פרשני:בבלי:בבא מציעא מב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא מב א

חברותא

מתניתין:
המפקיד מעות אצל חבירו, צררן הנפקד בסודרו והפשילן לאחוריו ונגנבו, מסרן (או מסרן) לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם (בפני אותם הקטנים) שלא כראוי שלא יצאו לחוץ ויאבדו את המעות,  1  והם יצאו ואיבדו את המעות:

 1.  נתבאר על פי רש"י לעיל לו א, ודלא כגירסת הרי"ף והרא"ש שגורסים: "או נעל בפניהם שלא כראוי".
הרי זה חייב, משום שלא שימר כדרך השומרים.
ואם שימר כדרך השומרים, הרי זה פטור.
גמרא:
שנינו במשנה: המפקיד מעות אצל חבירו צררן והפשילן לאחוריו, או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים, ונעל בפניהם שלא כראוי, חייב, שלא שימר כדרך השומרין:
ותמהינן: בשלמא כולהו  2  דהיינו "או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים, ונעל בפניהם שלא כראוי", אכן ניחא מה ששנינו: שלא שימר כדרך השומרים -

 2.  לשון "כולהו" לא מתבאר היטב רק לגירסת הרא"ש והרי"ף, כי לפירושו של רש"י אין זה אלא דין אחד, נמוקי יוסף ; וראה מה שיישב הרשב"א.
אלא צררן והפשילן לאחוריו למה מיקרי: "שלא שימר כדרך השומרין", הרי צררן ומאי הוה ליה למיעבד (מה היה לו לעשות שמירה אחרת)!?
אמר תירץ רבא אמר רבי יצחק:
כי אמר קרא גבי מעות מעשר שני שנוטל אותם הבעלים לירושלים: "וצרת הכסף בידך", ודרשינן: אף על פי שצרורים, יהיו בידך, כלומר: לא היה לו להפשילן לאחוריו, אלא לפניו, כדי שיהיו לנגד עיניו.
ואמר רבי יצחק: לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו ולא יפקידם לאחרים, כדי שאם יזדמן לו לקנות סחורה לעשות בה ריוח, יהיו מזומנים תחת ידו, שנאמר: "וצרת הכסף בידך"!
ואמר רבי יצחק:
לעולם ישליש אדם את מעותיו, שליש ישקיע בקרקע,  3  שליש ישקיע בפרקמטיא (בסחורה), ושליש יהיה תחת ידו, שיהיו מזומנים בידו, לצורך ריוח הבא פתאום.

 3.  כן פירש המהרש"א בפירוש שני, וביאר: כל אחד מהשלשה חלקים, יש לו יתר שאת על חביריו לא ראי זה כראי זה; דהיינו: שליש בקרקע, שהן לו נכסים שיש להם אחריות, כי שאר נכסים אפשר שיאבדו ברגע אחד על ידי לסטים וגייסות, אבל הארץ לעולם עומדת; ושליש פרקמטיא יש לו מעלה, שיש יותר ריוח בפקמטיא; ושליש תחת ידו יש לו מעלה להיות מזומן לו כל שעה לצורך הבא לאדם פתאום. והמהר"ם שיף, מצא מוגה בגמרת מהר"ע ז"ל, לפרש את הפסוק (דברים כח ח): "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך, וברכך בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך": "באסמיך: זו מעות המונחות באוצרו; ובכל משלח ידך: זה עסק סחורתו, וברכך בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך: זה קרקע. ובפירוש ראשון פירש המהרש"א, שיטמינם בקרקע, וכמו שאמרו לקמן: "כספים אין להם שמירה אלא בקרקע".
ואמר רבי יצחק:
אין הברכה מצויה, שיתברך הדבר ויתרבה מאליו, אלא בדבר הסמוי מן העין,  4  שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך", ודרשינן לשון "אסמיך" מלשון סמוי מן העין.

