם לא ילוה", היינו שאין השעבוד חל מחמת ההלואה עצמה, כשאר מלוה, אלא שהלוה משעבד עצמו מיד, על דעת ההלואה שיקבל לאחר מכן. ואין ההלואה יוצרת את השעבוד, אלא התחייבותו, והרי זה כמלוה על פה. עיי' בנתיבות (ל"ט ד'). וכן כתבו הרי"ף ועוד ראשונים, שאין השעבוד חל, אלא אם כן היתה הלואה לבסוף.
ומקשינן: אי הכי, שסתם שטרות כותבים רק כשרואים את ההלוואה למעשה, מתניתין דידן, דקתני: אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר, ואוקימנא (והעמדנו) שמדובר כשחייב מודה, ולא יחזיר משום שחוששין שמא כתב ללות בניסן, ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, אמאי לא יחזיר?
נחזי (נראה, נתבונן) באיזה שטר מדובר:
אי מדובר בשטר הקנאה - הא שעביד ליה הלוה נפשיה למלוה מזמן כתיבת השטר, ולמה לא יחזיר לו? הרי אין כאן כל חשש!
ואי בשטר דלא הקנאה, אלא בשטר הלואה סתם - ליכא למיחש (אין מקום לחשוש), דהא אמרת, כי (שכאשר) ליכא מלוה בהדיה דלוה, שאינו נותן לו את ההלוואה בפנינו - לא כתבינן! ומה ששנינו שכותבין ללוה, היינו דווקא בשטר הקנאה!
אמר לך רב אסי: אף על גב דשטרי דלאו הקנאה, כי ליכא מלוה בהדיה - לא כתבינן, מכל מקום, במתניתין, כיון דנפל השטר - אתרע ליה (נוצרה בו ריעותא), וחיישינן דלמא אקרי וכתוב (שמא קרה המקרה, וכתבו שטר ללוה, שלא בפני המלוה).
ועתה חוזרת הגמרא לתרץ את הקושיה שהקשינו, היאך כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו.
אביי אמר: עדיו בחתומיו זכין לו. כלומר, משעת חתימת העדים על השטר, זכה המלוה בשעבוד הנכסים, אף שההלוואה בפועל נעשתה מאוחר יותר  12 . ואם כן, אפשר לומר שמה ששנינו שכותבין שטר ללוה אף שאין המלוה עמו, מדובר אפילו בשטרי דלאו הקנאה, שהרי אף בסתם שטרות הלואה, חל השעבוד מזמן הכתיבה.

 12.  עיי' בתוס' לקמן (כ' ע"א, ד"ה שובר), שכתבו שתקנת חכמים היא. ועיי' במהרש"א שם שכתב שלשיטת רבי מאיר, שסובר שעדי חתימה כרתי, מדין תורה הוא. ועיי' בחי' הגרש"ש (סי' י"ח וי"ט) שהאריך בזה.
ולא רצה אביי לתרץ כרב אסי, משום דקשיא ליה  13 : כיון דאמרת שבשטרי דלאו הקנאה, כי ליתיה למלוה בהדיה - לא כתבינן, אם כן, אף כשמצא שטר חוב, ליכא למיחש דאקרי וכתוב (אין לחשוש שמא נזדמן שכתבו שלא בפני המלוה).

 13.  יש ראשונים שלא גרסו את דברי הגמרא האלו. כי לכאורה קשה, מדוע הגמרא צריכה לבאר למה לא תירץ אביי כרב אסי, הרי אפשר לומר בפשטות, דהיינו משום שהוא סובר שאכן כך הדין, שעדיו בחתומיו זכין לו! עיי' ברשב"א ועוד.
ואם כן, עדיין יקשה, למה שנינו במשנתנו שלא יחזיר את השטר.
לכן אמר אביי, שעדיו בחתומיו זכין לו, ואם כן, כותבין שטר ללוה אף שאין מלוה עמו. ולכן במשנתנו, שנמצא שטר, חיישינן שמא כתב ללות בניסן, ולא לוה עד תשרי, ויטרוף מלקוחות שלא כדין.
(ולהלן מקשה הגמרא, כיון שעדיו בחתומיו זכה לו, הרי כדין הוא טורף מהלקוחות מזמן החתימה, ומה החשש?!)  14  ומקשינן: אלא הא דתנן: מצא אחד משטרות אלו: גיטי נשים, ושטרות של שחרורי עבדים, דייתיקי (שטר של צוואת שכיב מרע  15 ), שטרות מתנה, ושוברים (שטרות המעידין על פרעון חובות), הרי זה לא יחזיר, משום שחוששין שמא כתובים היו לצורך שימוש בהם בעתיד, ולבסוף נמלך עליהם שלא ליתנם (כלומר, לבסוף החליט בעליהם שלא להשתמש בהם).

