פרשני:בבלי:בבא מציעא צ ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא צ ב

חברותא[עריכה]

הלין תורי  דגנבין ארמאי, השוורים הללו ש"גונבים" אותם הגוים (למראית עין) ממכריהם הישראלים, ומנגחין יתהון, ומסרסים אותם עבור הישראל (כי לישראל אסור לסרס בהמה), ויודעים אותם הגויים שהם מכירי ישראל כי לישראל אסור לסרס, ולטובת הישראל היו עושים כן, לפי ששור המסורס יפה לחרישה, מהו? האם יש בדבר זה עבירה מצד הישראל משום איסור סירוס, כיון שהגוי עושה כן מפני שיודע שהישראל רוצה בזה, וה"גניבה" היא למראית עין בלבד, ויש לקנסו על כך או לא.
שלח להו: הערמה אתעביד בהו (נעשה בהם איסור בהערמה, שהיה הישראל עושה עצמו כאינו רואה שגונב הגוי את שורו, והיה מניח לגוי לסרסו).
ולכן, אערימו עלייהו, ויזדבנון! אף אנו נקנוס את המערים, שיצטרך למכור שורו, ולא יהנה מן העבירה,
ואם באיסור לאו אין איסור אמירה לנכרי, הרי אפילו לצוות לגוי לסרס מותר. ומה איסור עשה המערים? ובהכרח, אסור לצוות לגוי אפילו באיסור לאו. ואלו שהערימו על איסור זה, קנסום.
ודוחה הגמרא: אמר רב פפא: לעולם יתכן ומותר לומר לנכרי לעשות עבורו מעשה האסור באיסור לאו. ובני מערבא, ששלחו לאבוה דשמואל לשאול מה דין המערימים ומניחים לסרס בהמותיהם, סברי לה כרבי חידקא, דאמר: בני נח מצווין על הסירוס, וקא עברי אלו המערימים ומניחים לסרס בהמותיהם משום "ולפני עור לא תתן מכשול", ומשום איסור זה קנסום שלא יהנו מן העבירה.
ובאה הגמרא לדון מהו חומר הקנס שקנסו את המערימים לסרס בהמותיהם.
סבר רבא למימר, כיון שהסירוס נעשה כדי לעשות את השור טוב יותר לחרישה, ימכרו לשחיטה, שמחירו פחות מדמי שור לחרישה, ולא יהנה לקבל יותר דמים עבור השור לחרישה שהושבח מחמת איסור הסירוס.
אמר ליה אביי: דיין שקנסת עליהם מכירה! ובקנס זה בלבד מספיק בכדי למנוע הערמה, כי הגוי לא יטרח כל כך לסרס אם אין הבעלים יכולים להשתמש בו.
ובאה הגמרא לפרש למי צריך המערים לסרס בהמתו למכור את השור בכדי שלא יהנה ממנו.
פשיטא, בנו גדול - כי אחר דמי. ויכול המערים למכור לו את השור, ומקיים בזה את הקנס שקנסוהו.
בנו קטן - מאי?
רב אחי אסר, כיון שסוף סוף הוא משתמש בנכסי בנו הקטן, ונמצא שהוא נהנה מן הסירוס.
ורב אשי שרי, ונתקיים הקנס במה שמכר, אף שבסופו של דבר יהנה מן הסירוס.
מרימר ומר זוטרא, ואמרי לה, הנהו תרי חסידי, כשהיו הגוים מכיריהם מסרסים בהמותיהם, אף שעשו שלא בהערמה ולא ידעו כלל שהגוי גנב בהמותיהם לסרסם, אפילו כך מחמירים היו על עצמם, וקנסו עצמם, והיו מחלפי אהדדי (מחליפים שווריהם זה עם זה).
בעי רמי בר חמא: הושיב לה קוץ בפיה, ודש בה, מהו?
האם יש בזה משום איסור לא תחסום?
ומקשינן: והרי אם הושיב לה בעצמו קוץ, חסימה מעלייתא (מעולה) היא, ובודאי אסור!