 4.  כתב המהרש"א: "משום עין הרע של אדם, אי נמי שלא יהא יד השד שולט בו (ראה שם שהביא ראיה לזה), וראה עוד שם, ובתוספות תענית ח ב ד"ה אלא בדבר. וב"תורת חיים" כתב, שאין הטעם משום עין הרע, שהרי מהמשך הענין נראה, שאפילו כשהולך למוד את גורנו שלו, אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין, (וראה מה שהביאו ב"אוצר מפרשי התלמוד" ציון 23 בשם ה"עקידת יצחק" שעין הרע שייך גם בדבר שלו). אלא הטעם הוא, משום שאין מתברך ומתרבה רק כשאין לו רואים, וכמו שמצינו אצל אלישע (מלכים ב פרק ד), שאמר אלישע לאשה: "וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך", כדי שתשרה הברכה על השמן להתרבות ולהתמלא.
תנא דבי רבי ישמעאל:
אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו,  5  שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך", ודרשינן לה מלשון גנזים.

 5.  לדעת המהרש"א בחידושי אגדות לא נחלקו, אלא "משמעות דורשין" איכא בינייהו, (וצריך ביאור: היכן מרומז בדבריהם, שזה דורש לשון "סימוי מן העין" וזה דורש לשון "גנזים"), וראה עוד שם. וכמה אחרונים (הובאו ב"אוצר מפרשי התלמוד") כתבו לבאר: לדעת רבי יצחק העיקר תלוי אם סמוי מן העין, דהיינו שאינו יודע מידתו ומניינו, אף על פי שהדבר בכללותו נגלה לעין רואים, (ראה רש"י תענית ח ב: "הסמוי מן העין: שאינו יודע הסכום") ; ואילו לתנא דבי רבי ישמעאל, הדבר תלוי: אם מכוסה מעין רואים, אף על פי שיודע מידתו שורה עליו הברכה; ואם הוא נגלה, אף על פי שאינו יודע מידתו, אין הברכה מצויה בו. וב"עיון יעקב" כתב לבאר: לדעת רבי יצחק הדורש "באסמיך" שהוא דבר הסמוי מן העין, צריך שלא ידע מעולם מנינו ומידתו של דבר, כסומא שלא ראה מאורות מימיו, ואילו לדעת תנא דבי רבי ישמעאל, כל שאינו יודע עכשיו המנין והמידה, שורה עליו הברכה, אף על פי שידעו מעולם.
תנו רבנן:
ההולך למוד את גורנו, אומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו", כלומר: שיתברך ויתרבה גורנו.
התחיל למוד, אומר: "ברוך (אתה ה' אלהינו מלך העולם) השולח ברכה בכרי הזה".  6  מדד ואחר כך בירך: הרי זה תפילת שוא,  7  לפי שאין הברכה מצוייה:

 6.  נתבאר על פי רש"י בתענית ח ב, שכתב: "ומזכיר בה מלכות ואזכרה ככל הברכות כולן"; וב"אילת השחר" כתב: הנה נתחדש, שיכולים להתפלל על נס כזה שאינו ניכר לעין, ולא עוד אלא שמברך בודאי דנהיה נס; וראה ב"שפת אמת" בתענית שם.   7.  לכאורה צריך ביאור: למה לא יברך אחר שמדד, ולמה לא יברך על מה שכבר נעשה לו, ומה ענין זה לתפילת שוא! ? והנה לשון הרמב"ם הוא: מדד ואחר כך ביקש רחמים הרי זו תפילת שוא, וכל הצועק לשעבר הרי זו תפילת שוא", וכתבו ה"ברכי יוסף" והאבודרהם, (הובאו דבריהם ב"אוצר מפרשי התלמוד"), שאכן אין כוונת הגמרא אלא לתפילה שמתפלל, אבל את הברכה יכול לברך אף שכבר התחיל למוד; וראה רש"ש שפירש באופן אחר, וראה עוד ב"חידושי הריטב"א".
לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך".
אמר שמואל:
כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, ואם לא שמרן שם, ונגנבו, פשיעה היא וחייב.  8 