 14.  כך פירש רש"י את דברי הגמרא. ויש מהראשונים שפירשו, שההכרח של אביי אינו ממשנתנו, אלא מדברי המשנה שם, ששנינו שכותבין שטר ללוה אף על פי שאין המלוה עמו, ובפשטות מדובר בכל השטרות. אבל רב אסי העמיד שמדובר דווקא בשטרי אקנייתא, כדי שלא יקשה ממשנתנו. ובמשנתנו מדובר בכל השטרות, ולכן חוששין שמא כתב ללוות בניסן, לא לוה עד תשרי. ועל זה אומרת כאן הגמרא, שהוקשה לאביי על פירושו של רב אסי במשנתנו, שחוששין דלמא אקרי וכתוב, וסובר אביי שאין לחשוש לכך. ולכן פירש שהחשש הוא משום פרעון וקנוניא, וכפי שיתבאר. וכיון שכן, אין הכרח לפרש את המשנה בבבא בתרא בשטרי הקנאה, אלא אפשר להעמיד אף בשאר שטרות, ועדיו בחתומיו זכין לו.   15.  ולשון "דייתקי" פירושו: דא תיקו. כלומר, זאת תקום. דדברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמי. רש"י.
ועתה, לדברי אביי, כי נמלך עליהם - מאי הוי? והא אמרת עדיו בחתומיו זכין לו, ומשעת הכתיבה נשתעבדו הנכסים!  16 

 16.  בתוס' להלן (כ' ע"א ד"ה שובר) נסתפקו אם בשחרורי עבדים אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו כדי להתירו בבת ישראל משעת חתימה. עיי"ש טעם ספיקם. ועיקר קושיית הגמ' כאן היא משטרי מתנה, למה לא אומרים שזכה כבר משעת הכתיבה.
ומתרצינן: הני מילי, מה שאנו אומרים שעדיו בחתומיו זכין לו, היינו דווקא היכא דלבסוף קא מטו לידיה (הגיע השטר ליד המלוה), שנעשתה הלואה לבסוף, אז אנו אומרים שחל השיעבוד מזמן חתימת העדים  17 .

 17.  הקשה רש"י, לדברי אביי, היאך נעמיד את דברי המשנה במסכת שביעית: שטרי חוב המוקדמין פסולין, והמאוחרין כשרים. באיזה מקרה שטר מוקדם יהא פסול, הרי עדיו בחתומיו זכין לו! ? וכתב, שצריך להעמיד את המשנה במקרה שקדמה כתיבת השטר לחתימתו, שאז חוששין שיטרוף מזמן הכתיבה, והרי באמת חל השעבוד רק מזמן החתימה. או שנעמיד במקרה שכתבו וחתמו את השטר בתשרי, וכתבו בו תאריך מוקדם יותר, שודאי פסול הוא, כי השעבוד חל רק מזמן החתימה.
אבל היכא דלא מטו השטר לידיה דמלוה, שלא נעשתה הלואה כלל - לא אמרינן עדיו בחתומיו זכה.
ומקשינן: אלא מתניתין (משנתנו), דקתני: מצא שטרי חוב, אם יש בהם אחריות נכסים - לא יחזיר, ואוקימנאא (והעמדנו) שמדובר כשחייב (הלוה) מודה שלוה, ובכל זאת לא יחזיר, משום שחוששין שמא כתב ללות בניסן, ולא לוה עד תשרי,
בשלמא לרב אסי, דאמר שבמשנה ששנינו שכותבין ללוה אף שאין מלוה עמו, מדובר בשטרי אקנייתא, מוקי לה (יעמיד את משנתנו) בשטרי דלאו אקנייתא, וכדאמרינן, שלכן לא יחזיר, כיון שחוששין שקרה המקרה וכתבו ללוה שלא בשעת ההלואה, ויטרוף מלקוחות שלא כדין.
אלא לאביי, דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, מאי איכא למימר? למה המוצא שטרות לא יחזירם למלוה, הרי הלוה מודה שלוה ממנו, ואם יטרוף לקוחות מזמן הכתיבה - בדין יטרוף!?
אמר לך אביי: במתניתין היינו טעמא שלא יחזיר, משום דחייש לפרעון ולקנוניא. דהיינו, שחוששין שמא פרע כבר הלוה את חובו, וקיבל את השטר מהמלוה, וממנו נפל השטר. ומה שהוא מודה ואומר שלא פרע את החוב, קנוניא של רמאות היא בינו לבין המלוה, כדי שיטרוף המלוה קרקעות מלקוחות שקנו מהלוה שלא באחריות, ויחלקו אותן ביניהם.
ומקשינן: ולשמואל, דאמר שלא חיישינן לפרעון ולקנוניא, שכך אמר שמואל לקמן (ט"ז ע"ב): המוצא שטר הקנאה בשוק, יחזיר לבעלים, ואין חוששין לפרעון.
והטעם, משום שכשהלוה פורע את חובו למלוה, מיד כשהוא מקבל את השטר מהמלוה, הוא קורעו, ולכן אין חשש שממנו נפל השטר, מאי איכא למימר, כיצד יתבארו דברי משנתנו?  18 

