פרשני:בבלי:בבא מציעא מו א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא מו א

חברותא[עריכה]

וחוזר הראשון ואומר: הרי הן, פירות הללו, מחוללין על מעות חולין שיש לי בבית, ואינו מוסיף חומש, היות ואין הפירות שלו בשעת הפדיון.
ודייקינן: טעמא, הא דנותן לו את הפירות, הוא משום דאין בידו מעות.
משמע, הא אם יש בידו, בגורן, מעות, ליקני להו, את המעות, לאידך, לחבירו, במשיכה,  1  ופריק (יפדה) את הפירות שברשותו, דהכי, להקנות לחבירו מעות, עדיף מאשר להקנות לו את הפירות, דהוה ליה, חבירו, נכרי לגבי המעשר, ואינו מחוייב להוסיף חומש.  2 

 1.  "משיכה" לאו דוקא, אלא - "הגבהה", שהרי דברים שדרך להגביה אותם לא נקנין אלא במשיכה, כמו שאמרו בבבא בתרא פו א (ראה שם בשיטה מקובצת בשם תוספי הרא"ש), ובפרט לפי מה שסלקא אדעתין דמיירי בגורן שלו, דלא שייך משיכה אלא הגבהה - "פורת יוסף".   2.  ואין זה נראה כל כך כמערים להפטר מן החומש. יש שפירשו בטעם הדבר, שלתת מעות למי שאכן הוא נכרי, אינו נראה כערמה כמו לתת את הפירות ולהפוך את עצמו לנכרי. וב"חזון איש" (מעשרות ז כג) כתב: הא דאמר דנתינת מעות עדיף אינו משום דבנותן לו המעות במתנה הנכרי הוא הפודה, אלא טפי ניכרת ההערמה בנתינת פירות, שהכל יודעין שסופו להחזיר לו הפירות, וכשמשאיר לו הפירות, הדבר ניכר, אבל כשנותן לו המעות אין הדבר מפורסם אם החזיר או לקחם, ואף אם מחזיר אין הדבר ניכר, דאפשר שאין המקבל עולה לירושלים והנותן עולה, ולכך נותן לו לאכלם בירושלים. (ולא משום הערמת החומש קיבל את המעות והחזירן).
ואי אמרת: מטבע נקנה בחליפין, מדוע מקנה בעל הפירות לחבירו את הפירות שבגורן, הרי יכול הוא להקנות לו את המעות!?
ואף שאין המעות בידו, ניקנו ליה מעות להיאך אגב סודר (שיקנה לו את המעות בקנין סודר) בכל מקום שהם, ויחזור חבירו לפרוק, לפדות, את המעשר, במעות אלו, בלא חומש!?
אלא, שמע מינה ממשנה זו, אין מטבע נקנה בחליפין.
ודחינן: לעולם, מטבע נקנה בחליפין, ומה שאינו מקנה לו את המטבעות אגב סודר, הוא כגון דלית ליה סודר בגורן.  3 

 3.  א. כתב הריטב"א: פירוש שאין לו סודר כלל, ואפילו מושאל, והיינו דאמרינן להלן איכפל תנא לאשמעינן גברא ערטילאי (ערום ממש כמו שכתב רש"י וכעין זה ברבינו חננאל), ושמע מינה שאם היה לו סודר שאול קונין בו, כשם שקונים אגב קרקע מושאל, וטעמא דמילתא דכיון דסודר ואגב קני על מנת להקנות הוא (קונה את הסודר, על מנת להקנות את החפץ תמורתו, או על מנת להחזירו לנותן - ראה נדרים מח ב), על כן בכל דהו סגי. אבל בתוספות רבינו פרץ כתבו שאין לו סודר, כי בסודר שאול אי אפשר לקנות. (ו"גברא ערטילאי" לאו ערום ממש הוא). והרמ"א (חושן משפט קצה ד) הביא שתי שיטות בזה. (וכתב דאם השאילו כדי להקנות בו, לכולי עלמא מועיל). והנה רבינו פרץ כתב בטעם הדבר, שאין המשאיל בעל הסודר רוצה שיפסוק המקנה את הסודר, משמע דסבירא ליה דהמקנה רשאי לעכב את הסודר לעצמו, והיא פלוגתא בנדרים מח ב, וקיימא לן (ברמ"א שם) שאין המקנה יכול לעכב את הסודר לעצמו. והגר"א כתב בטעם הדבר: כשם שאין השואל רשאי להשאיל, כך אינו רשאי להקנות ואפילו במתנה על מנת להחזיר. (ומשמע, שאין השואל רשאי להשאיל, הוא דין ממוני שאין לו כח להשאיל, שהרי מה שאי אפשר לקנות בסודר מושאל הוא אפילו לענין דיעבד). ראה "קצות החושן" רב א שיש מחלקים בין שאלה לשכירות הן לענין חליפין הן לענין קנין אגב.
כל המטלטלין נקנים "אגב קרקע", שאם הקנה לחבירו קרקע בכסף, שטר או חזקה, יכול הוא להקנות לו אגב הקרקע את המטלטלים, ואינו צריך לעשות מעשה קנין נפרד במטלטלים.
ותמהינן:  4  אף אם אין לו כאן סודר, מכל מקום, הרי יש לו קרקע, ונקנינהו למעות נהליה, לחבירו, אגב קרקע!?  5 