 8.  בדין שומר שכר מה דינו בזה, האריכו התוספות והראשונים כאן, וראה בהערות שב"חברותא" על התוספות. הרחבה בדין שמירת כספים בקרקע: הנה במשנה שנינו: "המפקיד מעות אצל חבירו:. או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהן שלא כראוי, חייב"; וקשה: לא מיבעיא לשיטת הרי"ף והרא"ש ששני דינים נשנו כאן, דמשמע ודאי שאם נעל בפני הכספים כראוי הרי הוא פטור, ואף שלא שמרן בקרקע; אלא אפילו לשיטת רש"י, הרי מה שמוסר אותם לבנו ולבתו הקטנים אינו כלום, ומכל מקום אם נעל בפני בנו ובתו הקטנים הרי הוא פטור, וואף שלא שמרן בקרקע; ואילו כאן שנינו: "כספים אין להם שמירה אלא בקרקע" (על פי הרמב"ן בד"ה ומזה נגלה לי וד"ה ובירושלמי, ברמב"ן הנדמ"ח)! ? וכתב הרמב"ן: מצאתי בשם ה"ר יצחק בר' ראובן אלברגלוני ז"ל (הביאוהו כמה ראשונים כאן, והסכימו עמו), קבלנו מרבותינו ז"ל: דודאי הילכתא כשמואל, אבל אמרו, שלא אמרה שמואל אלא במקום שהגנבים מצויים, או אונסין, ועושין (כלומר: ודרך לעשות) בכל אלו הענינים שאמר שמואל; אבל במקום דליכא כל הני, אין עליו לכסותם בקרקע, אלא מניחן במקום ששומר שאר מעותיו, דלא עדיף מדידיה, הילכך נותנם במקום השמור לו, ואין עליו יותר, עד כאן דברי הרב ז"ל. והוסיף הרמב"ן, שלפי דבריו כך הוא פירוש דבריו של שמואל: "כספים האידנא אין להם שמירה אלא בקרקע", דשכיחי אנסי כספים טפי משאר מילי, אבל בזמן הזה שאין דרך לשמור כספים בקרקע, יש להם שמירה בכדרך השומרין, כמו ששנינו (במשנתנו): "שלא שמר כדרך השומרין", הא שמר כדרך השומרים באותו זמן ובאותו מקום פטור, ודברים של טעם הם ; ועל פי זה יישב שם את משנתנו. ומיהו כתב הרמב"ן שם: "אלא אם כן נאמר, דמתניתין בשפירש הוא לו, שהוא צריך להם ולא יקברם, ודעת המחברים כן, שכתבוה לדשמואל סתם". וראה בבית יוסף סימן רצא אות כ, שכתב: "ומדברי הרמב"ם לא משמע הכי, שכתב סתם להא דאמר שמואל: "כספים אין להם שמירה אלא בקרקע", ולא חילק בין זמן לזמן:. ; ומכל מקום נראה לי, דהשתא לדידן, להרב רמב"ם ז"ל נמי, אין כספים צריכים שמירה בקרקע, שהרי הדבר ידוע שאין דרך בני אדם עכשיו לשמור כספים בקרקע, וכל המפקיד על דעת שישמור כדרך שבני אדם רגילים לשמור באותו זמן הוא מפקיד".
אמר רבא: ומודה שמואל שאם הופקדו אצלו מעות בערב שבת בין השמשות, שאינו צריך להטמינם בקרקע, דלא אטרחוהו רבנן.  9 

 9.  בביאור הלשון "לא אטרחוהו רבנן" ובגדר ענין זה, ראה "ברכת אברהם".
ואולם אי שהא למוצאי שבת שיעור למקברינהו ולא קברינהו (אם נשתהה כדי שיעור קבורה, ולא קבר), ונגנבו, מחייב הנפקד, שהיה לו לקוברם מיד בצאת השבת.
ואי צורבא מרבנן הוא המפקיד  10  שהוא חרד למצות הבדלה, כי אז אינו חייב הנפקד אם לא קברם מיד בצאת השבת, כי סבר הנפקד: דלמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא (שמא יצטרך המפקיד כסף לקנות יין להבדלה), ולכן לא קברם.

