פרשני:בבלי:בבא מציעא נד א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא נד א

חברותא[עריכה]

אמר אחד הרי עלי בעשרים ואחד,  הבעלים נותנין על כרחן עשרים ושש.
כיון שאי אפשר לתת לזה בעשרים ואחת, שנמצא ההקדש נפסד בארבעה סלעים שהיה על הבעלים להוסיף בחומשן.
ומאידך, אי אפשר לפחות לבעלים מהקרן ששמאה אדם אחר.
לכן, נותים עשרים ואחד עבור הקרן כפי ששמאה האחר, ועוד חמשה עבור החומש מהקרן כפי ששמאה הוא.
וכן אם אמר עשרים ושנים, הבעלים נותנין עשרים ושבע.
בעשרים ושלש, הבעלים נותנין עשרים ושמונה.
בעשרים וארבע, הבעלים נותנין עשרים ות שע.
עשרים וחמש, הבעלים נותנין שלשים.
לפי שאין מוסיפין חומש על עילוי של זה, אלא החומש נמדד לפי מה ששמו הם בתחילה. דהיינו חומש מעשרים".
ואם אמר - בעשרים ושש, אין כופין את הבעלים לפדותו. וזכה בו.
על כל פנים שמע מינה מדקתני חומש על עשרים סלעים חמשה סלעים, הרי חומשא מלבר.
ומסקינן: אכן שמע מינה  83 .

 83.  לכאורה קשה, הרי משנה מפורשת היא, וכי המקשן לא ידע את המשנה? וצריך לומר, דאכן ידע, אלא הסתפק שמא רק בהקדש הוי חומשא מלבר, אבל במעשר חומשא מלגיו. ופשטינן ליה, שאין לחלק בין הקדש למעשר לענין חומש. וגילוי מילתא בעלמא הוא שלשון חומש האמור בתורה היינו חומש בלבר. (על פי הפני יהושע).
ברם, לפי האמת נדון זה תלוי במחלוקת תנאים:
כתנאי. נאמר בתורה (ויקרא כז כז) "ואם בבהמה הטמאה, ופדה בערכך, ויסף חמישיתו עליו".
ודרשינן: שיהא הוא וחומשו חמשה. דהיינו חומשא מלבר. דברי רבי יאשיה.
אך רבי יונתן אומר: "חמישיתו" - חומשו של קרן. דהיינו חומשא מלגיו.
נידון נוסף בהלכות חומש:
איבעיא להו: חומש מעכב או אינו מעכב? כלומר, אם פדה את המעשר ולא הוסיף חומש, האם מותר לו לאכול את המעשר חוץ לחומת ירושלים, או עליו להמתין עד שיתן את החומש.
וצדדי הספק: האם ארבעה בארבעה פריק, (ארבעה זוזים פדו את המעשר שכנגדם), ואכנפשיה (מאליו, ואינו בכלל הפדיון) מוסיף חומש, ולפי צד זה - אלמא חומש לא מעכב.
או דלמא גזירת הכתוב דארבעה בחמשה פריק, ואין מעשר שוה ארבעה נפדה בפחות מחמשה. ולפי צד זה - חומש מעכב  84 .

 84.  הקשו התוספות, והרי הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, ומסתמא הוא הדין במעשר? ותרצו, דודאי אם אמר "הוא וחומשו מחוללים על פרוטה" מועיל. אבל אם לא הזכיר את החומש בהדיא לא מהני. והקשו האחרונים, כיצד יכול לחלל אותו ואת חומשו על פרוטה, הרי יוצא שהמעשר עצמו נפדה על פחות משוה פרוטה? אמנם עיין בתוספות (גיטין סה א ד"ה ואמה) - שפודהו על פרוטה וחומשה. ועיין בקהלות יעקב, דהתוספות דידן סברו, שאם בסך הכל יחלל על פרוטה שלמה שפיר דמי.
אמר רבינא: תא שמע, שנינו בברייתא: הדמאי (מעשר שני של דמאי, שתקנו חכמים להפריש מתבואה הלקוחה מעם הארץ), אין לו חומש (אינו צריך להוסיף חומש כשפודהו), ואין לו ביעור (אינו צריך לבערו בשנה השלישית, כשאר מעשרות, שנצטוו לבערם בשנה השלישית, כאמור (דברים יד - כח) - "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך").
מדייקת הגמרא: חומש אין לו, הא קרן יש לו. כלומר, אם בא לפדותו חייב לתת כשויו.
מאי טעמא? קרן דמעכב בפדיון מעשר דאורייתא, איתא בפדיון מעשר דרבנן, אך חומש דלא מעכב בדאורייתא ליתא בדרבנן  85 .

