פרשני:בבלי:בבא מציעא צד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא צד א

חברותא

כך וכך גברי איכא בהדן, יש איתנו כך וכך בני אדם, ואם תבא לגזול, תמות. כך וכך כלבי איכא בהדן, כך וכך זוקתא, מקלעים של אבן פסיקא לן, קבועות לנו שם.
ואזל הגנב לשם, ושקל מיניה (וגנב ממנו), מאי? האם חייב הרועה לשלם או לא? שהרי היה לו לרועה שמירה מן הגנב, ואף על פי כן הצליח לגנוב ומה יעשה.
אמר ליה: חייב הרועה לשלם, שהרי נחשב הדבר כאילו הוליכן למקום גדודי חיה ולסטים. כי לא היה לו לספר לגנב כל זה, ומחמת שסיפר לו, הוא בא לשם.
מתניתין:
א. מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה, ואם יקרה נזק לפקדון, יהיה נאמן לומר שלא פשע בשמירה ולא יצטרך להשבע.
והשואל, החייב באונסים, יכול להתנות להיות פטור מלשלם את האונסים
נושא שכר והשוכר יכולים להתנות להיות פטורין משבועה. ואם יקרה נזק יהיו נאמנים לומר שהוא מחמת אונס בלא להשבע, ומלשלם, להיות פטורים מלשלם על גניבה ואבידה,  38 

