פרשני:בבלי:בבא מציעא כ ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא כ ב

חברותא[עריכה]

כי חיישינן חוששים לשני שוירי, כי אולי יש עוד עיר בשם שוירי שלא ידוע לנו, והשטר נפל כאן משליח אחר שהגיע משם.
אמר ליה רב חסדא לרבה: פוק עיין, צא ובדוק הלכה זו, דלאורתא בעי לה רב הונא מינך, כי בערב ישאל אותך רב הונא בנידון זה.
נפק דק ואשכח, יצא רב חסדא חפש ומצא ראיה מהמשנה דתנן במשנתינו: כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר. משמע מהמשנה שאם לא ידוע על עיר אחרת ואדם נוסף ששמו כשם המופיע בשטר אין חוששים לכך, ומחזירים את השטר.
אמר ליה רב עמרם לרבה: היכי פשיט מר איסורא מממונא? כיצד הוכיח רבה הלכה לגבי שטר של איסור ממשנה המדברת על שטר של ממון? הרי באיסור אפשר שיש להחמיר יותר מממון.
אמר ליה רבה לרב עמרם: תרדא! משועמם (עצלן)!
הרי שטרי חליצה ומיאונין תנן שנינו במשנתינו, והם שטרי איסורין, ומכך שכתוב במשנה שגם שטרות אלו יחזיר, יש להוכיח שאף שטרי איסורין יחזיר  11 .

 11.  בהגהות פורת יוסף העיר, לפי מה שפירשו התוספות כי רב עמרם לא הקשה על כל איסורים, אלא רק על איסור אשת איש החמור, אם כן מה תירץ לו רבה ששטרי חליצה ומיאונין תנן. ותירץ, כי כוונת רבה היא שכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר כולל הכל, גם גט, והוכיח את זה ממה שנקטו במשנה גם איסורים כחליצה ומיאונים. ובחידושי רבי עקיבא איגר כתב, שתוספות סוברים כי חומר יבמה לשוק הוא כענין ערוה וחמור משאר איסורים. ובפני יהושע תירץ, שזו היתה תמיהת רב עמרם, שאיסור אשת איש החמור אין ללמוד מממון, וכל שכן שאין ללמוד משאר איסורים שהם יותר קלים מממון, לענין שהולכים בהם אחר הרוב, ורבה סבר שאין לחלק בין גיטין לחליצה לענין חשש של שני שוירי.
פקע ארזא דבי רב, נשבר העמוד שבית המדרש נשען עליו, ובית המדרש שבו דנו בהלכה זו קרס.
מר רבה אמר: משום לתאי דידי פקע, בגלל מזלי קרס בית המדרש, שקינא על שגדפת אותי.
ומר רב עמרם אמר: משום לתאי דידי פקע, בגלל מזלי קרס בית המדרש, שהשבת על דברי לביישני בבית המדרש.
שנינו במשנה: מצא שטרות בחפיסה או בדלוסקמא, ויש סימנים בכלים הללו, הרי זה יחזיר למי שיאמר את סימני החפיסה או הדלוסקמא.
מאי חפיסה?
אמר רבה בר בר חנה: חמת קטנה, נוד קטן מעור העשוי ליין.
מאי דלוסקמא?
אמר רבה בר שמואל: טליקא דסבי, ארנק שהזקנים מצניעים בה את כלי תשמישן, שלא יצטרכו לחפש אחריהם.
שנינו במשנה: אם מצא תכריך של שטרות - שטרות הכרוכים זה בזה, או אגודה של שטרות - שטרות המונחים זה על זה וקשורים ביחד, ויש סימן בצורת הכריכה של השטרות או במניינם באגודה. הרי זה יחזיר למביא סימן.
תנו רבנן בברייתא: כמה הוא מנין השטרות שצריך שיהיו כרוכים זה בזה כדי שיחשב תכריך של שטרות שיש בהם סימן?
שלשה שטרות כרוכין זה בזה. וזהו הסימן שהבעלים נותנים בהם. שהמוצא יכריז: שטרות מצאתי, ונותן הסימן יאמר: שלי הם, והסימן שיש לי הוא, שהיו שלושה שטרות כרוכין זה בזה.
כי אין דרך העולם לכרוך את השטרות זה בזה, ולכן זה נחשב סימן, שהשטרות שייכים לאותו אחד שאבד לו מנין זה של שטרות שהיו כרוכים באופן שהוא מצאם.
וכמה היא מנין השטרות שצריך שיהיו קשורים יחד כדי שתחשב אגודה של שטרות שיש בהם סימן?
שלשה שטרות קשורין זה בזה. ואם אדם מסר סימן זה, שאבדו לו שלשה שטרות שהיו קשורים זה בזה, נחשב סימן ומחזיר לו את השטרות.
שמעת מינה מוכח מברייתא זו - כי קשר נחשב סימן, ואף על פי שכולם רגילים לקשור את שטרותיהם זה בזה, מכל מקום יש קשרים שאינם דומים זה לזה, וכשאומר כיצד הקשר היה עשוי, הרי זה סימן שהשטרות אבדו ממנו.
אם כן יש לפשוט מכאן לגבי אבידה שצורת הקשר מהווה סימן  12 .

