פרשני:בבלי:בבא מציעא סא א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא סא א

חברותא[עריכה]

אם אינו ענין (מאחר ואינו נצרך) לאיסור נשך להלוואת כסף, שהרי כבר נאמר בו איסור בתחילת הפסוק "לא תשיך לאחיך", תנהו ענין (דרשהו אתה) לריבית כסף.
מעתה יש לנו מקור לאיסור נשך וריבית, בין בהלוואת כסף בין בהלוואת אוכל.
ועדיין אין לי מקור לאיסור נשך אוכל וריבית כסף אלא כלפי האיסור של הלוה, שהרי בו נאמר הפסוק של "נשך כסף, נשך אוכל", כפי שדרשנו כעת.
אבל לגבי האיסור האמור על המלוה, בו מצאנו רק איסור נשך בכסף, וריבית באוכל, מנין שיהיה בו גם איסור נשך באוכל, וגם איסור ריבית בכסף?
נאמר נשך בלוה, "לא תשיך לאחיך נשך", ונאמר נשך במלוה "את כספך לא תתן לו בנשך".
ולומדים אנו בגזירה שוה: מה, כמו "נשך" האמור בלוה, לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל, בין בנשך בין ברבית. לעולם עובר על שני הלאווין, כפי שדרשנו לעיל.
אף "נשך" האמור במלוה, לא תחלוק באיסוריו. אלא לעולם הוא אסור, בין בכסף בין באוכל, בין בנשך בין ברבית.
וממשיך התנא: עד כאן למדנו מקור לאסור ריבית רק בהלוואת כסף ופירות, מנין לרבות כל דבר (כל מינים שבעולם) שהלוואתן בריבית אסורה  5 ?

 5.  והגם כי נתרבה כל דבר באיסור ריבית, שיטת התוספות כאן ועוד ראשונים כי הלוואת קרקע נתמעטה מאיסור ריבית בכלל ופרט וכלל. וכגון המלוה חמש נטיעות עבור שיתן לו עשר נטיעות, מותר מן התורה. ומשמע כי מדרבנן גם הלוואת קרקע אסורה (וכן כתב הר"ן שמדרבנן אסור משום שלא גרע מריבית דברים.) ומבואר בתוספות כאן ובכתובות דף מו עמוד א' כי אם ההלוואה היתה בקרקע והפרעון במטלטלין, או הפוך ההלואה היתה מטלטלין והפרעון קרקע, אזי אסור מן התורה. עוד מיעטו התוס' מכלל ופרט וכלל ריבית שערכה פחות משוה פרוטה. ולענין עבדים ושטרות דנו הפוסקים, ראה בסמ"ע יו"ד סימן קסא סעיף א'.
תלמוד לומר: (שם) "נשך כל דבר אשר ישך". מכאן, שכל דבר ודבר הרי הוא בכלל האיסור של ריבית.
שאלנו לעיל, מנין שגם על המלוה נאמר איסור נוסף של נשך באוכל, ואיסור נוסף של תרבית בכסף כאשר מצינו אצל הלווה? והוצרכנו ללמוד אותו מגזירה שוה.
ורבינא אמר: לאיסורי המלוה, לא נשך באוכל, ולא ריבית בכסף צריכי קרא! אין צורך לו בריבוי מיוחד, היות והכל נשמע מן הפסוק.
כי אמנם אילו היתה התורה כותבת את שני חלקי הפסוק בצורה אחת, כך: "את כספך לא תתן לו בנשך. ואכלך לא תתן במרבית". היה מדוייק מן הכתוב כדקאמרת (כאשר היית סבור), כי "נשך" אמור על כסף דוקא, ואילו "מרבית" אמור על אוכל דוקא. ואם כן, באמת אין לנו מקור לאיסור נשך באוכל ומרבית בכסף.
אך השתא, דכתיב "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" - מאחר ושינתה התורה וכתבה את המילים "נשך ומרבית" בין "את כספך לא תתן", לבין "לא תתן אכלך",
קרי ביה הכי, עליך לדרוש את המקרא לשני הצדדים, ובאופן זה: את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית. - בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. והרי זה כאילו כתוב במפורש נשך ומרבית גם כלפי את כספך לא תתן לו (הלוואת כסף), וגם כלפי לא תתן אכלך (הלוואת פירות).
ומקשינן: והא לשון התנא בברייתא שלעיל הוא כך: "נאמר נשך בלוה ונאמר נשך במלוה" קאמר, מבואר כי הלימוד הוא מגזירה שוה!
