פרשני:בבלי:בבא מציעא קיט א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא קיט א

חברותא[עריכה]

ותנן (צ"ל ותניא, בתוספתא דערלה) נמי גבי ערלה, כי האי גוונא:
אילן היוצא מן הגזע, ומן השרשין, חייב בערלה. כיון שהוא אילן בפני עצמו, ואף על פי שאינו יונק ממש מן הקרקע, שדי נופו בתר עיקרו. דברי רבי מאיר  72 .

 72.  על פי רש"י. ועיין ברמב"ן ובראב"ד.
רבי יהודה אומר: מן הגזע, פטור. מן השרשין, חייב  73 . דלא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו.

 73.  כתב החזון איש (ערלה סימן א ס"ק יט) שטעמו משום דכתיב "ונטעתם", ודרשינן "פרט לעולה מאליו". דהיינו פרט לייחור העולה מן הגזע, שאינו חייב בערלה.
וצריכי! יש חידוש דין בכל אחת מהמשניות.
דאי אשמועינן רק מתניתין קמייתא (שתי גינות זו על גב זו, ומתניתין דבבא בתרא, גבי הקונה אילן בתוך שדה חבירו), היינו אומרים, רק בהא קאמר רבי יהודה דלא אמרינן "שדי נופו בתר עיקרו", משום דממונא הוא, ותלוי בדעת בני אדם. ולדעת בני אדם לא שדינן נופו בתר עיקרו.
אבל גבי ערלה, דאיסורא, אימא מודי ליה לרבי מאיר.
ואי איתמר בהא, ואם היתה נשנית רק התוספתא של ערלה, היינו אומרים, רק בהא קאמר רבי מאיר דשדינן נופו בתר עיקרו, אבל בההיא, בדיני ממונות, אימא מודי ליה לרבי יהודה, דאזלינן אחר דעת בני אדם.
ולכן צריכי, לשנות את כל המשניות דלעיל.
שנינו במשנה: אמר רבי שמעון כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי אלו שלו.
אמרי דבי רבי ינאי, ובלבד שלא יאנס. שלא יתכופף לחצר חבירו בצורה שמסכנת את עצמו כדי לקטוף את הירק. אלא יקטוף רק את הירקות שאפשר להגיע אליהם בקלות  74 .

 74.  וצריך באור, לדעת רש"י שנתבארה לעיל, שבעצם כל העשבים שייכים לעליון, אלא שהוא מתבייש לקוטפם אם כן מדוע אסור לו להסתכן ולקוטפם מלמעלה? ומבאר הט"ז (קסז סק"א), "אע"ג דכאן לא שייך אפקורי מפקר, כיון שיכול ליטלו, מכל מקום עשו חכמים גבול קצוב מה שהוא מצוי". ויש שפרשו, שהעליון מתבייש לקחת שיעור כל כך גדול, כי חבירו יראה שלקח יותר משיעור פשיטת יד, ויטען שנכנס לחצירו שלא ברשות. לכן מפקירו.
בעי (הסתפק) רב ענן, ואיתימא רבי ירמיה: מה הדין אם היה העליון מגיע לנופו של הירק, ואין מגיע לעיקרו, או להיפך, אם היה מגיע לעיקרו ואין מגיע לנופו  75  , מאי?

 75.  הרא"ש לא גרס "מגיע לעיקרו ואין מגיע לנופו", כיון שאם הגיע לעיקר ודאי נחשב כמגיע, כיון שעל ידי העיקר יכול לקחת את הכל. וכן גרסת הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ד הלכה ט). והקשה הרא"ש "ותמהני, למה עלתה בעיא זו בתיקו, כיון דטעמא דרבי שמעון משום שכל מה שהעליון יכול ליטול בפשיטות יד אינו מתיאש ממנו, ומן השאר הוא מתיאש, כי הוא בוש לישאול רשות מחבירו, אם כן מיפשטא שפיר הך בעיא, כל שהעיקר יתלש עם הנוף, של העליון, והשאר לתחתון?" ובפלפולא חריפתא, הביא דברי הבית יוסף, דאפשר לומר, שעדיין הוא מתבייש לתלוש את העיקר על ידי הנוף, כדי שחבירו לא יטען עליו ויאמר שנכנס בתוך גינתו. הלכך מעיקרא מתיאש ממנו. ועיין בדרישה (קסז) שתלה את דברי הרא"ש במחלוקת הראשונים שנתבארה במשנה בדעת רבי שמעון. יעויין שם.
ונשאר בתיקו.  76 

 76.  כתב הטור (קסז): מספק יחלוקו. ואם נטל העליון אין מוציאין מידו. והב"ח דייק מדבריו, דוקא אם נטל העליון אין מוציאין, אך אם נטל תחתון, מוציאין. וקשה, מאי שנא? והנה הרמב"ם (פרק ד מהל' שכנים הלכה ט) כתב "לא יטול העליון, ואם נטל אין מוציאין מידו". והקשה הכס"מ, מדוע לא פסק הרמב"ם שיחלקו מספק? ומתרץ שהתחתון הוי כמו מוחזק בו. ובבאור הגר"א לשו"ע (קסז ג) מבאר, כיון שהעליון מקבל מה שיכול להגיע אליו, ואם כן הספק הוא במעשה ההגעה שלו. ולכן לא יטול מספק.
אמר אפרים ספרא, תלמידו של ריש לקיש, משום ריש לקיש: הלכה כרבי שמעון. אמרוה קמיה דשבור מלכא (אמרו דבר זה לפני מלך פרס, שהיה בקיא בדינים  77 ), ושבחה, ואמר להו, אפריון  78  נמטייה לרבי שמעון (תנו שבח לרבי שמעון, כי יפה אמר).

 77.  הקשה המהר"ץ חיות, הרי בגמרא בסנהדרין מבואר שאין מלמדים תורה לגוי, ואם כן, כיצד לימדו דין זה למלך פרס? ותירץ, כיון שבני נח נצטוו על הדינים, לדון בדיני ממונות, לכן הותר להם ללמוד דיני ממונות.   78.  רש"י פירש "חן שלנו", כמו "בן פורת יוסף". ולפי דבריו, שורש המילים "אפריון", ו"פורת", הוא "פר". ומשמעותו, לשון חן. וכשיטת רבו, מנחם בן סרוק, שאותיות "שמלאכתו בינה" אינן מן השורש. אמנם הרמב"ן (בראשית מט כב) פירש "אפריון" מלשון "פורנא", דהיינו רווח ועושר. ואף ה"נון" שורשית.