 12.  לפי המסקנא שיש כאן מנין שהוא סימן, קשה איך מוכיח שקשר הוא סימן. וביארו המהרש"א והמהר"ם שיף, כי המוכיח שקשר סימן, לא העלה בדעתו שהמוצא אינו מכריז את מנין השטרות שמצא, והמנין הוא סימן, ועל כרחך שמחזירים לו בסימן הקשר. ובפני יהושע כתב, שפשטות לשון המשנה משמע שכריכה עצמה היא הסימן, ולא המנין, שהרי לא הזכיר בפירוש ג' שטרות, ועל כן הוכיח שאם הכריכה היא הסימן הרי באגודה הקשר הוא הסימן. ובש"ך כתב, שהראיה היא מתוך שנקט במשנה שניהם, תכריך ואגודה, ואם הסימן הוא המנין לא היה לו לתנא לשנות אלא אחד מהם, אלא ודאי שהקשר הוא סימן, ונקט תכריך ואגודה להשמיענו שמחזירים על ידי איזה סימן שנתן, אם כריכה אם קשר ואם מנין.
ודחינן: אין לפשוט מכאן, שהרי הא תני רבי חייא לגרוס בברייתא: כיצד היא אגודה של שטרות שיש בהם סימן, היינו שלשה שטרות כרוכין זה בזה! וכריכה נחשבת סימן, כי דרך העולם לכרוך כל שטר לעצמו ואז קושרים את כולם יחד, ואילו זה כרך את שלשתן יחד.
ומקשינן: אי הכי, אם אגודה של שטרות הכוונה לשטרות הכרוכים זה בזה ולא קשורים זה בזה, אם כן היינו תכריך של שטרות, ומה ההבדל בין תכריך לאגודה?
ומתרצינן: תכריך - היינו שהיה כל חד וחד מהשטרות כרוך בראשה דחבריה בראשו של חבירו, שגלל שטר אחד ועליו גלל עוד שטר, ועל שניהם גלל את השלישי.
ואילו אגודה - היינו דרמו אהדדי שהשטרות היו מונחים זה על זה בערימה, וכרוכות - שגללם יחד באופן זה.
מאי מכריז המוצא? אם הוא מכריז מנין, שמצא שלושה שטרות, וזה בא ואומר סימן שהיו כרוכים יחד.
אם כן מאי אריא תלתא? מדוע צריך שיהיו לפחות שלושה שטרות, כי כיון שבעל הסימן אינו צריך לומר את מנין השטרות אלא רק שהיו כרוכים זה בזה, אם כן אפילו תרין נמי שני שטרות גם כן יכול לתת סימן זה שהיו כרוכים זה בזה.
אלא יש לומר שהמוצא מכריז כדאמר רבינא לקמן בפרק אלו מציאות (כה א): טבעא מכריז, מטבעות מצאתי, ובעל הסימן צריך לומר את מנינם, הכא נמי יש לומר אצלנו: שטרי מכריז, שמכריז: שטרות מצאתי ואינו אומר את מנינם, שזהו חלק מהסימן  13 , ולכן דווקא אם מצא שלשה שטרות יש סימן במנין, אבל אם מצא רק שנים, המנין אינו נחשב סימן כי מיעוט רבים שנים, וכולם יודעים שמצא לכל הפחות שנים.