 4.  כתב רש"י: והך קושיא לרב פפא לא מקשינן, אלא אתמוהי קא מתמה אמתניתין. ובתוספות כתבו: ונראה דאדרב פפא פריך שלדבריו צריך לומר שאין לו סודר וגם אין לו קרקע, וכי איכפל תנא כולי האי. וכן כתבו בתוספות רבינו פרץ ובריטב"א.   5.  שיטת התוספות בבבא קמא (יב א ד"ה אנא) שקנין אגב אינו אלא קנין מדרבנן, וממה שהקשתה הגמרא: שיקנה לו בקנין אגב את המעות ויוכל לפדות את הפירות בלא חומש, יש להוכיח שקנין דרבנן מועיל אף ביחס לדינים דאוריתא - שו"ת רבי עקיבא איגר (רכב כא). וראה שם שמתוספות בסוכה ל ב ד"ה שינוי החוזר מוכח שקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, ותוספות קידושין ה א ד"ה שכן סוברים שקנין אגב הוא דין תורה. ב. כתבו בתוספות הרא"ש: פירש רבינו מאיר שאן סודר לא לזה ולא לזה, לא מיבעיא לרב דאמר (מז א): קנין סודר בכליו של קונה, הרי אם יש לחבירו סודר יכול הוא לקנות ממנו את הפירות על ידי סודר, אלא אפילו ללוי דאמר: קנין סודר בכליו של מקנה, הרי חבירו יכול לתת לו את סודרו, שהרי אוהבו הוא ורוצה לסייעו להפקיע מעשרו מחומש, אלא ודאי אין סודר לא לבעל הפירות ולא לחבירו. (לפי זה: "גברא ערטילאי" היינו בין בעל הפירות ובין חבירו). ג. הקשו בתוספות הרא"ש בשם רבינו מאיר: לדעת רב ששת שפירות נעשים חליפין, מדוע לא נתן בעל הפירות לחבירו פרי אחד במתנה, ואז יקנה את המעות בקנין סודר על ידי אותו פרי! ? ותירצו: משנה זו סוברת כרבי מאיר, שמעשר שני ממון גבוה הוא, ואין אדם יכול לתת מעשר שני במתנה. (ראה בהערה לעיל מה ב שהרמב"ם אינו סובר כך, ובחידושי רבי עקיבא איגר).
ומשנינן: דלית ליה לאדם זה, קרקע, ואינו יכול להקנות את המעות אגב קרקע.  6  ותמהינן: והא עומד בגורן קתני!? הרי הוא עומד בגורן, שבו נמצאים פירותיו, ומדוע אינו יכול להקנות את המעות אגב קרקע זו!? ומשנינן: מדובר בגורן שאינו שלו.  7  ותמהינן: וכי אטו איכפל תנא וטרח לאשמועינן דינו של גברא ערטילאי (ערום  8 ) דלית ליה ולא כלום, הרי דבר שאינו מצוי הוא!?

