פרשני:בבלי:בבא מציעא קט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא קט ב

חברותא

וספר מתא, סופר העיר  145 , כולן, כמותרין ועומדין דמי. ואפשר לסלקם ממלאכתם ללא התראה.

 145.  כך פירש רש"י בבא בתרא כא ב. אבל לעיל צז, א. פירש ספר המספר את בני העיר. והתוספות בבבא בתרא (שם) פירשו סופר הכותב שטרות של ממון.
כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר, שאי אפשר להחזירו ולתקנו, כמותרין ועומדין דמי  146 .

 146.  כתב הר"ן בשם הראב"ד, דאף שאין צריך התראה, צריך שיפשע שלושה פעמים כדי שיוכלו לסלקו.
ומביאה הגמרא מעשה, בההוא שתלא, גנן, שקיבל על עצמו לזרוע ולעבד ולקצור את התבואה, על מנת ליטול מחצית מהשבח שתוציא השדה, ולאחר שזרע והצמיחה השדה פירות, רצה לחזור בו ולהפסיק לעבוד, דאמר להו לבעל השדה: הבו לי שבחאי, מה שהשביחה השדה עד עכשיו, דבעינא למיסק לעלות לארעא דישראל  147 , לארץ ישראל.

 147.  התוספות רי"ד כתב שרק משום שהיה רוצה לעלות לארץ ישראל יש לו זכות לבקש חלק מהשבח, אבל בלאו הכי לא היה נוטל כלום דכשם שבעל הבית אינו יכול לסלקו כל זמן שהאילנות קיימים כך הוא אם הפסיק את מלאכתו ללא סיבה אין לו חלק בשבח.
אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל, אמר להו לבעל השדה, הבו ליה שבחיה לאריס,
אמר ליה רבא לרב פפא, וכי את כל השבח יטול האריס, כאילו איהו לבדו אשבח והארעא שהיא של בעליה לא אשבח, הרי מלכתחילה סיכמו שיטול האריס רק חצי מן השבח,
אמר ליה רב פפא בר שמואל, אף אנא פלגא דשבחא קאמינא לך, ולא התכונתי לכך שיטול האריס את כל השבח.
אמר ליה רבא, עד האידנא אילו לא הפסיק השתלא את מלאכתו, הרי כשהיה מסיים את עבודתו, הוה שקיל בעל הבית פלגא ושתלא פלגא כפי שסיכמו מראש,
השתא, שרוצה השתלא להפסיק את מלאכתו וליטול פלגא, נמצא שבעל הבית יקבל פחות מחצי השבח, משום שיהיה עליו לשכור אריס שיסיים את עבודת השתלא, ועבור עבודתו בעי למיתב מנתא, שליש כמנהג האריסין לאריסא, ומדוע על בעל הבית להפסיד כשהשתלא חוזר בו באמצע העבודה,
אמר ליה רב פפא, אף אני כשאמרתי שיטול השתלא פלגא, ריבעא דשבחא קאמינא,
והשתא מפרש לה ואזיל.
סבר רב אשי למימר, שיש לחשב את הרבע לאחר ניכוי חלק האריס, שאם נחלק את השבח לששה חלקים, ראשית יש להוריד את חלק האריס שעל בעל השדה לשכור על כרחו, ושכרו הוא שליש מהריוח, דהיינו שני חלקים מתוך השש. ומתוך ארבעת החלקים הנותרים יטול השתלא ריבעא, חלק אחד, דהוא למעשה רק דנקא, שישית מתוך כל השבח.
נמצא שהאריס יקבל שני חלקים, השתלא אחד, והשלושה הנותרים שהם חצי השבח, יטול בעל השדה.
דאמר רב מניומי בריה דרב נחומי, באתרא שנהגו דשקיל שתלא בשכרו פלגא, ואריסא נוטל תילתא, האי שתלא דבעי לאסתלוקי באמצע עבודתו, יהבינן ליה שבחא ומסלקינן ליה כי היכי, באופן, דלא נמטייה הפסד לבעל הבית,
אי אמרת בשלמא שנוטל השתלא ריבעא מהשבח לאחר ניכוי שכר האריס, דהוא למעשה רק דנקא, שישית מהשבח כולו, ובעל הבית נוטל שלושה חלקים, אתי שפיר הא דאמר רב מניומי שיש לחלק את השבח באופן שלא יגרם נזק לבעל הבית.
אלא אי אמרת שיש לשתלא בשבח ריבעא ממש מתוך הששה חלקים של השבח, דהיינו חלק וחצי, קא מטי ליה פסידא לבעל הבית, שעליו לשכור אריס לסיים את עבודת השתלא, ולשלם לו שני חלקים דהיינו שליש מהשבח, נמצא שישאר בידו רק שני חלקים ומחצה, ויפסיד פלגא דנקא שהיה יכול לקבלו אילו לא היה מפסיק השתלא באמצע עבודתו.
ומתוך דברי רב מניומי משמע, שאם יחזור בו השתלא, יש לתת לו שבח בשיעור שלא יפסד בעל הבית. ובהכרח שאין לשתלא יותר מחלק אחד מתוך כל השבח.
אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי, מדוע מחשבין את שכר האריס לפי עבודתו בכל השדה שהם שני חלקים מהשבח?
ולימא ליה השתלא לבעל השדה, אנת, אתה תיטול שלשה רבעים מן השדה עם השבח לעצמך, דהיינו ארבעה וחצי חלקים מהשבח, ובאותו חלק שלך תוריד אריס שיעבוד ויסיים את המלאכה בשדה, וכשתבא לשלם לו שליש מהריוח, ממנתא דילך הב ליה לאריסא, מתוך הארבעה וחצי חלקים תן לו חלק וחצי, ונמצא שישאר בחלקך חצי מהשדה עם שבחה,
ואנא אטול לעצמי את מנתא דילי, שהוא הדינר וחצי הנותר, ומאי דבעינא עבידנא ביה, אם ארצה אוריד אריס ואם לא לא אוריד  148 , אבל מדוע שיוריד הבעלים אריס לשדה שיש לי חלק בה ויפסידני חצי דינר.