 13.  רש"י פירש שצריך לומר גם את מנינם וגם שהיו כרוכים זה בזה. ולכאורה קשה מדוע הצריך רש"י שיתן שני סימנים, מנין וכריכה, והרי מנין לחוד הוא סימן, וגם כריכה לחוד. וביאר המהר"ם שיף, שרש"י כתב זאת לרווחא דמילתא, שלא נפשוט מכאן לא מנין ולא כריכה. ובקצות החושן (סה יא) פירש, כי בדווקא נקט רש"י שני סימנים, לפי שבסימן שאינו מובהק אין מחזירים אלא מתקנת חכמים, ובשטרות שלא שייך טעם התקנה כמבואר לקמן (כז ב), אין מחזירים אלא בסימן מובהק, ושני סימנים אמצעיים הם כסימן מובהק. ובמהרש"ל פירש, שהצריך רש"י שיאמר שני הסימנים לפי שיש כאן ב' סימנים, ואם יאמר רק סימן אחד ואינו יודע מהשני, זו ריעותא, ואומרים אנו שמאיש אחר נפל, אבל אם אין במציאות רק סימן אחד, מנין או כריכה, מחזירים בכל אחד מהם. הרא"ש פירש שמחזירים על ידי סימן המנין לחוד, אך צריך כרוכים כדי שיוכל לתת סימן במנין, שאם לא היו כרוכים, מתייאש המלוה, כי חושש שמא לא נפלו כאחד. וכתב המהרש"א כי רש"י סובר כהרא"ש.
שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד הלוה משלשה - מי שמצא שלושה שטרות של לווה אחד, שלוה משלושה מלווים שונים, שכל שטר הוא ממלווה אחר, יחזיר את השטרות ללוה, שוודאי ממנו נפלו.
דאי סלקא דעתך דמלוין נינהו, כי אם יעלה בדעתך לומר שהשטרות היו אצל המלוין, קשה מאי בעו גבי הדדי? היאך נזדמנו שטרות ממלווים שונים למקום אחד?!
ומקשינן: מדוע אין חוששים דלמא לקיומינהו אזלי? שמא הביאו המלווים את השטרות לסופר הדיינים הכותב "הנפק" (שבית דין בדקו את השטר וחקרו ועמדו על אמיתת הדבר שכל הכתוב בשטר אמת) לכל השטרות, וכך נזדמנו שטרות ממלווים שונים למקום אחד?
ומתרצינן: מדובר במצא שטרות דמקיימי שהיו כבר מקויימים ב"הנפק".
ומקשינן: דלמא מידא דספרא נפיל? שמא מידי סופר הדיינים נפל, לאחר שקיימם?
ומתרצינן: לא משהי איניש קיומיה בידא דספרא, אדם לא משאיר שטר מקויים בידי הסופר, אלא מיד נוטלו ממנו.
ולכן אם מצא שלשה שטרות מקויימים של שלשה מלווים שונים, יחזירם ללווה, כי ודאי ממנו נפל  14 .

 14.  בהגהות חוות יאיר על הרי"ף הקשה, כמו שיש לחוש שנפל מהם בהליכתם יחד, כן נחוש שנטלו לאחר הקיום ונפל מהם בחזרתם יחד. בשיטה מקובצת בשם הגליון פירש, שהרגילות היא שהולכים יחד ונותנים ביד אחד מהם כשהולכים להביאם לסופר או ביד הסופר, אבל לאחר שנתקיימו אין ממתינים זה לזה, אלא כל אחד כשנתקיים שטרו שב לביתו. המהר"ם שיף פירש, שהחשש קודם הקיום אינו בהליכתם, אלא שמא מידו של הסופר נפלו קודם הקיום. והב"ח (סה יב) פירש, כי הקושיה השניה "ודלמא מידא דספרא נפל" הכוונה, לאחר הקיום, שמסרו הדיינים השטרות לידו כדי שיחזירם לבעליהם.
שנינו במשנה: אם מצא שלושה שטרות של שלשה שלוו מאחד יחזיר למלוה.
דאי סלקא דעתך דלוין נינהו כי אם יעלה בדעתך לומר שהשטרות היו בידי הלווין, קשה מאי בעו גבי הדדי? היאך נזדמנו שטרות מלווין שונים למקום אחד?! ומקשינן: דלמא למכתבנהו אזלי? שמא הלכו הלווין לסופר לכתוב שטר הלואה, ומן הסופר נפל, ומעולם לא לוו?
ומתרצינן: מדובר דכתיבי בתלת ידי ספרי, שהשטרות היו כתובים כל אחד בכתב יד של סופר אחר, ולכן אין לחשוש שמא מן הסופר נפלו  15 .