 6.  א. הקשו התוספות: מדוע אין לו אפשרות להקנות את המעות ב"קנין אודיתא" - שהוא "יודה" על כך שהמעות שייכות לחבירו, ועל ידי הודאה זו ייקנו המעות לחבירו, אף על פי שידוע הוא שמתחילה לא היו המעות שלו (כמו שקנה רב מרי את המעות שהפקיד איסור גיורא אצל רבא, על ידי "הודאתו" של איסור גיורא שהמעות הם של רב מרי)! ? וראה ב"קצות החושן" קצד ד שהוכיח מדברי תוספות אלו, ש"אודיתא" הוא קנין שלם ואינו נופל משאר קנינים כמשיכה והגבהה, שהרי הכא כלפי שמיא גליא שהמעות לא היו שלו, ואף על פי כן סוברים תוספות שאודיתא מועילה כדי להקנות את המעות. והנה קנין אודיתא אינו אלא מדרבנן, אם כן למאן דאמר: קנין דרבנן לא מהני לדאוריתא (ראה לעיל הערה 5), מיושבת קושיית תוספות, כי הכא בעינן שיהיו המעות שלו מדאוריתא. (וכעין זה כתבו תוספות בבבא קמא קד ב ד"ה אגב, ראה שם, ומשמע מדבריהם ש"קנין אגב" מהני מדאוריתא). ב. והנה בתוספות הרא"ש (וכן בתוספות בבבא בתרא מ א ד"ה קנין) כתבו להוכיח מסוגיין דקנין סודר יכול להעשות אפילו שלא בפני עדים, כי אם תאמר: אין קנין סודר בלא עדים, אמאי לא משני הכא, לא עשו קנין סודר היות שלא היו שם בני אדם באותה עת. (ואף דבגורן שכיחי אינשי, מכל מקום עדיף לומר שלא היו שם בני אדם מאשר להעמיד בגברא ערטילאי). וב"קצות החושן" (מ א) ורבי עקיבא איגר כתבו דקנין אודיתא אינו מועיל אלא בפני עדים. (ב"קצות החושן" כתב דמה "פני יהושע" משמע דאף לגבי אודיתא אמרינן לא איברו סהדי אלא לשקרי, ואף בלא עדים הויא אודיתא). ולדעת "קצות החושן" אף אם הודה בפני עדים ולא אמר להם: אתם עדי, אינה הודאה המועילה להקנות את החפץ. ולפי זה מיושבת קושיית תוספות, היות ובסוגיין מדובר כשאין עדים שיוכלו להעיד על הדבר (כמו שכתבו להוכיח מכאן, דלא בעינן עדים לקנין סודר), אם כן לא מהניא הודאתו להקנות לחבירו את מעותיו, ועל כן היה צריך בעל הפירות להקנות את הפירות עצמן כדי לחללם בלא חומש. וב"תורת חיים" כתב: הרי קמי שמיא גליא שהמעות שלו הן ולא של חבירו, אם כן אף שחבירו קונה בהודאתו, מכל מקום אין זו תקנה שלא יהיה נראה ערמה כל כך, דאין לך ערמה גדולה מזו, שמוציא שקר מפיו. ובחידושים המיוחסים לריטב"א כתבו בשם רבינו משה הכהן שאין "אודיתא" מועילה אלא בדבר שאינו ברשותו דלא מצי הדר ביה, והכא ברשותו הם ואי אפשר לו להקנות באודיתא (והקשו עליו). ויש מתרצים דלא מהני "אודיתא" אלא הודאת אמת כו', והאי סברא ליתא כו'. ויש לומר שאינו רוצה להקנות באודיתא, כי היכי שימצא חן בעיני המקבל שידעו כל העולם שהוא נותנם כו'.   7.  ראה בגיטין לז א שאם יש לאדם רשות להניח את החפץ שלו על גבי קרקע של חבירו, נחשב הדבר שיש לו קרקע שאפשר לגבות ממנה את חובותיו, אם כן, אף אם אין הגורן שלו, מכל מקום מדוע אי אפשר להקנות את המעות אגב קרקע הגורן שעליה מונחים הפירות! ? (והרי אפשר להקנות מטלטלין אגב קרקע שאולה, ראה קידושין כז א, בריטב"א כאן ובציון 195). ויש שתירצו דמיירי באופן שאין לו כסף ושטר, וחזקה אי אפשר לעשות בקרקע שאינה שלו, היות ואין לו רשות לעדור באותה קרקע ולא לבנות או לפרוץ שם גדירות.   8.  רש"י. משמע, שהוא ערום לגמרי מכל בגד. ורבינו חננאל כתב: וכי יגע התנא לקבוע משנה על אדם יחף, מגולה ראש. משמע שיש לו חלוק, אלא שהוא לובש אותו, ופשיטא שאינו מחוייב לפשוט אותו, כדי להקנות את הפירות, במקום להקנות את המעות. (ויש לדקדק מדברי רבינו חננאל שאף על פי שאין צורך לתפוס את כל הבגד בקנין סודר, וסגי לתפוס שלש אצבעות על שלש אצבעות ממנו (לעיל ז א), מכל מקום חלוק זה שאדם לבוש בו שאני). לפי שיטה זו, יש לדייק שקנין סודר מועיל אפילו בבגד שאול, כי אם תאמר אין קנין סודר מועיל בבגד שאול, הרי אפשר להעמיד משנה זו באדם שכל בגדיו שאולים לו מאחר, וכן דעת ריטב"א, כפי שהובא לעיל הערה 3. (ובשו"ת הרא"ש (לה - ב בתשובת רבי אביגדור כהן צדק): אפשר דקני בסודר שאול, דמאי שנא מחליצה דתניא חלצה בסנדל שאינו שלו חליצתה כשרה, בתרוייהו "נעלו" כתיב, וב"קובץ שיעורים" (קידושין אות קב) תמה על הראיה: הא לענין חליצה איצטריך קרא יתירא לרבות נעל שאול, ראה קידושין יד א). אבל רבינו פרץ סובר שקנין סודר לא מועיל בבגד שאול. אם כן, "גברא ערטילאי", היינו אדם מחוסר ממון שכל בגדיו שאולים. וכתב בספר "תורת חיים" שלפי שיטה זו ניחא טפי לשון הגמרא "דלית ליה ולא כלום", כי לפירוש רש"י עיקר הענין הוא מה שאמרו "גברא ערטילאי" ואין צורך להוסיף על זה.
אלא לאו, על כרחך שמע מינה: אין מטבע נקנה בחליפין.  9 

 9.  כתבו התוספות (ד"ה אלא) שהוכחת הגמרא מן המשנה דמעשר שני שאין מטבע נעשה חליפין, היא הוכחה ב"מכל שכן" גם על כך שאין מטבע נעשה חליפין, דמדאינו נקנה בחליפין כל שכן שלא נעשה חליפין. (אם פירי נקנין בחליפין ואף על פי כן אין קונים בהם, מטבע שאינו נקנה בחליפין, כל שכן שאין קונים בו - ראה תוספות הרא"ש). והנה טעמא דמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, נתפרש לעיל שהוא משום דדעתיה אצורתא, וצורתא עבידא דבטלה, וכתב רש"י שהיות ויתכן שהמלך יפסול את המטבע על כן נחשב המטבע כדבר שאינו מסויים ושלם, דלא הוי דומיא דנעל. וטעם זה שייך לכאורה לדין אין מטבע נעשה חליפין, ולא לדין אין מטבע נקנה בחליפין. ובעל כרחך שאין התוספות סוברים כפירוש רש"י לעיל, אלא כפירוש הרשב"א שכתב ש"דעתיה אצורתא" היינו שמטבע הוא כדבר שאין גופו ממון, ומשום הכי אינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין. או שתוספות יסברו כמו שכתב ב"מחנה אפרים" שלדעת רש"י דבר שאינו מסויים אינו נקנה בחליפין (אך מתוספות מו ב ד"ה ולרב נחמן לא משמע כן לפי דברי רבי מאיר שמחה). ובתוספות הרא"ש כתבו לחלק בין שתי ההלכות: אמנם מטבע אינו נקנה בחליפין, היות והוא כמו "קנין דברים" שאין קנין סודר מועיל בו (ראה בבא בתרא ג א), אבל מכל מקום יתכן שמטבע נעשה חליפין, היות והוי דומיא דנעל דחשיב כלי מתוך שראוי לנוקבו ולתלותו בצואר בתו. ולפי זה יש ליישב גם את שיטת רש"י (אף אם ננקוט דלא כה"מחנה אפרים" הנ"ל) ; הא דמטבע נעשה חליפין הוא כרב ששת הסובר (מז א): בכל דבר עושין חליפין. ומכל מקום לא יועיל קנין סודר לקנות מטבע היות ואין בו ממש, ואין קנין סודר מועיל אלא בדבר שיש בו ממש.
ומסקינן: אכן שמע מינה, אין מטבע נקנה בחליפין.
ואף רב פפא, שאמר: מטבע נקנה בחליפין, הדר ביה (חזר בו) לומר: אין מטבע נקנה בחליפין.
א. שומר פקדון שמסר את הפקדון לשליח ונאבד הפקדון בדרך, חייב השומר באחריות הפקדון, לפיכך, אין השומר מחוייב למסור את הפקדון לשלוחו של המפקיד, שמא יאבד הפקדון, והשומר יפסיד.
וראיה לכך רב פפא חזר בו, ממעשה שהיה, כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי דינרי בי חוזאי (לרב פפא היו מופקדים  10  שנים עשר אלף דינרים במקום שנקרא בי חוזאי).