 38.  ושומר חינם המתנה שאף אם יפשע יהיה פטור. דעת מהר"ם שמועילה התנאתו והוא פטור. ודעת הגהות אשר"י שאין מועלת התנאה על פשיעה, והטעם לפי דברי הרמב"ם שפשיעה חיובה מפני שהרי הוא כמזיק, מפני שהפקרת החפץ באופן פושע, כיון שהבעלים סומך על שמירתו, הרי זה עצמו נזק, ואין ההתנאה מועלת אלא לפוטרו מחיובי שומרים, אבל בחיוב נזק הוא נשאר חייב, כיון שהבעלים סומך על שמירתו. וכשהוא מפקיר את החפץ בכך שאינו שומר עליו, נחשב השומר שהזיקו בידים וחייב לשלם.
ב. כל המתנה על מה שכתוב בתורה, לעקור דין תורה, תנאו בטל. ובגמרא מפרש באיזה אופן מדובר.
ג. וכל תנאי שיש מעשה בתחילתו, שהקדים לאמירת התנאי את אמירת העשיה, וכגון שאמר חפץ זה קנוי לך (שזהו המעשה שהוא נותן לו החפץ), ואחר כך התנה "אם תעשה לי כך וכך", תנאו בטל. וגם אם לא נתקיים התנאי, המעשה חל.
ד. וכל תנאי שאפשר לו לקיימו בסופו, והתנה עמו מתחילתו, תנאו קיים.
אבל המתנה על מנת שתעלה לרקיע, שלא יתכן לקיים תנאי כזה, הרי הוא מפליג בדברים, ולכן המעשה חל אף על פי שאי אפשר לקיים את התנאי.
גמרא:
דנה הגמרא: אמאי יכולים השומרים להתנות להיות פטורים מן השבועה ומהתשלומים? והרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה, כי מפורש בתורה חיוב כל שומר, מי בשבועה ומי בתשלומים, ובהתנאה שלא יתחייבו בהם, הרי הם עוקרים דין תורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה לעוקרו, ולהיות פטור ממנו, תנאו בטל. ואף השומרים שהתנו כך, לא היתה התנאתם צריכה להועיל!?
ומתרצת הגמרא: הא מני, משנתנו, הסוברת שמועילה התנאת השומרים להפטר מדין תורה, בשיטת מי היא אמורה? - בשיטת רבי יהודה היא, דאמר, בדבר שבממון (בדיני ממון) האמורים בתורה, תנאו קיים, מועילה ההתנאה לעקור את הדין מן התורה, לפי שכל דיני הממון מסורים הם לבני אדם להתחייב בהם כרצונם, וחיובי התורה נאמרו רק במקום שלא פירשו האנשים במפורש את ה התחייבות.
דתניא, שכך שנינו בברייתא, שלרבי יהודה מועילה התנאה בחיובי ממון:
האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי חיוב של שאר, מזונות, כסות ועונה", שאלו הם הדברים שחייבה התורה את הבעל לתת לאשתו, הרי זו מקודשת, ותנאו בטל, וחייב הוא לה שאר וכסות ועונה, כיון שתנאו בא לעקור דין תורה, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: שאר וכסות הם חיובי ממון, ולכן, בדבר שבממון, תנאו קיים. והיא מקודשת, וההתנאה מועילה לפוטרו מחיובי שאר וכסות.
אך תמהה הגמרא: ומי מצית מוקמת לה (כיצד אתה יכול להעמיד) למשנתנו כרבי יהודה?
והרי אימא סיפא: כל המתנה על מה שכתוב בתורה לעקור דין תורה, תנאו בטל.
ובהכרח, אתאן, דין זה הולך לדברי רבי מאיר, הסובר שאי אפשר לעקור דין תורה בתנאי, ומשנתנו בשיטת רבי מאיר היא אמורה, ולא בשיטת רבי יהודה!
ודוחה הגמרא: הא, לא קשיא.
לעולם משנתנו רבי יהודה היא, הסובר שמועיל תנאי לעקור דין מהתורה.
וסיפא, ששנינו בה שאי אפשר לעקור דין תורה בתנאי, מדברת בדבר שאינו של ממון, ואילו דינו של רבי יהודה נאמר רק בתנאי של חיוב ממון, שאפשר לעוקרו אפילו נגד דין תורה.
אך עדיין ממשיכה הגמרא להקשות מהמשך המשנה:
אימא סיפא: כל תנאי שיש בו מעשה בתחילתו, שהקדים את אמירת העשיה, כגון שאמר "הריני מקנה לך חפץ זה" ורק אחר כך המשיך והתנה את הנתינה בתנאי, תנאו בטל, ואף בלי קיום התנאי המעשה חל.
מאן שמעת ליה דאית ליה הא סברא? רבי מאיר.
דתניא, אבא חלפתא איש כפר חנניא אמר משום רבי מאיר: תנאי קודם למעשה, הרי זה תנאי, ואין המעשה חל אלא אם יתקיים התנאי.
מעשה קודם לתנאי, אינו תנאי, והמעשה חל אף אם לא יתקיים התנאי.
ושמע מינה, משנתנו בשיטת רבי מאיר היא.
אלא, כולה משנתנו, בשיטת רבי מאיר היא.
ושאני הכא, מה שמועיל תנאי לשומר לפטור עצמו מחיובים המוטלים עליו בתורה, הוא משום דמעיקרא, מלכתחילה, קודם שנטל את הפקדון והתחייב בשמירתו, לא שיעבד נפשיה. וכל חיובי השומרים הוא רק מחמת שעל דעת החיובים האמורים בתורה לקחו את הפקדון. וזה, שהתנה מראש, הרי לא קיבל על עצמו את ההתחייבות לשמור באופן כזה, ואין זה עוקר דבר מן התורה  39  תנא: ומתנה שומר שכר, שכל חיובו מדין תורה הוא רק בגניבה ואבידה, להיות כשואל, להתחייב לשלם אף אם יקרה אונס לפקדון.  40 

