פרשני:בבלי:בבא מציעא קח ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא קח ב

חברותא[עריכה]

ואי לא, אם אותה שדה שמכר לו באמצע שדותיו, דומה היא לשאר השדות שסביבה, חיישינן שהלוקח איערומי קא מערים, ודעתו לקנות בתחילה את השדה שבין שדותיו של המוכר, כדי שהוא זה שיקרא מצרן על שאר שדות המוכר, ולאחר מיכן יקנה את שאר הקרקעות מדין מצרן, ויפסידו המצרנים הראשונים. לפיכך, מיד עתה סלקינן ליה מהשדה.  106  הנותן לחבירו שדה במתנה, לית בה משום דינא דבר מצרא, ואין המצרנים יכולים לכוף את המקבל שימכרנה להם.  107 

 106.  ברש"י משמע שמסלקים אותו אף מאותו מעט שקנה באמצע וכך הביא הטור (קעה) בשמו ובשם רב האי גאון, והרא"ש כתב (סימן כה) שהמכר של אותו מעט קיים אלא שאין לו דין מצרן במותר השדה.   107.  הבית יוסף (קעה פו) כתב שהטעם הוא, א. דבשלמא במכר אומר המצרן כיון שזה רוצה למוכרה אני הייתי רוצה לקנותה אבל במתנה הרי המוכר לא רצה למוכרה ולעולם לא היה המצרן זוכה בה. ב. דבמכר לא איכפת ליה למוכר שיקנה זה או זה ומשום הכי אית בה דינא דבר מצרא, אבל במתנה שרוצה המוכר שיתקיים ביד המקבל לית בה דינא דבר מצרא. ג. המקבל מתנה ניחא ליה שתהיה השדה הזו דוקא בידו שמפני עבודתו הטובה נתנו לו מתנה זו וכל כי האי גוונא ליכא ועשית הישר והטוב.
אמר אמימר, אי כתב ליה נותן המתנה אחריות, והתחייב למקבל שאם יגבו ממנו בעלי חובות את השדה יתן לו אחרת, חיישינן שמא באמת מכר לו ואיערומי קמערים לכתוב שטר מתנה, הילכך אית בה משום דינא דבר מצרא.
מכר בעל השדה את כל נכסיו ללוקח אחד, ובין הנכסים היו גם שדות הסמוכות למיצר של אדם אחר, שאף הוא היה רוצה לקנות את אותה שדה הסמוכה לו, והלוקח מעונין לקנות דוקא את כל הנכסים כאחד, ואם לא יקבל את כולם לא יקנה אפילו מקצתם, לית בה משום דינא דבר מצרא. שלא תקנו חכמים ללוקח לעשות הטוב והישר עם המצרן להניח לו לקנות את השדה הסמוכה לשדהו במקום שיהיה הפסד לבעל השדה.  108  אם מכר שדה הסמוכה לשדה מצרן לבעלים הראשונים של אותה שדה, לית בה משום דינא דבר מצרא  109 .

 108.  בבית יוסף (קעה נד) דייק בדברי רש"י שאם יבא המצרן וירצה לקנות את כל הנכסים הוא קודם ללוקח מדינא דבר מצרא, והרא"ש כתב שגם בכהאי גוונא אין זכות קדימה למצרן, לפישאין מצויאדם שיקנה כל נכסיו יחד הילכך כשמזדמן לו אין לו להודיע למצרן שמא בתוך כך ימלך הלוקח, ולא תקנו לעשות הטוב והישר למצרן להפסיד למוכר. עד כאן לשונו. וכך דעת הרמב"ן הרשב"א והנימוקי יוסף.   109.  במגיד משנה (שכנים יב ו) כתב שהטעם הוא שיותר ראוי שתשוב השדה לאשר קנהו מאתו משובה לאיש נכרי. וכתב הר"ן שכל זה רק אם כבר מכר לבעלים הראשונים אין המצרן מוציא מידם, אבל אם באו יחד עם המצרן, המצרן קודם וכן אם מכר לאדם אחר אין הבעלים הראשונים יכולים להוציא מידו.
זבן, קנה לוקח שדה שסמוכה למיצר חבירו מעכו"ם, אין המצרן יכול לתובעו שימכר לו מדינא דבר מצרא, וכן זבין, מוכר קרקע שסמוכה למיצר ישראל לעכו"ם, לית בה משום דינא דבר מצרא.
והשתא מפרש טעמא:
זבן מעכו"ם שדה הסמוכה למיצר ישראל, לית בה משום דינא דבר מצרא, משום דאמר ליה הלוקח למצרן, עשיתי לך טובה בכך שקניתי את השדה מן העכו"ם, שהרי ארי אברחי לך ממצרא  110 ,