 10.  רש"י. ובבבא קמא קד ב איתא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי. משמע שהיה לו מלוה בבי חוזאי ולא פקדון. ובתוספות הרא"ש (וכן התוספות בבבא בתרא עז ב ד"ה רב פפא) תמהו: הלא אי אפשר להקנות חוב על ידי קנין סודר (כפי שהוכיחו מכמה מקומות)! ? ותירץ רבינו תם: תקנת חכמים היא שיכול לעשות שליח, לענין הרשאת מלוה, אף על פי שאינו יכול להקנות. (ואף שלא "קנה" השליח את החוב, מכל מקום הלוה חייב למסור לשליח, ואם ייאנסו המעות בדרך, אין הלוה חייב לשלם שוב למלוה). ויש לעיין אם גם סוגיא דידן יכולה להתפרש בהלואה ולא בפקדון, כי אם תימצי לומר דמעשה דרב פפא מיירי בהלואה אם כן מאי ראיה מייתי למעות בעין, הרי יש לומר: אמנם לא תקנו חכמים שיוכל להרשות לו את גביית החוב על ידי קנין סודר, ומכל מקום, פקדון שאפשר להקנותו מעיקר הדין, אפשר שאף בקנין סודר יוכל להקנותו.
אקנינהו, רב פפא הקנה אותם מעות לרב שמואל בר אחא, אגב אסיפא דביתיה (מפתן ביתו), כדי שרב שמואל, שהזדמן לו ללכת לבי חוזאי, יביא משם את מעותיו של רב פפא.
כי אתא רב שמואל בר אחא, מבי חוזאי עם המעות, נפק רב פפא לאפיה (יצא לקראתו) מרוב שמחה, על שהביא את מעותיו,  11  עד מקום שנקרא תווך.  12 

 11.  רש"י (בבא קמא קד ב) ורשב"ם (בבא בתרא עז ב).   12.  רש"י ורשב"ם. כתב הרשב"ם (בבא בתרא קנ ב): יש מפרשים: עד תווך - חצי הדרך, ומפרשים נמי שהלך לקראתו כדי שלא יחזיק במעות לעצמו, ולא היא, דהא שליח שוייה ולא שותף ואינו יכול לתפוס כלום כדמסקינן בבבא קמא ע א. וראה כאן ברבינו חננאל ובשיטה מקובצת.
וממה שהיה רב פפא צריך לטרוח להקנות את המעות בקנין אגב קרקע, ולא הקנה אותם בקנין סודר, שמע מינה: חזר בו רב פפא וסבר: אין מטבע נקנה בחליפין.  13 

 13.  רש"י. והנה הרשב"ם (בבא בתרא קנ ב) כתב שרב פפא הקנה לרב שמואל את סיפא דביתיה על ידי קנין סודר אי נמי על ידי חזקה וכתב בספר "תורת חיים" שלפי ביאורו הראשון של הרשב"ם יש לומר דאי מטבע נקנה בחליפין, היה רב פפא מקנה לו את המעות בסודר בלבד, ולא היה צריך להקנות לו את המעות בקנין אגב, נוסף על הקרקע שנקנתה בסודר.
וכן  14  אמר עולא כמאן דאמר: אין מטבע נעשה חליפין. וכן אמר רבי אסי: אין מטבע נעשה חליפין.

