פרשני:בבלי:בבא מציעא עז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא עז א

חברותא

פסידא של איבוד יום עבודתם, הפסד דפועלים הוא. ואין הם יכולים לתובעו, כיון שעל מנת כן נשתכרו לו.
אך אם לא סיירא לארעא מאורתא, פסידא דבעל הבית הוא, ויהיב להו שכר כפועל בטל, כמתבאר לעיל.
ואמר רבא: האי מאן, מי שהוא בעל שדה, דאוגיר אגורי, ששכר פועלים לדוולא, לשאוב מים כדי להשקות שדותיו, ואתא מטרא, וירד מטר, ושוב הוא אינו צריך למלאכתם, פסידא דפועלים הוא, שעל מנת כן נשכרו, היות וזה מצוי שיבוא גשם ולא יהיה צורך בהם.
מה שאין כן אם אתא נהרא, בא נהר והציף את חריצי התעלות של שדהו, ואינו זקוק עוד לשאוב מים להשקיה, כיון שדבר זה אינו מצוי כל כך, ולא נשכרו על דעת כן, והיה על בעל הבית להודיעם על כך, הרי אם לא הודיעם, הוא פסידא דבעל הבית, ויהיב להו שכר כפועל בטל.  27   28 

 27.  הרמב"ם (הל' שכירות פ"ט ה"ו) כתב נותן להם כל שכרן ונראה שלא גרס "כפועל בטל". מקשה הלחם משנה למה משלם להם כל שכרם ולא כשכר פועל בטל? ותירצו שמדובר באופן שבא הנהר קרוב לשדהו ובמעט טרחה יוכל להשקותה, ולא כפירוש רש"י שאינה צריך השקיה כלל, ומשום כך משלם שכרו שהרי עשה מלאכתו אף שעשה בלא טורח (וכן פי' הרשב"א).   28.  כתבו התוספות שסוגיין מדברת דוקא בפועל אבל אריס ודאי מקבל את חלקו בין אם טרח הרבה ובין אם לאו והטעם, משום שאריס מקבל חלקו לפי התוצרת אבל פועל מקבל שכרו עבור מלאכתו ולכן דוקא אם עבד מקבל שכר. אכן הרמב"ם שם חילק באופן אחר, דאריס נחשב שותף בקרקע אבל שכיר מקבל שכר תמורת עבודתו, ונפק"מ לענין קבלן שהרי קבלן מקבל חלקו לפי התוצרת ולא עבור מלאכתו אבל אינו נחשב שותף בקרקע, (ובאמת נחלקו בזה הראשונים דעת הראב"ד הובאה ברמב"ן דדינו כאריס והרמב"ן עצמו (הובא במכל מקום) כתב שדינו כפועל.
ואמר רבא: האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ופסק נהרא, הנהר שממנו שאבו את המים, נפסקו מימיו בפלגא דיומא, באמצע היום, ואינם יכולים להשלים מלאכתם,
אי לא עביד דפסיק, אם אין דרך הנהר שיפסקו מימיו, פסידא דפועלים הוא, שהרי אף בעל הבית לא ידע, ולא יכול היה להודיעם על כך, ומזלם גרם.
אבל אם עביד דפסיק מימיו, אי הפועלים הם בני מתא, בני העיר, היודעים את מנהגו של הנהר להפסיק לעיתים, פסידא דפועלים הוא, משום שעל מנת כן נשכרו לו.
אבל אם הפועלים לאו בני מתא, פסידא דבעל הבית, משום שהיה לו להודיעם על כך.
ואמר רבא: האי מאן דאגר אגורי לעבידתא, מי ששכר פועלים ליום אחד לעבודה מסוימת, ושלים עבידתא בפלגא דיומא, וסיימו את העבודה הזאת באמצע היום, הרי:
אי אית ליה, אם יש לבעל הבית לתת להם לעבוד בהמשך היום עבידתא דניחא מינה, עבודה שהיא קלה ממנה, יהיב להו, זכותו של הבעל היא לחייבם להמשיך ולעבוד בה.
אי נמי, וכן אם יש לו לבעל הבית עבודה דכוותה, לא קשה ממנה ולא קלה, מפקד להו, זכותו לחייבם לעשותה.
אבל אם יש לו רק עבודה קשה הימנה, לא מפקד להו. אינו יכול לחייבם לעבוד, שהרי לעבודה קשה כזו הם לא נשכרו. ונותן להם שכרן משלם, כאילו עבדו כל היום כולו.
ומקשה הגמרא: ואמאי משלם להם תשלום מלא!? וליתיב להו כפועל בטל! וכמו שנתבאר.
ומתרצינן: כי קאמר רבא ש"נותן להם שכרם משלם", באיכלושי, סבלים  29  דמחוזא, דאי לא עבדי, חלשי, הם נחלשים.