 85.  מבואר לכאורה, דבמעשר דרבנן אין מוסיפין חומש. ולכאורה קשה, לדעת הראב"ד (הובא לעיל) שמעשר פחות משוה פרוטה אינו חייב אלא מדרבנן, מדוע כשפודהו על מעות הראשונות (כחזקיה), אמרינן "הוא וחומשו מחוללים על מעות הראשונות"? ועיין בריטב"א, כיון שממילא מחלל על מעות הראשונות ואין כאן שום הוצאה יתירה, אומר "הוא וחומשו". ובחידושי רבי מאיר שמחה כתב, שכאשר מחלל על המעות הראשונות, מצטרפים החילולים יחד, והרי כעת יש בו שוה פרוטה. ולכן חייב לומר "הוא וחומשו".
וקא משמע לן שחומש אינו מעכב.
ודנה הגמרא: לימא ספק זה, כמחלוקת התנאים המובאת להלן:
שנינו בתוספתא (מעשר שני פרק ד הל ד): מי שהיה בידו פירות מעשר שני, ובא לפדותם, ולאוכלם מחוץ לחומות ירושלים, ונתן את הקרן ולא נתן את החומש,
רבי אליעזר אומר: יאכל.
רבי יהושע אומר: לא יאכל.
אמר רבי: נראין דברי רבי אליעזר בשבת, דמפני כבוד השבת לא יעכב מלאוכלם עד שיתן את החומש.
ודברי רבי יהושע, בחול. גזירת חכמים שלא יאכלם עד שיתן את החומש. שמא יפשע וישכח להוסיף את החומש.
והוינן בה: מדאמר רבי, "נראין דברי רבי אליעזר בשבת", משמע מכלל דבריו, דפליגי אפילו בחול. ולדעת רבי אליעזר מותר לאוכלו בלא חומש גם בחול.
וכן מדאמר "נראין דברי רבי יהושע בחול", מכלל דפליגי אפילו בשבת. ולדעת רבי יהושע, אסור לאוכלו אף בשבת.
מאי לאו בהא סברא קמיפלגי, דרבי אליעזר סבר - חומש לא מעכב. ד"ארבעה בארבעה פריק, ואכנפשיה מוסיף חומש", כדלעיל.
ורבי יהושע סבר - חומש מעכב. ד"ארבעה בחמשה פריק".
ודחינן: אמר רב פפא, לא! דכולי עלמא סברי "חומש לא מעכב", מעיקר הדין.
והכא, בסברת "חיישינן לפשיעותא" קמיפ לגי.
מר סבר, חיישינן לפשיעותא. שמא יפשע ולא ישלם את החומש. ולכן גזרו עליו שלא יאכל עד שיוסיף חומש  86 .

 86.  בגידולי שמואל כתב, שאם הטעם משום "חיישינן לפשיעותא", הוי המעשר מחולל, ויכול למוכרו, או ליתנו במתנה, ורק באכילה אסור משום חשש פשיעותא.
ומר סבר: לא חיישינן לפשיעותא.
אמר רבי יוחנן: אף על פי שנחלקו במעשר, הכל מודים בהקדש שחיללו ולא הוסיף חומש, שהפדיון חל.
ולא חיישינן לפשיעותא, הואיל וגזברין תובעין אותו לשלם את החומש בשוק  87 .

 87.  דוקא בשוק, אבל לביתו אסור להכנס ולתובעו. כמו במלוה שאסור לו להכנס לבית הלוה. רש"ש. אך בהגהות טל תורה כתב - דבהקדש ליכא איסורא להכנס לביתו. ומאי דאמרינן - "בשוק", אורחא דמילתא נקט.
ומקשינן: וכי בהקדש לא פליגי?!
והתניא - "נתן את הקרן ולא נתן לו את החומש, רבי אליעזר אומר: חילל.
וחכמים אומרים: לא חילל.
אמר רבי: נראין דברי רבי אליעזר בהקדש, ודברי חכמים במעשר".
ומדייקינן: מדאמר רבי "נראין דברי רבי אליעזר בהקדש", מכלל, דפליג אפילו במעשר.
וכן מדקאמר "נראין דברי חכמים במעשר", מכלל, דאינהו פליגי אפילו בהקדש.
ולא כדברי רבי יוחנן, דבהקדש לא נחלקו.
ומסקינן: אלא אי אתמר הכי אתמר (אם נאמרו דברי רבי יוחנן, כך נאמרו):
אמר רבי יוחנן, הכל מודים בשבת, בהקדש, שאם חילל ולא הוסיף חומש, מותר לאוכלו.
מאי טעמא: חדא, דכתיב "וקראת לשבת עונג". ועוד - הואיל וגזברין תובעין אותו בשוק  88 .