 14.  כתב רש"י: האי "וכן" לעיל קאי, אפלוגתא דרב ולוי. אלא שצריך תלמוד, מדוע המתינה הגמרא מלהביא דברי אמוראים אלו עד עתה, הלא דבריהם שייכים לסוגיא דלעיל! ? וכתבו התוספות (הובאו דבריהם לעיל הערה 9) שהיות והוכחת הגמרא לעיל מהוה הוכחה ב"מכל שכן", גם על כך שאין מטבע נעשה חליפין, על כן המתינה הגמרא מלהביא את דברי האמוראים, עד שהובאה המשנה שמסייעת לדבריהם. (וראה בהערה לעיל שרש"י אינו סובר כתוספות).
וכן אמר רבה בר בר חנה אמר בשם רבי יוחנן: אין מטבע נעשה חליפין.
איתיביה, הקשה, רבי אבא לעולא האומר שאין מטבע נעשה חליפין, מברייתא:
הרי שהיו חמריו (מנהיגי החמורים שלו) ופועליו, תובעין אותו את שכרם ומזונותיהם בשוק, ולא היו בידו מעות.
ואמר לשולחני: תן לי בדינר מעות (פרוטות בשווה דינר) ואפרנסם (אתן להם את צרכיהם), ואני אעלה לך, אשלם לך, יפה דינר וטריסית (מעה קטנה  15 ) ממעות שיש לי בביתי.

 15.  השתא קא סלקא דעתך שהוא התחייב לתת לו מטבע של דינר ועוד "טריסית" - מעה קטנה, בתמורה לפרוטות שהוא קיבל ממנו, והיו שוות רק דינר. (ומה שאמר "יפה דינר" רצה לומר דינר יפה שיוצא בהוצאה. ומה שאמר: ממעות שיש לי בביתי, אין הכוונה למטבעות שנקראים "מעות" אלא - מטבעות, אי נמי לא גרסינן: "ממעות שיש לי בביתי" - תוספות).
אם אכן יש לו עתה מעות, הרי זה מותר.
ואם לאו, אם עתה אין לו מעות, הרי זה אסור משום ריבית.
ואם תאמר: מטבע נקנה בחליפין, אתי שפיר,  16  כי כאשר יש לו מעות בביתו, אין כאן הלואה, ולא שכר המתנת מעות, אלא "חליפין", שהחליף מעותיו של השולחני באלו שבביתו, ומחמת דוחקו מכר לו את שלו בזול, לתת לו טריסית יותר.  17 

 16.  בריטב"א משמע שהגירסא בגמרא היא: אי אמרת בשלמא מטבע נעשה חליפין שפיר וכו'.   17.  וכעין מתנה היא, ואין אחריות המעות שבביתו עליו, אלא על השולחני ואם אבדו או נגנבו אינו חייב לו כלום, אבל אי אמרת בדמים, כיון שנתחייב זה להשלים לו דינר וטריסית, ואחריותו עליו עד שיגיע לידו של שולחני, הויא לה הלואה ואסור - ראב"ד. ואף אם מטבע נעשה חליפין, אינו מותר אלא אם יש לו בביתו, אבל אם אין לו בביתו, אין כאן חליפין, אלא כשאר מכר בעלמא, שהוא מתחייב לו דינר לאותו זמן, וטריסית מוסיף לו בשכר מעותיו שהמתין - רש"י. (ולא אמרינן שהוא מכר לו שוה דינר בדינר וטריסית, היות ויש לה שער קבוע).
אבל אי סלקא דעתך: אין מטבע נעשה  18  חליפין, הרי הויא ליה הלואה, ואפילו אם יש לו מעות בביתו, אסור לעשות כן!?

 18.  מרש"י משמע דגרסינן אין מטבע נקנה בחליפין. ועל שניהם מוכיח, שמטבע נעשה חליפין - ממעותיו של שולחני, ושמטבע נקנה בחליפין - ממעותיו של בעל הבית. ואין גירסא זו מיושבת, לפי שיטת תוספות הרא"ש (ראה לעיל, הערה 9) שיתכן ואין מטבע נקנה בחליפין אף על פי שהוא נעשה חליפין, אם כן מאי מקשה על עולא דאמר אין נעשה חליפין, מהא דאין נקנה בחליפין! ? ואף לשיטת התוספות צריך תלמוד, כי אמנם אם אין נקנה בחליפין כל שכן שאינו נעשה חליפין, אבל אין ראיה מהא דנקנה בחליפין שאינו נעשה חליפין, אם כן מאי מקשה על עולא מהא דנקנה בחליפין! ? ויש שפירשו שרש"י גרס בגמרא: ואי אמרת אין מטבע נקנה בחליפין ואין נעשה חליפין אפילו יש לו נמי כו'. וכוונת הגמרא להקשות על עולא וגם להוכיח כדברי רב פפא לעיל שמטבע נקנה בחליפין, כי אם תאמר אין מטבע נעשה חליפין או אין מטבע נקנה בחליפין, תיקשי ברייתא דשולחני. (וראה במהר"ם ומהר"ם שי"ף על תוספות ד"ה אידי).
אשתיק עולא, ולא השיב לרבי אבא על קושייתו.
אמר ליה רבי אבא לעולא: דלמא, אולי אפשר לתרץ את קושייתי כך:
אידי ואידי,  19  בין מעותיו של השולחני, בין מעותיו של בעל הבית, לא פרוטות ממש הן, אלא בפרוטטות שנינו, מעות של נחשת דעדיין ליכא עלייהו טבעא, צורת מטבע.

 19.  בפשוטו, לדברי עולא היה מספיק לומר שהשולחני נתן פרוטטות, ומה שאמרו: "אידי ואידי" הוא כדי שלא תקשה על מסקנת הסוגיא לעיל שאין מטבע נקנה בחליפין, ולגירסת רש"י, שרבי אבא בא להוכיח גם כדברי רב פפא (ראה בהערה לעיל), אתי שפיר. (בר"ח משמע שלא גרס: אידי ואידי, ראה שם).
ואידי ואידי "פירא" הוו,  20  ומשום הכי נקנו פרוטות אלו בחליפין. אמר ליה עולא לרבי אבא: אין, אכן, כך יש לתרץ את הברייתא.