 10.  פירש ב"מגיד משנה" (שאלה ופקדון ד ה), שהיה להם היין ביוקר, ולא היו כולם מבדילים על היין, ואפשר שהיו שומעים מאחרים ויוצאים, וזה שהוא תלמיד חכם, רוצה לברך הוא בעצמו; ובעיקר הפירוש אם הכוונה שאם המפקיד הוא תלמיד חכם או הנפקד, ראה ברמב"ם וראב"ד שם, וב"אוצר מפרשי התלמוד" ציון 66.
מוסיפה הגמרא על דברי שמואל, שאמר: כספים אין להם שמירה אלא בקרקע:
והאידנא דשכיחי גשושאי (בזמננו שמצויים גנבים המגששים בקרקע לידע היכן יש חלל והטמינו בו מעות), אין להן שמירה לכספים אלא בשמי קורה (בגג).
והאידנא דשכיחי פרומאי (ובזמננו שיש גנבים שוברי תקרה), אין להן שמירה אלא ביני אורבי (בין שורות הבנין שבכותל).
אמר רבא:
ומודה שמואל, שהכספים יש להם שמירה בכותל.
והאידנא דשכיחי טפוחאי (בזמננו שמצויים גנבים המטפחים בכותל, לידע היכן יש חלל, והטמינו בו מעות), אין להן שמירה אלא בתחתית הכותל בטפח הסמוך לקרקע, או בגובה הכותל בטפח הסמוך לשמי קורה.
אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי:
הנה התם במסכת פסחים תנן:  11 

 11.  ראה מה שתמה ב"אילת השחר" על הדמיון.
חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו; ותנא בברייתא: כמה היא חפישת הכלב: שלשה טפחים.
הכא - לענין שמירת כספים בקרקע - מאי הוא שיעור העמקת הכספים בקרקע לררבן שמעון בן גמליאל שהלכה כמותו? מי בעינן אף כאן שיטמינם בעומק שלשה טפחים, או לא צריך? אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרב יוסף:
התם משום ריחא הוא (שהכלב מריח את החמץ ומוציאו), לכך בעינן שלשה טפחים -
אבל הכא משום איכסויי מעינא הוא (כדי שיתכסו המעות מעין רואה), ולא בעינן שלשה טפחים, כי אף בפחות מכך אין המעות גלויים.
וכמה הוא השיעור שצריך להעמיק בקרקע להטמנת הכספים?
אמר רפרם מסיכרא: טפח.
מעשה בההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אותבינהו הנפקד בצריפא דאורבנא, ואיגנוב, (מעשה באדם שהפקיד אצל חבירו מעות, ונתנם הנפקד בצריף של עצי ערבה,  12  ונגנבו המעות משם).

 12.  כתב רש"י בד"ה צריפא דאורבני: "בית קטן עגול כמין כובע, שעושין ציידי עופות לארוב"; ושוב כתב בד"ה דאורבני: "של ערבה היה"; ומזה משמע שלשון "אורבני" הוא ערבות; וראה בפירוש רבינו חננאל שכתב: "פירוש, נתנם בבית המסוכך בעצי ערבה".
אמר רב יוסף:
אף על גב דלענין גנבי, נטירותא היא, (אם כי שמירה היא לענין גנבים, ואף שלא קברם, ומשום שאין דרך גנבים לחפש מעות בצריף כזה), מכל מקום לענין נורא הרי פשיעותא היא (לענין שריפה אינו שמור, ופשיעה היא שפשע השומר ביחס לשריפה), ואם כן: הוה תחילתו בפשיעה וסופו באונס, כלומר: אפשר שעל ידי פשיעתו בא האונס,  13  כי שמא אם היו המעות במקום אחר, לא היו הגנבים באים לשם לגונבם, ולכן הוא חייב.