 148.  רש"י הוסיף שאומר השתלא לבעל השדה אם תרצה לקנות את חלקי בדינר וחצי, כשתוריד אריס להשלים המלאכה בחלקי ותשלם לו חצי דינר דהיינו שליש נמצא שיהיה בידך ארבעה חלקים מהשדה שהם שני שליש, והקשה המהרש"א אטו בשופטני עסקינן שיקנה חלק בדינר וחצי ויתן חצי דינר לאריס למה לו לקנות אם הוא מפסיד מיד חצי דינר, ותירץ שניחא ליה לבעל הבית שתהיה כל השדה בידו.
אמר ליה רב אשי: היטבת להקשות, כי מטית לשחיטת קדשים, במסכת זבחים, תא ואקשי לי קושיות מעין אלו לחדודי שמעתתא  149 .

 149.  בפירוש ראשון פירש רש"י שקיבל רב אשי את קושיתו של רב אחא ולדינא יקבל השתלא רבע ממש דהיינו דינר וחצי, וכן כתב בעל המאור, אבל בשם יש אומרים הביא, וזו דעת הרי"ף הרא"ש שרב אשי דחויי קמדחה ליה, והכי קאמר ליה עדיין אינך בקי בפירכי שעדיין לא שמשת כל צרכך, וביאר הר"ן שרב אשי לא חש לפירכתו של רב אחא משום שחלקי השדה משועבדים זה לזה ואין לשתלא זכות לחלק מעתה ואפילו אם אינו רוצה לחלק אלא רק שלא יורידו אריס בכל השדה אלא הוא יוריד אריס במקומו יכול בעל השדה לומר לו איני רוצה שיהיו הרבה אריסים בשדה ויסמכו זה על זה ויפסידו לי את השדה.
גופא, אמר רב מניומי בריה דרב נחומי, באתרא דשקיל שתלא פלגא מהשבח, ואריסא תילתא, האי שתלא דבעי איסתלוקי ולהפסיק את עבודתו בשדה, יהבינן ליה שבחיה, ומסלקינן ליה כי היכי דלא ליפסוד בעל הבית.
אמר רב מניומי בריה דרב נחומי: גנן שירד לעבודת הכרם על מנת ליטול מחצה בשכרו, ונעשית קופא, גפן סבא זקינה, והוציאה מעט פירות, נוטל השתלא פלגא מן הפירות ומן הזמורות שצמחו בכרם  150 , ואינו יכול לתבוע את הבעלים שיוסיפו לו בשכרו, משום שאדעתא דהכי ירד לכרם.

 150.  התוספות פירשו שיש לשתלא חלק בגוף הקרקע הילכך נוטל גם בזמורות ולא רק בפירות. וכתב הרש"ש: זו מילתא דתמיה טובא לומר שיש לשתלא חלק בקרקעו, והוא פירש שחלק השתלא בעצים הוא משום שהוא שתל אותם. וכן משמע בתוספות רי"ד.
שטפה נהרא וניזוקה השדה באופן שאי אפשר לשוב לזרוע בה כמה שנים, דנים את השתלא כמי שהפסיק באמצע עבודתו, ואין לו אלא ריבעא משווי השבח שהיה בשדה קודם שנשטפה.
המלווה מעות לחבירו, ונתן לו הלווה שדה כמשכון על חובו, מותר למלווה לומר, אני אוכל פירות השדה במשך תקופה כגון לעשר שנים, בין אם תוציא הרבה פירות ובין תוציא מעט, ולאחר עשר שנים תיפטר מלשלם חובך.
ואפילו אם יהיו הפירות יותר מדמי הלואתו, אמרו חכמים שמותר לעשות כן ואין בכך משום ריבית, לפי שלקח את הפירות בדרך מקח וממכר. וזו היא משכנתא דסורא.
ההוא גברא דלווה מעות מחבירו, ומשכין פרדיסא לחבריה המלווה, לעשר שנין, שיאכל בהם את פירותיה על מנת שיפטר מלשלם, כדין משכנתא דסורא, ונעשית השדה קש, זקינה שאינה מוציאה פירות לאחר חמש שנין, ולא נשארו בשדה אלא זמורות ואילנות יבשים שראוין לשריפה.
אביי אמר, אותם עצים פירא הוי, וכשם שהיה למלווה זכות לאכול את הפירות שבאילנות, כך יכול לקחת את האילנות היבשים לצורכו.  151  רבא אמר, אותם האילנות קרנא הוי, ואין למלווה זכות לכלות את הקרן של הלווה, הילכך ימכרו את השדה הזקינה, ובכסף שיקבלו תמורתה ילקח בו קרקע, והוא, המלווה, אוכל פירות למשך חמש שנים.