 20.  א. לאו דוקא "פירא", דהא רב נחמן סבירא ליה אין קונים בפירות, אלא כלי הוא, כמו שכתבו תוספות (לעיל מה ב ד"ה אין וראה שם בחידושי רבי עקיבא איגר), ועיקר כוונת הגמרא היא דלא הוי "מטבע". ב. כתב רש"י: פרוטטות - מעת של נחשת, שהן עדיין בלא צורה, כעין אסימון של כסף. ובפשוטו כוונתו למה ששנינו (לעיל מד א): אסימון קונה את המטבע, ושמע מינה: מטבע בלא צורה הוי "פירא" לגבי "טיבעא". וראה ב"שיטה מקובצת" מו ב בשם הרמ"ך ועל פי תשובת הרי"ף שדוקא בפירות הנאכלים נחלקו רב נחמן ורב ששת, אבל ב"פירי" שאינם נאכלים מודה רב נחמן, דכל ממון המטלטל קרוי "פירא" ומטבע פסול פירא דלא מתאכיל הוא וקונים בו גם לדעת רב נחמן. וראה לעיל מד א הערות 11, 12 דהראשונים נחלקו אם אסימון לגבי מטלטלים הוי פירא או טיבעא, ואם תימצי לומר טיבעא, צריך תלמוד איך עושים בהם חליפין! ? ויש לומר: היות ואין בהם "צורתא" על כן שפיר עושים בהם חליפין, היות וכל החסרון של מטבע הוא במה שיש בו "צורתא" כמבואר לעיל מה ב, והרי באסימון ופרוטטות אין צורתא, וכן כתבו התוספות ותוספות הרא"ש, ראה שם.
ודיקא נמי, יש לדייק מלשון הברייתא שהיא מדברת ב"פרוטטות" ולא במטבעות ממש:
דקתני בברייתא: יפה דינר וטריסית, ולא קתני דינר יפה וטריסית, משמע שאינו נותן לו דינר ממש, יפה ויוצא בהוצאה, אלא פרוטטות שהם יפים, שווים, דינר וטריסית.  21 

 21.  רש"י. ורבינו חננאל (כפי שהובאו דבריו בשיטה מקובצת) פירש לפי מסקנת הסוגיא שהוא הבטיח לתת לו פרוטות שהן טריסית ששוין דינר יפה.
ומסקינן: אכן, שמע מינה שהברייתא מדברת על "פרוטטות" ולא על מטבעות ממש.
רב אשי אמר: לעולם בדמים ובפרוטטות,  22  אכן מדובר ב"פרוטטות", כמו שמשמע מלשון הברייתא: יפה דינר וטריסית, ולא קתני: דינר יפה וטריסית.

 22.  מפירוש רש"י משמע דגרסינן: לעולם בפרוטטות ובדמים (ואפשר דלא גרסינן בדמים, וכן משמע בב"ח יורה דעה קעג ד"ה שולחני). כלומר, לעולם בפרוטטות, כמו שאמרת, אך אפילו בתורת דמים והלואה, ולאו דוקא כמו שהעמדת בחליפין. (וכך נתפרש בפנים, בלא לשנות את גירסת הגמרא). והרא"ש גורס כמו לפנינו: לעולם בדמים ובפרוטטות (ב"ח), ומפרש: אין מדובר שאידי ואידי פרוטטות, אלא השולחני נתן דמים תמורת הפרוטטות שיתן לו בעל הבית, ובכהאי גונא הוי דרך מקח ושרי. (ויש גורסים על פי הרא"ש: בדמים ובפרוטות ראה מהר"ם ובהערה הבאה על פי ה"פרישה" וט"ז). והרשב"א גרס: לעולם בדמים ומפרש כדברי הרא"ש. והביא שיש מפרשים שאפילו דמים בדמים שרי, ראה בפירוש רבינו חננאל ובשיטה מקובצת בשם הראב"ד. וראה בהערה הבאה.
אך אין טעמו של דבר דוקא מחמת החלפת הפרוטטות אלו באלו, שמיד כאשר משך מן השולחני, הוא הקנה לו את הפרוטטות שבביתו כנגדן.
אלא, אפילו התנה עמו, לתת לו פרוטטות יפות דינר וטריסית, בתורת דמים, שלא הקנה לו פרוטטות מסויימות, אלא התחייב לשלם לו ממה שיש לו בביתו, אין כאן ריבית ושכר המתנת מעות.
שאפילו בתורת הלואה, כיון דאית ליה בביתו, נעשה כאומר: הלויני, עד שיבא בני, או עד שאמצא מפתח. ואין בזה איסור ריבית.  23 

