פרשני:בבלי:בבא מציעא יז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא יז א

חברותא

דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אם תבע המלוה את הלוה לדין, ואמרו לו הדיינים: צא תן לו את חובו!  ולאחר זמן אמר הלוה: פרעתי את החוב על פי הוראת בית הדין - נאמן (ובשבועת היסת).
ואם בא מלוה לפנינו לכתוב על הלוה שטר אדרכתא  84 , אין כותבין ונותנין לו, שהרי הלוה טוען שפרע את החוב.

 84.  כך פירש רש"י. אבל ברי"ף משמע, שבא המלוה ומבקש שיכתבו לו את העדויות, או שהודה לו הלוה שחייב לו. ועיי' במאירי שהביא את שני הפירושים.
אבל אם אמרו הדיינים: חייב אתה ליתן לו, אבל לא ציוו עליו לפרוע  85 , ולאחר זמן אמר הלוה: פרעתי - אינו נאמן. אלא המלוה נשבע ונוטל את חובו. שכיון שלא פרע את חובו מתחילה, והוצרך המלוה לתובעו בבית דין, אין דרכו לפרוע, עד שיפסקו דינו בפסק גמור.

 85.  ולכן טועה הלוה וסובר שרוצים בית דין לעיין עוד בדינו, ואינו צריך לפרוע מיד את חובו. אבל האמת היא שנגמר כבר דינו לחיוב. ריטב"א. והנמו"י כתב, שכשאומרים לו "חייב אתה ליתן לו", באמת משמע שלא חייבוהו עדיין לגמרי, אלא צריכים לעיין עוד בדין.
ולכן, אם בא המלוה לכתוב עליו אדרכתא, כותבין ונותנין לו.
רב זביד משמיה דרב נחמן אמר: בין שאמרו צא תן לו, ובין שאמרו חייב אתה ליתן לו, ולאחר זמן אמר הלוה פרעתי - נאמן  86 .

 86.  משום שבין כך ובין כך, הלשון משמע פסק דין גמור. ולכן יתכן שפרע הלוה את חובו. רא"ש.
בא מלוה לכתוב עליו אדרכתא - אין כותבין ונותנין לו.
אלא, אי איכא לפלוגי - הכי הוא דאיכא לפלוגי (אם יש לחלק - כך יש לחלק):
אם אמרו לו הדיינים: צא תן לו, ולאחר זמן אמר פרעתי, והעדים מעידין אותו שתבעו המלוה שיפרע לו על פי בית דין, ולא פרעו, הואיל והעיז לעבור בפניהם על ציווי בית דין, הוחזק כפרן לאותו ממון  87 . ושוב אינו נאמן לומר על אותו ממון שפרעו, עד שיפרע בפני עדים.

 87.  כך פירש רש"י. ותמהו הראשונים, וכי משום שלא רצה לפרוע פעם אחת, הוחזק כפרן לעולם? שמא באותו זמן לא היו לו מעות לפרוע. ולאחר זמן, כשהיו לו מעות, פרע חובו! וביארו, שמדובר שהעדים מעידים שבאותה שעה שטוען הלוה שפרע, היה עמהם, ולא פרע אז את חובו. שבכה"ג הוחזק כפרן, ושוב אינו נאמן לומר פרעתי. ועיי' ברש"ש מה שכתב בדעת רש"י.
אבל אם אמרו לו הדיינים: חייב אתה ליתן לו, ולאחר זמן אמר פרעתי, והעדים מעידין אותו שתבעו המלוה בפניהם - ולא פרע, וחזר ואמר לאחר מכן פרעתי - לא הוחזק כפרן לאותו ממון מתחילה. ולכן כשחזר ואמר פרעתי - נאמן בשבועה.
מאי טעמא?
משום שכשטען מתחילה שפרע, אין זה נחשב שמעיז בבית דין, אלא אשתמוטי הוא קא משתמיט מיניה (מן המלוה). סבר: היות ולא ציוו עלי בית דין לפרוע, אמתין עד דמעיינו בי רבנן בדיני.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אם אמר אדם לחבירו: מנה לי בידך, שהלויתיו לך, והלה כופר ואומר: אין לך בידי כלום, שלא לויתי ממך מעולם.
והעדים מעידים אותו שאכן יש לו מנה משל המלוה, שלוה ממנו.
ולאחר מכן חזר הלוה ואמר: אכן לויתי ממך מנה, אבל פרעתי לך אותו -
הוחזק הלוה כפרן לאותו ממון, שהרי טענתו הראשונה, שלא לוה מעולם, הוכחשה על ידי העדים, ולכן אינו נאמן לטעון שפרע  88 .