 110.  כתב התוספות רא"ש: הא דלא מצי המצרן לומר ללוקח אני רציתי לקנות מהגוי ולהבריחו ממני, משום דאמר ליה הלוקח עד שהיית קונה שמא היה הגוי מקדים ומוכרה לגוי אחר. אמנם רבי עקיבא איגר בהגהותיו לשולחן ערוך (קעה לח) דן דאפשר דוקא אם אין המצרן כאן התירו ללוקח לקנות ולא הצריכוהו להמתין עד שיבא המצרן שמא יקדים הגוי וימכור לאחר, אבל אם המצרן נמצא כאן יש לומר שהמצרן קודם. והוסיף התוספות רא"ש, "ומיהו תמיה לי וכי בשביל שעשה לו פעם אחת טובה שהצילו מהגוי אינו מחויב לעשות לו טובה פעם אחרת ולמכור לו את השדה כדין בר מצרא, אטו עני שהוא ערום ורעב ובא אחד וכיסהו אינו חייב גם להאכילו, אתמהה". ועיין שיטה.
זבין לעכו"ם לית ביה משום דינא דבר מצרא, משום שעל המוכר לא נאמר דין "ועשית הישר והטוב", ומותר לו למכור אף למי שאינו מצרן, לפי שאם ירצה, יוכל שלא למכרה כלל.  111  ואותו עכו"ם שקנאה, ודאי לאו בר "ועשית הישר והטוב" הוא.

 111.  האבן האזל שכנים (יג יא) תמה, שהרי אף על המוכר שייך לומר שאם ירצה למכור שיקדים את שכינו מדין ועשית הישר והטוב.
ומכל מקום אמרו חכמים, מאחר ועל ידי מכירת השדה לגוי עלול להיגרם נזק לישראל הסמוך למיצר, שמותי, לנדותו, ודאי משמתינן  112  ליה למוכר, עד דמקבל עליה כל אונסי דאתי ליה לישראל מחמתיה מחמת העכו"ם  113 .

 112.  הראב"ד בשיטה מקובצת כתב, שאילו לא יטילו עליו שמתא, יהא המוכר פטור מכל נזק דאיתיליד מחמת הגוי משום שגרמא בניזקין פטור.   113.  הרא"ש (סימן כח, ובתוספות) ביאר מדוע אין ממתינים עד שיארע נזק ואז ישמתוהו, משום שהחמירו חכמים לקונסו שיכתוב לו שטר שיעבוד על נכסיו ויחול שעבודו מעתה.
המלווה את חבירו, ונטל ממנו קרקע שתהיה משכנתא משכון בידו כנגד החוב, אם רצה המלווה לקנות את הקרקע מיד הלווה, רשאי  114 . ואף על פי שיש לאותה שדה מצרנים, לית בה משום דינא דבר מצרא,

 114.  המגיד משנה (שכנים יב ט) הביא בשם הרמב"ן שאם ירצה המצרן לשלם את החוב של המוכר כדי להוציא את הקרקע מיד המלוה הרשות בידו, אבל אינו יכול לכפות את המוכר מלכתחילה שילווה ממנו כדי שלא תשתעבד השדה לאחרים מפני שיכול המוכר לומר לו השני נוח לי יותר ללות ממנו.
דאמר רב אשי: אמרו לי סבי דמתא מחסיא (שם מקום) מאי פירושה של משכנתא? - דשכונה גביה! שהמלוה נעשה כשכן של אותה קרקע.  115  ובהכרח למאי נפקא מינה בכך שנקרא "שכן", לדינא דבר מצרא, שהוא קודם לכל אדם כמו מצרן.