 23.  א. כתב רש"י: שאפילו הלואה, אם יש לו בבית, מותר לתת לו עודף, דהוה ליה הלויני עד שיבא בני. משמע, שאין איסור הלואה אלא כאשר מעכב את התשלום עד זמן מוגבל, דבכהאי גוונא הוי "אגר נטר" - שכר המתנת מעות, אבל אם מעיקרא אינו לוה אלא כדי למעט בטורח, ודעתו לשלם מיד, אין איסור בדבר לדעת רש"י. (וכן משמע בדברי רבינו חננאל, וכן כתבו בעל התרומות, הראב"ד והריטב"א שיש שהתירו הלוואת רבית כשיש ללוה מעות בביתו). ומעיקרא קא סלקא אדעתין דמיירי באופן שקבע זמן לתשלום חובו, כמו שכתב רש"י בד"ה תן לי: אני אעלה לך עד יום פלוני יפה דינר וטריסית, ועל כן הוי "אגר נטר" כמו שכתב רש"י ד"ה ואין מטבע. ומסיק רב אשי שלא קבע זמן, והוי כמו עד שיבא בני כו'. ולשיטה זו תיקשי (לגירסת רש"י): אמאי איצטריך לאוקמי בפרוטטות, ואמאי קתני "יפה דינר" דמשמע פרוטטות - תוספות רבינו פרץ. ועוד הקשו הראשונים: הלא כאשר מלוה סאה בסאתים ריבית גמורה דאורייתא היא, ואיך יתכן להתיר אותה! ? ובריטב"א הקשה מנין לרב אשי ללמוד היתר סאה בסאתיים מהא דעד שיבא בני דמיירי בסאה בסאה! ? ב. ובתוספות פירשו: דהכא אינו נותן לו אותו מטבע עצמו שלקח, אלא מין אחר, דדמי למקח וממכר. והכי קאמר: כמו שמותר סאה בסאה דרך הלואה באומר עד שיבא בני, משום דסאה בסאה ריבית דרבנן, וכהאי גוונא לא אסרו חכמים. הכי נמי דרך ממכר וממכר אפילו סאה בסאתים (דלא הוי אלא ריבית דרבנן - רבינו פרץ), מותר באומר עד שיבוא בני. ובהבנת דבריהם נחלקו הפוסקים: ה"פרישה" והט"ז (יורה דעה קעג ט) כתבו שתוספות מתירים אפילו מטבע תמורת מטבע, אם אכן הלוה מחזיר למלוה סוג אחר של מטבע. (וגרסינן בגמרא: בדמים ופרוטות, ראה מהר"ם). אבל הב"ח והש"ך (ס"ק יד טז) כתבו שגם תוספות סוברים (כהרמב"ן) שאין היתר אלא אם בעל הבית נותן מטבעות שאין בהם צורה - פרוטטות, ועוד הוסיפו תוספות שאין היתר אלא כאשר זה נותן מטבעות וזה פרוטטות, אבל פרוטטות בפרוטטות או פירות בפירות סאה בסאתים הוה ליה הלואה ואסור, ולא שרי אלא סאה בסאה. (וכן משמע בתוספות הרא"ש ורבינו פרץ). עוד נחלקו הפוסקים בשיטת תוספות: הרמ"א (ב"דרכי משה" אות ז ובהגהת שלחן ערוך קעג ו) כתב שלפי דעת התוספות אין צורך שיהיה ללוה את כל הסכום שהוא מתחייב, כדקיימא לן בדין מלוה סאה בסאה פירות (קסב ב) והוכחת הרמ"א היא ממה שתוספות השוו את דין הסוגיא לדין סאה בסאה. אך האחרונים השיגו עליו דלא דמי; כשלוה סאה פירות בסאה פירות, הרי אין כאן ריבית, אלא דחיישינן שמא יוקיר השער, ובזה מהני אם יש לו אפילו מעט בביתו, אבל כאן הרי נותן לו סאתים עבור סאה, ובשלמא כשיש לו את הכל בביתו הוה ליה מקח ושרי, אבל כשאין לו הויא לה הלואה, ואם הלואה היא, הרי זו ריבית קצוצה דאורייתא. ג. בטור (סימן קעג) כתב בשם הרמ"ה שהיתר זה נאמר דוקא בשולחני שדרכו בכך, אם כן נחשב שהדינר אכן שוה יותר (כי הוא נוטל את העודף בשכר הפריטה - "תמצית סוגיות"); אבל באדם אחר אין היתר אלא באומר לו: מכור לי, ולא כשאומר לו: תן לי בדינר דינר וטריסית. וכתב "בית יוסף" שמדברי תוספות והרא"ש לא משמע כדברי הרמ"ה. (ובש"ך ס"ק יב משמע שחולק על ה"בית יוסף").
תא שמע, ראיה ממשנה (קידושין כח א), שמטבע נעשה חליפין:
כל הנעשה דמים באחר, כיון שזכה זה, נתחייב זה בחליפין, ומפרש לה ואזיל:
כל הנעשה דמים באחר, ששנינו במשנה בקידושין, מאי ניהו (מה הוא)? - מטבע.
קא סלקא דעתין, דהכי קאמר: כל הרגיל להיות ניתן בתורת דמים עבור חפץ אחר, דהיינו מטבע.
אם נתנו בעליו בתורת חליפין, ולא בתורת דמים,  24  כיון שזכה המוכר במטבע, נתחייב הקונה באונסי החליפין בכל מקום שהוא,  25  שאם מתו או נאבדו, הפסיד הלוקח, היות שבזכיית המוכר, חל המקח, ועל הלוקח לשלם למוכר את הדמים שפסק עמו.  26  ושמע מינה: מטבע נעשה חליפין, ותיקשי ממשנה זו על מאר דאמר: אין מטבע נעשה חליפין!? אמר, תירץ, רב יהודה: משנה זו אינה עוסקת בדין חליפין במטבע, אלא בדין חליפין בכל המטלטלים חוץ ממטבע, והכי קאמר תנא דמתניתין:

 24.  כלומר, שפירש ואמר: בתורת חליפין אני רוצה לקנות (וכן כתבו תוספות הרא"ש על פי רש"י לעיל מה ב), אי נמי היות והוא החזיר לו את המטבע, כמו שהדרך להחזיר את הסודר, אם כן מוכח ממעשיו שכוונתו היתה לתורת חליפין - תוספות. (ובתוספות הרא"ש כתבו שהנותן נתן לו על מנת להחזיר כו'). ובתוספות הרא"ש בשם ריב"ם חילק בין אם אמר: כך וכך מעות אלו בחפץ זה, ושניהם בעין, ונותן לו המעות, אז נקנה החפץ על ידם. אבל אם אמר לו: חפץ זה בכך וכך מעות, ובשעת נתינת המעות לא הזכיר קניית החפץ, אז הם דמים ולא חליפין.   25.  ברשב"א תמה: היה ראוי לתנא לומר: כיון שזכה זה (המוכר במעות) זכה זה (הלוקח) בחליפיו, ומדוע משנתינו מדברת על חיוב האונסים, שאינו אלא תוצאה מהמקח ולא המקח עצמו! ? וראה בריטב"א שמשנה זו קא משמע לן חידוש נוסף, שלא תאמר: היות ועדיין לא בא החפץ לידי הקונה, עדיין מוטל על המוכר לשמור על החפץ, ואם אבד החפץ, יהיה המוכר חייב באחריותו. וקא משמע לן, כיון שזכה המוכר במעותיו נתחייב הלוקח באונסי החפץ, ואין אחריותו מוטלת על המוכר. ובתוספות הביאו גירסא אחרת: כיון שזכה זה נתחייב בחליפין. ולא גרסינן נתחייב זה בחליפין. והיינו כיון שזכה המוכר במעות נתחייב המוכר לתת את החפץ שנקנה בחליפין ללקוח.   26.  א. בפשוטו יש לפרש שהלוקח נתן מעות עבור החפץ, ונתינת המעות נעשית בתורת חליפין, והרי זה כמו שמחליף פרה בחמור שנתינת הפרה בחליפי החמור קונה את החמור לבעל הפרה, וכן פירשו רבינו חננאל כאן ובתוספות ר"י הזקן בקידושין. אבל מפירוש רש"י משמע, שהמקח הוא החלפת שור בפרה, ונתינת המטבע באה לקיים את המקח, והרי זה כמו שנתחייב אדם לחבירו למכור לו שדה בכך וכך דמים שעל ידי נתינת הסודר מיד הלוקח ליד המוכר, נתחייב המוכר לתת את השדה ללוקח, ונתחייב הלוקח בדמי השדה. (ובדומה לזה פירש רש"י בקידושין, ראה להלן). וראה לעיל הערה 24, שפירושו השני של תוספות מתאים לפירוש רש"י, ופירוש ריב"ם מתאים לפירוש הר"ח ור"י הזקן. ב. כתב רש"י (קידושין כח א ד"ה כיון שזכה): כיון שזכה בו המקנה, ומשך זוז אחד מן הקונה, בתורת קנין חליפין (כעין שקונים בסודר), נתחייב הקונה באונסי חליפין בכל מקום שהם, אם מתו או אם נאבדו, עליו לשלם המעות שפוסק לתת לו, לפי שכשמושך המוכר את הסודר או את הזוז בתורת חליפין נקנה המקח ללוקח בכל מקום שהוא. והנה התוספות הקשו (בסוגיין ד"ה שמע מינה): הרי מעות אינם קונות (לדעת רבי יוחנן מז א) שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה, וטעם זה שייך גם כאשר קנה את החפץ בחליפין על ידי מטבע, ומדוע לא גזרו חכמים שלא יהיה מטבע נעשה חליפין, כשם שגזרו שלא יהיו מעות קונות! ? ותירצו: לא שכיח מילתא שיקנה המעות דרך חליפין, דלא שכיח שיתן המוכר חפצו בחליפי מעות שאינם שוות המקח, שדרך חליפין שאינם שוים מעות המקח, ולא גזרו רבנן בדבר שאינו שכיח. משמע מדברי התוספות שאותם מטבעות בהם נעשה הקנין הם מעות המקח, ואינו עתיד להוסיף עליהם. (ולדבריהם, מה שאמרו נתחייב זה בחליפיו, אין הכוונה לחייב את הלוקח בתשלומין, אלא לפטור את המוכר, ראה בהערה הקודמת). וראה שם בתוספות שבקנין סודר, שעדיין אינו משלם על המקח, אין חשש שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה, היות והמוכר חושש שאם ישרפו החיטים יסרב הלוקח לשלם לו. וטעם זה שייך גם לשיטתו של רש"י. ובתוספות הרא"ש (מז ב ד"ה גזירה בשם גליון) כתבו: היות ובחליפי סודר כיון דאכתי לא שקיל זוזי מסתפי דלא ליחות עם לוקח בדינא ודיינא, על כן אף בשאר חליפין לא תקנו לחשוש, דלא פלוג רבנן. והרמב"ן כתב שבחליפי שוה בשוה אין טעם לתקן שלא יקנה, שהרי אם נאמר שכאשר משך האחד את הפרה לא חל הקנין, ואין השור שייך לחבירו, אזי יש לחוש שמא תיפול דליקה בחצירו של הלוקח, והוא לא יטרח להציל את הפרה שמשך. (וכאשר קנה בסודר, אין שייך טעם זה, ומכל מקום לא חילקו חכמים בקניין חליפין).

דרשני המקוצר[עריכה]