 15.  המהרש"א והמהר"ם שיף הקשו, מדוע לא תירצו בגמרא כמו שתירצו למעלה, שהשטרות מקויימים ובודאי מן המלוה נפלו, שהלוה אינו מקיים את שטרו. ותירץ המהרש"א, כי הגמרא רוצה להעמיד באופן אפילו בשטר לא מקויים מחזירים למלוה. וברעק"א תירץ, שהגמרא רוצה להעמיד משנתינו אפילו לזה שאינו חושש לפרעון, ולדבריו מחזירים שטר מקויים למלוה אפילו בלוה ומלוה אחד, ואולם למה שאנו פוסקים כשמואל וחוששים לפרעון, אפשר להעמיד בשטר מקויים ואז אין צורך לתלת ידי דספרי.
ומקשינן: ודלמא לקיומינהו אזלי? ושמא אחרי שכתבו את השטר קודם שלוו בו, הלכו לסופר הדיינים הכותב הנפק לכל השטרות, וממנו נפל?
ומתרצינן: מלוה מקיים שטריה, לוה לא מקיים שטריה, ולכן אם נמצאו כל השטרות יחד, סימן שנפלו מיד המלווה.
אם יש עמהן סמפונות אם מצא אדם סמפון  16  בין שטרותיו, היינו שובר שאחד משטרותיו נפרע, יעשה מה שבסמפונות, יקיים מה שכתוב בסמפון, שהשטר הוא בחזקת פרוע, ואף על פי שראוי היה שובר זה להיות ביד הלווה ולא ביד המלוה, מכל מקום אנו אומרים, כי אולי האמין הלווה למלוה ואמר שיקבל ממנו את השובר למחר ושכח.

 16.  "סמפון" - שובר המבטל שטר, וכל דבר המבטל דבר קרוי סמפון שלו, כמו שאמרו (בקדושין י ב) גבי קידושי אשה ומכירת עבד, שהמום נקרא סמפון, לפי שהוא מבטל את המקח. רש"י.
אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: סמפון - שובר המבטל שטר, היוצא מתחת ידי מלוה, שהשובר מונח בידו, ולא ביד הלווה.
אף על פי שכתוב בכתב ידו של המלווה - שובר זה אינו אלא כמשחק, ופסול  17 .

 17.  הפני יהושע הקשה, מה חידוש השמיענו רב, הרי משנה היא (יח א) "מצא שוברין לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם". ותירץ, כי מהמשנה הייתי אומר כיון שנפל הורע, ולפיכך חוששים שמא נמלך, אבל בנמצא ביד המלוה הרי הוא קיים, וחידש רב שאפילו ביד המלוה אינו אלא כמשחק ופסול.
לא מבעיא לא הוצרכו לחדש שהשובר פסול, אם כתוב בכתב יד סופר, דאיכא למימר ספרא אתרמי ליה וכתב, כי יש לומר שהסופר הכין את השובר לפני הפרעון, כדי שאם יבוא בעל החוב לפרוע את השטר ולמלווה אין באותה עת את השטר, שיוכל לתת לו שובר כדי שהבעל חוב יפרע לו.
אלא אפילו אם השובר כתוב בכתב ידו של המלוה - פסול, אם הוא נמצא בידי המלוה, ואין לומר, כי אם יודע לכתוב, מדוע היה לו למהר ולכתוב שובר קודם הפרעון.
כי יש לומר, סבר המלוה: דלמא מתרמי ואתי בין השמשות, וקא פרע לי, שמא ימצא ויבוא בעל החוב לפרוע את חובו בין השמשות, דאי לא יהיבנא ליה לא יהיב לי זוזי, שאם לא אתן לו שובר, לא יתן לי את מעות החוב. לכן אכתוב אנא, אכתוב אני עכשיו את השובר, דכי אייתי לי זוזי - אתן ליה, שכאשר יביא לי את מעות החוב, אוכל לתת לו מיד את השובר.
ומקשינן: על דברי רב שאמר כי שובר הנמצא בידי המלוה, אינו כלום. והרי תנן במשנתינו: אם יש עמהן סמפונות - אם מצא אדם סמפון בין שטרותיו, (ומדובר במלוה, שהרי שטרות הלואה נמצאים בידי המלוה) יעשה מה שבסמפונות - יקיים מה שכתוב בסמפון, שהשטר הוא בחזקת פרוע! אם כן מבואר במשנה, שהסמפון כשר גם אם הוא נמצא בידי המלוה.
ומתרצינן: במשנתינו מדובר כדאמר רב ספרא לקמן: שנמצא השטר בין שטרות קרועין, הכא נמי יש לומר במשנתינו כי מדובר: שמצאו השטר שעליו כתוב השובר בין שטרות קרועין, ואותו שטר לא היה קרוע.
ולפיכך סומכים על השובר, כי מקום השטר מוכיח על השובר שהוא אמת, כי אם השטר לא נפרע עדיין, לא היה שם אותו אצל השטרות הקרועים. ולכן יש לומר שהחוב נפרע, והשובר באמת היה צריך להיות בידי הלווה ולא בידי המלוה, אלא שהלווה שכח אותו ביד המלוה, ולכן נתנו המלוה בין השטרות שאינו צריך כבר.
כי אם יעלה בדעתך לומר שהמלוה כתבו כדי שיהיה מוכן לו כשירצה הלוה לפורעו, אם כן לא היה נותנו עם שטרות אלו שאינו צריך אותם יותר  18 .