 29.  רש"י פירש בסבלים, ומשמע, אבל שאר פועלים משלם שכרם בפועל בטל (רש"ש). וכתב עוד דהרמב"ם ביאר איכלושי - חופרים באדמה, ואף דלעיל נפסק דיהיב להו כפועל בטל, כתב הרש"ש שדעת הרמב"ם לעיל שריפקא פירושו להשקות שדות ולא חופרים באדמה. ובפועלים החופרים באדמה אכן משלם שכרם משלם.
ומשום כך, אינו מנכה משכרם, שהרי הם מעדיפים לעבוד כל היום ולא לישב בטל.  30 

 30.  כתב הרא"ש (סימן ג') בשם רבינו יואל שהוא הדין אם שכר מלמד תינוקות וחלה התלמיד, אם שכיח שיחלה, פסידא דבעל הבית (אם אין המלמד מכיר בטבע התלמיד) ומשלם שכרו משלם, שכל לומדי תורה הבטלה גורם להם שכחה וכובד איברים. ואף שיכול ללמוד לבדו בלא התלמיד? כתב הפלפולא חריפתא שאינו דומה המלמד תלמיד ללומד בעצמו, שללמד אחרים צריך הרבה עמל ויגיעה ובהג' אשרי הקשה דילמד עם תלמיד אחר? וצריך לומר, שאין תלמיד אחר מזדמן לו ללימוד וכן הביא התפארת שמואל מהמרדכי.
אמר מר, שנינו לעיל בברייתא, שלקבלנים החוזרים בהם לאחר שהתחילו במלאכה, שמין להם את מה שעשו. כיצד? היה יפה שישה דינרים, נותן להם סלע. ואף שבעל הבית לא ימצא פועלים להשלים מלאכתו בפחות משישה דינרים, ונמצא שהוא נפסד בשני דינרים, מכל מקום נותן להם סלע.
והטעם, קא סברי רבנן, יד פועל על העליונה. ולעולם רשאי הוא לחזור בו. כמו שכתוב "כי עבדי הם", ולא עבדים לעבדים (קידושין כב ב).  31 

 31.  כתבו התוספות יד פועל על העליונה, כלומר, אינה על התחתונה כדאמר רבי דוסא, שפוחת להם מה שצריך לשכור פועלין ביוקר. ובפשטות, כוונתם לומר, שאם ידו על העליונה אם כן יתן לו השוכר שישה זוזים ולא רק סלע. והמהר"ם שיף מבאר יותר, שסברא פשוטה היא דאינו חייב ליתן להם שישה זוזים, שהרי עשו מחצית המלאכה, ואם כן שכרם על פי חשבון הוא סלע. רק כשבעל הבית חוזר בו, קנסוהו ליתן ו' זוזים שלא יפסידו פועלים. אבל כשחזרו הם, אף שרשאים לעשות כן, מכל מקום אין טעם לקונסו.
עוד שנינו בברייתא: או יגמרו מלאכתן, ויטלו שני סלעים.
ומקשינן: אם יגמרו מלאכתן, פשיטא שיקבלו שני סלעים, שהרי עשו מלאכתן, ואם כן, ודאי יתן להם כפי שהתנו בתחילה?
ומתרצינן: לא צריכא, דאייקר עבידתא, ואימרו פועלים, חזרו בהם.  32  ואזל בעל הבית, ופייסינהו, פייס אותם עד שנתרצו לשוב למלאכתם.

 32.  כתב תוספות הרא"ש אם נתיקרה מלאכה אינם רשאים לחזור בם משכירותם "אלא לא היו עושין מלאכתם בפנים יפות". וכן כתב לגבי אימר בעל הבית והנמוקי יוסף כתב שם "ומדובר קודם שהתחילו דליכא אלא תרעומת דלאחר שהתחילו אין בידו לשוב". אכן יעויין בפרישה ריש סימן של"ג שכתב דזהו דוקא אם חוזר במפורש מחמת התיקרות שכר פועלים. אבל אם חזר בו בסתמא רשאי. ובטעם הדבר כתב הב"ח, דמה שרשאי פועל לחזור בו הוא משום "עבדי הם ולא עבדים לעבדים", ואם כן זהו דוקא אם חוזר בו מחמת שאינו חפץ לעבוד. אבל אם חוזר בו כדי להרויח יותר לא נתחדש דין "עבדי הם".
מהו דתימא, כיון שיד פועל על העליונה, מצי אמרי ליה פועלים עתה לבעל הבית, כי מפייסינן, אדעתא דטפת לן אאגרה, על דעת שתוסיף לנו על שכרנו, ותשלם לנו עבור חציה השני של העבודה כשיעור השכר של פועל בשעה שנתרצינו לשוב למלאכתך.
קא משמע לן, דאמר להו: שמא נתרצתם אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתיה.  33   34 