 115.  רש"י לעיל (סח א) כתב שאין שכן טוב כמו מקבל המשכנתא, וביאר הסמ"ע לפי שהמצרן הוא שכן מן הצד ומחזיק המשכנתא הוא שכן בכולה. וכתב הרא"ש (סימן כט) שנראה מדברי רש"י שגם אם קדם המצרן וקנה את המשכנתא, המלווה מסלקו. ובמגיד משנה (שכנים יב ט) הביא בשם הרמב"ן והרשב"א דכשם שאין הבר מצרא מוציא מהמלווה כך אין המלווה מוציא מהמצרן וכל אחד מהם אם קדם זכה בה. וכך פסק השולחן ערוך (קעה נז), והרמ"א פוסק כהרא"ש.
ואם רצה המוכר למכור אחת משדותיו הנמצאת במקום רחוק משאר שדותיו, ובמעות שיקבל עבורה יוכל לגאול, לקנות שדה אחרת, במקום קרוב יותר.
וכן מוכר שדה בשל רעתה, ובכסף שיקבל תמורתה יוכל לגאול ביפה, מאחר שהוא זקוק למעות, לית בה משום דינא דבר מצרא, אלא כל מי שיקדים לקנותה, יזכה בה.
לפי שלא תקנו חכמים להמתין עד שיביא המצרן מעות ויקנה את השדה, כי שמא עד שיביא את מעותיו כבר תימכר הקרקע הקרובה או השדה הטובה שרצה המוכר לקנות.  116  ולא אמרו שיש לעשות הישר והטוב אלא במקום שאין פסידא למוכר.  117 

 116.  כתב הש"ך (קעה לח) מכאן נראה מי שמכר דירתו כדי לעבור לעיר אחרת אין לשכינו זכות לתבוע שימכרו לו את הדירה מדינא דבר מצרא משום שהשולחן ערוך פסק (בסימן קצ יב) ההולך לדור בעיר אחרת כמוכר שדהו מפני רעתה   117.  הבית יוסף (קעה סג) הביא בשם תלמידי הרשב"א שהוא הדין אם המוכר צריך מעות לצורך מזונותיו אינו חייב להמתין עד שיביא המצרן מעות וכל הקודם לקנות זכה.
וכן אם צריך המוכר כסף כדי להעלות כרגא, מס למלך, ולשם כך הוא מוכר את קרקעו הסמוכה למיצר, וכן אם צריך מעות למזוני אשתו, שהתחייב לה בכתובתה, ולקבורה, שצריך מעות לקבור את מתו, כיוון שהוא זקוק מיד למעות, לית בה משום דינא דבר מצרא, ואינו צריך להמתין עד שיבא המצרן לקנות את השדה.
דאמרי נהרדעא: יתומים שהוריש להם אביהם קרקע, וצריך לשלם עבורה כרגא, מס למלך, או שהקרקע משועבדת למזוני של האלמנה, וכן אם צריך מעות לקבורה של אביהם, מזבנינן לקרקע של היתומים בלא אכרזתא, ללא הכרזה לכל המרבה במחיר.
ואף על פי שאין מוכרים מנכסי יתומים בלא הכרזה,  118  במקום שצריך מעות מיד לא ממתינים להכרזה, וכל שכן שאין דינא דבר מצרא במקום שזקוק המוכר מיד למעות.

 118.  התוספות הבינו בדעת רש"י שמכריזים על כל מכירה של נכסי יתומים והם פירשו שאין מדובר במכירה מנכסי יתומים אלא במכירת נכסי הבעל לצורך מזונות וקבורה של האשה והבנות.
המוכר שדה הסמוכה למיצר חבירו לאשה, אין למצרן זכות תביעה באותה שדה, לפי שאין דרך אשה לחפש אחר קרקעות  119 .

 119.  המגיד משנה (שכנים יב יד) הביא בשם הרשב"א דדוקא אשה שאינה נשואה או שהיא נשואה ויש לה נכסים שלה הא לאו הכי חישינן שבעלה שלח אותה כדי שלא יוכל המצרן לדחותה.
וכן מוכר ליתמי, אין המצרן יכול לכופם למכור לו, מאחר שאין מי שיעזור להם לקנות שדה אחרת.  120 

 120.  כתב בעל המאור בשם אביו, מדאמרינן באשה ויתמי שאין בהם דינא דבר מצרא משום שהם צריכים לקרקע ביותר, הוא הדין היכא שהלוקח זקוק לקרקע והמצרן אינו זקוק לה שהלוקח ק'ודם. והרמב"ן חולק וסובר דלא הטילו חכמים על אשה ויתמי למכור למצרן משום דלאו בני מקח וממכר הם, ולא משום שהם צריכים יותר את הקרקע, ועיין סמ"ע (קעה פט)
וכן שותף המוכר לאחד משותפי השדה את חלקו בשדה, לית בה משום דינא דבר מצרא, ואין השותפים האחרים יכולים לדחותו מהשדה שכל שותף הרי הוא כמצרן של כל השדה  121 .