 39.  כך פירשו התוספות (כתובות נ"ו) אבל רש"י בסוגייתינו פירש, שהמקדש על תנאי שאין לך עלי שאר כסות ועונה, קודם קידש ורק אחר כך התנה, ואז סובר רבי מאיר שאי אפשר להתנות נגד דין תורה. אבל שומר שקודם התנה ורק אחר כך משך את הבהמה לשמור, הרי מלכתחילה לא חלה עליו התחייבות אלא כפי התנאתו, ואין בזה חסרון במה שהתנה נגד ההתחייבויות המפורשות בתורה, כיון שלא היו לחיובי התורה מלכתחילה סיבה לחול, היות שקודם המשיכה (שהיא המחילה עליו את החיובים) כבר התנה שאינו מתחחיב. אבל התוס' שם הקשו עליו, שכל תנאי לרבי מאיר, חייב להיות קודם העשיה, וכמו שמבואר בסוגייתנו שצריכים תנאי קודם למעשה. וגם המקדש על מנת שלא יתחייב בשאר וכסות, התנה קודם שקידש, ולא היה לקידושין מלכתחילה אפשרות לחייב יותר, ומה ההבדל בין שומר למקדש. והראשונים פירשו, ששומר, בשביל להתחייב, צריך הוא למשוך את החפץ אליו ולהכניסו לרשותו, ובזה שהחפץ ברשותו ותחת ידו, בכך הוא מתחייב על שמירת נזקיו. אבל כשהתנה מראש, הרי הוא מתנה שאיננו לוקח את החפץ לביתו, והרי הוא כאילו איננו נמצא אצלו. ולכן, נמצא, שהוא איננו שומר המתנה להפטר מחיובים, אלא איננו שומר כלל, היות וחסר כאן את המשיכה המחייבת של השומר, כי כאן הרי לא משך את החפץ על מנת להכניסו לרשותו ולהתחייב עליו, ואין עליו חיובים בכלל, ומהני התנאתו גם לרבי מאיר.   40.  יש להסתפק: האם כשהוא מתחייב יותר מדינו כשיאנס החפץ והוא צריך לשלם, האם התשלום הוא מדיני אחריות השומרים, ויכול אדם לעשות עצמו לשומר החייב על שמירתו יותר מדיני התורה. או שמא נאמר, יותר ממה שחייבה התורה, וכגון שומר שכר באונסים, אין אדם יכול לקבל על עצמו. ואם יקרה אונס, אין הדבר באחריותו כשומר, אלא שהתחייבותו מועילה כהתחייבות צדדית, שהתחייב לבעלים, שאם יאנס החפץ, הוא ישלם. ונפקא מינה בשומר חינם שהתנה להתחייב בגניבה ואבידה, והוא טוען שקרה אונס, האם אפשר לחייב אותו להשבע שקרה אונס. כי אם חיובי הגניבה ואבידה שהתחייב הם מצד חיוב אחריות של שומר, הרי הוא צריך להשבע על זה, ככל שומר. אבל אם התחייבותו היא רק התחייבות צדדית, שלא שייכת לדיני שומרים, אין עליה דין שבועה של שומר.
ומקשה הגמרא: במאי הוא מתחייב, וכי ניתן להתחייב ב"דברים"? והרי צריך לעשות קנין כדי להתחייב!  41 