ומתרצינן: הכי קאמר, כוונת התנא היא לומר, אילו לא נאמר קרא, וכפי שדרשה רבינא לעיל, אזי הייתי אומר גזירה שוה מלווה למלוה.
אבל עכשיו, שנאמר קרא של "בנשך ובמרבית לא תתן אכלך", כפי שדרש רבינא, גזירה שוה לא צריך.
ומקשינן: אלא גזירה שוה, למה לי?
ומתרצינן: נצרכה הגזירה שוה לענין התוספת של "נשך כל דבר אשר ישך", הנכתב יחד עם איסורי הלוה, שריבינו מזה לעיל, שכל מין ומין הוא בכלל איסור ריבית, ומדלא נכתב ריבוי זה במלוה אלא בלוה, משום כך נצרכה הגזירה שוה ללמד, שגם המלוה עובר באיסור על כל מין ומין.
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא, מדוע צריכה היתה התורה לייחד שלשה לאווין נפרדים על ענין אחד, ואלו הן:
לאו ברבית אל תקח מאתו נשך (ויקרא כה פסוק לו),
לאו בגזל לא תגזול (ויקרא יט פסוק יג),
לאו באונאה לא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה)
הלא הכלל העולה מכל האיסורים האלו הוא, כי נאסר לאדם לחסר את ממון חבירו בכל אופן שהוא! ואם כן יכלה התורה לכתוב רק אחד מהם והשאר יהיו למדים ממנו "במה הצד" ומדוע נצרך לאו מיוחד על כל אחד ואחד?  6 

 6.  א. ומבואר משאלת רבא - כי ניתן ללמוד איסור ריבית מגזל, ובפשטות ניתן להקשות מזה, על שיטת הריטב"א הידועה. שיטת הריטב"א לקמן סה. ובקידושין דף ו. היא; כי כל "ריבית קצוצה" מן התורה חלה ההתחייבות של הריבית, כפי שקצצו ביניהם. רק שאסרה התורה על המלוה לממש את חוב הריבית ולגבות אותו, (וכמו כן אסרה את גוף הקציצה). אך אם גבה את הריבית באיסור, אין הריבית "גזל" בידו, רק מחוייב בחוב חדש להחזיר כפי שיבואר לקמן. ואילו כאן משמע שכל ריבית ניתן ללמוד מגזל? ועיין מחנה אפרים דיני ריבית סימן א' שבאמת נקט כי הריבית היא כגזילה, ולא קנאה המלוה מצד הדין. ולשיטת הריטב"א צריך לומר כי אמנם הריבית לא גזל אך עצם הקציצה "נושכת וגוזלת" את הלוה וזאת היינו למדים לאסור כאשר בגזל ואונאה. ב. ועל מה שמבואר בשאלת רבא וכן בהמשך הגמרא, כי ניתן ללמוד איסור ריבית מגזל ואונאה, צריך להדגיש שהכוונה היא על האיסור של "אל תקח מאתו נשך ותרבית" הנאמר על המלוה, אך האיסור "לא תשיך" הנאמר על הלווה וכמו כן האיסור "לא תשימון עליו נשך" שנאמר על המלוה העדים והערב. כמבואר בסוף הפרק - ודאי לא היה נלמדים מגזל ואונאה כי איסורים אלו לא מפרשת גזילת ממון הם. ומקשה כאן ה"פליתי" קושיא עצומה, הלא הבאנו לעיל הערה 1 דברי הראשונים שפסקו כי "בתר מעיקרא אזלינן" והמבואר מזה כי איסור ריבית לא תלוי במה שנחסר הלווה בשעת הפרעון או במה שהרוויח המלוה אז, אלא הכל תלוי בשעת הקציצה. ואם אז היתה נחשבת הקציצה כתוספת על ההלוואה, הרי היא אסורה גם אם בסוף לא נחסר הלווה כלום. אם כן איך נוכל ללמוד איסור של "בתר מעיקרא" מגזל ואונאה, שענינם - חסרון ממון חבירו בפועל? ואם כן נצרך האיסור של ריבית לאסור "ריבית דמעיקרא" ומהי קושית הגמרא?! והוכיח מזה "הפליתי" חידוש עצום, כי ריבית שנאסרת מכח הדין של "בתר מעיקרא" אין בה איסור של "לא תקח ממנו נשך ותרבית", כי אם איסור של "לא תשימון עליו נשך". והלא הקדמנו שקושית רבא היתה רק על הפסוק של "לא תקח ממנו נשך", שתהא נלמדת מגזל ואונאה, ולא על הפסוק של "לא תשימון". ואם כן מיושב היטב. ג. ובכוונת השאלה שיהא נלמד איסור אונאה מאיסור גזל וריבית, ביאור הדבר הוא: משום שיסוד איסור אונאה גם הוא - משום שעל ידי האונאה מחסר המוכר את הלוקח בכספו. ולכן ניתן ללמוד איסור אונאה מאיסור גזל "במה הצד" (וכן להיפך: איסור גזל מאיסור אונאה). וכתב הריטב"א, כי הגם שאיסור אונאה שעל "המוכר" ניתן ללמוד מגזל, אך לא היינו למדים משם את איסור האונאה שעל "הלוקח" כלומר: הרי אסרה התורה גם על הלוקח שלא ירמה את המוכר במחיר נמוך, ואיסור זה נלמד מפסוק מיוחד (כמבואר לעיל דף נא.) והלוקח אינו מחסר ממון למוכר בהונאתו, אלא שמונע ממנו רווח המסחר. אם כן איסור זה לא יכולנו ללמוד מאיסורי גזל או ריבית, וכל קושית הגמרא אם כן - היא על אונאת המוכר.