 13.  הרחבה בענין תחילתו בפשיעה וסופו באונס: א. נתבאר על פי לשון התוספות לעיל לו א, בתוך ד"ה אין: "אפילו למאן דאמר: תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, היינו דוקא כמו צריפא דאורבני, דאפשר אם לא פשע מתחילה, לא היה נארע אונס של גניבה", וכן הוא לשון התוספות כאן: "ודוקא היכא שיכול להיות שהאונס לא היה נארע אם לא פשע בתחילה"; (וראה ב"ברכת אברהם" לעיל לו ב - עמוד קפט בדפי הספר - שנתקשה, למה הוא חייב אפילו בספק, ואין אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה, וראה שם מה שביאר בזה). ב. בעיקר הדבר, אם צריך שיהא האונס מחמת הפשיעה, שיטת התוספות היא שהדבר מוסכם; אך שיטת ראשונים אחרים היא, שנחלקו בדבר אביי ורבא לעיל לו ב גבי "פשע בה ויצאת לאגם", ולדעת אביי, אין צריך שיהא האונס מחמת הפשיעה; וראה אות ג. ג. בדין "תחילתו בכעין גניבה ואבידה וסופו באונס", כתבו התוספות לקמן צג ב ד"ה אי הכי, שאין הוא חייב, וראייתם היא מדברי אביי שם; וכתב רבי עקיבא איגר (בליקוטים לעיל לו ב), שללפי שיטות הראשונים הסוברים, שלדעת אביי, בתחילתו בפשיעה וסופו באונס הרי הוא חייב אפילו אם האונס לא בא מחמת הפשיעה, אם כן יש לדחות את ראיית התוספות: ומשום, שיסוד המחלוקת אם צריך שיהא האונס בא מחמת הפשיעה, הוא: אם החיוב הוא משום שגם האונס כפשיעה הוא, או שהגדר הוא: "דמיד שפשע אישתעביד נכסיה, ונתחייב לשלם עד שיסתלק הפשיעה"; ולפי זה יש לומר, שדוקא אביי לשיטתו, שהוא סובר בגדר הדין משום שנשתעבדו נכסיו משעת הפשיעה (ולכן סובר הוא, שאפילו אם האונס לא בא מחמת הפשיעה הרי הוא חייב), אי לכן סובר הוא, שבתחילתו כעין גניבה ואבידה שעדיין לא השתעבדו נכסיו, הרי הוא פטור; אבל לפי מה שאנחנו פוסקים כרבא, שגם האונס כפשיעה תיחשב (ולכן צריך שיהא האונס בא מחמת הפשיעה), אם כן יש לומר, שהוא הדין בתחילתו כעין גניבה ואבידה וסופו באונס, הרי הוא חייב, שגם האונס כגניבה ואבידה ייחשב.
ואיכא דאמרי כך אמר רב יוסף:
אף על גב דלענין נורא פשיעותא היא, לענין גנבי הרי נטירותא היא, ותחילתו בפשיעה וסופו באונס, פטור.
והילכתא: תחילתו בפשיעה וסופו באונס, חייב.
מעשה בההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אמר: הב לי זוזאי, אמר ליה: לא ידענא היכא אותבינהו; אתא לקמיה דרבא (מעשה באדם שהפקיד מעות ביד חבירו, וכשבא המפקיד לתבוע את פקדונו אמר השומר שאינו יודע היכן הטמינם; ובא הנפקד לפני רבא לשאול בדינו) -
אמר ליה רבא לנפקד:
כל "לא ידענא" פשיעותא היא, זיל שלים (צא ושלם למפקיד) את מעותיו.  14 