 121.  כתב הרא"ש שלדעת רש"י אף אם המצרן קדם וקנה, השותף מסלקו כיוון שלשותף יש חלק בכל השדה ולמצרן אין זכות אלא מכח זה שהוא סמוך לשדה הילכך שותף עדיף.
מי שיש לו שדה למכור ובאו לקנותה שכיניו שדרים עמו באותה העיר, וגם שכיני שדה, שהם שכיני שדה אחרת של המוכר ורוצים לקנותה, הואיל ואף אחד מהם אין לו שדה סמוכה למיצר של שדה זו, אין כאן דינא דבר מצרא.  122  ומכל מקום עצה טובה ודרך ישרה היא, לומר, שכיני העיר קודמין.

 122.  רש"י פירש, דהכא לא מיירי בדין בר מצרא, אלא עיצה טובה קא משמע לן, וכן כתב הרמב"ם (שכנים יד ה) והוסיף שאם קדם אחד וקנה זכה ואין חבירו שראוי לקודמו יכול להוציא מידו. וכתב הבית יוסף שיש נפקא מינה בדבריהם, דלרש"י אין שום דין קדימה אלא רק דרך טוב וישר לנהוג כן, אבל להרמב"ם אף שאין בזה דינא דבר מצרא יש בהקדמה זו משום ועשית הישר והטוב. והתוספות פירשו שמדובר במצרנים ואותם הקרובים יותר לעיר נקראים שכיני העיר והמצרנים מצד הרחוק נקראים שכיני השדה, וקאמר שהמצרנים מצד העיר קודמים.
אם באו לקנות את השדה שכן של המוכר ותלמיד חכם, תלמיד חכם קודם  123 , וכן אם באו לקנות קרוב של המוכר ותלמיד חכם, תלמיד חכם קודם.

 123.  רש"י נקט דבהכרח אין מדובר כאן בדין בר מצרא, דאי לאו הכי איך יוכל התלמיד חכם לסלק את המצרן השני, וכתב המהרש"א שהתוספות לא חששו לקושיתו לפי שהתלמיד חכם עצמו מצרן ואפשר להקדימו לשאר מצרנים.
איבעיא להו: באו לקנות שכן וקרוב, מאי מי קודם?
תא שמע (משלי כז): "טוב שכן קרוב מאח רחוק", אלמא שכן קודם.
באו מצרן ולוקח לקנות את השדה, והיו מעותיהם שונות: הני, זוזי טבי שמשקלם גדול יותר, והני, זוזי תקולי, חריפים ועוברים לסוחר, לית ביה משום דינא דבר מצרא. כי פעמים שנוח למוכר מעות שמשקלם גדול יותר, ופעמים שהוא צריך כסף עובר לסוחר, הילכך ימכרנו למי שירצה.
וכן אם שלחו המצרן והלוקח את מעותיהם למוכר השדה, והני, מעותיו של המצרן ציירי, היו צרורים בחבילה, והני, מעותיו של הלוקח, שרי, בחבילה פתוחה, לית ביה משום דינא דבר מצרא. ויכול הלוקח לקנות את השדה, לפי שהמוכר אינו רוצה לפתוח חבילה סגורה, כי שמא יאמר לו המצרן לאחר זמן, היו בה יותר מעות.
מצרן שאין לו מעות, ובא לוקח לקנות את השדה, אם אמר המצרן: איזיל ואטרח, אלך לטרוח ואייתי זוזי, לא נטרינן, אין ממתינים ליה, ויכול הלוקח לקנות את השדה.
אבל, אם אמר איזיל אייתי זוזי שיש לי בביתי, חזינן: אי גברא דאמיד הוא, דאזיל ומייתי זוזי, נטרינן מחכים ליה עד שיביא את מעותיו ויקנה כדין בר מצרא. ואי לא אמיד, לא נטרינן ליה.
קרקע שנבנו עליה בתים, והיתה הארעא בבעלותו דאחד והבתים שנבנו עליה בבעלותו דאחד אחר, אם רצה בעל הבתים למכור בית לאחר מרי - בעל הארעא מעכב אמרי - על בעל הבתים שימכור לו את הבית כדין בר מצרא, לפי שטוב לבעל הקרקע שיהיה הבנין שעל קרקעו בבעלותו.
אבל אם רצה בעל הקרקע למכור את קרקעו לאחר, מרי בתי - בעל הבתים לא מעכב אמרי דארעא שימכור לו את הקרקע, משום שבעל הבתים אינו נחשב כבר מצרא  124 .