אלא, ישב לה קוץ בפיה, שמאליו נכנס לה הקוץ בפיה, מהו? האם אסור לדוש בה במצב זה, כיון שסוף סוף היא חסומה אז, ומצוה ליטול את הקוץ מפיה אם רוצה לדוש בה. או שמא, כיון שמניעת האכילה באה מאיליה ולא מחמתו, מותר לדוש בה, ואינו מצווה ליטול את הקוץ מפיה  20 .

 20.  והקשו התוספות, מה לי מה שהחסימה נעשתה ממילא? הרי לקמן אומרת הגמרא שבאיסור חסימה, מלבד האיסור לחסום פרה בשעת דישתה, יש גם איסור לדוש בפרה חסומה, ואף כאן, מה לי שאת החסימה לא הוא עשה, אבל עדיין את הדישה במצב זה שהיא חסומה הוא כן עושה, וגם זה אסור? ותירצו התוספות, שהספק הוא במקום שהקוץ ישב מעצמו בפיה. ובזה יש להסתפק, אולי זה כמו פרה חולה, שאינה מסוגלת לאכול, שאינה נחשבת חסומה, ומותר לדוש בה. ואף שאינה אוכלת, זהו מצב בגופה שהיא לא מעונינת לאכול, וכן גם כאן, בקוץ שישב מעצמו, הסתפקה הגמרא אולי זה כחלתה הבהמה, והיא במצב שאין היא יכולה לאכול, ולא שהיא חסומה. ולשון הרמב"ם: אחד החוסם אותה בשעת מלאכה ואחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה, לוקה. ודייק באבן האזל שהאיסור המבואר לקמן בגמרא לדוש בחסימה, לרמב"ם הוא דוקא כשהוא עצמו חסמה מראש. שאם לא כן מדוע לא חידש הרמב"ם יותר, שאף באופן שאחר חסמה והוא דש בה שהוא חייב? ואם כן לפי הרמב"ם קשה, מה הספק בישב לה קוץ, והרי שם לא עשה בה מעולם מעשה חסימה בבהמה? ומכח זה חידש, שספק הגמרא בישב לה קוץ, הוא בסברא זו עצמה, האם הדין שאסור לדוש בפרה חסומה האיסור הוא במעשה הדישה שהוא עושה עם הפרה, שדש בה במצב שהיא חסומה או שאין איסור אלא לחסום מראש לפני הדישה ואחר כך לדוש בה גם כן, והאיסור הוא לעולם החסימה. ובקוץ שהתישב מעצמו בפיה, אין בזה שום סרך איסור. אלא שהקשה על זה, שהרמב"ם מפרש את הגמרא לקמן, שפשטה שאסור לדוש בחסימה, שזה דוקא בחוסם אותה בידים מראש קודם הדישה, אבל בנחסמה מעצמה אין זה מענין הגמרא לקמן, אלא זהו ספק הגמרא בישב לה קוץ, ואם כן, מה הוכיחה הגמרא משתויי יין שהאיסור הוא אף בחוסם קודם הדישה כשם ששתויי יין אסור להם לשתות אף קודם הכניסה למקדש, והרי בשתויי יין אין כל ענין של איסור במעשה השתייה כשלעצמו, אלא רק שלא יהיה הכהן שכור בבואו למקדש, ואם כן, הוא הדין בחסימה, אין איסור בחסימה אלא בדישה בפרה חסומה, ואף אם חסמה אחר? ותירץ, שבדין שתויי יין יש שני דינים: האחד, דין שכרות, ועיקרו הוא שאסור שיהיה הכהן שכור בבואו למקדש. אבל יש דין נוסף, והוא המושג של "שתויי יין", שבהם יש עונש מיתה בידי שמים, וכן הוא מחלל עבודה. ובדין שתויי יין יש דין דוקא שישתה, אלא שאין הבדל בין אם ישתה בפנים או קודם שיכנס, בחוץ, אבל צריך מעשה שתיה, ומזה למדה הגמרא לאיסור חסימה, שאף באיסור חסימה יש איסור לעשות מעשה חסימה אף קודם שיחל לדוש, אבל במקרה והוא לא חסם כלל, ורק דש בה במצב של חסימה, בזה נסתפקה הגמרא בישב לה קוץ, אם אפשר ללמוד שיש כזה איסור בחסימ ה
ועוד הסתפק: הרביץ לה ארי מבחוץ, מהו? ומחמת פחד הארי היא מונעת עצמה מלאכול, האם יכול לדוש בה או לא.