 33.  הרשב"א מבאר (הובא בשטמ"ק) דוקא חזרו בהם סתם ופייסם בעל הבית בסתם. אבל אם אמר להם בעל הבית בפירוש שיוסיף בשכרם חייב לקיים דבריו. עוד כתב דיש אומרים שאף אם פירשו הם אין אנו עושים עמך אלא בכך וכך ופייסם בעל הבית בסתם חייב לקיים דבריהם שהרי נתפייסו על דעת שיוסיף לשכרם. אבל הרמב"ן כתב כיון שקצצו בתחילה ביניהם ואם יחזור בו האחד יש לחברו תרעומת עליו, ודאי אם נתייפסו עשו כן על דעת קצבה ראשונה וכדבריו פסק הסמ"ע סו"ס רכ"א.   34.  "פייסוהו" לדעת רש"י הכוונה הרבו בתחנונים. אבל רבינו פרץ מבאר פייסם להיטיב להם. וכן משמע מדברי הגמרא שכל הנידון אם נתכוון לממון או אכילה ושתיה מיהו ודאי נתכוון להיטיב עמם.
עוד נתבאר בברייתא: ואם סלע יוציא בעל הבית בכדי להשלים מלאכתו, נותן להם סלע.
ומקשינן: פשיטא! הרי לא הפסידוהו כלום? ומתרצינן: לא צריכא, דזל עבידתא מעיקרא, בשעה ששכרם מתחילה, ופועלים אלו לא נתרצו להשכר לו בשכר הקבוע בשוק, ומשום כך אגרינהו בטפי זוזא, שכרם בזוז נוסף על השכר הרגיל.
ולסוף, אייקר מחיר הפועלים בשוק, וקם בטפי זוזא, התייקר שכר הפועלים הרגיל בזוז, ונהיה השכר הרגיל כמו השכר שסיכם עם הפועלים הללו מתחילה.
מהו דתימא, אמרו ליה הפועלים עתה: טפי זוזא אמרת לן בשעה ששכרתנו מתחילה.
ואם כן, גם עתה עליך להוסיף לנו יותר משכר שאר פועלין,
קא משמע לן, דאמר להו: כי אמרי לכו אשלם לכם טפי זוזא, כיון דלא הוה קים לכו.  35  כלומר, לא היה ראוי לכם לעשות מלאכה תמורת שכר מועט, ועל כן נתרציתי לשלם יותר.

 35.  הסמ"ע (סו"ס של"ב) מבאר לא קים לכו - לא נתרצתי מתחילה להוסיף על שכרכם אלא משום שראיתי שאין אתם יודעים מהו שכר פועל בשוק ולדעתכם כל הפועלים נוטלים כך, וכיון שהיתי דחוק נתרציתי לכך. אבל עתה יודעים אתם בכמה נשכר פועל בשוק. והמהר"ם שיף דוחה את דבריו מדברי רש"י בד"ה ואגרינהו "ואלו לא רצו להשתכר כשאר פועלין והוסיף להן זוז" ומשמע, שידעו מהו שכר פועלים ובכל זאת דרשו יותר בשכרם.
אבל השתא, קים לכו. כבר נתרצתם לסכום זה. ומה נשתנה בכך שאף שאר פועלים משתכרים כך.
עוד שנינו שם: רבי דוסא אומר, שמין להן את מה שעתיד להעשות. היה יפה שישה זוזים, נותן להם שקל. והטעם, קא סבר יד פועל על התחתונה. ומשום כך עליו לשאת בנזק בעל הבית, וכמו שנתבאר.
עוד שנינו שם: או יגמרו מלאכתן, ויטלו שני סלעים.
ומקשה הגמרא: פשיטא!? כדלעיל.
ומתרצינן: לא צריכא, דזל עבידתא, שכר פועלים. ואימר בעל הבית, חזר בו בעל הבית משכירותם, ואזול פועלים, ופייסוהו.
מהו דתימא, כיון שדעת רבי דוסא היא שיד פועל על התחתונה,  36  מצי אמר להו בעל הבית: נתרציתי אדעתא דבצריתו לי מאגרייכו, שתפחתו משכר עבודתכם.