 124.  רש"י פירש שאינו נקרא מצרן לפי שהבית אינו עומד לעולם וסופו להסתלק מן הקרקע, וכן פירשו הרא"ש והטור אבל הרמב"ם כתב שדוקא אם יכול בעל הקרקע לסלק את בעל הבתים בכל עת שירצה אינו נקרא מצרן.
וכן קרקע שצמחו בה דקלים והיתה הארעא בבעלותו דחד והדיקלי בבעלותו דחד אחר, אם רצה בעל הדקלים למכור את דקליו מרי דארעא מצי מעכב אמרי דיקלי שימכור לו את הדקלים כדין בר מצרא, אבל אם רצה בעל הקרקע למכור את קרקעו לאחר, מרי דיקלי לא מצי מעכב אמרי דארעא שימכור לו את הקרקע, שאין בעל הדקלים נחשב כבר מצרא. לוקח שרוצה לקנות ארעא כדי לבנות בה בתים, והמצרן הסמוך לשדה רוצה לקנות את הארעא כדי לזרעא, הדין הוא שישוב  125  עדיף, ולית בה משום דינא דבר מצרא.

 125.  כתב הבית יוסף (קעה מג) מהא דלא אמרינן יישוב ארץ ישראל עדיף, משמע שאף בחוץ לארץ יישוב עדיף.
שדה הסמוכה לשדה שיוצאת לימכר וביניהם אפסיק משוניתא, שן של סלע שאי אפשר לחרוש ולזרוע באותו מקום, או שהיתה בין השדות ריכבא דדיקלא שורת דקלים צפופה, חזינא: אם יכול המצרן להכניס ביניהם את מחרשתו ולחרוש בה אפילו תלם אחד, הנמשך ישירות משדהו לשדה הסמוכה, אית בה משום דינא דבר מצרא, שיש לו תועלת בקניית השדה הסמוכה לשדהו, הילכך הוא קודם לכל אדם. ואי לא, אם לא יכול לחרוש משדהו לשדה המוכר אפילו תלם אחד, לית בה משום דינא דבר מצרא. הני ארבעה בני מצרני שהיו שדותיהם סביב שדה אחת, דקדים חד מינייהו וזבין את השדה, זביניה זביני וזכה בה.
ואי כולהו אתו בהדי הדדי, ותבעו את המוכר שימכור להם מדין בר מצרא, פלגו לה בין כולם באופן שכל אחד נוטל את החלק בצורת משולש הסמוך לחלקו.  126  וחלוקה זו נקראת קרנזיל. (זיל לקרנות. רש"י).

 126.  כתב השולחן ערוך (קעה יא) אם היו חמשה מצרנים כגון שברוח אחת היו שנים, חולקים את אותה רוח לשתים. ובבית יוסף הביא שזו דעת הרשב"א, וביאר הגר"ח בכתבים שאין לכל מצרן זכות בכל השדה אלא חל זכות בר מצרא אחד וכלם נעשים שותפים בה וכל אחד יש לו זכות בחלק הסמוך לו, הילכך אם יש שנים בצד אחד של השדה, חולקים ביניהם את אותו מיצר, והשאר נוטלים כל אחד את החלק הסמוך להם. ובמגיד משנה (שכנים יב ה) כתב שמדברי הרמב"ם נראה שחולקים בין כולם לחמשה חלקים.

דרשני המקוצר[עריכה]