ותמהה הגמרא: הרי אם הרביץ לה הוא בעצמו, חסימה מעלייתא היא, ובודאי אסור!
אלא, רבץ לה ארי (ומאיליו בא) מבחוץ, מהו? האם זה נחשב חסימה האסורה, ואסור לדוש בה באותה שעה, או לא, כיון שאין זו חסימה בגופה,
ואם תמצא לומר שאף באינו חוסם בגופה, אסור לדוש בה, העמיד בנה מבחוץ, ומחמת געגועיה אליו היא אינה אוכלת, מהו? האם יש בזה איסור חסימה, או לא, כיון שאינה נחסמת כל כך מחמת זה, כי אם תרעב הרבה, היא תאכל על אף געגועיה לבנה.
היתה צמאה למים, מהו? האם יש בזה איסור חסימה, שאין הוא חוסמה כלל אלא שהיא במצב שאינה אוכלת בו.
פרס לה קטבליא, עור שלוק על גבי דישה, ואינה יכולה לאכול מן הדישה, מהו?
האם עובר בזה על איסור חסימה, שהרי עתה היא אינה דורכת על התבואה ממש, ואין זה דישה שנאמר עליה לא תחסום שור בדישו, או לא?
ואומרת הגמרא: פשוט מהא (מכל הספיקות), חדא, את הספק האם מותר לפרוס עור על גבי הדישה.
דתניא: רשאי בעל פרה, המשכיר פרתו לדוש אצל אחרים, להרעיב פרתו, קודם שיתנה לשוכר, כדי שתאכל מן הדישה הרבה. אף על פי שמחמת הרעבון היא מרבה לאכול.
ורשאי בעל הבית להתיר פקיע, את הקשר, של עמיר, חבילת קשים של תבואה, לפני הבהמה, לפרוס את הקשים על גבי התבואה הנידושה, ותמלא הבהמה את כריסה מן הקשים, כדי שלא תאכל מן הדישה של התבואה הרבה.
ואף שאיננה יכולה לאכול מן הדישה, כיון שאין היא דשה על גבי התבואה אלא על גבי הקשים, אין איסור בדבר.
ומכאן, שמותר לפרוס עור על גבי הדישה, על אף שהבהמה מנועה מחמת זה מלאכול מן הדישה, כיון שאינה דשה על גבי התבואה,
ודוחה הגמרא: שאני התם, בנותן עמיר על הדישה, דקא אכלה קצת מן התבואה אף לאחר נתינת העמיר, ואין זה דומה לפורס עור, שמונעה לגמרי מהתבואה.
איבעית אימא, יש לדחות הראיה מכאן, כי מה ששנינו רשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר לפני הבהמה, מדובר במתיר לפניה עמיר מעיקרא, קודם הדישה, והיא אוכלת תחילה מן העמיר, כדי שלא תאכל לאחר מכן הרבה מן הדישה, כיון שתהא שבעה, ומרצונה אינה אוכלת.
מה שאין כן פורס עור על התבואה, אין היא יכולה לאכול מן הדישה אפילו אם תרצה.
בעא מיניה רבי יונתן מרבי סימאי: חסמה מבחוץ קודם שהכניסה לדוש, מהו?
האם לא תחסום שור "בדישו" אמר רחמנא, ולעשות מעשה חסימה בשעת דישה הוא שנאסר, והא, שחסמה קודם שעת הדיש, לאו "בדישו" הוא, ומותר לחוסמה בחוץ,
או דלמא, האיסור הוא "לא תדוש בחסימה" אמר רחמנא, ואף החוסמה מבחוץ הרי הוא דש בה במצב שאין היא יכולה לאכול.
אמר ליה: מבית אביך, מן האיסור האמור אצל אבותיך הכהנים, אתה למד:
שנאמר בהם "יין ושכר אל תשת, אתה ובניך אתך, בבואכם אל אהל מועד".