 18.  הקשה בתוס' הרא"ש, הרי עדיין שייך חשש קנוניא, שמא בשעת הפרעון עשו הלוה והמלוה קנוניא, שיניח הלוה את השטר ביד המלוה, כדי שיטרוף בו לקוחות, ואחר כך יחלקו ביניהם! ותירץ, שאין לחוש לכך, כי מסתבר שהלוה חושש להניח שטרו ביד המלוה, שמא יחזור ויתבע ממנו את חובו.
הניחא אי סבר לה שמואל כרב אסי, דאמר שדווקא בשטרי הקנאה כותבין שטר ללוה בלא המלוה, מוקי מתניתין בשטרי דלאו הקנאה. ואף שאין כותבין שטר ללוה בלא המלוה, חוששין שמא בכל זאת קרה שכתב ללות בניסן, ולא לוה עד תשרי.
אלא אי סבר כאביי, דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, מאי איכא למימר? למה לא יחזיר המוצא את השטר למלוה?  19 

 19.  הקשה רש"י, איך אפשר לומר ששמואל סובר כאביי, הרי שמואל אומר לקמן שהמוצא שטר הקנאה בשוק - יחזיר. ואילו לאביי אין חילוק בין שטר הקנאה לשאר שטרות, שהרי עדיו בחתומיו זכין לו, ואם כן, לעולם יחזיר, הואיל ושמואל אינו חושש לפרעון! ותירץ, שהרי מודה אביי היכא דלא אתי שטרא ליד הזוכה, שאין אומרים עדיו בחתומיו זכין לו. ואם כן, המוצא שטר בשוק אינו יכול להחזירו למלוה (כשאין הלוה מודה), שהרי יתכן שכתבו הלוה ע"מ ללוות, ונמלך ולא לוה כלל. ורק שטר הקנאה יחזיר, לפי ששעבד עצמו אף אם לא ילוה כלל.
ומתרצינן: שמואל מוקי למתניתין כשאין החייב מודה. דהיינו, שטוען הלוה שהשטר מזוייף, ולא הוא כתבו  20 . ולכן לא יחזירנו מוצאו למלוה.

 20.  ואין לומר שיתקיים השטר בחותמיו, שכיון שנפל, אירעה בו ריעותא, שמסתבר שמפני שהוא פסול לא נזהר בו בעליו, ולכן מאמינים ללוה. רש"י. ועיי' בתוס' להלן (ע"ב, ד"ה הא קאמר) שכתבו, שאף שהעדים מעידים שזו חתימתם, חיישינן שמא השטר מזוייף כל כך טוב, עד שהעדים עצמם טועים בחתימתן.
ומקשינן: אי הכי, שמדובר שאין הלוה מודה בהלואה, כי אין בהן בשטרות אחריות נכסים - אמאי יחזיר למלוה? נהי דכשאין בהם אחריות נכסים לא גבי מן משעבדי, הרי מבני חרי מגבי גבי (מנכסים בני חורין, דהיינו, מה שברשות הלוה, גובה), והלא הלוה טוען שלא לוה כלל!
ומבארינן: שמואל לטעמיה (לשיטתו במקום אחר). דאמר שמואל, אומר היה רבי מאיר: שטר חוב שאין בו אחריות נכסים, אין גובה בו המלוה כלל. לא ממשעבדי - ולא מבני חרי. שלשטר כזה אין דין שטר כלל, והרי זה כמלוה על פה שאין עליו עדים  21 . ולכן יכול המוצא להחזירו למלוה, שהרי אינו יכול לגבות על פיו כלל.

 21.  ביארו הראשונים, לפי שמעיקר הדין, אין עדים יכולים לשלוח עדותן לבית דין, משום שנאמר "מפיהם", ודרשינן: ולא מפי כתבם. וחידוש הוא שנתחדש בשטר, שעדותן של העדים החתומין בשטר, מתקבלת כעדות גמורה. והיינו דווקא בשטר גמור. אבל בשטר שאין בו שעבוד נכסים, שסובר רבי מאיר אליבא דשמואל שאין לו תורת שטר כלל, נשארת עדות העדים שבשטר כסתם עדות שבכתב, ואין מקבלין אותה משום "מפיהם ולא מפי כתבם". ולכן אי אפשר לגבות עפ"י עדות זו אפילו מבני חורין.
ותמהינן: וכי מאחר שאינו גובה בו כלל, אמאי יחזיר את השטר? מה יעשה בו המלוה?
אמר רבי נתן בר אושעיא: אמנם אין המלוה יכול להשתמש בשטר בתורת שטר חוב, אלא שמכל מקום יחזירנו המוצא כפיסת נייר בעלמא, כדי לצור (לכרוך) אותו על פי צלוחיתו (בקבוקו) של מלוה.
ומקשינן: ונהדריה להו (ונחזיר את השטר) ללוה, כדי לצור על פי צלוחיתו של לוה!

דרשני המקוצר[עריכה]