 88.  "פירוש והני הוו חדא. ועוד דצריכי אהדדי דתרווייהו טעמא בעינן כחדא. דאי משום טעם שבת לחוד, אפילו במעשר נמי. ואי משום טעם גזברים תובעים, אפילו בחול נמי. אלא ודאי כדאמרן". הריטב"א.
אך בימות החול, דליכא סברת "וקראת לשבת עונג", נחלקו רבי אליעזר ורבנן, האם יכול לאוכלו קודם שיתן חומש.
נידון נוסף בדין "חומש":
אמר רמי בר חמא, הרי אמרו - "הקדש אינו מתחלל על הקרקע", משום דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו (דכתיב (ויקרא כז - טו): "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו") ודרשינן, דבעי כסף דוקא, ולא קרקע  89 .

 89.  הקשו התוספות, מה נפשך, אי בעינן כסף דוקא, אם כן גם מטלטלין לא יועילו, ואם נלמד מנזקין ועבד, דדרשינן בהו "ישיב לרבות שוה כסף", אם כן אף קרקע נמי? ותרצו, דדרשינן בכלל ופרט וכלל, "ויסף חמישית" כלל, "כסף" פרט, "והיה לו" חזר וכלל. ואין אתה דן אלא כעין הפרט, דהיינו, דבר המיטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאין מיטלטלין.
אך חומשו, מהו שיתחלל על הקרקע  90 ? וכן יש להסתפק בזר שאכל תרומה בשוגג  91 , שאינה משתלמת במעות, אלא בפירות מן החולין, שראויים להקדישם.

 90.  הקשה התוספות הרא"ש: הרי עיקר קרא נאמר על חומש, ובודאי שאינו נפדה על הקרקע? ותירץ, אע"ג דבהאי קרא דכסף כתיב חומש, מכל מקום "כסף" משמע דאערכך דוקא קאי. ויש לפרש דהכי קאמר קרא, ויסף חמישית מכל דבר, על כסף ערכך.   91.  רש"י. ומדייק המשנה למלך (תרומות י יח), שרק בזר האוכל תרומה בשוגג דהתשלומין הן תרומה, אזי חייב להביא דוקא פירות חולין, אבל האוכל במזיד, אין התשלומין נעשים תרומה, ולכן אינו חייב לתת דוקא פירות, ויכול לשם אף בכסף. אמנם דעת הרמב"ם (שם) דבין שוגג ובין מזיד צריך לשלם בפירות ולא בכסף.
משום דרחמנא אמר (ויקרא כב - יד) - "ואיש כי יאכל קדש בשגגה, ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקדש".
ודרשינן: עליו לתת דבר הראוי להיות קדש. דהיינו פירות חולין  92 .

 92.  רש"י פירש "מן החולין", היינו פירות. ו"שלא מן החולין", היינו מעות. אך הראב"ד פירש "שלא מן החולין" היינו לקט שיכחה ופאה, מעשר ראשון מעשר שני והקדש. וכשיטת רבי מאיר הנזכר במנה בתרומות (פרק ו ה). ועיין בריטב"א, וברש"ש.
אך חומשה, מהו שישתלם שלא מן החולין (אלא במעות או בגדים)?
וכן יש להסתפק במעשר, שאין מתחלל על האסימון (מטבע שאין עליו צורה),
משום דרחמנא אמר (דברים יד כה) "וצרת הכסף בידך", לרבות כל דבר שיש עליו צורה.
אך חומשו, מהו שיתחלל על האסימון?
אתגלגל מלתא, ומטא לקמיה דרבא: אמר להו, אמר קרא (ויקרא כב יד, כד טז, יט, דברים ידכה) "ויסף חמישיתו עליו", לרבות חומשו כמותו.
אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא במסכת תרומות: "הגונב תרומה ולא אכלה, משלם תשלומי כפל דמי תרומה. כלומר, מלבד התרומה שחוזרת בעין  93 , מוסיף עוד תשלום כפל, מעות, כדמי התרומה  94 .

 93.  רש"י. ואפשר להעמיד גם כשאינה בעין, כגון שנזרק לים, או נשרף, דמשלם את הקרן כדמי תרומה, ואינו צריך להביא פירות מן החולין. שדין "מן החולין" אינו אלא באוכל תרומה. רש"ש.   94.  דמי תרומה פחותין מדמי החולין, כיון שהתרומה אינה ראויה להאכל אלא לכהנים, ואינה ראויה לו בימי טומאתו, ואם מטמאה אסורה באכילה. לפיכך דמיה מועטין. רש"י. ובדברי רש"י, עיין תוספות יום טוב (תרומות ו ד), ובמל"מ (תרומות י יח).
אך אם אכלה, משלם שני קרנים וחומש. קרן וחומש מן החולין, כלומר - מפירות חולין הראויים להיות תרומה, והקרן הנוספת, הבאה כתשלום כפל - מעות דמי תרומה".

דרשני המקוצר[עריכה]