וכי דוקא בבואכם, לאחר שנכנסו לאהל מועד, הוא דאסור לשתות יין?
הא מישתא, קודם שנכנסו לאהל מועד, ומיעל (ואחר כך להכנס) שרי!?
הרי "ולהבדיל בין הקדש ובין החול" אמר רחמנא. והמטרה באיסור השתיה היא כדי שהכהן יבחין בין עבודה כשרה לעבודה פסולה, וכשישתכר לא יוכל להבחין. ואם כן, גם בשתיית יין קודם כניסה, גם לא יוכל להבחין בכשרות העבודות.
אלא, בהכרח, מה התם, זה שנאמר "יין ושכר אל תשת בבואכם" הכונה היא שבשעת ביאה למקדש לא תהא הביאה במצב של שכרות, בין שכרות מחמת שתיה לפני הכניסה ובין מחמת שתיה לאחר הכניסה.
הכא נמי, באיסור לא תחסום שור בדישו, הכונה היא שבשעת דישה לא תהא הבהמה במצב של חסימה, בין חסימה שהיא מוקדמת לדישה, ובין חסימה לאחר שהתחילה בדישה. ואסור לחסום אף קודם שעת הדישה  21 .

 21.  וכתב התוספות רי"ד: שני אופנים נאסרו באיסור חסימה א' לא לחסום פרה בדישתה, ב' לא לדוש בפרה חסומה, וישראל החוסם פרה ואחר כך נתן לנכרי לדוש בה עובר על מה שחסם את הבהמה, ונכרי שחסם בהמה ואחר כך דש בה ישראל עובר הישראל על שדש בפרה חסומה, ומשום כך דייקה הגמרא לעיל איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה שהנכרי הוא החוסם והוא הדש אבל אם הישראל יחסום ויצוה לנכרי לדוש יהיה אסור. והוא חידוש עצום של התורי"ד שהרי שנינו שאינו עובר אלא הדש בלבד והיינו שהציווי לא לחסום לא נצטווה בו אלא הדש וכיצד ישראל שיחסום ואחר כך ידוש בו נכרי יעבור הישראל והרי לא הוא הדש ולא הוזהר שלא לחסום אלא הדש! ? (ועיין לקמן הערה 24 בשם הקובץ שיעורים שבשעת דישה אין את הכלל שרק הדש אסור לו לחסום אלא אף אחר שיחסום בשעה שהפרה דשה עובר בלא תחסום וצ"ע)
תנו רבנן: החוסם את הפרה, וחבירו דש בה.
והמזווג בכלאים, קשר שור וחמור לעגלה, וחבירו הנהיגם יחד, פטור הראשון.
ואינו לוקה אלא דש ומנהיג בלבד, ולא הגורם לכך שהדישה וההנהגה אחר כך תהיה באיסור.
איתמר: חסמה בקול, כשהיתה שוחה לאכול, היה גוער בה, ועבר על לא תחסום.
והנהיגה בקול, שהיו שור וחמור בעול אחד, והוליכם על ידי שגער בהם, ועבר על איסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו".
רבי יוחנן אמר, חייב מלקות.
ריש לקיש אמר, פטור ממלקות, אף שעשה איסור.
ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:
רבי יוחנן אמר חייב, ואף שאין עונש מלקות אלא אם כן עשה מעשה, עקימת פיו, כשצעק, ומחמת זה נמנעה מלאכול או שהנהיג שור וחמור, הויא מעשה.  22 

 22.  והקשו התוספות שרבי יוחנן עצמו אומר שהנשבע לשקר אינו לוקה שזהו לאו שאין בו מעשה ולדברי רבי יוחנן כאן הרי עקימת שפתיו להשבע הוא מעשה והיה לו ללקות? ותירצו התוס' דלרבי יוחנן עקימת שפתיו הוא מעשה רק אם יש מדיבורו תוצאה של עשיה כמו כאן שמכח זה הפרה נחסמת מה שאין כן בנשבע אין מדיבורו כלום, ולכן הקשתה הגמרא (בהמשך) מהעושה תמורה שמכח דיבורו נעשה מעשה והבהמה הנוספת גם קדושה להקרבה. והגר"ח הקשה, שהאיסור לעשות תמורה מבואר בגמרא שהוא ניתק לעשה, והיינו שיש לו מצות עשה המתקנת את האיסור שנעשה בהמרה, והעשה הוא, זה שהבהמה הנוספת גם כן קדושה. ואם כן אדרבה, המעשה שנעשה מכח הדיבור של תמורה (שהוא ההקדשה של הבהמה הנוספת) הוא מתקן את האיסור, והוא לא חלק מהאיסור, ומדוע הממיר נחשב שעשה מעשה כיון שמכח דיבורו יש תוצאה של הקדשה של בהמה נוספת, הרי אדרבה, ההקדשה הנוספת איננה חלק מהאיסור, אלא תיקונו, ובאיסור לא נעשה שום מעשה, אלא רק דיבור? והמגיד משנה תירץ את קושית התוספות, שרבי יוחנן סובר שלאו שאין בו מעשה שאין לוקים עליו, הכונה היא ללאו שבעצמותו הוא קל, שאי אפשר לעבור עליו על ידי מעשה, וכגון נשבע לשקר, שלעולם צורת האיסור שלו על ידי דיבור בלבד, שאינו מעשה, ומשום כך לאו קל הוא שאין לוקים עליו. אבל לאו של חסימה, כיון שיש אפשרות לעבור עליו במעשה, כשיחסום פרתו בידים, סובר רבי יוחנן שחמור הוא לאו זה, ואף כשיחסום לא על ידי מעשה גם כן ילקה. נמצא ששתי גישות הם מדוע אין לוקים בלאו שאין בו מעשה. שיטת התוספות: העובר לא על ידי מעשה, אין מעשה עבירתו חמור כל כך בכדי לחייבו מלקות. ושיטת המגיד משנה: הלאו שאין עוברים עליו על ידי עשיה הוא איסור קל שאין עונשו חמור ללקות עליו.
ריש לקיש אמר פטור ממלקות, כיון שלא עשה מעשה, כי קלא, שעיקם שפתיו וגער בבהמה, לא הוי מעשה לחייב עליו מלקות.  23  איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש, הסובר שעיקום פיו לצורך דיבור אין זה מעשה שלוקים עליו, ממה ששנינו בתחילת מסכת תמורה (ב א):

 23.  והקשה הקובץ שיעורים, ממה נפשך: אם הוא עצמו דש בפרה, מה איכפת לנו איך הוא חוסם אותה הרי הוא מנהיגה בדישתה כשהיא חסומה ובאיסור לא תחסום נאסר גם לדוש במצב של חסימה והנהגת בהמה היא מעשה גמור שלוקים עליו לכל הדעות ואם מדובר שחבירו מנהיג אותו והוא רק חוסמה בצעקתו הרי אין איסור לחסום אלא על הדש בלבד וכמו ששנינו לקמן החוסם את הפרה וכו' ואינו לוקה אלא דש בלבד? ומכח קושיא זו חידש שאין איסור על החוסם אלא על הדש דוקא כשהוא חוסמה קודם הדישה אבל החוסם בשעה שהבהמה דשה אף שאין הוא דש בה אסור לחסום ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש כשחבירו דש ובשעת הדישה הוא מונע מהבהמה לאכול על ידי קולו ויתכן לדחות ולהעמיד את סוגייתנו באופן שגם את הנהגת הבהמה על הדישה וגם את החסימה הוא עושה על ידי קולו אבל אם חבירו ידוש והוא יחסום בקולו באמת יהיה מותר שלא נצטוה שלא לחסום אלא הדש בלבד. (ועיין לעיל שהבאנו את שיטת הרמב"ם שאין איסור לדוש בפרה חסומה אלא רק אם הוא חסמה בידים מראש יש בזה איסור ולדבריו אין מקום להקשות שאף החוסם בקול ילקה מחמת שדש בחסימה שאין איסור לדוש בחסימה אלא לחסום קודם הדישה וכאן החסימה נעשתה שלא על ידי מעשה)

דרשני המקוצר[עריכה]