 151.  בגמרא להלן מבואר דמיירי בשדה שהגיע זמנה ליבש, וטעמו של אביי הוא שבשעה שירד לשדה היה כוונתו שכאשר תתיבש השדה ימשייך לאכול מהזמורות והעצים היבשים, אבל אם קיבל שדה שאינה עשויה להתייבש ואירע שהתייבשה מודה אביי שאין לו זכות לכלות את הקרן. ובאבן האזל (שכירות, ז) העיר, דהכא משמע שיש למלווה בכל גווני ואין חילוק בין ירד אדעתא דהכי או לא, ובאמת בשיטה מקובצת הביא בשם איכא מאן דגריס שפירש שלפי הסלקא דעתך הבינה הגמרא שאם הגיע זמן השדה ליבש לכולי עלמא אין למלווה זכות לאכול מהאילנות דאילו נתכוין מלכתחילה ליטול מהאילנות היה לו להתנות שיורד על דעת כן, אבל אם אירע שהתיבשה השדה בלי שהיתה עשויה ליבש דלא הוה ליה לאתנויי סבר אביי שיש למלוה זכות לקחת את האילנות.
מיתיבי, לווה שנתן קרקע למלווה שיאכל את פירותיה כמשכנתא דסורא למשך עשר שנים, ובאמצע תקופת אכילת המלווה יבש האילן או נקצץ, שניהם, המלווה והלווה, אסורים בו, שאם יקח הלווה את האילנות מאין יגבה המלווה את חובו, ואם יטלם המלווה אין לו זכול לכלות את הקרן של הלווה.  152 

 152.  כך פירש רש"י בדף עט א. אבל הרמב"ם (שכירות ז ה) כתב שהמלווה אסור לקחת את האילנות משום שזה ריבית, וביאר באבן האזל שכל ההיתר לאכול פירות יותר מכדי הלוואתו הוא משום שזה דרך מקח וממכר, וזה שייך היכן שאוכל המלווה פירות, אבל אם אין לעצים דין של פירות נתבטלה העיסקא וכל הפירות שאכל יתר על הלוואתו הוי ריבית.
הילכך כיצד יעשו? ימכרו לעצים, ובכסף שיקבלו תמורתם ילקח בהן קרקע, והוא, המלווה, אוכל פירות.  153 

 153.  דעת רש"י כאן ולעיל עט ב, שהברייתא מדברת במלווה שקיבל שדה במשכנתא דסורא, אבל בשיטה מקובצת הביא בשם הר"ח שאינה ברייתא אלא תוספתא בערכין (פרק ה) המדברת בשדה שצריכה לחזור לבעלים ביובל ונתייבשה קודם היובל, ותקנו חכמים שימכרנה הלוקח ויקח בדמיה שדה אחרת ויאכל את פירותיה עד היובל, ועיין מגיד משנה (שכירות ז, ה) שנקט שאף רש"י מפרש כן.
ודייקינן: קתני יבש האילן או נקצץ, מאי לאו, יבש דומיא דנקצץ, מה נקצץ בהכרח מיירי בהגיע זמנו להיקצץ, שאין אדם קוצץ אילנו אלא בזמן שחדל להוציא פירות, אף יבש מיירי בהגיע זמנו ליבש, וקתני ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אלמא דנים את העצים שהתייבשו כממון של הלווה, דקרנא הוי, ואין למלווה זכות לכלות את הקרן של הלווה. וקשה לאביי דאמר פירא הוו.
ודחינן: לא תדייק הכי. אלא אימא, נקצץ דומיא דיבש, מה יבש מיירי בלא זמנו דאי בזמנו הוה ליה לומר הזקין, אף נקצץ דקתני בלא הגיע זמנו להקצץ.
ודווקא אם התייבש האילן שלא בזמנו אמרינן שניהם אסורים בו, משום שהמלווה לא ירד לשדה אדעתא דהכי שיגבה את חובו מהאילנות היבשים. אבל אם הגיע זמנו להקצץ, ואדעתא דהכי ירד המלווה לשדה, סבר אביי שאותם העצים פירא הוי, ויכול המלווה לכלותם.
תא שמע: אשה נשואה שמת אביה ונפלו לה בירושה עצי גפנים וזיתים זקנים, הדין הוא שאין לבעל זכות לכלות את העצים ולשורפם,

דרשני המקוצר