ומתרץ: צריכי, באמת חלוק כל אחד מחבירו באופן שלא יתכן שנלמד זה מזה.
דאי כתב רחמנא לאו ברבית, לא הייתי לומד מזה לאסור בכל מקום שיש בו חסרון ממון (כגון גזל), משום שהייתי אומר דחידוש מיוחד הוא בפרשת ריבית. והראיה לכך היא, דאפילו בלוה, שהוא לא מחסר ממון מחברו על ידי שפורע את הריבית, אלא אדרבה, הוא הנחסר, ובכל את אסרה רחמנא. ובהכרח, שאין איסור ריבית משום "חיסור הממון" של חברו, אלא חידוש הוא בריבית דוקא, ואין ללמוד מזה לגזל. לכן ייחדה התורה לאו בגזל.
כמו כן, אילו כתבה רחמנא לאו רק בגזל, ולא באונאה וריבית. לא הייתי לומד מזה לאסור ריבית ואונאה, כי שמא דוקא גזילה אסרה התורה, משום דבעל כרחיה, הרי הוא חוטף הממון על כרחו של הבעלים. אבל אונאה, שנעשית דרך מקח וממכר (וכמו כן ריבית שנעשית דרך הלוואה), אימא לא. שמא לא יהא בזה לאו. לכן ייחדה התורה גם לאו באונאה.
ואי כתב רחמנא לאו באונאה, לא הייתי לומד מזה לאסור "גזל", כי הייתי אומר, היות ובגזל, הנגזל רואה את הגזילה ומתייאש, הרי הוא מוחל, ואין בזה איסור, ואילו מה שאסרה התורה באונאה, הוא משום דלא ידע הלוקח בשעת המקח כי נתאנה על ידי המוכר, דמחיל (בכדי שימחל לו).
לכן נכתבו שלשתן.
ומקשינן תו: אכן חדא (כל אחד מהם) מחדא (מכל לאו מסויים אילו היה נכתב רק הוא) לא אתיא (לא היה נלמד) מן הטעמים שנומקו לעיל.
עדיין קשה - תיתי חדא מתרתי אחר ששנים מהלאוין נכתבו, הרי השלישי כבר לא נצרך, כי נוכל ללמוד אותו מן שני הלאוין שכבר נכתבו!
ודנה הגמרא: הי תיתי, איזה לאו ניתן ללמוד מן השנים האחרים?
אם כוונתך - דלא לכתוב רחמנא לאו ברבית, ותיתי יהא נלמד מהנך, מגזל ואונאה?!
הלא יש לחלק ולומר: מה להנך, גזל ואונאה, מה שאסרתם התורה, שכן חסרון הממון שבגזל ואונאה נעשה שלא מדעת (שלא מרצון) הנחסר ! תאמר ברבית, דמדעתיה. מרצונו של הלוה הוא נותן את הריבית למלוה, ואם כן הוכרחה התורה לייחד לאו על ריבית.
ואם כוונתך לומר, דלא לכתוב רחמנא לאו באונאה, ותיתי (יהא נלמד איסורו) מהנך, מריבית וגזל?!
הלא יש לפרוך ולומר: מה להנך, ריבית וגזל, מה שאסרתם התורה, שכן אין דרך מקח וממכר בכך. מה שאין כן באונאה, מאחר ויש בני אדם המוכנים לשלם על חפץ אפילו יותר משוויו, נחשבת האונאה כחלק מדרכי המסחר. ושמא דבר כזה לא נאסר מן התורה.