 18.  הש"ך (סה נח) כתב, כי לפי מה שפירשו את המשנה שמדובר בנמצא בין שטרות קרועים, אפילו אם טוען המלוה ברי שלא נפרע, השטר בטל, כיון שיש שובר וגם מונח בין שטרות קרועים. ואם יש למלוה מיגו, וכגון שמפיו אנו יודעים שנמצא בין שטרות קרועים, מסתפק התומים (סה עה) אם מועיל המיגו, כי אולי הוא נחשב כמיגו להוציא.
תא שמע להקשות על רב הסובר כי שובר הנמצא ביד המלוה פסול, ממה ששנינו בבבא בתרא (קעב א): נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע - מי שהלוה כסף לשני יוסף בן שמעון, ויש לו שני שטרות, ונמצא בידו שובר שהיה כתוב בו, כי השטר של יוסף בן שמעון פרוע, ואינו יודע על איזה שטר מדובר.
הדין: שטרות שניהם פרועין! כי כל אחד מהלווין יכול לומר: על חוב שלי נכתב השובר. (ומדובר באופן שבשטר כתבו את שם הסב וכך מבורר עבור איזה יוסף בן שמעון נכתב השטר, ולכן בלא השובר יכול לגבות את החוב, אבל בשובר לא היה כתוב את שם הסב, ולכן אין יודעים על איזה שטר נכתב  19 ).

 19.  כך ביאר רבי אושעיא בגמרא שם, ולפי דבריו מתבארים דברי הגמרא כאן, עיין בראשונים כאן.
אם כן מוכח מהמשנה שם, כי שובר היוצא מיד המלוה הרי הוא כשר, וקשה על דברי רב.
ומתרצינן: כדאמר רב ספרא לקמן: שנמצא השטר בין שטרות קרועין, הכא נמי יש לומר במשנה שם כי מדובר: שנמצא שני השטרות בין שטרות קרועין, ואותם שני שטרות לא היו קרועים, ולפיכך סומכים על השובר, כי מקום השטרות מוכיח על השובר שהוא אמת, כי אם השטר שעליו נכתב השובר לא נפרע עדיין, לא היה שם אותו אצל השטרות הקרועים.
וכל אחד מהלווין טוען שהשובר נכתב על השטר שלו, וכיון שהמלוה לא יכול להוכיח עבור מי מהם נכתב השובר, אינו יכול לגבות מאף אחד מהם את החוב.
תא שמע:
שנינו בשבועות (מה א): יתומים הבאים להיפרע מן היתומים, וכגון שהיתומים הנתבעים לפרוע חוב אביהם אומרים: אין אנו יודעים אם פרע אבינו את החוב, לא יפרעו אלא בשבועה. וכיצד היתומים נשבעים? שבועה שלא פקדנו אבא, שלא ציוונו אבינו בשעת מיתתו, ושלא אמר לנו אבא לפני כן בחייו, ושלא מצאנו בין שטרותיו של אבא שובר ששטר זה פרוע!
משמע שאם מצאו שובר בין שטרותיו של אבא (שהיה המלוה), סומכים על השובר, וקשה על רב שאמר כי אין סומכים על שובר הנמצא ביד המלוה.
אמר רב ספרא: מדובר שם שנמצא שטר החוב בין שטרות קרועין, ואותו שטר לא היה קרוע, ולפיכך אם מצאו שובר על שטר זה, סומכים על השובר, כי מקום השטר מוכיח על השובר שהוא אמת.
תא שמע:
שנינו בתוספתא (ב"מ א יג): סמפון שובר שיש עליו עדים והמלוה מכחישו ואומר לא נפרעתי, ומוכיח שלא נפרע עדיין, שהרי השובר נמצא אצלו.
הדין: יתקיים השובר בחותמיו! שאם החותמים מעידים שחתמו על השובר, המלוה אינו נאמן, אבל כל זמן שאינו מקיים את השובר, נאמן המלוה, שהרי הוא זה שמוציא את השובר והוא הרי טוען שהשובר פסול.
מוכח משם כי שובר מקויים אפילו אם הוא בידי המלוה - כשר. וקשה על רב שאמר כי שובר הנמצא בידי המלוה פסול.

דרשני המקוצר[עריכה]