 88.  בשיטה מקובצת איתא, שמעיקר הדין היה צריך להיות נאמן, אלא תקנת חכמים היא. ובתומים (צ' י') כתב, שאולי קנס הוא שקנסוהו חכמים, לפי ששיקר בבית דין. וכתבו הראשונים, שדין זה הוא דווקא אם כפר בתחילה בבית דין. אבל אם כפר מחוץ לבית דין, לא הוחזק כפרן, כי אדם עשוי שלא לטעון את טענותיו האמיתיות - אלא בפני בית דין.
כי הא (כפי שהיה מעשה), דשבתאי בריה דרבי מרינוס, כתב לה לכלתיה (לכלתו, אשת בנו) איצטלא דמילתא (מין בגד חשוב) בכתובתה, דהיינו, שהיא הכניסה את הבגד בנדונייתה, ונכתב הדבר בכתובה. וקבלה עליה (וקיבל שבתאי עליו את הבגד) בסכום מסויים, שאם תתאלמן או תתגרש, ישלם לה את הסכום במקום בנו.
לבסוף באמת נתאלמנה או נתגרשה, אלא שאירכס (אבד) שטר כתובתה.
באה כלתו של שבתאי לתבוע את האיצטלא, כפי שנתחייב בכתובה.
אמר לה שבתאי: לא היו דברים מעולם, לא נתחייבתי על דבר זה.
אתו סהדי והכחישוהו ואמרי: אין, אכן, כתב לה דבר זה בכתובתה.
לסוף אמר להו: אכן כתבתי כך בכתובתה, אבל פרעתיה.
אתא לקמיה דרבי חייא.
אמר ליה: הוחזקת כפרן לאותה איצטלא, ושוב אינך נאמן לטעון שפרעת, אלא עליך לפרוע בפני עדים.
אמר רבי אבין אמר רבי אלעא אמר רבי יוחנן: אם היה אדם חייב לחבירו שבועה, ואמר: כבר נשבעתי, והעדים מעידין אותו שתבעו בפניהם להשבע, ולא נשבע, הוחזק כפרן לאותה שבועה, ואינו נאמן עוד לומר נשבעתי  89 , עד שישבע בפנינו.

 89.  משמע, שאדם שנתחייב שבועה בבית דין, ולא הוחזק כפרן, נאמן לטעון נשבעתי בבית דין (שחייב להשבע דווקא בבית דין. וכגון שהדיינים אינם לפנינו, ואי אפשר לברר את הדבר). והיינו דווקא כשנשבע להפטר. אבל בשבועה שנוטל על ידה ממון, אינו נאמן לומר נשבעתי. מאירי, עיי"ש.
אמרוה התלמידים (את מימרתו של רבי אבין) קמיה דרבי אבהו (לפני רבי אבהו).
אמר להו: מסתברא מלתא דרבי אבין - כשנתחייב שבועה בבית דין  90 . שכיון שתבעו בעדים לקיים את פסק הדין, ולא רצה, שוב אינו נאמן לומר שקיים את הפסק לאחר מכן.

 90.  כגון שהודה במקצת, ונתחייב שבועה. או שהיה עד אחד מעידו שהוא חייב.
אבל אם חייב את עצמו בשבועה, שאמר לחבירו: אשבע לך, ותבעו חבירו בעדים להשבע, ולא אבה, ולאחר זמן טען שנשבע לו - נאמן. משום שעביד איניש דמקרי ואמר (קורה שאדם אומר כך), שאינו רוצה לישבע, שהרי לא בית דין חייבוהו בכך, אלא הוא עצמו. ואין זו סרבנות וחרטה, אלא דחיה בעלמא.
אהדרוה קמיה דרבי אבין (החזירו לפני רבי אבין את דבריו של רבי אבהו), אמר להו: אנא נמי (גם אני) - דווקא בשבועה שנתחייב בבית דין אמרי שהוחזק כפרן.
איתמר נמי, שרבי אבין אמר את דבריו לגבי שבועה בבית דין:
אמר רבי אבין אמר רבי אלעא אמר רבי יוחנן: היה חייב לחבירו שבועה בבית דין, ואמר נשבעתי, והעדים מעידין אותו שלא נשבע, הוחזק כפרן לאותה שבועה.
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק, וכתוב בו הנפק (קיום), וכתוב בו זמנו בו ביום, שבאותו יום שנמצא השטר - בו ביום נכתב, יחזירו לבעלים.
והטעם, לפי שאין כאן כל חשש:
אי משום שמא כתב ללות ולא לוה, אין לחשוש לזה, כי הא כתוב בו הנפק, ואין בית דין מקיימין את השטר - אלא בפני בעל דין.
אי משום פרעון, שמא פרע כבר הלוה את חובו, אין לחשוש לכך. שכיון שנעשתה ההלואה היום, לפריעה בת יומא, דהיינו, שפרע הלוה את חובו כבר ביום ההלואה - לא חיישינן.
אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: מי אמר רבי יוחנן הכי?
הא את הוא דאמרת משמיה דרבי יוחנן: שטר שלוה בו ופרעו, אינו חוזר ולוה בו, לפי שכבר נמחל שיעבודו של השטר מזמן שפרע את המלוה הראשונה. והיות ולא נכתב השטר על המלוה השניה, הרי זה כמלוה על פה, ואינו יכול לטרוף מלקוחות על פי שטר זה.
ועתה, אימת, מתי פרעו, ומתי חזר ולוה? אילימא שפרע ולוה את המלוה השניה למחר (למחרת היום שנכתב בו השטר) וליומא חרא (או ביום אחר), אם כן, מאי אריא שאינו חוזר ולוה בו משום שכבר נמחל שעבודו? תיפוק ליה דאפילו אם היה נכתב שטר זה במיוחד עבור ההלואה השניה, הוה ליה שטר מוקדם, שהרי נכתב קודם זמן ההלואה, ותנן: שטרי חוב המוקדמין פסולין!
אלא לאו, על כרחך צריך לומר שמדובר שפרע את החוב הראשון, ולוה את ההלואה השניה - ביומיה (ביום כתיבת השטר), אלמא, מוכח מכאן, שפרעי אינשי ביומיה (שאדם פורע חובו ביום ההלואה)!
אמר ליה רב אסי: מי קא אמינא (האם אמרתי) דלא פרעי כלל ביום ההלואה?! אכן, קורה שאדם פורע ביומו. אלא דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה קא אמינא (אמרתי שאין זה שכיח). ולכן מחזיר את השטר לבעליו, משום שאין חוששין לדבר שאינו שכיח.
ומכל מקום, יתכן שאדם פורע ביומו. ועל מקרה כזה אמר רבי יוחנן, ששטר שלוה בו ופרעו, אין חוזר ולוה בו.
רב כהנא אמר: מה שאמר רבי יוחנן שיחזיר לבעלים - היינו כשחייב מודה  91  (כשהלוה מודה שלא פרע). אבל אם אינו מודה, חוששין לפרעון אף ביום ההלואה.