 14.  כתב הריטב"א לעיל לה א: "פירוש: אמרינן כל, לרבות אפילו היכא דאמר יודע אני שהנחתים במקום המשתמר, אלא שאיני זכור מקומם, דאפילו הכי חשיב פשיעותא, כי היה לו להניחו במקום שיוכל ליתנו לו כשיתבענו ממנו"; וכן דקדקו אחרונים מלשון הרמב"ם (שאלה ופקדון ד ז): "באיזה מקום קברתי הכספים", דנראה שיודע ששמרם במקום המשתמר, וכהריטב"א. והמאירי כאן ד"ה כל שהפקיד, הביא שתי שיטות בזה, וזה לשונו: "כל שהפקיד אצל חבירו איזה פקדון, והניחו במקום הראוי לשמירה, וכשזה בא ותובע פקדונו, אינו זוכר המקום שהניחם בו, ואומר: "לא ידעתי היכן הנחתים, או באיזה מקום קברתים, המתן עד שאבקש ואמצא", מכיון שהחזיק עצמו בשוכח, נעשה פושע, ואם נאנסו, אף על פי שנודע אחרי כן שבמקום המשתמר נאנסו, חייב לשלם, (היינו משום "תחילתו בפשיעה וסופו באונס"), שכל שהשליך פקדונו אחרי גוו כל כך, עד ששכח, אין לך פשיעה גדולה מזו, שאין לך מקום המשתמר, שלא יהא צריך לנתינת לב עליו תמיד", (וזה טעם אחר ממה שכתב הריטב"א). והוסיף המאירי: "שמא תאמר: אחר שכך, זה שאמרו ששומר חינם פטור בגניבה ואבידה, היאך אבידה נמצאת לשומר חינם, עד שנאמר שהוא פטור עליה, (והרי) אם אמר "איני יודע היכן הנחתים" הרי פשיעה היא, וחייב, (ואילו) אם אמר: "יודע אני היכן הנחתים, אבל איני יודע מי נטלם", הרי זה גניבה היא ולא אבידה! ? ושמא, אין שם "גניבה" נאמר, אלא בשיצא קול גניבה או אמתלת גניבה, וזה שאינו יודע מי נטלה, נקרא "אבידה"; ומכל מקום יש מי שפירש (לתרץ קושיא זו), שלא נאמר: "לא ידענא פשיעותא היא", אלא כשאומר "לא ידעתי אם הנחתים במקום המשתמר אם לאו", הא אם אמר: "ידעתי שבמקום המשתמר הנחתים, אבל איני זכור המקום" אין זה פשיעה, והרי היא "אבידה". ב. ממה שכתב המאירי בתוך דבריו: "ואם נאנסו, אף על פי שנודע אחרי כן שבמקום המשתמר נאנסו, חייב לשלם", והיינו משום "תחילתו בפשיעה וסופו באונס", יש סייעתא למה שכתב ב"חידושי רבי מאיר שמחה": הנה זה הדין מפורש יוצא מפי רב נחמן לעיל (לה א), אלא ששם היה הנידון על כיפי, וכאן על מעות; והמבין יבין, שכאן אנו עוסקים, שאחר כך נודע שהוא נגנב או נאבד, ובכל זאת חייב, דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, והכא האונס בא מחמת הפשיעה, היינו שמחמת שלא ידע היכן מונחין, לכן לא נשתמרו אצלו מגניבה ואבידה שהיו מסולקין מדעתו, וזה ברור לדינא.
לעיל דף לו נחלקו רב ורבי יוחנן, בדין "שומר שמסר לשומר" אם הראשון חייב אפילו אם נאנס הפקדון ביד השומר השני; ונחלקו שם אמוראים בטעמו של רבי יוחנן המחייב את השומר הראשון אפילו באונסין, ולדעת רבא שם, הטעם הוא: משום שהמפקיד אומר לנפקד: "אנת מהימן לי בשבועה, איהו לא מהימן לי בשבועה", כלומר: אני איני מאמינו לשומר השני אפילו כשנשבע, ואני אומר: שמא אכן פשע בה.
מעשה בההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אשלמינהו לאימיה, ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב, (מעשה באדם שהפקידו בידו כסף, והוא נתנם לאמו ולא הודיעה שפקדון הם בידו, והיא הניחה את הכסף בארגז - שהוא איננו מקום שמירה מגניבה - משום שחשבה כי המעות של בנה הם, ולבסוף נגנבו).
אמר רבא: היכי נדיינו דייני להאי דינא (האיך ידונו הדיינים את הדין הזה)!?
שהרי אם נימא ליה לדידיה: זיל שלים, (נאמר לנפקד לשלם) ומשום שהשומר שמסר לשומר הרי הוא חייב,  15  אמר (יאמר) לזכותו:

 15.  א. יש להקדים לביאור הסוגיא, את מחלוקת הראשונים שהובאה לעיל בהערות לו א בדין: "שומר שמסר לשומר": לדעת הסובר: שומר שמסר לשומר חייב, אין מחלוקת שהשומר הראשון חייב אפילו אם נאנס ביד השני; ובטעם חיוב זה נאמרו לעיל בגמרא שני טעמים, או משום ש"אין רצוני שיהיה פקדוני בביד אחר", ולשיטת רבא - בעל שמועתנו - הטעם הוא משום שאין הראשון יכול להוכיח את אונסו של השני, כי אף שנשבע השני, אין הוא נאמן למפקיד בשבועה; ובאופן שאין צורך בשבועת השני להוכיח את האונס או באופן שהראשון חייב להאמין אף לשני בשבועה (וכגון שמסר לאשתו ובניו), כי אז חזר הדין, ש"שומר שמסר לשומר, פטור". אבל לדעת הסובר: שומר שמסר לשומר, פטור, נחלקו הראשונים (ונפקא מינה בזה לדידן - שאנו פוסקים כרבא, שהוא חייב - באופן שאין שייך לומר: אנת מהימן לי בשבועה): שיטת רש"י (לעיל לו א ובבבא קמא יא ב, וכן מוכחת שיטת התוספות בסוגייתנו, וכן היא שיטתם בבבא קמא יא ב): משום שמסרו לאחר לא נגרע חלקו של השומר הראשון, ועדיין הוא פטור אם נאנס ביד השני; אבל לכולי עלמא: אין לשומר הראשון שום "טענת פטור" ליפטר אם היתה פשיעה אצל השני, ואם פשע השני, יש למפקיד לתבוע את הראשון לדין, שהרי לא נשמר החפץ כדינו. שיטת ראשונים אחרים (הרמב"ן, הרשב"א ועוד; ולעיל לו א נתבאר טעמם בהערות, וכן הובאה שם שיטה שלישית): לא מיבעיא שהוא נפטר אם היה אונס ביד השני, אלא מסירת הפקדון לשומר אחר "פוטרת" את הראשון, שאפילו אם פשע השני ילכו הבעלים ויתבעו את השומר השני, ואפילו אם אין לו מה לשלם או שברח למדינת הים, אין לבעלים הראשון דין ודברים עם המפקיד הראשון, אלא ילכו אצל השני. ב. כתב רש"י כאן: "נימא ליה לדידיה זיל שלים: שהשומר שמסר לשומר, חייב"; ותמהו האחרונים, שהרי לפי שיטת רש"י עצמו (שהובאה באות א), אין מועיל מה שמסרו לשומר אחר ליפטר מלשלם - ואפילו לדעת הסובר: שומר שמסר לשומר, פטור - אם השומר השני פשע ולא שמר, אלא שעיקר הדין בא ללמד, שלא נאמר: כיון שמסרו לאחר, יתחייב אפילו אם נאנס ביד השני. ואם כן: למה הוצרך רש"י לומר, שהשומר שמסר לשומר חייב, והרי אפילו אם הוא פטור, הרי זה דוקא אם שמר השני כדין, ואילו כאן, הרי היא לא שמרה כדין השמירה המוטלת עליו, שהרי שמה אותם בארגז שהוא אינו מקום השמור מגניבה! ? וראה מה שהביאו בזה ב"אוצר מפרשי התלמוד".

דרשני המקוצר