אלא, וודאי כוונת המקשה בשאלתו "תיתי חדא מתרתי", היתה, דלא לכתוב רחמנא לאו בגזל, ותיתי מהנך, מאיסור ריבית ואונאה, בקל וחומר: אם חסרון ממון הנעשה מדעת אסור, חסרון הנעשה על ידי גזל, לא כל שכן!
ועל לימוד זה אין תשובה!
כי במאי פרכת? אם תפרוך, מה לאיסור רבית, שכן יש בו חידוש בזה שגם הלוה, שאינו מחסר ממון, אסור, ולכן אין מקור מכאן לאיסור גזל!
אומר לך, אונאה, שלא נאמר בה חידוש זה ואסורה - תוכיח לך, שאין האיסור בריבית דוקא, וממילא נלמד גם לגזל.
ואם תדחה את הלימוד מאונאה, משום "מה לאונאה שכן לא ידע המתאנה ומחיל", מה שאין כן בגזל, שיודע הנגזל מן הגזילה ומתייאש ממנה, ושמא היא מותרת?
על זה רבית תוכיח לך, שאסורה, למרות שיודע הלוה מההפסד שלו.
וחזר הדין (כך הוא הכלל בילפותא של "במה הצד", כשיש שני "מלמדים", שבכל מלמד יש חומרא מסויימת, אין אנו דוחין את הנלמד (השלישי) משום שאין לו את החומרא המסויימת שבכל מלמד. מאחר והמלמדים עצמם) לא ראי זה כראי זה (אינם דומים זה לזה), והרי זו הוכחה כי לא החומרא המסויימת שבהן גורמת הדין. אלא, הצד השוה שבהן גורם את הדין, והרי הצד השווה באיסור ריבית ואונאה שכן גוזלו (המלוה מחסר ממונו של הלוה, והמוכר מחסר ממונו של הלוקח).
אף אני אביא גזל, שאין לך מחסר ממון גדול ממנו, וודאי יהא אסור!
ומשנינן: אמרי, הכי נמי, אכן ניתן ללמוד איסור גזל מאיסור אונאה וריבית בלימוד של במה הצד  7 .

 7.  והקשו התוספות וכי כל גזילה ניתנת להלמד מאונאה, והלא עבדים נתמעטו מאונאה בפרק הזהב ואם כן לא נוכל ללמוד איסור גזילתם מאונאה, ואם כן שפיר נצרך איסור גזל על גזילת עבדים ונשארו התוספות בקושיא? ותירץ הגר"ח: אמנם נתמעטו עבדים מאיסור אונאה, אך אין הפירוש בזה שהותר "גזילתם" על ידי אונאה, כי הלא אדרבה, כשהמוכר מוכר עבדיו במחיר יקר אין הוא גוזל את העבדים כלל, כי אם את כספו של הלוקח. ואם כן, מה שמיעטה התורה עבדים מאונאה, בהכרח שהוא לא משום שלא הקפידה התורה על "גזילת עבדים" אלא משום שלא נכללה מכירת עבדים בכלל הפרשה של אונאה כלל. אם כן, ניחא מדוע לא העמידה הגמרא את איסור גזילה על עבדים, כי גם בהם יש לימוד מרווח מאונאה ומריבית.
אלא אם כן, תחזור הקושיה, לאו בגזל, למה לי!?
נתרץ: הלאו של לא תגזול בא לרבות לאו לכובש שכר שכיר, למי שכופר ונמנע מלשלם שכר שכיר. ואיסור זה לא היה נלמד מריבית ומאונאה, כי כובש שכר שכיר איננו מפסיד ממון לחבירו, אלא שמונע ממנו את שכרו המגיע לו.
ותמהינן: האם לכובש שכר שכיר צריך ריבוי? והרי "כובש שכר שכיר" בהדיא כתיב ביה איסור, שנאמר (בדברים כד) "לא תעשוק שכיר עני ואביון"!?
ומשנינן: מה שכתבה התורה פסוק נוסף, היינו לעבור עליו (הכובש שכר שכיר) בשני לאווין.
ומקשינן תו: אם כדבריך, שהפסוק לא נצרך לגופו אלא לרבות במקום אחר שני לאוין, מנין לך להעמיד את הפסוק על כובש שכר שכיר דוקא!
ולוקמה ברבית ואונאה, לעבור עליו בשני לאוין? ומשנינן: "דבר הלמד מעניינו". עדיף לרבות מיתור הפסוק ענין הדומה לענין שעליו מדבר הפסוק.

דרשני המקוצר[עריכה]