 36.  רש"י כתב בטעמו של רבי דוסא דיד פועל על התחתונה ותפוס בעל הבית בממון, ולכך סברה הגמרא דמצי אמר להו אדעתא דבצריתו לי מאגרי, קא משמע לן וכו'. וצ"ע למה מוסיף רש"י "משום דתפיס בעל הבית" והרי סברת רבי דוסא דכל החוזר בו ידו על התחתונה? וביאר המהרש"א במהוד"ב דלולא שתפוס בעל הבית בממונו סבר רש"י דיד פועל על העליונה משום עבדי הם ולא עבדים לעבדים ורק בצירוף דין תפיסה סבר רבי דוסא דפועל החוזר בו ידו על התחתונה.
קא משמע לן, שעל אף שיד פועל על התחתונה, משלם בשכרם שני סלעים, כיון דאמרי ליה: נתרצית אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא.  37 

 37.  כתב החזו"א (ב"ק סימן כ"ג סקל"ב) דדוקא אם פייסוהו פועלים בסתמא, יכולים הם לטעון אדעתא דעבדינן עבידתא שפירתא. אבל אם נתרצו בפירוש להוזיל מדמי שכירותם, אינם יכולים לטעון שהטעוהו ובאמת לא נתכוונו לכך אלא לעבוד עבידתא שפירתא. והטעם, שהרי בעל הבית ודאי לא נשתעבד אלא על דעת שיוזילו שכרם, ואם כן דינם לכל היותר כיורד לשדה חברו שלא ברשות, דשמין לו מה שהשביח, וכיון דזל עבידתא, שיעור שבחם כשיעור הזול.
עוד שנינו בברייתא: סלע, נותן להם סלע
ומקשינן: פשיטא!? הרי לא הפסידוהו?
ומתרצינן: אמר רב הונא בריה דרב נתן: לא צריכא, דאוזילו אינהו הפועלים גביה בעל הבית זוזא מעיקרא, בשעה ששכרם מתחילה, פחתו לו זוז משכרם.
ולסוף זל עבידתא, הוזל שכר פועל בשוק, ונקבע כשכר שהתנו עמו.
מהו דתימא, יטען עתה בעל הבית: בציר זוזא אמריתו לי, אם כן, אף עתה, בציר זוזא יהיבנא לכו.
קא משמע לן, דאמרי ליה הפועלים: כי אמרנא לך מתחילה בציר זוזא, משום דלא הוה קים לך, לא נתרצית לתת סלע. אבל השתא, קים לך. ואין זה תלוי בשיעור דמי שכר פועל בשוק.
אמר רב: הלכה כרבי דוסא, שכל החוזר בו ידו על התחתונה.
ומקשה הגמרא: ומי אמר רב הכי?
והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום.  38 

 38.  הקצות החושן (סימן של"ג סק"ו) מביא מדברי מהרי"ק שכתב "פועל החוזר בו ואין לו ממון להשיב לבעל הבית שכרו, רשאי לחזור בו והדמים כחוב עליו". ומקשה קצות החושן לפי דברי הרא"ש שחוזר בו מדין גרעון כסף הרי צריך לתת לו את המעות, ואם לא נתן, לא נתקיים דין גרעון כסף ואינו קונה את עצמו מבעל הבית? מתרץ הנתיבות שם שאין פועל צריך לקנות עצמו מבעל הבית. שהרי אין גופו קנוי לו, כדיליפינן מ"כי לי בני ישראל עבדים", וכמו שנתבאר.
ואם כן, למה ידו על התחתונה, הרי כדין עשה?  39 

 39.  כתב הריטב"א, אם נשכר הפועל בקנין, אינו יכול לחזור בו בלא קנין, שלכך עשו קנין כדי להאלים שכירותו שלא יוכל לחזור בו בלא קנין. אכן יעויין בש"ך ובט"ז (ריש סימן של"ג) שדקדקו מדברי הרא"ש (פ"ד סימן ט') שאם משך השוכר כלי אומנות של פועל, אם קבלן הוא חל הקנין, ואינו חוזר בו אבל שכיר יום חוזר בו גם בכהאי גוונא. אם כן מבואר שנחלק על הריטב"א בזה. (ועיין בקצות החושן שם (סק"ה) דאינו קנין דברים בעלמא כיון שחל בגופו של פועל).
וכי תימא לחלק, ולומר: שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות, שכיר יום, לקבלנות, המקבל עליו מלאכה מסוימת, ושכיר יום רשאי לחזור בו (משום "עבדי הם", ולא עבדים לעבדים) גם לרבי דוסא.  40  ורק קבלן אינו רשאי לחזור בו, ואם יחזור ידו על התחתונה (משום שאין זה דרך עבדות כל כך).

 40.  וכתב הדרכי משה סימן של"א "יש להזהר לסופר או מלמד להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית בקבע וסמוך על שולחנו ג' שנים, משום כי לי בני ישראל עבדים". ומה דדוקא ג' שנים דילפינן מקרא מקצה שלוש שני כשני שכיר (ישעיה ט"ז) ומשמע, שסתם שני שכיר ג' שנים.
אי אפשר לחלק כך!
כי - ומי שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות!?
והא תניא, השוכר את הפועל, ולחצי היום שמע הפועל שמת לו מת, קרוב שחייב להתאבל עליו, או שאחזתו חמה, חלה הפועל,

דרשני המקוצר