 41.  והקשה הראב"ד, כשם שכל שומר מתחייב בשעת משיכת החפץ לביתו, ושמע מינה שהמשיכה מחייבת את חיובי אחריות השומרים, כמו כן גם המתחייב יותר על חיוביו שבתורה, כיון שהוא מתנה להתחייב קודם משיכת החפץ, הרי כשימשוך, תהוה המשיכה קנין להתחייב ככל מה שקיבל על עצמו? ותירץ הראב"ד, שהמשיכה בכוחה לחייב רק כפי מה שחייבתו תורה, ולכן מי שמתנה על כך שיתחייב יותר, הרי התנה שאם לא יועיל החיוב, לא ישמור כלל. ואדרבה, היות והמשיכה בכוחה לחייב רק כפי מה שנאמר בתורה, ולא נתקיימה התנאתו, הרי הוא צריך להפטר לגמרי מלשמור. והרשב"א תירץ, שבאמת אין בכח המשיכה לחייב, ורק בשומר שכר חייב, לפי שהחפץ אצלו להנאתו לשמור תמורת שכר. ובשואל, בגלל שכל הנאה שלו הוא חייב. ושומר חינם שחייבתו תורה הוא דוקא בפשיעה שהיא קרובה לנזק, בהפקרתו את הבהמה ללא שמירה, אבל בחיובים יתירים אי אפשר להתחייב.
אמר שמואל: בשקנו מידו בקנין סודר על ההתחייבות הזו.
ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא בשלא קנו מידו, בכל זאת מועילה התחייבותו, כי בההיא הנאה שבעל הפקדון מהנה אותו, דקא נפיק ליה קלא דאיניש מהימנא הוא, בזה שהוא מפקיד אצלו וסומך עליו יוצא עליו שם טוב שהוא אדם נאמן, תמורת הנאה זו, גמיר גומר השומר בדעתו, ומשעבד נפשיה להתחייב אף באונסים.
שנינו במשנתנו: וכל שאפשר לו לקיימו בסופו, והתנה עליו מתחילתו, הרי זה תנאי.
אמר רב טבלא אמר רב: זו דברי רבי יהודה בן תימא, הסובר שרק תנאי שיש אפשרות לקיימו הוא תנאי. אבל חכמים אומרים: אף על פי שאי אפשר לו לקיימו בסופו, והתנה עליו מתחילתו, תנאו קיים, והמעשה לא חל, כיון שהוא מותנה בתנאי, ואי אפשר לקיימו.
דתניא, האומר לאשה "הרי זה גיטך על מנת שתעלי לרקיע", או "על מנת שתרדי לתהום", או "על מנת שתבלעי קנה של מאה אמה", או "על מנת שתעברי את הים הגדול ברגליך", שכל אלו תנאים שאי אפשר לקיימם, אם נתקיים התנאי, הרי זה גט. לא נתקיים התנאי, אינו גט.
והיינו, כיון שאי אפשר לקיים את התנאי, הגט בטל.
רבי יהודה בן תימא אומר: גט כזה הרי הוא גט, אף על גב שאי אפשר לקיים את התנאי.
כלל אמר רבי יהודה בן תימא: כל תנאי שאי אפשר לו לקיימו בסופו, לאחר ההתנאה, והתנה עליו מתחלתו, בשעת מעשה, אינו אלא כמפליגה ומקניטה, שתהא סבורה שלא יועיל גט זה לגרשה.  42  וכשר הגט, ומתגרשת בו.

 42.  והיינו, ברור הדבר שאין כונתו להתנות תנאי בגירושין, אלא לגרשה ללא תנאי. שהרי יודע הוא שלא תוכל לקיימו, ואם כן, מדוע הוא נותן לה את הגט ומתנה תנאי שבודאי יבטלנו, והרי עדיף שלא יתן לה כלל.
אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כרבי יהודה בן תימא, שתנאי שאי אפשר לקיימו, אינו תנאי.
אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא שהלכה כרבי יהודה בן תימא, ממה שסתמה לנו כדעתו. דקתני: כל שאפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו, תנאו קיים.
הא אי אפשר לו לקיימו, תנאו בטל.
ומסקינן: אכן שמע מינה.

מתניתין:
השואל את הפרה, ובאותו זמן שאל בעליה עמה, שבקש השואל מהמשאיל שיעסוק עמו במלאכתו בחינם.
או שבאותו זמן שכר בעליה עמה, שלקח אותו שיעבוד אצלו עבור שכר.
וכן אם הקדים השואל, ותחילה שאל את הבעלים של הפרה, או שכרן, ואחר כך שאל את הפרה מהבעלים, ומתה הפרה -
פטור השואל מלשלם למשאיל את דמי הפרה, בכל האופנים הללו. משום שנאמר "אם בעליו עמו, לא ישלם".
וכן הדין בשוכר פרה,  2  ושאל בעליה עמה או שכרם, ונגנבה הפרה, שפטור השוכר מלשלם. אלא שהמשנה דברה בשואל, מפני שהתורה כתבה את הדין הזה בשואל.

 2.  בברייתא כתוב, שגם שוכר פרה, ושאל או שכר בעליה עמה, פטור. (צה ע"ב) היו גירסאות במשנה, שלפיהן אף המשנה דברה בשכירות פרה. (עיין משנה שברי"ף) רש"י דחה גירסא זו, וכתב שבמשנה כתוב רק שאין הבדל בין אם היו הבעלים שאולים או שכורים למלאכת השואל. אבל לא אמרה המשנה, שאם הפרה שכורה בבעלים, נפטר השוכר.

דרשני המקוצר