 91.  הקשו התוס', אם כן, למה נקט בדברי רבי יוחנן שטר שכתוב בו הנפק, הרי גם אם אין בו הנפק יחזיר, היות והלוה מודה! ותירצו, שנקט הנפק לדיוקא, שאם לא נכתב בו ביום, אף אם כתוב בו הנפק, שודאי לוה בו, לא יחזיר, משום שחוששין לקנוניא, או ששיירו על פשיטי דספרא.
ותמהינן: אי הכי, מאי למימרא? מה החידוש בדבר?
ומבארינן: מהו דתימא: באמת האי (הלוה) מפרע פרעיה. והאי דקא אמר: לא פרעתיה, היינו משום דקבעי מהדר למזפא ביה זמנא אחריתי (משום שהוא רוצה ללוות בשטר זה שנית), ולפשיטי דספרא חייש (וחושש לדמי הסופר, שאינו רוצה לשלם שוב עבור כתיבת שטר),
קא משמע לן, דאם כן, מלוה גופיה לא שבק (המלוה עצמו לא יאפשר זאת ללוה), משום שסבר: שמא שמעי בי רבנן שזהו שטר שנמחל שעבודו - ומפסדי לי (ויפסידוני מלטרוף לקוחות), משום ששטרי חוב המוקדמין פסולים  92 .

 92.  כך כתב רש"י. ועיי' בפני יהושע שכתב, שדברי רש"י אלו אינם מוסבים על דברי הגמרא כאן, אלא על דברי המקשן להלן. כי הרי מדובר בשטר שנכתב בו ביום, ואינו מוקדם! אלא פסולו משום שנמחל שעבודו.
ומקשינן: מאי שנא מהא דתנן: מצא שטר חוב, אם יש בהן אחריות נכסים - לא יחזיר, ואוקימנא כשחייב מודה, ומכל מקום לא יחזיר, משום שחוששין שמא כתב ללות בניסן, ולבסוף לא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות מניסן ועד תשרי - שלא כדין. ולא אמרינן שם סברא זו, שאין חשש לכך, משום דאם כן, שנכתב השטר בניסן, מלוה גופיה לא שביק (לא יאפשר) ללוה ללוות באותו שטר בתשרי, דאמר ליה: כתוב שטרא אחרינא בתשרי, דדלמא שמעי רבנן ששטר מוקדם הוא - ומפסדי לי!
אמרי: התם אין אומרים סברא זו, משום דאית ליה למלוה רווחא (רווח) בכך שילוה בניסן בשטר שנכתב בתשרי, דקא טריף לקוחות מניסן ועד תשרי, ולכן מינח ניחא ליה (נוח לו למלוה) ברמאות זו.
אף שמצד שני יש חשש שישמעו חכמים בדבר, ויפסלו את השטר, מכל מקום מספק נוח לו להשאיר את המצב כמות שהוא, ולא אמר ולא מידי (ואינו אומר דבר).
מה שאין כן הכא, כיון דלית ליה רווחא למלוה, דהרי סוף סוף שטרא האידנא כתיב (השטר נכתב היום), ומאי איכא דקטריף לקוחות (ואינו מרויח טריפת לקוחות שקדמו לזמן ההלואה), ולכן, היות ואינו מרויח כלום בכך שילוה הלוה שוב באותו שטר, בשטר שנמחל שיעבודו - לא שביק ללוה ללוות, אלא ודאי ידרוש ממנו לכתוב שטר חדש.

דרשני המקוצר